היסטוריה מוגבר: אל מול עולם חדש

אל מול עולם חדש - סיכום מבוא ושלושה פרקים ראשונים

תודה לחנה עשהאל על העברת הסיכום לערוץ ההיסטוריה

הערה: הסיכום מותאם למיקוד קיץ 2008

מבוא

א. החברה המסורתית

הגדרה: החברה היהודית מאז תקופת התלמוד ועד למאה ה-18. חברה הרואה במסורת את המערכת הנורמטיווית המחייבת. מסורת כאן במשמע של הלכות, מנהגים, אמונות ודעות שמקורם בדורות קודמים ואשר יסודם בהתגלות האלוקית במעמד הר סיני.

מאפייני החברה המסורתית:

• אידיאליזציה של העבר. ההנחה שככל שאנו מתרחקים ממעמד ההתגלות, הולכים הדורות ופוחתים.
• המסורת כנורמה מחייבת. המסורת שימשה אמת מידה לאבחנה בין טוב לרע ובין רשע לצדיק.
• שינויים בדפוסי החיים רק בהסתמך על מושגיה וערכיה של המסורת.
• דפוסים שונים של חברה מסורתית שהתקיימו בזמנים שונים ובמקומות שונים. שני הדגמים העיקריים הם הספרדי, שהיה אופייני לארצות האסלאם, והגם האשכנזי, שהיה אופייני לאצות הנוצרים. ההבדל העיקרי בצורת החיים של שני הדגמים הייתה מידת הפתיחות והמעורבות שגילו כלפי הסביבה. הספרדים היה מעורבים מאוד בחיי הכלכלה (מסחר, מלאכה וחקלאות) והושפעו רבות מן התרבות (עד כדי כתיבה יהודית בשפה הערבית). האשכנזים לעומת זאת הוגבלו מאוד מבחינה כלכלית, וכן התבדלו מתרבות החברה הסובבת והתמקדו בפיתוח ההלכה.
• האוטונומיה. שלטון עצמי זה עמד על שני יסודות:

1.       רצונם של היהודים לנהל בעצמם את חייהם.

2.       נכונות השליטים להעניק להם שלטון עצמי. בעת החדשה איבדו היהודים את האוטונומיה בגלל שהשלטון שינה את עמדתו בעניין זה.

השלטון היהודי העצמי הופקד על:

1.       גביית מסים.

2.       מערכת שיפוט עצמאית.

3.       פיקוח על הפעילות הכלכלית של היהודים.

4.       חינוך.

5.       רווחה.

6.       שירותים דתיים (בתי כנסת, בתי מדרש, שחיטה, מקוואות וכו').

ב. המעמד המדיני של היהודים בתקופה שקדמה לאמנציפציה

היהודים נחשבו למיעוט דתי שיש להפלותו לרעה (ע"י מיסים, הגבלות על איזורי מגורים ועל עיסוקים כלכליים). בארצות הנצרות היתה האפליה בולטת יותר. הנצרות ראתה חובה להוכיח כי האל "נטש" את היהדות ובחר במקומה את הנצרות, ולכן חובה להראות כי היהודים במעמד שפל יותר מן הנוצרים.

היהודים מצדם: ניסו להביא לביטול ההגבלות והאפליות, אך מעולם לא יצאו כנגד עצם זכותו של השליט להפלותם. הם החזיקו בהשקפה לפיה כל אותן גזירות הן עונש משמים.

ג. המלוכה האבסולוטית והיהודים

במאות ה-17 וה-18 נוצר תהליך של ריכוז סמכויות השלטון אצל אדם בודד, דבר שנקרא "שלטון אבסולוטי". השלטון האבסולוטי בא בניגוד לחלוקת הסמכויות בין האצילים שהיתה נהוגה עד אז. בעקבות שינוי זה היה על השליט להתחשב פחות בדעת הכנסייה, שכן אלו לא איימו על מעמדו, ולכן יכול היה להקל על היהודים ולבטח גזרות. בדר"כ ניתנו הקלות כלכליות בלבד, ליהודים שהמושל ראה בהם פוטנציאל כלכלי.

ד. ההשכלה האירופית

רעיונות היסוד של ההשכלה האירופית שיצרו את התשתית הרעיונית לגיבוש מדיניות חדשה כלפי היהודים:

1. רציונליזם. האדם נקרא להשתית את כל פעולותיו על בסיס התבונה האנושית. ההשכלה שללה את הדעות הקדומות והאמונות התפלות שפיתחה הכנסייה, ובכל העמידה לבחינה ביקורתית את מורשת הכנסייה כולה, ובתוכה את יחס הכנסייה ליהדות.
2. הומניזם. כל בני האדם באשר הם בעלי תבונה יש להם מהות משותפת, הלא היא האנושיות. לפיכך ההבדלים בין בני דתות ולאומים שונים אל להם לשמש מכשול בפני השאיפה והחתירה לאחווה של כל בני אנוש. בנוסף, טענה ההשכלה ששאיפת האדם לאושר בחיי העולם הזה היא לגיטימית, בניגוד לדעת הכנסייה.
3. סובלנות דתית. השליט אמור "לסבול" את אלה מנתיניו שאינם משתייכים לדת השלטת.

ה. האבסולוטיזם הנאור, המהפכה הצרפתית והאמנציפציה של היהודים

האבסולוטיזם הנאור הוא הגדרת השליטים ששלטו במהלך המאה ה-18 והושפעו מרעיונות ההשכלה. יוזף השני, קיסר אוסטריה בשנים 1780-1790 היה נציג מובהק של האבסולוטיזם הנאור.

שלושת המרכיבים העיקריים של "כתב הסובלנות" שפרסם יוזף השני (1781):

1.   ביטול תוקפן של תקנות שונות שנועדו להשפיל את היהודים.

2.   השארת הגבלות מסוימות, בעיקר כלכליות ובעניין זכותם של היהודים לשבת בתחומי הקיסרות, אך הקלה בהגבלות אלו     ליהודים שנראו מועילים (כגון סוחרים גדולים).

3. הוראה לשלוח את הילדים היהודים לחינוך ממלכתי מודרני, בכדי "לתקן" אותם.

בעקבות המהפכה הצרפתית הועלה גם הדיון האם לתת ליהודים אמנציפציה. לבסוף הוחלט לאפשר להם אמנציפציה. כך התפשטה האמנציפציה לכל רחבי אירופה, והיהודים קיבלו אותה ברוב המדינות, כמובן שלצד ויתור על האוטונומיה ועל זכויות היתר האחרות שניתנו להם לפני האמנציפציה.

פרק ראשון: יהודי החצר- מבשריה של תקופה חדשה

א. "כי אין לבוא אל המלך בלבוש שק...": לבוש והופעה חיצונית

מי היו יהודי החצר?

במאות ה-17-18 נוצר תהליך במהלכו הועברו רוב סמכויות הממלכה מן האצולה אל השליט (ר' מבוא). השליט היה זקוק לבעלי ברית כפקידים וצבא שכירים שיסייעו לו בביסוס המדינה האירופית, בעיקר מבחינה כספית (הלוואות, מימון פעילויות הצבא והחצר וכו'). בחברה הנוצרית קשה היה למצוא בעלי ברית שכאלו כיוון ש:

1. חלקם היו אצילים, שכמובן נאבקו עם המלך על סמכויות השלטון ולא היו יכולים להוות בני ברית.
2. רוב המשפחות העשירות התרוששו במהלך מלחמת שלושים השנים, ולכן לא יכול היה המלך לסמוך עליהם מבחינה כלכלית.
3. הדימוי השלילי שדבק בסקי הכספים בימי הביניים הפך עיסוק זה לבלתי מושך.
4. עיסוק זה היה כרוך בסיכונים: במקרה שהכספים לא ישיגו את מטרתם (לדוג' כשלון צבאי או יבול דל), יוחזר הכסף למלווה באיחור אם בכלל. סיכון נוסף היה קשור באווירת התככים ששררה אז בחצר המלך, שבעקבותיה היה הספק נתון לסכנה של הלשנות שהובילו למאסר ואף להוצאה להורג.

היהודים התאימו בדיוק לתפקיד כיוון ש:

1. הם לא היו מעורבים במאבקי המלך והאצולה.
2. הם היו בעלי ניסיון רב בעסקי כספים, לעיתים גם בעלי הון.
3. הם הכירו את תנאי השוק וקיימו רשת כלכלית ענפה עם יהודים בארצות אחרות.

היהודים רצו בתפקיד כיוון שבאותה תקופה היו היהודים מופלים מאוד, בעיקר מבחינה כלכלית, ומעמד "יהודי החצר" איפשר להם להשתלב כלכלית.

תפקידיהם של יהודי החצר:

• הספקת ציוד לצבא, מוצרי מותרות לחצר ואשראי לקופת המלוכה.
• גביית מיסים וטביעת מטבעות המדינה.
• שליחויות דיפלומטיות בשירות השליטים.

יהודי החצר, שמעמדם בערים הגרמניות היה של "יהודי חסות", לא היו יכולים להתקיים כיהודים יחידים בערים הגרמניות, ולכן הפעילו לחץ על השליטים, שהתירו כניסה של יהודים נוספים לערים במעמד של "יהודים נסבלים". כך נוצרו בגרמניה קהילות יהודיות חדשות שנהנו ממעמד חברתי גבוה.

יהודי חצר אחרים ניצלו את מעמדם לטובת עצמם בלבד והפכו לעילית מתנכרת ושנואה.

פתח להתקדמות חברתית

היהודים נדרשו להכריע בשאלה כיצד להתלבש: האם בלבוש יהודי מסורתי או בלבוש הדומה לשכניהם הנוצרים. סוגיה זו היתה מהותית בעיני יהודי החצר רבים מהם חשו שהלבוש המסורתי מציב חיץ בינם לבין הנוצרים, ומונע מהם להתקדם בסולם החברתי והכלכלי, אופציה שנפתחה עבורם מתוקף היותם יהודי חצר.

דיוקנאות כמקור היסטורי

מן הדיוקנאות שבעמ' 14-15 בספר ניתן לראות כי חלק מיהודי החצר הקפידו מאוד על הופעה חיצונית מסורתית, בעוד אחרים נראים כנוצרים לכל דבר.

דיוקנותיהם של אלכסנדר דוד ואליאס הייום: מהתרשמות חיצונית ניתן לחשוב שהם אינם שומרי מסורת, כיוון שהם מופיעים בדיוקנם גלויי ראש וללא זקן. כיסוי הראש אינו סממן כפי שהיינו חושבים כיוון שבאותה תקופה יהודים רבים שומרי מסורת הסתובבו ללא כיסוי ראש. הזקן ופאות הראש לעומת זאת מעידים יותר על הזיקה ליהדות, וניתן לראות כי שני יהודי חצר אלו בחרו להשאיר חלק מזקנם. כלומר, הם בחרו להדמות בהופעתם לנוצרים, אך בתוך כך לשמור על סמל יהודי בולט (הזקן).

יוסף זיסקינד אופנהיימר- "היהודי זיס": היה סוחר וספק שירותים כספיים, עד מהרה השתלב באצולה הנוצרית, ומונה ע"י קרל אלכסנדר דוכס וירטמברג לסוכן החצר שלו. לאחר מות הדוכס העלילו עליו גורמים שונים בחצר המלוכה שאת שנאתם עורר במהלך תפקידו, והוא נשפט והוצא להורג. זיסקינד, שהיה יהודי רחוק מן היהדות, חזר בתשובה במהלך שהותו בכלא.

הקנקן ומה שבתוכו

מהשוואת הדיוקנאות של יהודי החצר (עמ' 14-19 בספר) עם הביוגרפיה של אותם אנשים, עולה כי ישנו קשר הדוק בין מראם החיצוני של יהודי החצר לבין מידת דבקותם במסורת.

שמשון ורטהיימר, שמואל אופנהיימר, אלכסנדר דוד ויצחק גנץ, שהיו שומרי מסורת בקפידה, נראים בתמונות בלבוש מסורתי, או לפחות בעלי זקן שהוא סממן יהודי.

לעומתם יוסף זיסקינד אופנהיימר ויצחק דניאל אופנהיימר, שלא חיו חיים דתיים, נראים כנוצרים לכל דבר.

בלבושם מצהירים יהודי החצר על מידת השתייכותם לתרבות חצר המלוכה לעומת מידת השתייכותם לתרבות הקהילה היהודית.

מדובר בתהליך מעגלי: מי שהייתה לו מוכנות לקלוט את ערכי הסביבה הנוצרית, שינה ביתר קלות גם את הופעתו החיצונית. ומי שבחר בהופעה חיצונית המקובלת בסביבה הנוצרית, הל על עצמו להוסיף ולאמץ את ערכיה של חברה זו.

ב. "והשקות בכלי זהב": סגנון חיים

מקורות שיש לקרוא בספר: גליקל האמל (עמ' 24-25), היציאה כנגד תרבות הפנאי (עמ' 26).

רמת חייהם של יהודי החצר היתה גבוהה מאוד, והתאפיינה בחיקוי הפאר שרווח בבתי המלכים והאצילים. הם חיו בבתים מפוארים, נסעו בכרכרות, הקיפו עצמם במשרתים וכו'. השליטים נהגו להשתתף בשמחותיהם המשפחתיות של יהודי החצר, ואלו השתתפו כמובן באירועיהם של השליטים.

בעקבות הקשרים עם החברה הנוצרית חלחלו לחברה היהודית גם דפוסים שונים של תרבות הפנאי. יש לציין במיוחד את לימוד השפה הגרמנית, דבר שלא רווח בחברה היהודית בכללה, אולם יהודים עשירים שכרו לילדיהם מורים ללימוד גרמנית, דבר המעיד כמובן על חלחול התרבות הגרמנית.

ניתן לסכם ולומר שהתרבות הגרמנית חדרה לשכבות מסוימות, בעיקר הגבוהות,בחברה היהודית.

ג. "כאשר יעשו היהודים אשר לא מבני ישראל המה": המפגש עם אומנות הבארוק. 

אומנות הבארוק

סגנון ששלט באמנות האירופית (אדריכלות, ציור, פיסול, מוזיקה, ספרות וכו') מסוף המאה ה-16 ועד לאמצע המאה ה-18. בניגוד לרנסנס (שכלל קווים פשוטים וברורים, סימטרייה ויחסים הרמוניים בין חלקי היצירה), הברוק יצר רשמים דרמטיים של שינוי ותנועה בחלל.

הברוק שימש את הכנסייה הקתולית שהאדירה את עצמה ע"י בניית כנסיות מפוארות (כלומר ברוקיות), וכן שליטים רבים שרצו לעצמם ארמונות פאר.

הברוק משקף את התרבות הנהנתנית שרווחה בתקופה זו, תרבות ראוותנית שהדגישה את השפע והפזרנות.

אספנים ופטרונים

מקורות שיש לקרוא בספר: על ר' יהונתן אייבשיץ ור' יעקב עמדן (עמ' 35 בספר).

יהודי חצר רבים השתמשו בחפצי אמנות ברוקיים בכדי לפאר מבני ציבור יהודיים. לדוגמא, אלכסנדר דוד הביא לבית הכנסת שבו התפלל פרוכת שהיתה בעצם אריג רקום סגנון ברוקי מובהק.

בנוסף, פעמים רבות אספו יהודי החצר חפצי אומנות ברוקיים עבור עצמם או עבור השליט שאליו היו כפופים. הדיוקנאות בהם מצוירים יהודי החצר הם דוגמא מובהקת לזליגת התרבות הברוקית.

רבנים רבים קבלו על בגנון אומנותי זה שאימצו יהודי החצר, כפי שקבלו גם על סגנון הלבוש ותרבות הפנאי. כך למשל קובל ר' יהונתן אייבשיץ על השימוש הבולט בצלמים, דבר שלא היה מקובל אז משום "לא תעשה לך פסל וכל תמונה", ואילו ר' יעקב עמדן קבל על הפריצות שבאותם ציורים ופסלים (נשים עירומות, גברים ונשים חבוקים וכו').

מתגובות אלו של הרבנים ניתן להבין כי יהודי החצר קיבלו לעיתים קרובות ביקורת נוקבת, שכן עיני כל הקהילה היהודית היו נשואות אליהם.

ד. שינוי האדרת, או גם הגברת?

שתי השאלות העולות בעקבות יהודי החצר הן:

1. האם השינוי שעברו יהודי החצר הצטמצם למישור החיצוני, או שמא היה זה שינוי פנימי ומהותי- כלומר שינוי במערכת הערכים, בהשקפת העולם ובהתנהגות הדתית?
2. האם היו יהודי החצר אבר מגופה של החברה האשכנזית המסורתית, או שהם חרגו מתחומה של חברה זו?

ויכוח היסטוריונים

• יעקב כ"ץ: אומנם יהודי החצר לא פגשו את החברה הסובבת רק במסגרת עסקית, אולם המחיצה הסוציאלית-הדתית בין החברה היהודית לבין החברה הלא-יהודית עדיין עמדה בעינה. מפגשים אלו היו של התכבדות והפגנת הישגים, אך לא של ערבוב חברתי-תרבותי של ממש. ערוב כזה נוצר בתקופה זו רק כאשר אדם המיר את דתו, אך כל עוד נותר יהודי הוא היה משויך לחברה היהודית.
• עזריאל שוחט: ההתקרבות אל הסביבה הנכרית לא היתה עניין חיצוני בלבד אלא גם עניין נפשי מהותי. התבססות היהודים במעמד "יהודי חסות", השתזרותם במשק המדינה והיחס החברתי החדש שנתרקם בין שכבות שונות של החברה הלא-יהודית ובין שכבות מקבילות שבחברה היהודית, הן מסימני התערותם של היהודים בסביבתם.
• זלמה שטרן: רגשות דתיים הו נעוצים בשורש הווייתם של יהודי החצר, ולכן על אף תרבותם והשינויים החיצוניים שעברו, הם נשארו תמיד בראש ובראשונה יהודים, ורק אח"כ סוכני חצר. יהודי החצר עטה עצמו בבגדים האופנתיים ובכל היתר, כדי להסתיר את דמותו האמיתי, אך היא היתה קיימת שם לאורך כל הזמן. כל תרבות הברוק סתרה לחלוטין את הפילוסופיה היהודית אותה הכיר יהודי החצר, ולכן לא יכול היה יהודי החצר להיטמע לחלוטין בתרבות הברוקית אלא אם המיר את דתו, וכך לא היה עוד "יהודי חצר".

ניתן לומר כי רוב החוקרים, גם אלו הטוענים שיהודי החצר עברו שינוי פנימי ומהותי, אינם סבורים ששינוי זה מעיד על תמורות מרחיקות לכת-מבחינה דתית ותרבותית-בכלל עמ"י, אלא רק על ניצניהן של תמורות אלו. כלומר, יהודי החצר עדיין לא היו חלק ממה שמכונה "העת החדשה בתולדות עמ"י", אך הם בישרו אותה. 

פרק שני: "אדם בצאתך ויהודי באוהלך"- תנועת ההשכלה היהודית

א. "למדו לשונכם צחות": לשון המדינה באידיאולוגיה ובעשייה החינוכית של השכלת ברלין

במחצית הראשונה של המאה ה-18 לא נוצר קשר ממשי בין יהודים לנוצרים כיוון ש:

• היהודים רצו לשמור על הבידול והייחוד של הקהילה היהודית.
• הנוצרים לא ששו לשלב יהודים בחברה.

הקשר הממשי הראשון נוצר במחצית השנייה של המאה ה-18, עם עליית ההשכלה. ההשכלה נוצרה בצרפת במאה ה-17, והגיעה לגרמניה מאוחר יחסית. ביסוד השקפתה ניצב האינדיבידואל, העומד בפני עצמו, ולאו דווקא כחלק מקבוצה חברתית או דתית. מגמה זו התבטאה בין היתר בערעור אמיתותן של אמיתות דתיות, דבר שהביא כמובן לחילון. בנוסף, ראתה ההשכלה בכל בני האדם שווים זה לזה, באשר כולם יצורים בעלי תבונה. דבר זה פָּתַח פֶּתַח להשתלבותם של יהודים כשווים בחברה הכללית.

משה מנדלסון- בן בית בשני העולמות

מקורות שיש לקרוא בספר: שמות המשפחה (עמ' 43).

הדמות הבולטת בין אותם יהודים שיצרו קשר עם המשכילים הגרמנים. נולד ב-1729 בדסאו שבגרמניה וספג חינוך דתי. ב-1743, בהיותו בן 14, נסע לברלין בירת פרוסיה בעקבות רבו, ר' דוד פרנקל. שם החל ללמוד גם לימודי חול (שפות, ספרות, מדע, הגות וכו'). כך גם התקרב לחוג המשכילים הגרמניים.

מנדלסון האמין כי ניתן לחיות בשני העולמות: היהודי והכללי. הדבר בא לידי ביטוי במראהו החיצוני, בשימושו בשני שמות משפחה (מנדלסון ודעסויא), בקשריו החברתיים עם יהודים וגויים כאחד, ובחיבוריו הפילוסופיים (שזיכו אותו בכינוי "סוקרטס היהודי") יחד עם חיבוריו ההלכתיים. מנדלסון הקפיד על אורח חיים דתי, אך האווירה התרבותית בביתו הייתה דומה מאוד לזו ששררה בבתי המשכילים.

מנדלסון שאף לתחייתה של השפה העברית בקרב הקהילה היהודית, ועם זאת שאף גם שכלל החברה היהודית תשלוט בשפות זרות כצרפתית וגרמנית.

"הואיל משה באר את התורה"- מפעל נתיבות שלום של מנדלסון

 בשנת 1783 הוציא מנדלסון לאור את הספר "נתיבות שלום", שכלל תרגום של חמשת חומשי התורה לגרמנית, פירוש לתורה, וכן תיקון סופרים (כלומר דקדוקים לשוניים). הסיבות שהניעו את מנדלסון לתרגם את התורה לגרמנית:

• הבאת התורה לכלל העם היהודי, שרובו לא שלט בשפה העברית.
• כך יוכלו לומדי התורה ללמוד גם עברית, שכן ישוו את התרגום עם המקור העברי ויוכלו להבין את השפה העברית.
• מניעת שימוש בתרגומים נוצריים להבנת התורה, דבר שהיה נפוץ לפני פרסום תרגומו של מנדלסון, והוא כמובן פסול.
• חינוך הילדים על טהרת התורה, דבר שלא התאפשר כל עוד הייתה התורה בעברית בלבד.
• תרגום התורה ליידיש הקיים כבר איננו מספק כיוון שהשפה היידיש אינה ברורה ומפותחת דיה בכדי לרדת לעומקם ודקדוקם של הפרטים. מנדלסון תופש את היידיש כניב קלוקל של הגרמנית, תפישה שהיתה מקובלת בין המשכילים. לדעתו היידיש נטולת אסתטיקה, ומרגילה את האדם לכיעור נפשי וניוון מוסרי. החברה המסורתית ראתה באסתטיקה אמצעי לעבודת ה', ואילו מנדלסון ושאר המשכילים ראו בה ערך בפני עצמה.
• טיעון שהובא בפני ידיד נוצרי של מנדלסון ולא בפני היהודים: רצון לקרב את היהודים לתרבות הגרמנית, בכך שיגרום להם להשתמש בשפה הגרמנית בצורה אינטנסיבית.

"ונעשית תורתנו כשפחה המשמשת את לשון אשכנז"- הביקורת על התרגום

בימיו של מנדלסון לא עורר התרגום התנגדות גורפת, אך היו שהתנגדו לו.

ר' יחזקאל לנדא: מתנגד לתרגום כיוון שסובר שהתרגום, הכתוב במשלב לשוני גרמני גבוה, גורם לכך שהקורא בתרגומו של מנדלסון יאלץ לעסוק בדקדוק גרמני ולמידת השפה הגרמנית, במקום ללמוד את השפה העברית, וכך נעשית התורה כשפחה המשמשת את הדקדוק הגרמני. לדעתו, הדבר חריף אף יותר כאשר מלמדים ילדים צעירים.

ר' שמואל לנדא: בנו של ר' יחזקאל לנדא. שמואל לנדא אכן טוען שבלי ידיעת גרמנית (דייטש) קשה להשתלב בתחום הכלכלי אך אין ללמד את התורה רק בשפה הגרמנית - כלומר לא רק ע"פ תרגומו של מנדלסון אחרת יראה לנער שלתורה אין שום ייחוד כי היא בשפה היומיומית ולכן מבחינת לנדא יש יתרון לתרגום של מנדלסון רק עם משלבים אותו עם הלימוד בשפת הקודש וכך מושגת מטרה כפולה - ביסוס שתי השפות, כל אחת ומטרתה (שמירה על שפת הקודש, קידום הגרמנית כמפתח להשתלבות).

ההתפתחות ההיסטורית ביניהם: בדור שחלף ניתן לראות כי הגרמנית כבר הפכה לשפה שגורה בקרב הקהילה היהודית, והם התמצאו בפרטיה ודקדוקיה, כך שטיעונו של ר' יחזקאל לנדא לא היה רלוונטי עוד.

"לדבר כלשון הארץ על בוריה"- דברי שלום ואמת

מקורות שיש לקרוא בספר: אוסטריה במאה ה-18 (עמ' 50).

נפתלי הרץ וייזל: היה שומר מצוות קפדן ואדוק בדתו. וייזל סיגל לעצמו את לשון הסביבה הלא יהודית ואת אפנת הלבוש שלה, כיוון שסבר (כפי שסבר גם מנדלסון) שאין סתירה בין קיום מצוות לבין תרבות הסביבה, שנתפשה בידי ההשכלה כמבטאת אסתטיקה אוניברסלית, כלומר אינה סותרת את היהדות. וייזל התייחס לחינוך הילדים היהודיים בעקבות "כתב הסובלנות" שפורסם באותם ימים (ר' מבוא). וייזל ראה בכתב הסובלנות צעד חשוב לקראת שוויון אזרחי של היהודים, בניגוד לרבני התקופה ואף ובניגוד למנדלסון, שהתייחסו לכתב בחשש כיוון שחשדו כי מטרת כתב הסובלנות היא להטמיע את היהודים בקרב הנוצרים. וייזל תמך בלימוד השפה הגרמנית, כיוון שטען כי בעזרתה ניתן יהיה לקרב בנים ליהדות.

"הוקם מצוות הקיסר- ותורת ה' יעזובו"- בין החזון למציאות

למרות חזונם של מנדלסון ווייזל, במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-19 הופר האיזון בין לימודי הגרמנית ללימודי העברית, והמיקוד עבר ללימודי הגרמנית. בתחילה אומנם השקיעו המשכילים מאמצים בחידוש הלשון העברית, ואף הוציאו כתב עת עברי בשם "המאסף", אך אט אט החלו להישמע דעות הקוראות להפחית במאמצים לחידוש העברית, ואף לבטל לימודים אלו לחלוטין.

תרגומו של מנדלסון הפך להיות הכלי היחיד ללימוד התורה, ומעטים השתמשו גם במקור העברי, כפי ששאף מנדלסון. יותר מכך, תרגומו של מנדלסון היה כתוב גרמנית באותיות עבריות, ובתחילת המאה ה-19 לא נותרו רבים שהיו יכולים להשתמש בו כיוון שרוב ציבור המשכילים היהודיים כבר לא ידע לקרוא עברית, ולכן תורגם תרגומו של מנדלסון לאותיות גרמניות.

משכילים יהודיים רבים המירו את דתם בגל שהחל בסוף המאה ה-18, ונמשך אל תוך תחילת המאה ה-19. בין הממירים את דתם היו ארבעה מששת ילדיו של מנדלסון, וכל נכדיו.

הסיבות לכך שיהודים משכילים רבים לא שמרו על יהדותם:

1. למרות שההשכלה דגלה בשוויון בין יהודים לנוצרים, לא נמחתה לחלוטין התפישה לפיה הנוצרים הם בני החברה השלטת, והיהודים הם בני המיעוט הנסבל. וכך, במפגשים התרבותיים בין הנוצרים והיהודים, חשו היהודים צורך להוכיח כי אינם שונים מן הנוצרים, ולכן מצד אחד השקיעו מאמץ בהבלטת השווה- השתלבות בתרבות- ומצד שני בטשטוש השוני- לימודי היהדות ואורח החיים היהודי.
2. מנדלסון ספג חינוך יהודי כילד, ולכן גם כשהשתלב בעולם ההשכלה לא זנח את היהדות שהיתה טבועה בו. ילדיו של מנדלסון, המשקפים את כל דורם, כבר ספגו חינוך שלא הושתת כולו על טהרת היהדות, והיו בו גם יסודות כלליים, שלעיתים קרובות היו מודגשים יותר בחינוכם. כך התערערה בהם תחושת המחויבות ליהדות.
3. בהשפעת רעיונות ההשכלה חל פיחות במעמדה של הדת באשר היא דת, דבר שהשפיע גם על המשכילים היהודיים.

תנועת ההשכלה בברלין היתה פרק קצר ימים, אך רב חשיבות. השקפותיה היוו תשתית לגיבוש זרמים יהודיים אחרים, בין אם הם אמצו אותה, התנגדו אליה, או התמודדו עמה.

ב. "אני במזרח, ולבי בסוף מערב": משכילי מזרח אירופה

מקורות שיש לקרוא בספר: תחום המושב (עמ' 57).

תנועת ההשכלה המזרחית החלה להתפתח בעשורים השני והשלישי של המאה ה-19, ואימצה את רעיונותיה מן ההשכלה הברלינאית, תוך התאמת רעיונות אלו לחיים במזרח אירופה.

הסיבות לכך שבמחצית הראשונה של המאה ה-19 לא היתה תנועת ההשכלה היהודית נפוצה:

1. העדרה של תנועת השכלה כללית ברוסיה. יש לשים לב שבמערב אירופה אחת הסיבות העיקריות להתפתחות ההשכלה היהודית, היתה ההשכלה הכללית.
2. החיץ הלשוני והתרבותי שפריד בין היהודים לבין הנוצרים. היהודים חיו באוטונומיה קהילתית (שכן לא היתה להם אמנציפציה), ולכן הסתגרו והתבדלו.
3. היהודים חשו עליונות תרבותית ביחס לשכניהם, שכן היהודים היו עירוניים ואילו רוב הנוכרים שהיו סביב היהודים היו איכרים שהשכלתם מועטה. בנוסף, אוכלוסיית איכרים זו היתה מורכבת ממיעוטים שתרבותם לא נחשבה גבוהה. התרבות הגבוהה היתה דווקא התרבות הרוסית, שאיתה לא באו היהודים במגע.
4. מדיניות הדיכוי והאפליה שנקטו השלטונות הרוסיים כלפי היהודים ליכדה את הקהילה היהודית ועוררה בה התנגדות לשלטונות וכל הקשור בהם.

תמורה במעמדה של ההשכלה היהודית המזרח אירופית: פרשת "ההשכלה מטעם" בשנות הארבעים של המאה ה-19. ניסיון של הממשלה, בשיתוף עם המשכילים, לכפות רפורמה על מערכת החינוך היהודית. לרפורמה זו לא היתה השפעה מעשית רבה, אך היא גרמה לכך שתנועת המשכילים תפסה מעט יותר תאוצה. אולם בשנים אלו עדיין היתה השכלה זו מושפעת מאוד מהשכלת ברלין.

הדור הראשון של משכילי מזרח אירופה: היו שומרי מסורת בקפידה. כפי שטען מנדלסון, טענו גם הם כי אין סתירה בין ההשכלה לבין היהדות, ושההשכלה אף מבטאת ברעיונותיה חלקים מן היהדות.הם הרבו להסתמך על פילוסופים ימי-ביניימים. נאמני המסורת ראו בהם מחדשים מסוכנים שיש להלחם בהם. דור זה חלק עם נאמני המסורת בשני דברים עיקריים: הלבוש (מסורתי לעומת מודרני), והשפה (יידיש לעומת גרמנית). דוגמא לחשיבות הלבוש בעבור יהודי מזרח אירופה, הן המשכילים והן נאמני המסורת, ניתן לראות בר' מרדכי אהרון גינזבורג שהחזיק שתי מערכות של בגדים: אחת גרמנית-מודרנית שאותה לבש כששהה בקורלנד, והשניה פולנית-מסורתית, אותה לבש כששהה בליטא. דור זה נחשב שמרן ביחס לדור המשכילים השני, של המחצית השניה של המאה ה-19.

"אם ישתוו הבגדים- יתאחדו הלבבות"- יזמת המשכילים לשינוי הלבוש היהודי

בשנות ה-40 של המאה ה-19 גזר השלטון, שבראשו עמד הצאר ניקולאי הראשון, גזירה על לבושם של יהודי רוסיה: נאסר עליהם לשאת כל סימן היכר חיצוני המבדיל בינם לבין הנוצרים. תחילה, בשנת 1839 הוטל מס על תפירת בגד יהודי חדש, ואח"כ על לבישת בגדים אלו. מסים אלו לא הועילו, ולכן אסרו זאת השלטונות לחלוטין. היהודים הצרו על כך מאוד, אך גם לאחר שאכף השלטון את החוק בתוקפנות, נותרו היהודים נבדלים, שכן סרקו את פיאות ראשם למעלה עם שערות הראש, כך שלא היו צריכים לגזוז אותן, וכן לבושם נותר שונה משל הנוצרים, אע"פ שנאלצו לשנות את בגדיהם. בניגוד לנאמני המסורת, ראו המשכילים בצו זה יוזמה מבורכת. לדעתם הלבוש המסורתי הוא אמונה תפלה שאינה קשורה ליהדות כלל, וביטולו יהווה צעד ראשון בפתיחת היהודים לתרבות הסובבת. המשכילים כתבו מכתבים לצאר ובהם ביקשו כי יתמוך בהם, תוך שיגזור עוד גזרות לבוש על היהודים.

"כי מות האומה וחייה ביד הלשון"- יחס משכילי רוסיה ללשון העברית

מקורות שיש לקרוא בספר: יהודה ליב גורדון (להלן יל"ג) (עמ' 66).

בני דור המשכילים הראשון ברוסיה ראו בשפה העברית גורם חשוב בהשכלה, ונאמנותם אליה לא נפלה מאהדתם להשכלה כללית ולתרבות המערב.. הם האמינו כי השפה העברית תשמור על אחדות הקהילה היהודית ותמנע התבוללות. משכילים אלו הסיקו מהתבוללות השכלת ברלין, שחשוב לשמור על העברית כדי להימנע ממה שקרה בסופו של דבר להשכלת ברלין.

שיריו של יל"ג: בשיר "הקיצה עמי" (1863) קורא גורדון לפיתוח ההשכלה וללימוד הרוסית, אך בהמשך ביטא גם מגמה שונה כמו בשיר "למי אני עמל?" (1871) שבו ביכה  גורדון את זניחת העברית לטובת שפות אחרות, וביטא את חששו מכך שבדור הבא כבר לא יהיה מי שיקרא וידע את העברית, כיוון שהמשכילים זונחים את העברית ושומרי המסורת מסרבים לקרוא בה וללמוד אותה.

הדור השני של משכילי מזרח אירופה: החל לפעול בסוף שנות ה-50 של המאה ה-19. זרם זה נקרא "האינטליגנציה היהודית-רוסית". דור זה היה מחובר לשפה והספרות הרוסית, ולא לגרמנית ולעברית. זרם זה יצר קשרים כלכליים עם הממשלה הרוסית (כגון ייצור יי"ש), דבר שחיזק את קשריהם החברתיים עם החברה הרוסית, וצמצם את קשריהם עם הקהילה והתרבות היהודית.

דבר נוסף שהביא לפתיחות לחברה הרוסית היה עלייתו של הצאר אלכסנדר השני לשלטון בשנת 1855. צאר זה ניהל מדיניות ליברלית כלפי היהודים, ואפשר להם בין היתר לצאת אל מחוץ לתחום המושב, דבר שהביא לגידול ניכר במס' היהודים שלמדו בגימנסיות ואוניברסיטאות רוסיות. שירו השני של יל"ג בא אפוא בעקבות שינוי זה בהשכלה.

אך זרם זה נבלם במהרה. בשנות ה-60 התקשחה מדיניות הצאר ניקולאי, וכן גל של אנטישמיות בעיתונות ובהשכלה הרוסית הביאו לצמצום זכויות היהודים. בשנת 1881 התרחשו פרעות "הסופות בנגב", שבהן נרצחו יהודים רבים בעקבות רצח הצאר. פרעות אלו גרמו לרבים מן המשכילים לנטוש את ההשכלה מתוך תחושה כי השתלבותם בזו לא צלחה, ולהשתלב באגודות חובבי ציון.

פרק שלישי: "הילכו שניהם יחדיו"- הרפורמה והתגובה האורתודוקסית

א. "להציל את הבניין הקורס": התנועה הרפורמית

במאות ה-18 וה-19 חשו יהודים רבים ניכור לדת היהודית, בעקבות הפנמת התרבות הגרמנית ואימוץ ערכיה האסתטיים, ואף חשו בוז וסלידה מן היהדות. הם פנו לחפש יהדות שלא תסתור את ערכיהם. יהודים אלו גם ביקשו לשנות את היהדות כך שיטושטשו ההבדלים בין היהודים ושכניהם, וכך יוכלו יהודים אלו להשתלב ביתר קלות וללא נחיתות בחברה הסובבת.

יהודים אלו הקימו בשנות ה-30 של המאה ה-19 את תנועת הרפורמה. הרפורמה טענה כי הדחף לעבוד את האל טבוע באדם, אולם התורה והמצוות אינם נצחיים, ולכן כל דור יכול ואף צריך לקבוע מחדש את המצוות והמנהגים המתאימים לו. מנהגי היהדות ועקרי אמונתה נזילים, ואינם נקבעים אלא על פי תודעתו הסובייקטיבית של כל יהודי ויהודי בהווה. העובדה שרבים מן המנהגים היהודיים אינם תואמים את רוח התקופה גורמת לצעירים רבים לעזוב את היהדות, ובכדי למנוע זאת יש "לתקן" את היהדות.

בתחילה היו שינויי הרפורמים מתונים וניסו להתחשב במגבלות הדת, אולם עד מהרה פסקו ניסיונות אלו, וכבר בשנות ה-40 הוצע להעביר את השבת ליום ראשון, לבטל את ברית המילה, ואף לבטל איסור נישואי תערובת. בשנת 1945 פרסמו חברי התנועה הרפורמית "קול קורא" שבו הצהירו על עיקרי הרפורמה. הרפורמים דגלו בביטול האמונה בביאת המשיח והכמיהה לגאולה ולשיבת ציון. הרפורמים המירו תפישה זו בתפישה מופשטת יותר של שלום עולמי והפצת עקרון המונותיאיזם בעולם. בעקבות זאת גם מחקו הרפורמים מסידור התפילה את הקטעים העוסקים בנושאים הנ"ל ובהקרבת הקורבנות שנראתה להם פרימיטיבית

התביעות לשינויים בבתי הכנסת

עיקר הויכוח בין נאמני המסורת לרפורמים היה על אופי הפולחן הציבורי, שכן רוב הציבור הרפורמי חדל לקיים את רוב המצוות, ולכן שאלות על אופי היהדות במישור האישי לא היו רלוונטיות לגביהם. הרפורמים טענו כי התפילה הכנסייתית, בה הכומר מנחה את התפילה והקהל דומם, מכובדת יותר מן התפילה היהודית המסורתית, בה לוקח הקהל חלק פעיל יחסית. את השינויים בין אופי התפילה היהודית לזו הנוצרית ניתן לתלות בשני גורמים:

1. בימי הביניים לא ידעו רוב הנוצרים קרוא וכתוב, ולכן נוהלה התפילה ע"י הכומר.
2. הכנסייה סברה כי פסיביות המתפללים מגבירה את תחושת ההתרוממות ואת רגש הענווה של המתפללים.

הרפורמים טענו כי הכנסייה צודקת, וכי שיתוף הקהל בתפילה (כגון בקריאת התורה, בהקפות, בשמחתורה וכו') הוא ברברי ומיושן, ופוגע בתחושת ההוד של התפילה. הרפורמים הנהיגו בבית הכנסת את השינויים הבאים:

• נגינת עוגב, בתחילה ע"י גוי כדי לא לעבור על חילול שבת, אך בשלב מאוחר יותר ע"י יהודי, וכן שירת מקהלה.
• דרשה של הרב בכל שבת בענייני מוסר (ולא בענייני הלכה), כפי שהיה מקובל אז בכנסייה. הדרשה נאמרה בגרמנית, ולא ביידיש כמקובל בקהילה המסורתית.
• שינוי הארגון הפנימי של בית הכנסת. בשונה מבית הכנסת המסורתי, שבו שני המוקדים היו ארון הקודש והבימה (בדומה לבית הכנסת המוכר לנו כיום), רבים מבתי הכנסת הרפורמים בנויים כאולמי תיאטרון או בתוכניות בניין דומות, המשקפות את התפישה לפיה עדת המתפללים היא הקהל והמשמש בקודש הוא השחקן.
• היחס לעברית כלשון תפילה: הרפורמים שינו את לשון התפילה מעברית לגרמנית. הם טענו כי אין אפשרות עוד ללמד את הקהל את העברית ולגרום לה להפוך לשפת האם של המתפללים, כלומר השפה בה הם חושבים, מרגישים ומדברים יום יום, ולכן מוטב לשנות את שפת התפילה לשפה שתהיה מדוברת בפי הקהל.

ב. "לעשות משמרת למשמרתי": התגובה האורתודוקסית

הציבור היהודי חש כי סכנה מרחפת על המשך קיומו. היהודים שהתנערו מקיום מצוות הלכו ורבו, והשלטונות החלו ליטול מן הקהילה את הסמכות לאכוף על חבריה את הציות להלכה.

"חדש אסור מן התורה"

האורתודוקסים שחששו שהרפורמה תעודד התבוללות וקבלו על כך שהרפורמה אינה מחויבת למסורת, ולכן פנו להסתגר בעצמם ולבצר את עמדותיהם.

ר' משה סופר: נקרא "החת"ם סופר" ע"ש ספרו "חידושי תורת משה". נולד ב-1762 בפרנקפורט שבגרמניה, ושם למד תורה. מגיל 19 נדד באירופה, ובשנת 1806 התמנה לרבה של קהילת פרשבורג, ושם כיהן עד מותו ב-1839. הוא היה לדמות הרבנית הבולטת בהונגריה בימיו. קהילת פרשבורג היתה קהילה יהודית מגוונת, והיו בה יהודים משכילים רבים. בשנים הראשונות לכהונתו נמנע החת"ם סופר מלהתנגד להשכלה, אולם בעקבות חילוקי דעות בעניין פתיחת בי"ס משכילי בקהילה היהודית, החל את מאבקו ברפורמה.

עיקר תפישת עולמו של החת"ם הוא "חדש אסור מן התורה", שלילה עקרונית של כל חידוש, גם כאשר הוא מתיישב עם ההלכה. החת"ם ייחס כל מצווה/ מנהג תוקף שווה, בניגוד למקובל עד אז.

היחס לשינויים בבתי הכנסת

נאמני המסורת יצאו כנגד השינויים שערכו הרפורמים בבתי הכנסת (כפי שציינו כנ"ל: עוגב, השמטת קטעים מהתפילה ושינוי לשון התפילה), וראשית מאבק זה החל עם ביה"כ ה"טמפל" הרפורמי שהוקם ב-1819 בהמבורג.

לא כל מה שחידשו הרפורמים נגד לחלוטין את ההלכה (לדוג': שינוי נוסח התפילה וניגנה בעוגב ע"י גוי בשבת אינם אסורים ע"פ ההלכה), ולכן השתמשו שומרי המסורת בטיעונים כלליים של שמירת המסורת והבדלות מן הגויים, שני דברים שהרפורמים לא ראו בהם ערך.

מקרה דומה קרה בעניין ביה"כ הנאולוגי (השרם הרפורמי בהונגריה, שהיה מתון מזה הגרמני). רב הקהילה, הרב יחזקאל פרישמן, לא יצא כנגד ביה"כ כשראה שאין בו בעיה הלכתית של ממש, והרבנים חיים סופר והלל ליכטנשטיין מתחו עליו ביקורת בשל כך.

הרב ליכטנשטיין פרסם בשנת 1865 גילוי דעת שאסר תשעה מחידושי הנאולוגים. לדוג':

• אין לדרוש דרשות שלא ביידיש.
• אין להכין תלבושת מיוחדת לש"ץ כפי שמקובל בדתות אחרות.
• אין לעשות חופה בביה"כ, אלא רק תחת כיפת השמיים.

המהר"ם שיק: היה אחד מן הרבנים שהסתייגו מן הקיצוניות שאפיינה את דברי הרב ליכטנשטיין. טען כי:

• יש לבחון כל בי"כ נאולוגי לגופו, ולראות האם הוא עובר על איסורים הלכתיים.
• מותר להתפלל בבי"כ נאולוגי בשעת הדחק.
• אין להתייחס לבתי הכנסת הנאולוגים כע"ז.

היחס לגרמנית

החת"ם סופר (דור ראשון): שלל את הגרמנית לחלוטין משני טעמים:

1. התנגדות לשינוי באשר הוא שינוי.
2. התנגדות לגרמנית המאפשרת התקרבות לגויים ולתרבותם.

בצוואתו כתב כי על ממלא מקומו להיות תלמיד חכם גדול שלא יעסוק בלימודי חול ולא ידרוש בשפות זרות.

ר' אברהם שמואל בנימין סופר (דור שני): ה"כתב סופר". בנו של החת"ם סופר. נכנע לרוח הזמן ומינה רב נאמן למסורת ועם זאת בעל יכולת לדרוש בגרמנית, שיכהן לצידו. את הפרת צוואת אביו הסביר בכך שלטענתו לא שלל החת"ם סופר את הגרמנית, אלא את התכנים הזרים, ובתקופה זו של הכתב סופר אין הגרמנית משקפת את התכנים הזרים כיוון שיש נאמני מסורת רבים השולטים בגרמנית ונושאים דרשות בגרמנית.

ר' הלל ליכטנשטיין וחתנו ר' עקיבא יוסף שלזינגר (דור שני): יצאו כנגד ה"כתב סופר" וטענו שהוא מפר את צוואת אביו.

המהר"ם שיק (דור שני): תלמידו המובהק של החת"ם סופר. טען כי החת"ם פסל את הדרשות בגרמנית רק משום שגם תוכנן לא תאם את המסורת, אך דרשה שנאמרת מפי רב נאמן מסורת בגרמנית איננה אסורה.

ר' אברהם גלזנר (דור שלישי): רצה להקדיש את השנים שלאחר נישואיו ללימוד תורה, אולם חמותו (בתו של החת"ם, דור שני), הפצירה בו שילמד לימודי חול ושפות זרות, שבלעדיהם לא ניתן להסתדר באותו דור, אפילו בתוך העולם הדתי (לדוג' כרב קהילה, שבדור זה כמעט תמיד נזקק לגרמנית).

"שהיו מצוינים במלבושיהם"

ככל שהרפורמים זנחו את הלבוש המסורתי, דבקו בו נאמני המסורת יותר ויותר. רבים מהם החלו לחבוש כיסוי ראש כפול (כיפה תחת כובע), והפסיקו לסרק את פאותיהם למעלה.

מסורת או חידוש?

מקורות שיש לקרוא בספר: אורתודוקסיה (עמ' 88).

השאלה שעולה בקרב ההיסטוריונים: האם האורתודוקסיה היא המשכה של החברה המסורתית שעד לתחילת המאה ה-19, או שמא הם זרם חדש, בדיוק כמו הרפורמים.

תשובות שונות לשאלה:

·         האורתודוקסים: סוברים כי הם המשכה הישיר של החברה המסורתית, וכל שאר הזרמים נטשו את החברה המסורתית.

·         יריבי האורתודוקסים: האורתודוקסים הם המשכה הישיר את החברה המסורתית, אך הם מציינים זאת לשלילה, כעיוורון ביחס למציאות.

·         יעקב כ"ץ: האורתודוקסים שונים מהחברה המסורתית. האורתודוקסים בחרו בדרכם תוך ידיעה שישנן דרכים נוספות ביהדות, לעומת החברה המסורתית שבה שמירת המסורת היתה האפשרות היחידה.

ג. "תורה עם דרך ארץ": הרב הירש והנאו-אורתודוקסיה

האורתודוקסיה היתה דרך של הסתגרות, ולעומתה היו נאמני מסורת שבחרו בדרכה של הנאו-אורתודוקסיה, ששילבה פתיחות עם שמירת המסורת.

הרב שמשון רפאל הירש: מנהיגו והאידיאולוג העיקרי של זרם זה. נולד ב-1808 בהמבורג שבגרמניה, וספג חינוך ששילב אדיקות עם פתיחות לתרבות הכללית. משנת 1830 שימש כרב בקהילות שונות, עד למותו ב-1888. הרב הירש פעל בשני מישורים: במישור המעשי הוא פנה לפיתוח וביצור היהדות האורתודוקסית, ובמישור הרעיוני פיתח הגות שסייעה ליהודים להתמודד עם הסתירות שבין היהדות והתרבות הסובבת.

תפישתו של הרב הירש הייתה דומה להשכלה בכך שלא ראתה את היהדות והתרבות הסובבת כסותרות זו את זו.

תפישתו היתה שונה מן ההשכלה בכך שלא ראתה את היהדות והתרבות הסובבת כשתי ישויות נפרדות, אלא כמשלימות זו את זו. לפי תפישתו כל תחומי החול כלולים בתוך התורה ולכן נובעים ממנה.

הרב הירש הקים מערכת חינוך ששיקפה את האידיאולוגיה שבה דגל, ושילבה לימודי קודש עם לימודי חול. הוא טען כי לימוד מחכמת הגויים רק יעשיר את ישראל, ולכן אין להתרחק ממנו כפי שסברו האורתודוקסים.

"שפת אמנו, לשוננו הגרמנית היפה"

שימושי הגרמנית בחיי הנאו-אורתודוקסים:

• הרש"ר הירש כתב את כתביו, שתכניהם היו יהודים דתיים, בגרמנית, ואף תירגם את התורה לשפה זו.
• הרב הירש התיר להתפלל תפילת יחיד בגרמנית, אולם פסק שיש להתפלל בביה"כ בעברית, כיוון שהיא הגורם המאחד את יהודי כל העולם. הדרשות בביה"כ נישאו בגרמנית, והרבה מן הספרות הדתית תורגמה לשפה זו.
• הנאו-אורתודוקסים עצמם לא שלטו בעברית, ואם עד המאה ה-19 רובם כתבו את מכתביהם בגרמנית באותיות עבריות, גם זה הלך ונעלם. לקראת סוף המאה ידעו רק תלמידי חכמים לקרוא ולכתוב בעברית, וגם הם מיעטו לעשות זאת.
• הנאו-אורתודוקסים שילבו בתרבותם ספרות גרמנית לצד יהודית-דתית, שירה גרמנית לצד זמירות שבת, דמויות ממחזות גרמניים לצד דמויות תנ"כיות, ואף שמות גרמניים בצד יהודיים.

"שלא שינו לבושם"?

הנאו-אורתודוקסים דגלו בשינוי הלבוש ובהידמות חיצונית לסביבה, הן בסממני ההופעה החיצונית ה"ניטרליים", והן באלו שנחשבו סימנים מובהקים של זהות יהודית: רבים מהם לא כיסו את ראשם במקומות ציבוריים, התגלחו בכל ימות השנה (גם בחוה"מ, ספירת העומר ושלושת השבועות), ורבות מן הנשים החליפו את השביס בפיאה ואף חדלו מלכסות את ראשן.

היחס לשינויים בבית הכנסת

• הדמות החזנים והרבנים בלבושם לאנשי הדת הנוצרים.
• בדומה לביה"כ הרפורמי: הדרשה נאמרה בגרמנית, נסובה על ענייני מוסר ולא על ענייני הלכה ונאמרה לעיתים קרובות ולא פעמים אחדות בשנה כפי שהיה מקובל עד אז.    בשונה מביה"כ הרפורמי: הדרשה לא הפכה להיות האירוע המרכזי במהלך התפילה.
• הנאו אורתודוקסים הדגישו את ההדר החיצוני של ביה"כ ואת ההתנהגות המכובדת של המתפללים, בהתאם למושגי הנימוס המקובלים בחברה הכללית. לדוג': חולקו תקנונים הקובעים את כללי ההתנהגות בביה"כ, בחלק מבתי הכנסת כיסו הכוהנים את ראשם בכיסוי ראש אחיד, המתפללים שהשתתפו בתפילה (קורא בתורה, מגביה, עליה לתורה וכו') קיבלו על כך הודעה מראש וכו'.
• הנאו-אורתודוקסיים החלו להנהיג בביתי הכנסת שלהם שירת מקהלה. תפילות רבות הושרו בלחנים שהולחנו עבור הרפורמים.

רוב מוחלט של השינויים שהונהגו בבתי הכנסת הנאו-אורתודוקסיים היו שינויים חיצוניים בלבד. הרב הירש ראה את מרכז כובד החיים היהודיים בבית, בחיי האדם הפרטיים, ולא בטקסים הכלליים המתרחשים בבתי הכנסת. תפישה זו כמובן הפוכה לתפישה הרפורמית.

תודות לחנה עשהאל על העברת הסיכום לערוץ ההיסטוריה