תולדות יפן - מותאם לקיץ 2016

הגימנסיה העברית הרצליה: סיכום נושא תולדות יפן

מהדורה המותאמת למיקוד קיץ 2016/תשע"ו (ערך: איתמר לוי)

המיקוד/תוכן עניינים (העמודים בסוגריים מפנים לספר "יפן המודרנית" של בן עמי שילוני):

הערה חשובה: שימו לב, תכנית ההלימה למועד קיץ 2016 נבנתה ע"פ הפרקים מספר הלימוד ולא מתכנית הלימודים המופיעה באתר מפמ"ר היסטוריה. כאן מופיעים בזה אחר זה - הפרקים מת"ל המקורית ואחר כך הפרקים המחייבים ע"פ ספר הלימוד

1. היבטים נבחרים בצמיחתה של יפן המודרנית

      א. עיצוב המשטר הקיסרי ביפן. (עמ' 43 – 53, 112-103)

      ב.  ביטויי התמערבות ומודרניזציה בצבא, בחינוך, בתעשייה ובדת. (עמ' 74-53, 90-78) - חינוך ירד 

2. האימפריאליזם היפני במזרח הרחוק בתחילת המאה ה-20, ובמלחמת העולם ה-1

א. האימפריאליזם היפני בסין בסוף המאה ה-19 גורמיו וביטוייו.

ב. המאבק האימפריאליסטי בין יפן לרוסיה על שליטה בסין, בתחילת המאה ה-20.

ג. יפן במלחמת העולם הראשונה ומעורבותה במלחמת האזרחים ברוסיה.

ד. יפן והסכמי השלום ב-1919.

3. משטר, כלכלה, חברה ומדיניות חוץ בשנות ה-20

ד. מדיניות החוץ הפייסנית של יפן כלפי המערב.

4. משטר, חברה ומדיניות חוץ משנות ה-30 ועד כניסת יפן למלחמה ב-1941

א. עלייתו של הימין הקיצוני ביפן והתפשטותן של תיאוריות לאומניות. (ירד)

ב. הזעזועים והאלימות הפוליטיים בשנות ה-30: עליית כוחם של הצבא ושל הצי

   והתפשטות המיליטריזם ביפן. (ירד)

ג. התוקפנות היפנית במנצ'וריה בתחילת שנות ה- 30, תגובת העולם לתוקפנות זו

   והשפעותיה על המשטר ועל  החברה ועל הכלכלה ביפן.

ד. המיליטריזם היפני בפעולה - המלחמה בסין ב-1937, הבריתות עם גרמניה ועם איטליה,

    ומלחמת  הגבולות עם ברית המועצות 1938- 1939.

ה. יפן ערב כניסתה למלחמה- ההתדרדרות ביחסי יפן וארצות הברית עד דצמבר 1941,

    הברית המשולשת עם גרמניה ועם איטליה, והסכם הניטרליות עם ברית המועצות.

5. יפן במלחמת העולם השנייה

א.            המתקפה היפנית בפרל הרבור ב-1941 – מטרותיה, תוצאותיה והשפעותיה. (עמ' 224-222)

ב.            ההישגים הצבאיים והטריטוריאליים של יפן במלחמה. (עמ' 224-223)

ג.            "הסדר החדש" היפני במזרח בזמן המלחמה – התפיסה והניסיון לממשה. (עמ' 230-224)

ד.            שלבים מרכזיים בקריסתה של יפן במלחמה עד כניעתה. (עמ' 238-230)

6. הקמתה של יפן חדשה – מממשל כיבוש צבאי למדינה עצמאית דמוקרטית

      א. דרכי הפעולה של ממשל הכיבוש הצבאי האמריקני ביפן. (עמ' 243-241)

      ב.  דה-מיליטריזציה, כינון דמוקרטיה ורפורמות בחינוך ובכלכלה. (עמ' 253-244)

       ג. סיום הכיבוש האמריקני בעידן של תחילת המלחמה הקרה. (עמ' 256-253)

7. יפן בשנות ה-50  וה-60 של המאה ה-20

א. התגבשות הכוחות הפוליטיים ביפן.

ב. הוויכוח בין השמאל לימין על מדיניות החוץ והביטחון של יפן בצל המלחמה הקרה 

ותוצאותיו, עלייתה של האלימות הפוליטית בשנות ה-60.

ג. מדיניות החוץ החדשה של יפן באסיה.

8. הזינוק הכלכלי של יפן ברבע האחרון של המאה ה-20

א.  ההכוונה הממשלתית של המשק היפני והסדרת יחסי העבודה (עמ' 276-271)

ב.   ההתפתחות התעשייתית והתחרות עם ארה"ב. (עמ' 279-276, 286-283)

פרקים נבחרים מהספר (הרשום בסוגריים הם תתי הסעיפים המחייבים)

הערה חשובה: שימו לב, תכנית ההלימה למועד קיץ 2016 נבנתה ע"פ הפרקים מספר הלימוד ולא מתכנית הלימודים המופיעה לעיל.

פרק 2: המערב פותח את שערי יפן: ארה"ב הברית משגרת שייטת ליפן, הסכם קנגאוה ופתיחת שערי יפן, הריס משלים את פתיחת יפן, יפן מהדקת את קשריה עם המערב).

פרק 3: הרסטורציה של מייג'י ("החזרת השלטון הקיסרי" ו"שבועת חמשת הסעיפים")

-פרק 4: מחברה פיאודלית למדינה ריכוזית  (הצבא החדש)

פרק 5: הלימוד מן המערב  (השאיפה ללמוד מן המערב, משלחת איוקורה: לימוד המערב מכלי ראשון, כשלון הנצרות וטיפוח השינטו, הדת אינה בולמת מודרניזציה).

פרק 6: החינוך החדש (חינוך חובה ובית הספר היסודי, חינוך תיכוני וגבוה) העשרה בלבד - לא במיקוד

פרק 7: רפורמה אגררית וראשית התיעוש (כל הפרק)

פרק 8: משבר, מרידות ודרישה לדמוקרטיה  (הדרישה לדמוקרטיה והקמת מפלגות)

פרק 10: מלחמת סין-יפן וסיפוח טאיוואן (הפרק כולו)

פרק 11: מלחמת רוסיה-יפן וסיפוח קוריאה (הפרק כולו)

-פרק 13: יפן במלחמת העולם הראשונה (הפרק כולו)
-פרק 15: פייסנות כלפי המערב ותוקפנות כלפי סין (הפרק כולו)

-פרק 17, 18, 19, 20, 21 - הפרקים במלואם.

 1. היבטים נבחרים בצמיחתה של יפן המודרנית (עדכון אחרון: 6/12/15)

א.  עיצוב המשטר הקיסרי ביפן ב.  ביטויי התמערבות ומודרניזציה בצבא, בחינוך, בתעשייה ובדת ע"פ ספר הלימוד של בן עמי שילוני: (בסוגריים – סעיפי החובה בכל פרק) 1.      מתוך פרק 2: המערב פותח את שערי יפן (ארה"ב משגרת שייטת ליפן, הסכם קנגאוה ופתיחת שערי יפן, הריס משלים את פתיחת יפן, יפן מהדקת את קשריה עם המערב). 2.      מתוך פרק 3: הרסטורציה של מייג'י (החזרת השלטון הקיסרי ו"שבועת חמשת הסעיפים). 3.      מתוך פרק 4: מחברה פיאודלית למדינה ריכוזית (הצבא החדש) 4.      מתוך פרק 5: הלימוד מן המערב (השאיפה ללמוד מן המערב, משלחת איוקורה, לימוד המערב מכלי ראשון, כישלון הנצרות וטיפוח השינטו, הדת אינה בולמת מודרניזציה) 5.      פרק 6: החינוך מחדש (לא בהלימה תשע"ו) 6.      פרק 7: רפורמה אגררית וראשית התיעוש (הפרק כולו) 7.      מתוך פרק 8: משבר מרידות ודרישה לדמוקרטיה (הדרישה לדמוקרטיה והקמת מפלגות)

רקע - פתיחת שערי יפן ע"י ארה"ב (החל מ-1853)

ציוני דרך משמעותיים:

1)      1853 – פתיחת שערי יפן ע"י ארה"ב    

2)      1868 – רסטורציית מייג'י

ב-1853, הגיע איש הצי האמריקני, הקומודור מת'יו פרי בראש צי בן ארבע ספינות, לחופי יפן והציב לה אולטימאטום לפתוח את שעריה למסחר עם ארה"ב. ביפן נחלקו הדעות האם לקבל את התכתיב האמריקני או להתנגד לו בכוח. בסופו של דבר, חזרתו של פרי בצי מתוגבר ומאיים שכנעה את ממשלת השוגון לנהוג באופן פרגמאטי ולזנוח את האופציה "הנצית". בהתאם לקו זה, נחתמו שני חוזים:

1854 – הסכם קנגאוה - "הסכם שלום וידידות"

1.      פתיחת שני נמלים (לא במקומות המרכזיים ביותר) לתדלוק והצטיידות עבור ספינות אמריקניות: שימודה והאקודטה.

2.      מתן יחס הומניטארי למלחים אמריקניים שנקלעו לחופי יפן.

3.      רשות לשגר תוך שנה וחצי נציג אמריקני ליפן.

4.      כל זיכיון שתעניק יפן למדינה אחרת יוענק באופן אוטומטי גם לארה"ב.

הסכם זה סימן את סוף תקופת ההסתגרות של יפן ואת פתיחתה למערב. חתימת החוזה לוותה במשתה על אניית הדגל של האמריקנים, תוך שהם מציגים לראווה את הישגי הטכנולוגיה המערבית.

ב-1858, נחתם החוזה השני – "הסכם הסחר והידידות", שהעמיק את פתיחתה של יפן:

1. פתיחת ארבעה נמלים נוספים: קנגאוה, נגסאקי, ניאיגטה והיוגו (במקומות מרכזיים יותר)
2. רשות לאזרחים אמריקניים להתגורר באותן ערי נמל, וכן באדו ובאוסאקה תוך קבלת חופש דת.
3. מסחר חופשי לאזרחים אמריקניים (לא כולל אופיום).
4. מכס יפני עד 5%.
5. מעמד אקסטריטוריאלי (לאזרחים הזרים) מבחינה שיפוטית.
6. הכנסת קונסולים לשטח יפן.
7. ארה"ב תמכור נשק ליפן ותפעיל השפעתה למנוע ממעצמות המערב האחרות לדרוש מיפן ויתורים נוספים.

א. עיצוב המשטר הקיסרי ביפן

הרקע לרסטורציית מייגִ'י:

הרסטורציה של מייג'י היא כינוי לתקופת קיסרותו של מוצוהיטו (1912-1868) שבמהלכה בוצעו שינויים דרמטיים בכל תחומי החיים ביפן: שלטון/משטר, צבא, חינוך, תעשייה וחוקה ומשפט. במשמעותה הישירה, הכוונה להחזרת הכוח השלטוני מידי השוֹגוּן לקיסר.

פתיחת יפן למערב עוררה תסיסה קשה בקרב מעמד הסמוראים הזוטרים על רקע כלכלי, תרבותי ואף גזעי. ההתמרמרות של מעמד זה הופנתה כלפי השליט בפועל ביפן, השוֹגוּן, שנתפס כמי שאחראי להידרדרות כבודה של יפן. החלה תנועה, בעיקר בדרום-מערב יפן, נגד השוגון. התביעה הייתה להחזיר את השלטון לקיסר: "כבד את הקיסר, גרש את הברברים". וכך, התאפיינו שנות ה-60 באי שקט ביפן ובאלימות בין שני המחנות ביפן (אנשי הדרום שתמכו בקיסר מול השוגון), ובאלימות שהפנו מתנגדי ההתמערבות נגד הזרים, שעליו נענשה יפן בהפגזות של מעצמות המערב, בעיקר נגד ההאנים המרדניים בדרום של צ'ושו וסאצומה. חשוב לציין, שהתגובה התקיפה של המערב, שינתה את תפיסתם של גורמים רבים מאנשי צ'ושו וסאצומה, והביאה אותם למסקנה שיש להתקרב למערב על מנת לצאת ממצב הנחשלות מולם – תוך שינוי הסיסמה ל"כבד את הקיסר, השמד את השוגון". קונסטלציה של שוגון חדש (1866) וקיסר חדש (1867) השלימו כפי הנראה את התנאים לרסטורציה.

ב-1867 עלה כאמור, לשלטון קיסר חדש, מוצוהיטו בן ה-15 (1867). השוגון החדש כאקט של אחדות והשלמה הסכים להחזיר את סמכויותיו לקיסר ובתמורה ימונה לראש השרים של הקיסר. הקיסר קיבל את התפטרותו של השוגון תחת לחץ ההאנים הדרומיים. השוגון למעשה הודח מכל תפקידיו ונחלותיו. השוגון, שסבר שלא יפוטר, אלא יקבל סמכויות מחודשות, ארגן את כוחותיו לעימות. לאחר מאבק צבאי (המכונה "מלחמת בושין"), הוכנעו צבא השוגון ע"י הצבא הקיסרי. לאחר שהשלים עם הדחתו התאפשר לשוגון לפרוש בשלום לנחלתו.

דגשים: הרסטורציה של מייג'י משמעותה החזרת הכוח של השלטון מהשוגון לקיסר. וכך, הקיסר הפך באופן רשמי למנהיגה של יפן. כלומר – כל החוקים וההחלטות התקבלו בשמו של הקיסר. עם עלייתו לשלטון פורסמה הצהרת העקרונות פורסמה במסמך הידוע כ"שבועת חמשת הסעיפים" ובצמוד אליה גם "חמש האזהרות" (בהמשך).

הרסטורציה מבטאת גם את התמודדות יפן עם פתיחתה ע"י המערב ואת הצורך להתמודד עם השלכות תהליך זה. היא משקפת את הבחירה של יפן שלא להתעמת עם המערב אלא ללמוד ממנו בתנאים הסבירים ביותר, גם לאחר שהשלטון של השוגון שהיה מזוהה עם הפתיחות למערב חוסל. שכן, הכוחות שעמדו מאחורי רסטורציית מייג'י המשיכו קו ההתמערבות.

וכך, הרסטורציה שילבה בין מספר אלמנטים בעלי משמעות מהותית וסמלית – כמו העברת הבירה לטוקיו, פירוק המבנה הפיאודלי של יפן, ביטול החלוקה המעמדית – כולל מעמד הסמוראים המיוחס וזאת תוך בנייה וביסוס של חברה חדשה בכל תחומי החיים: צבא, חינוך, חוקה ומשפט, כלכלה ועוד.

חשוב לזכור שמי שהנהיגו את הרסטורציה היו קבוצה קטנה של אנשים משכילים וכישרוניים, משכבות האצולה של יפן שפעלה למעשה כאוליגרכיה ("שלטון המיעוט") שראו עצמם כמבצעי רצון הקיסר והוא מצידו תמך בהם. ב-1885 החלה התמסדות של קבוצה זו בהקמת רשות מבצעת מסודרת. כלומר החזרת הכוח הייתה פורמלית, אך בפועל הקיסר המשיך לפעול ע"פ עצות היועצים המקורבים אליו.

תהליך הרסטורציה של הקמת ממשל חדש לווה באלימות, אם מצד סמוראים לא מרוצים כמו סאיגו (שדוכאו בסופו של דבר) או איכרים שהתמרדו. אי השקט החברתי תרם בהמשך למגמות של הדמוקרטיזציה שהחל עם שבועת חמשת הסעיפים ונמשכו עם הכרזת הקיסר ב-1881 על הענקת חוקה פרלמנט ליפנים תוך 9 שנים (על כך בהמשך).

שבועת חמשת הסעיפים: מסמך זה מבטא את הצהרת הכוונות הראשונה של המשטר החדש – תוך קידום רעיונות ראשוניים של התמערבות ודמוקרטיזציה.

·            הקמת מועצת דיון ציבורית שבה תתקבלנה ההחלטות לאחר דיון יסודי.

·            בני כל המעמדות יפעלו במשותף לקידום ענייני המדינה. הסמוראים שאמורים להיות המעמד הנפגע בעצם מקבלים אפשרויות להשפיע בכל תחומי החיים. רמת הפקידות עולה כי הבחירה על פי כישרון. זהו ביטוי לדמוקרטיזציה.

·            פקידי הרשות, אנשי הצבא ובני העם הפשוט יוכלו למלא כל תפקיד, וכך לא יהיו עוד אנשים בלתי מרוצים.

·            מנהגים פסולים של העבר יבוטלו, ודברים יעשו ע"פ המקובל במערב (למשל הלבוש והתסרוקת של הסמוראים ייעלמו בהדרגה).

·            יפן תחפש דעת בעולם כולו כדי לחזק את השלטון הקיסרי.

"שבועת חמשת הסעיפים" היא ביטוי נוסף, לצמיחתה של יפן המודרנית. עקרונותיה מבטאים את הפתיחות לטכנולוגיה המערבית, דמוקרטיזציה ראשונית וביטוי ללאומיות היפנית, שהם 3 מאפיינים של מדינה מודרנית. יש לציין שהיה חשש כי הציבור יפרש את הרסטורציה כשחרור מעל עול והיתר לאנרכיה. לפיכך פרסמה הממשלה גם את "חמש האזהרות":

• חובת ציות לחוק ולפקידי הרשות.
• חובת כיבוד הורים.
• לא לפגוע בזרים.
• איסור קיום הנצרות.
• לא לעזוב מקומות מגורים.

כך הדגישו השלטונות כי הרסטורציה אינה מעניקה לעם חופש לעשות ככל העולה על רוחו.

השינויים שחלו במעמד הקיסר בעקבות הרסטורציה:

* הקיסר שולט באופן ישיר ללא התיווך של השוגון. יש לזכור ששלטון זה בפועל מוגבל, הקיסר לא נהג לקבל החלטות לבד ובאופן עצמאי אלא התייעץ עם אנשיו. תפקיד השוגון בוטל. פורמאלית, הקיסר הוא הריבון.

* הקיסר החל להופיע בפומבי ומסר החלטות באופן פומבי. החוקים והחוקה התפרסמו בשם הקיסר. הוא נעשה מעורב יותר בניהול ענייני המדינה.

* סמכויות הקיסר הוגדרו בחוקה: המפקד העליון של הצבא והצי, אחראי על החקיקה (באישור הפרלמנט), אחראי על ביצוע החוקים, אחראי על הכרזת מלחמה, כינון שלום וכריתת בריתות. בידי הקיסר הסמכות להעניק חנינות, להעניק תארי אצולה וכו'. (אך כאמור, בפועל, החלטות התקבלו ע"י קבוצת היועצים/האוליגרכיה שסבבה את הקיסר)

* לקיסר מעמד סמלי עליון. החוקה נכתבת בשמו ומתחילה במילה "אני". בנוסף, נקבע שהתפקיד עובר בירושה במשפחה ורק לגברים.

הקיסר הסתייע במעמדו המחודש כדי לקדם חיזוק שני אלמנטים ביפן – האלמנט המערבי של התקדמות טכנולוגית יחד עם חיזוק אופייה הלאומי.

ב. ביטויי התמערבות ומודרניזציה בצבא, בחינוך, בתעשייה ובדת

היפנים הבינו שהם נמצאים בעמדת נחיתות לעומת המערב, תוך הפנמת הלקח מחולשת סין (הפסדה של סין במלחמת האופיום). יפן הסיקה שאם ברצונה לשמור על ריבונותה ותרבותה עליה להשתוות לרמתם של עמי אירופה מבחינת השכלה וכושר לחימה. עניין זה דרש תיקון דראסטי בחברה היפנית בכל תחומי החיים.

השינויים שחלו בצבא:

1.         ביטול צבא הסמוראים והנהגת צבא סדיר באמצעות גיוס חובה: הסיבה שהצבא החדש לא מתבסס על הסמוראים היא ניצול ההזדמנות לבנייה מחדש של צבא יפני מודרני שלא בהכרח מתבסס על ערכי לחימה מיושנים של הסמוראים. כמו כן, צבא חדש יכול לתרום לחיסול ההפרדה המעמדית שקיימת ביפן. העובדה שרוב הצבא הוא צבא סדיר מוזילה את עלויות הצבא, שהיו גבוהות מאוד אילו הצבא היה צבא מקצועי של סמוראים. במסגרת זו של הצבא הסדיר 3 שנים של שירות חובה לגברים מגיל 20 ועוד 4 שנות מילואים. פטורים משירות בנים יחידים, בנים בכורים, סטודנטים, עובדי מדינה, אבות משפחה ומי שהורשע בפלילים. בשלב הראשון היה היקף הגיוס קטן: כ-10 אלפים איש מדי שנה, בכל פעם במחוז אחר. כך עמד לרשות הממשלה צבא סדיר של כ-30 אלף חיילים וצבא מילואים של כ-40 אלף חיילים. בהמשך הזמן גדל מספר המגויסים, אך הצבא נשאר קטן.

2.         הקמת צבא יבשה ע"פ הדגם הגרמני. קצינים מגרמניה באו ליפן להדריך קצינים יפניים, והאחרונים נשלחו להשתלמויות בגרמניה. החל מ-1871 הצבא הגרמני נחשב כדגם לצבא מנצח עבור היפנים, לאחר שגרמניה הביסה את צרפת.

3.         הקמת צי ימי ע"פ הדגם הבריטי. לעומת צבא היבשה, הקמת הצי הימי ע"פ הדגם הבריטי. יש היגיון בחיקוי גרסת הצי הבריטית, שכן גם יפן וגם בריטניה מורכבות מאיים. הספינות הראשונית של הצי הובאו מהמערב, ובהמשך יפן מבססת לעצמה מספנות מודרניות.

4.         ארגון נשק, חומרי לחימה, מדים ע"פ המקובל במערב. כך גם הוקם מטכ"ל יפני.

ניתן לראות גם דרך המודרניזציה בצבא שינוי במעמד הקיסר, שמתמנה למפקד העליון של הצבא ובהתאם לכך הוא הופך מדמות נשית לגברית. יש שינוי במעמדו הציבורי. כמובן לאור ריבוי הסמוראים לשעבר בצבא, צמח הצבא החדש על בסיס כפול - ערכי הלוחם הסמוראי עם הטכנולוגיה המערבית המודרנית.

סיכום: תפקיד הצבא נועד להשיב את כבודה הלאומי של יפן, לחזק את בטחונה ובעתיד לשמש מכשיר אימפריאלי. הצבא היווה גורם "ממערב" ביפן מצד אחד וגורם המחזק לאומיות יפנית מצד שני: רוח סמוראית וטכנולוגיה מערבית.

השינויים שחלו בחינוך: (העשרה בלבד. לא בהלימה תשע"ו)

ביטויי ההתמערבות בתחום החינוך:

החינוך הוא מפתח ליצירת שינוי בחברה. יש כאן מעבר מחינוך יפני קלאסי, שהוא גם חינוך חלקי מאוד ולא מחייב, לחינוך מודרני מערבי עם גוון מדעי. חינוך שהוא חובה, ושהוא לא מוגבל למעמד או מין.

דגשים: בוטלה מערכת החינוך המסורתית ונבנתה מערכת חינוך על פי המקובל במערב. הוקמה מערכת חינוך ארצית שבה בתי ספר יסודיים וחינוך חובה. נקבעו תכנים מחייבים בחינוך תוך שימת דגש על לימוד מדעים אך גם על חינוך לאומי. הקמת מערכת חינוך על יסודית – בתי ספר תיכונים, בתי ספר גבוהים ואוניברסיטאות.

1871 – הקמת משרד החינוך.

1872 – חוק חינוך חובה: יש לציין שביפן גם לפני שהוחל חינוך החובה היה גדול יחסית מספר יודעי הקרוא והכתוב. אך חינוך החובה העלים את האנאלפביתיות מהחברה היפנית. חינוך החובה התחיל משנה וחצי, אחר כך שלוש, וב-1886 נקבעו כבר ארבע שנות חינוך חובה.

מימון החינוך וקביעת תכנים: החל מ-1880 נטלה המדינה חלק במימון החינוך, אי לכך מספר התלמידים גדל. בנוסף לקרוא וכתוב וחשבון בחינוך היסודי החלו להילמד מקצועות מדעיים, וכמו כן התקיימו "שיעורי מוסר" בעלי גוון לאומי יפני (סוג של שיעור חינוך: נאמנות להורים, לחברה ולקיסר).

הכשרת מורים: בנוסף הוקמו סמינרים ללימוד הוראה בתנאי פנימייה למשך 5 שנים, כשההתחייבות של מי שמסיים אותם היא לעבוד לפחות 10 שנים בהוראה, כשבחמש מהן המדינה ממקמת את המורה בהתאם לבחירתה. הכניסה לסמינרים הייתה על בסיס בחינות כניסה, ובלימודים אלו שולבו הרבה לימודים לאומיים ואף צבאיים.

חינוך תיכוני: התפתח גם הוא בשנים אלו. חינוך זה הורכב משתי חטיבות: בי"ס תיכון (חמש שנים) ובי"ס גבוה (שלוש שנים). בשלב הראשון, מוסדות אלה כוונו לבנים בלבד. שיטת הסינון הייתה קפדנית. מעטים המשיכו מהיסודי לתיכון ומעטים מהתיכון לבי"ס הגבוה. במקביל הוקמה מערכת של בתי ספר מקצועיים שגם בהם למדו חמש שנים מקצועות כמו: חקלאות, מכונאות, מסחר, ואף היו בתי"ס שלימדו מקצועות כמו רפואה, רוקחות והנדסה. המטרה להכשיר את הבאים למקצוע בצורה הטובה ביותר אליו.

הקמת אוניברסיטאות: ב-1877 הוקמה אוניברסיטת טוקיו. כדי להתקבל אליה, הונהגו בחינות כניסה קשות ביותר ורק הטובים ביותר התקבלו. במוסד התבסס על ארבע פקולטות מרכזיות: משפטים, רפואה, מדעי הרוח ומדעי הטבע.

סיכום: הוקמה פירמידה חינוכית: הנהגת מערכת חינוך יסודות לכל תוך ביסוס קרוא וכתוב לכולם, חינוך תיכוני ומקצועי לחלק מהאוכלוסייה, כשהמשכילים ביותר המשיכו לאוניברסיטה. אנשי האוניברסיטה החליפו את הסמוראים והיוו בהמשך את האליטה החברתית ביפן. התפיסה של החינוך הייתה לקדם את השילוב בין התמערבות ללאומיות, כאשר החינוך נועד לסייע להעלאת רמת הצבא והתעשייה, תוך שחרור מהתלות בידע המערבי. בשנים אלה, סבלו נשים בשלב מאפליה משמעותית, אבל בהמשך נפתחו גם בתי ספר לנשים, בעיקר ע"י מיסיונרים.

השינויים שחלו בתעשייה:

דגשים: התיעוש הוכרז כמטרה לאומית, והוקמה תעשייה מודרנית במתכונת התעשייה במערב. הובאו מומחים זרים שהכשירו את העובדים היפנים. הוקמה תעשייה כבדה – בעיקר תעשיית נשק ומספנות. התפתחו קונצרנים תעשייתיים גדולים  - הזאיבצו.

יפן ששאפה לבצע התמערבות בתחום הכלכלי נתקלה בקשיים ביישום המעבר מחקלאות לתיעוש:

·       מיעוט אוצרות טבע. מצד אחד זהו קושי, אך מצד שני ניתן לראות בכך גם יתרון משום שהעדר אוצרות טבע הפך את יפן למדינה לא אטרקטיבית לכיבוש מערבי.

·       המרחק של יפן מכל מרכז מסחרי או תעשייתי גדול.

·       היעדר ידע ותשתיות.

·       עוני רב.

על מנת להתמודד עם קשיים אלה, נקטה יפן במספר פעולות:

• בוטל הפיאודליזם ועימו המכסים פנימיים. בכך, נוטרל קושי בולט בדרך למעבר מחברה חקלאית מיושנת שגרמה לחלוקה פנימית ביפן. המטרה ליצור איזור מכס אחד כדי לעודד קשרי מסחר. ביטול המכסים הפנימיים על העברת סחורות ביפן יביא לגידול בביקוש. ככל שהביקוש לסחורות גדול יותר, הייצור גדל, מה שהזניק את התעשייה היפנית קדימה.
• שינוי שיטת המיסוי – מעבר ממיסוי ע"פ תוצרת (בעיקר של אורז) למיסוי קבוע על קרקע (באזורים הכפריים). כדי לבצע רפורמה זו בוטלה השיטה הפיאודלית וגם המכסים הפנימיים. השיטה החדשה נועדה להגדיל את ההכנסות ממסים כדי לממן את הרפורמות בתחומים השונים (צבא, תעשייה וחינוך).
• 1870 – הקמת משרד לעבודות ציבוריות: הנחת מסילות ברזל (שהן קריטיות למדינה מתועשת), פיתוח מכרות נחושת ופחם (מקורות אנרגיה) ופיתוח של מפעלי תעשייה כשהממשלה עודדה בעיקר את פיתוח התעשייה הכבדה: מספנות, פיתוח נשק, התפתחות תעשיית טקסטיל (למשל תעשיית גרבי משי בשנות ה-20 של המאה ה-19).
• הבאת מומחים מבחוץ – בעיקר מהנדסים זרים, בעיקר מאמריקה ומאירופה (לצורך תפעול מפעלים מודרניים. היפנים ניסו ללמוד גם מהטעויות של המערב וכן ניסו ללמוד מהר, כדי להוזיל את עלות העסקת המומחים הזרים. בנוסף, היו מקרים של נטילת הלוואות – כמו מימון הרכבת ע"י בריטניה.
• סטנדרטיזציה של מידות. מעבר לשיטה מטרית, הכנסת מטבע אחיד ועשרוני (היין), מעבר ללוח שנה גרגוריאני (לועזי).

מאפייני התיעוש ביפן

• עליית מעמד של אילי הון – הזאיבצו, הכוונה לאילי ההון, בעלי התאגידים בבעלות משפחתית שלטו על תחומי תעשייה. בין חברות אלה: מיצואי, מיצובישי, יאסודה. כאן התפתחו קשרים בעייתיים בין אנשי ההון לשלטון: הזאיבצו העניקו מתנות לחברי ממשלה תמורת החלטות פרו-עסקיות שתורמות לעסקיהם.
• במקביל, התקופה הראשונה של המהפכה התעשייתית ביפן לוותה בניצול קשה של העובדים, שקיבלו שכר נמוך ותנאי עבודה קשים, תוך ניצול רגשות לאומיים, כדי להמריצם.
• ביסוס תשתיות לתחבורה מודרנית – אם בתחום הספנות (מיצואי, מיצובישי) ואם בתחום הרכבות.
• ביסוס תשתית לתקשורת מודרנית – הנחת קווי טלגרף, טלפון.

בעיות מעמדות שנוצרו בתהליך תיעושה של יפן

• נוצרו פערים על רקע כלכלי. לעומת הזאיבצו, היו מיעוט מבוטל מבחינת מספרם באוכלוסייה, הרי שבמקביל נוצר של מעמד פועלים מנוצל, שקיבלו שכר נמוך ותנאי עבודה קשים, תוך ניצול רגשות לאומיים, כדי להמריצם. כמו כן, גם נשים נוצלו בתחום הטקסטיל והועבדו בתת-תנאים. הפגיעה באיכרים כתוצאה מהמודרניזציה. נוצר מעמד של איכרים שלא יכלו לשלם את המס החדש על הקרקע, ולפיכך הם הפכו לאריסים על האדמה שעיבדו. כמו כן, חינוך החובה הוציא את ילדי האיכרים ממעגל העבודה והטיל על ההורים תשלום שכר לימוד, שלרבים היה קשה לעמוד בו. גיוס החובה העניק כבוד לבני הכפר – אבל הוציא גברים צעירים מן העבודה בשדה. מבחינה זו הייתה זו הרעת תנאים לעומת התקופה הקודמת, שבה היו האיכרים פטורים משירות צבאי.
• מרירות/מרידות של סמוראים שנושלו ממעמדם ולא הצליחו להשתלב ביפן המודרנית. המרירות החברתית, הייתה אחד מהגורמים שהביאו לראשית האימפריאליזם היפני, כלומר כדרך "לייצא" בעיות חברתיות.

שינויים בתחום הדת:

דגשים: בוטל האיסור על הנצרות (1873) – דבר שהביא לשגשוג בתי ספר של מיסיונרים שטיפחו השכלה מערבית בלימוד שפות מערביות ואירופאיות. טופחה דת השינטו כדת ממלכתית-לאומית. חלה ירידת מעמד הבודהיזם שנתפסה כדת המנציחה פיגור ועוני ובהתאם לכך טוהרה יפן מסמלים בודהיסטיים

ביטול האיסור על הנצרות(1873): משלחת איוקורה חזרה ממסע של כמעט שנתיים סביב העולם ללימוד המערב, ובהתאם להמלצתה התבטל האיסור בן 250 השנה על הנצרות. לאחר ביטול האיסור הגיעו מיסיונרים רבים ליפן והחלו לייסד בתי ספר ובתי חולים. מבחינת היפנים הנצרות לא הגיעה לכולם מהזדהות, אלא בשל ניצול הזדמנות: השכלה, ידע רב, התמערבות. זהו חינוך בעיקר בשפה מערבית – הכשרת היפנים המעוניינים לעסוק במסחר בינלאומי. הנצרות שימשה גורם משיכה עבור אותם יפנים שחיפשו הזדמנויות בתחום החינוך שהוענקו ע"י אותם מוסדות חינוך מערביים, ובעיקר שפות.

אולם, אחוז המתנצרים ביפן לא עלה על 1%.

טיפוח דת השינטו כדת ממלכתית-לאומית: השלטונות ביפן חשו בצורך לאחד את העם היפני כנגד מגמת העיור והמודרניזציה, סביב דת השינטו העתיקה שטופחה לדת הרשמית "שינטו ממלכתי". שימוש בדת – טבע לביסוס מדינה מודרנית מאוחדת. שילוני מגדיר זאת כך: "אידיאולוגיה לאומית דתית המבוססת על סגידה לקיסר ולשושלת שלו, על פיאור יפן והיפנים, ועל הדגשת הקוקוטאי ("המבנה הלאומי") של יפן כמדינת משפחה, שהקיסר הוא אביה". במסגרת הצעדים שננקטו:

• הקניית מעמד ממלכתי למקדשי שינטו.
• הקמת מקדשים חדשים בתמיכה ממשלתית [עובדי המקדשים הפכו לעובדי מדינה].
• טיפוח מעמד הקיסר כבן אלים.

יש כאן ניסיון לשלב את הדת במדינה, אך בעיקר לצורך פוליטי של איחוד העם היפני לקידום מטרות לאומיות.

דיכוי הבודהיזם: התנערות מהדת הבודהיסטית שזוהתה עם פיגור ועוני. שתי הדתות (שינטו ובודהיזם) הופרדו. מקדשי שינטו טוהרו מכל סממן בודהיסטי. היו אף מקרים קיצוניים שבהם נשרפו מקדשים בודהיסטיים. הבודהיזם לא הוצא מחוץ לחוק, אולם הממשלה הפסיקה את התמיכה בדת זו וגילתה חוסר סבלנות כלפיה.

כמגמה יש לשים לב, שביפן הדת לא בלמה את המודרניזציה:

• לוח השנה היפני הותאם ללוח הגרגוריאני (הנוצרי). חגים הוזזו, אך ספירת השנים היא ע"פ ספירת שנות השלטון של הקיסרים.
• אין שלילת המדע ע"י מוסדות דת.
• קיימת בסה"כ הפרדה של דת ומדינה.

הדרישה לדמוקרטיזציה:

הרפורמות של רסטורציית מייג'י פגעו כאמור באיכרים וסמוראים ויצרו אי שקט במדינה שבא לידי ביטוי בהתפרצויות אלימות של איכרים במקומות שונים וכן של סמוראים שהתקשו להשלים עם ביטול מעמדם המיוחד – תוך שימוש בצבא החדש כדי לדכא את הסמוראים הממורמרים (בראשות סאיגו). כישלון המרידות הוביל את הסמוראים לאמץ את הרעיון של שינוי דרך דמוקרטיזציה, וזאת כדרך לווסת לחצים פנימיים בחברה היפנית. השינוי החל ברמה של מועצות מחוזיות (1879) ומשם צמחה הדרישה לפרלמנט כלל ארצי. ב-1881, על מנת לתת מענה מעכב לדרישות לדמוקרטיזציה, הבטיח הקיסר להעניק ליפן חוקה ופרלמנט תוך תשע שנים. ב-1890 נכנסה סופית החוקה של יפן הידועה כחוקת מייג'י לתוקף ביצועי.

החוקה שעליה התבססו היפנים במיוחד היא החוקה הגרמנית, זאת משום שגרמניה הייתה מדינה מתקדמת ביותר אז באירופה, וגם מבנה החוקה התאים ליפן: ראשות מבצעת (ובראשה הקיסר) חזקה, ורשות מחוקקת (הפרלמנט) חלשה.

עוד לפני כינון החוקה התבצעו צעדי הכנה לקראת הכנסתה לתוקף:

1.         1885 – הקמת ממשלה בת 10 חברים הממונים ע"י הקיסר ובראשם ראש הממשלה.

2.         הקמת מפלגות כדי שאלו תוכלנה להתארגן להתמודדות בבחירות לפרלמנט היפני שאמור היה להיווסד עם כינון החוקה: בשנות ה-80 של המאה ה-19 הוקמו שתי מפלגות מרכזיות: מפלגה אחת בראשותו של איטגאקי (מפלגת החירות) – נתמכה בעיקר ע"י סמוראים לשעבר ואיכרים והייתה קיצונית ביותר בשאיפתה לדמוקרטיזציה ומפלגה שנייה בראשות אוקומה (מפלגת הרפורמה החוקתית) שנתמכה בעיקר ע"י אנשי העסקים והייתה מתונה יותר. מפלגה זו דגלה בשיתוף פעולה בין הרשות המחוקקת למבצעת. חשוב להבין שאלה היו רק דגמים ראשונים למפלגות, שלא החזיקו מעמד לאורך זמן בגלגול ספציפי זה – אך עצם הקמתן בישרה על עידן חדש בפוליטיקה היפנית – בעיקר לאחר הקמת הפרלמנט ועריכת הבחירות הראשונות ביולי 1890.

סיכום: הביטויים/דוגמאות המבטאים את הדמוקרטיזציה החלקית ו/או המדורגת של יפן.

תשובה: שנות ה-70 וה-80 ביפן מתאפיינות במגמת התעוררות של דמוקרטיזציה על רקע ההשלכות של רסטורציית מייג'י וההתמערבות. אלה הן מגמות חלקיות ומדורגות ומבטאות רק תחילה של תהליך ממושך בהרבה. בין הצעדים הללו ניתן לציין את הבאים:

• הדרישה לכינון חוקה והקמת פרלמנט: הדמוקרטיה הייתה צורת ממשל שונה לחלוטין מזו שהייתה נהוגה ביפן ולכן היו בעיות בכינונה. הגדולה מביניהן הייתה החשש במעמדו של הקיסר. אבל היו שהאמינו, ביניהם, הסמוראים שהדמוקרטיה תיטיב לשלטון היפני, בגלל שהאזרחים יהיו מעורבים בתהליך קבלת ההחלטות, והסיכויים למרד ולתסיסה יפחתו. איטגאקי היה מנהיג שבא ממעמד הסמוראים ודמות מפתח בדרישה לכינון חוקה ולהקמת פרלמנט. אחת הפעולות המרכזיות שעשה הייתה הקמת התנועה לחירות וזכויות העם, תנועה שקידמה את רעיונותיו. מטרתה של התנועה התקדמה עוד, רק לאחר הצעת שר האוצר אוקומה להקים פרלמנט בטווח הקרוב מאוד. ההצעה נמסרה יחד עם מידע בנוגע לשערוריות כספיות שלא היו אמורות לדלוף לציבור, וכדי להרגיע את התסיסה הדיח הקיסר את השר והבטיח גם להעניק חוקה ופרלמנט תוך תשע שנים. הייתה זו הפעם הראשונה שהקיסר העניק לגיטימציה לרעיונות החוקה והפרלמנט. עם זאת, הטווח הארוך של ההבטחה משאיר מקום לספק בדבר הביצוע המעשי. כלומר, ההדרגתיות באה לידי ביטוי בממד הזמן – כלומר, לא חוקה מיד אלא תוך 9 שנים – מה שמאפשר מצד אחד למסור באיטיות את הכוח ומצד שני להראות מסר של דמוקרטיזציה.
• הקמת מועצות מקומיות (עירוניות ומחוזיות) נבחרות שיוכלו לאשר את התקציבים והתקנות של השלטון המקומי. עם זאת, בחירות אלה מבטאות רק שיתוף חלקי של העם. כלומר, זכות הבחירה הוגבלה רק לגברים מעל גיל 20 ששילמו מעל מס של 5 ין בשנה והזכות להיבחר ניתנה רק לגברים מעל 25 ששילמו מס של מעל 10 ין בשנה. אמנם זו לא הייתה שאיפתו המלאה של איטגאקי, אך חשיבות מועצות אלה הייתה משמעותית – גם בקדימותן וגם ככלי ללימוד הליכי הדמוקרטיה. עם זאת, יש לזכור שהסמכויות של רשויות אלה מוגבלות (כלומר כפופות לשלטון הארצי, ולשלטון המקומי) וכן, שמדובר בבחירות לרשויות מקומיות בלבד ולא לארציות (כלומר – חלקיות והדרגתיות). כמו כן, הזכות לבחור ולהיבחר הייתה מוגבלת בהתאם למין, מעמד כלכלי וגיל. חשוב גם לציין שיפן בטווח ההצבעה שנתנה לא חרגה בהרבה ממה שניתן באותה עת בעולם.

·         הקמת מפלגות – כלומר הקיסר אפשר בהכרזתו את הקמתן של מפלגות פוליטיות שלהן תותר האפשרות להתמודד בבחירות. חילוקי הדעות בין מנהיגים כמו איטאגאקי ואוקומה הביאו להקמת שתי מפלגות: "מפלגת החירות" ו"מפלגת הרפורמה החוקתית" – כלומר לציבור הבוחרים גם ניתנה אפשרות לבחור בין שתי אופציות, שפנו לשני קהלי יעד שונים. ביטוי מובהק לדמוקרטיזציה. עם זאת, בפוליטיקה המפלגתית של יפן המשיכו לפעול גורמים שהיו בבסיסם עוינים לדמוקרטיה מלאה שנאותו רק לשיתוף מוגבל של אזרחים בשלטון.

מבנה החוקה ותוכנה (העשרה בלבד):

החוקה מתחלקת למבוא ושבעה פרקים העוסקים בהגדרת רשויות השלטון ומערכת היחסים בין השלטון לעם, דרך הגדרת זכויות וחובות האדם.

מבוא – הקיסר כמקור הסמכות החוקתית (החוקה נפתחת באופן סמלי במילה "אני", המתייחסת לקיסר המעניק אותה).

פרק ראשון – עוסק במעמד הקיסר ובהגדרת תפקידיו. הקיסר הוא הריבון, מעמדו קדוש, מפקד צבאי עליון, מכריז מלחמה, מכונן שלום – אך עם זאת האחריות הביצועית היא של השרים.

פרק שני – מתמקד בזכויות ובחובות של הנתינים: שוויון בפני החוק, זכות לקניין, זכות לפרטיות, חופש ביטוי, חופש דת. זאת כמובן במסגרת של חוק ומגבלות של עתות חירום). החובות: מיסים, שירות בצבא לגברים.

פרק שלישי - עוסק בפרלמנט הקיסרי. הפרלמנט יורכב משני בתים: בית נבחרים ["שוגי אין"] ובית לורדים ["קיזוקו אין"]. בית הלורדים מורכב מנציגים שמתמנים מתוך מעמד האצולה שנוצר מחדש לקראת כינון החוקה. יש באצולה זאת שילוב בין אליטות ישנות לאליטות חדשות. יש יצירה של תארי אצולה חדשים, הלקוחים מן המערב. בית הנבחרים נציגים שנבחרים ע"י העם. זכות הבחירה היא ע"פ קריטריונים של מין, מעמד וגיל (כלומר, רק גברים מעל גיל 25 המשלמים מס מעל 15 יין בשנה).

הפרלמנט מאשר חוקים ותקציבים, כשההחלטות צריכות להתקבל ברוב בשני הבתים. הפרלמנט יכול לשנות רק חוקים ומיסים עתידיים. כן, לא ניתן למנוע קביעת תקציב למדינה. אם אין אישור לתקציב חדש, ממשיכים עם התקציב של השנה הקודמת.

פרק רביעי עוסק בתפקידי השרים. תפקיד הרשות המבצעת הוא לנהל את המדינה באמצעות משרדי הממשל השונים. הממשלה גיבשה את החוקים, המסים והתקציבים שהיו אמורים להיות מאושרים על ידי הפרלמנט. תפקידים נוספים: שומר החותם, שתפקידו היה לייעץ לקיסר לפני שהוא חותם על מסמך כלשהו, ושר החצר, האחראי על משפחת הקיסר והניהול השוטף של הארמון. אף שנשאו בתואר שר, לא השתייכו שני בעלי תפקידים אלה לקבינט והיו כפופים ישירות לקיסר.

פרקים 7-5 מתמקדים ב: מערכת המשפט, ניהול כספים וקביעת נהלים לביצוע שינויים בחוקה.

חסרונות והחסרונות בחוקת מייג'י

חסרונות:

• ניתן לטעון שהחוקה מהווה אמצעי להרגעת קולות האופוזיציה ולא מהלך דמוקרטי אמיתי. לחוקה יש סממנים של מראית עין דמוקרטית בלבד. ההוכחה – המעמד המצומצם של הפרלמנט הקיסרי.
• הקיסר ובני משפחתו לא נכללו תחת פיקוח הפרלמנט – תקציב המשפחה הקיסרית הופרד מהתקציב השוטף ולא היה נתון תחת פיקוח.
• מגבלות על מידת ההשתתפות בדמוקרטיה – רק גברים אמידים מעל גיל 25 היו זכאים (לפחות בשלב הראשון) לבחור.
• היעדר פיקוח אזרחי על מערכת הביטחון. משרות שר הצבא והצי היו פתוחות רק לגנרלים ואדמירלים.

יתרונות:

• יתרון יחסי: יפן כדמוקרטיה עדיין מתקדמת יותר מארצות שכנות כמו סין ורוסיה. בנוסף, בתחומים כמו הגבלת מין הבוחרים, יפן אינה שונה ממדינות המערב.
• הפרלמנט היפני הוגדר כ"קיסרי" – בגלל מעמד זה לא הושעתה מעולם פעילותו.
• לפרלמנט בכל זאת ניתנו סמכויות המגבילות את הממשלה: אי אישור של חוקים ותקציבים.
• הפרלמנט יכול היה להעביר ביקורת פומבית נגד הממשלה ויכול היה להביע אי-אמון בממשלה.
• הוסדר מעמד זכויות האדם בחוקה היפנית.

שאלת המפתח: כיצד החוקה מאזנת בין הדרישה לדמוקרטיזציה לבין הרצון לעכב אותה?

תולדות יפן

2.      2. האימפריאליזם היפני במזרח הרחוק בתחילת המאה ה-20 ובמלחמת העולם הראשונה

1.            האימפריאליזם היפני בסין בסוף המאה ה-19       2.            המאבק האימפריאליסטי בין יפן לרוסיה על שליטה בסין בתחילת המאה ה-20       3.            יפן במלחמת העולם הראשונה ומעורבותה במלחמת האזרחים ברוסיה       4.            יפן והסכמי השלום ב-1919

2א. האימפריאליזם היפני בסין בסוף המאה ה-19 (עמ' 128-119)

גורמים כלליים:

0.     תיעוש ומודרניזציה, שבאו לידי ביטוי גם בפיתוח הצבא ותעשיית הנשק. עמדה זו יצרה ליפן אפשרויות וצרכים שלא היו לה בעבר כמו השתלטות על חומרי גלם ופתיחה של שווקים חדשים למוצרים יפניים וכן את הכלים הצבאיים לממש מטרות חדשות אלה.

·            חיקוי מעצמות המערב בתחום האימפריאליזם: בכללי המשחק של סוף המאה ה-19, אחת הדרכים המרכזיות לבטא עוצמה מדינית הייתה להחזיק במושבות. יפן קיוותה שהתעצמות במישור הבינלאומי תאפשר לה להתנער מההסכמים הבלתי שוויוניים שנחתמו עמה, כאשר נפתחו שעריה באמצע המאה ה-19.

·            ניתוב בעיות פנים החוצה. ניתן לומר שגם גורם זה נובע מהמהפכה התעשייתית ביפן ומהשלכות רסטורציית מייג'י. השינויים הגדולים שעברה יפן לא עברו בלי בעיות – כמו בעיות של עוני ופערים מעמדיים ותסיסה רבה של סמוראים ואיכרים שהתקשו להסתגל למציאות החדשה. היציאה למלחמה נחשבה עבור השלטון אמצעי להפגת מתחים חברתיים פנימיים על ידי איחוד העם סביב הלאומיות ואויב משותף.

הגורם הישיר לתחילת העימות עם סין ואח"כ רוסיה ובכלל לכניסת יפן לעולם המאבק האימפריאליסטי הוא שאלת מעמדה של קוריאה. למעשה, ניתן יהיה ללמוד על תהליך התעצמותה של יפן ע"פ השינוי במעמדה של קוריאה, ממדינת חסות סינית, למדינה "עצמאית" ועוד סיפוחה ליפן.

סקירת תחנות בתהליך התעצמותה של יפן עד למאבק הישיר מול סין

·            בראשית שנות ה-70 (של המאה ה-19) במישור ענייני הפנים התרחשה בתוך יפן תסיסה של סמוראים ואיכרים המאוכזבים מתוצאות הרסטורציה. באותה עת, במישור החוץ, נעשה ניסיון יפני לכונן יחסים דיפלומטיים עם סין וקוריאה. בעוד סין נענתה, קוריאה סירבה בטענה שהיא מדינת חסות של סין. כבר ב-1873, הציע סאיגו, ממנהיגיה של יפן ליצור עילה למלחמה עם קוריאה. הצעתו אמנם נדחתה, אך באותה עת, גברה תסיסת הסמוראים (בעיות פנים).

·            1871 – סיפוח איי ריוקיו – לאחר שספינת דייגים יפנית נטרפה ו-54 מנוסעיה שהצליחו להגיע לחופי טאיוואן נרצחו, יצאו היפנים לפעולת נקמה בתמיכת בריטניה. הסינים הסכימו לשלם פיצויים והעבירו לידי יפן את איי ריוקיו שהפכו לאוקינאווה (אי שעוד נפגוש לקראת סיום מלה"ע השנייה).

·            1875/6 – הסכם קנגהוה: יפן חיקתה את הדגם האמריקני ופתחה את שערי קוריאה. על קוריאה נכפה הסכם בלתי שוויוני, שפתח אותה למסחר יפני והעניק לאזרחי יפן זכויות אקסטריטוריאליות (הסכם קנגהוה).

·            1885 – הסכם טינאג'ין: הסכם זה בין יפן לסין נועד להסדיר את מעמדה של קוריאה. ההסכם נחתם לאחר התקפות אלימות נגד גורמים פרו-יפניים במדינה. ההסכם קבע שכוחות צבא של סין או יפן יוכלו להיכנס לקוריאה רק בתיאום מראש ביניהן.

מלחמת סין-יפן (1895-1894)

זהו הביטוי המשמעותי ביותר לאימפריאליזם היפני בסין בסוף המאה ה-19.

רקע: ב-1894 פרץ מרד איכרים בקוריאה על רקע ההתנגדות להשפעה הזרה. המלך הקוריאני ביקש את עזרת הכוחות הסינים לדיכוי המרד הסינים נענו, ולמרות העובדה שלא השתתפו בפועל בדיכוי המרד, הייתה  כניסת הכוחות הסינים לקוריאה, מבחינת יפן, הפרה בוטה של הסכם טיאנג'ין. בעקבות המהלך הסיני, שיגרו גם היפנים כוחות לקוריאה ולאחר כישלון מו"מ עם סין, השתלטו היפנים על אמון המלך בסיאול. הנכונות של יפן לצאת למלחמה, הפגינה את התעצמותה של יפן, הן מבחינה צבאית והן מבחינה בינלאומית עם רכישת תמיכה של בריטניה למהלכיה. אמנם ע"פ תנאי הפתיחה של המלחמה, נהנתה סין מיתרון כמותי אך יפן נענתה מיתרון איכותי וממורל לאומי גבוה יותר.

המלחמה פרצה באופן רשמי ב-1 באוגוסט 1894. המלחמה הייתה קצרה עם תוצאות מאד לא נעימות לסין. במלחמה נעשו פשעי מלחמה של יפנים באוכלוסייה סינית – צבאית ואזרחית. הסינים איבדו במלחמה רבבות בני אדם לעומת 2,700 הרוגים יפנים "בלבד". הפחד ממחיר אנושי גבוה יותר ומהמשך ההתקדמות של יפן לשטח סין, הביאה את סין להסכים לחתום על הסכם שימונוסקי. מבחינת יפן, היה זה הישג לאומי אדיר, שאחת מתוצאותיו הרות הגורל הייתה חיזוק עליית הלאומנות היפנית הקיצונית.

הסכם שימונוסקי

באפריל 1895 נפגשו נציגי סין (לי) ויפן (איטו) בשימונוסקי, יפן. בזמן המו"מ נעשה ניסיון התנקשות בנציג הסיני ע"י לאומן יפני. תקרית מביכה זו, הביאה את יפן למתן את חלק מהדרישות בהסכם עם סין.

סעיפי ההסכם:

·            הכרת סין בריבונות קוריאה.

·            העברת חצי האי ליאודונג הכולל את (נמל) פורט ארתור וכן את טייוואן.

·            סין אולצה לשלם פיצויים בסך 200 מיליון מטבעות כסף סיניים במשך שבע סינים. עד להשלמת התשלום, יפן המשיכה להחזיק בנמל וייהאווי.

·            יפן זכתה לזכויות אקסטריטוריאליות בסין.

השינויים שנקבעו בחוזה החרידו כמה ממעצמות אירופה, שהתארגנו לחסום את יפן. התערבות זו של רוסיה, גרמניה וצרפת ידועה כ"התערבות המשולשת". דרישת מדינות אלה הייתה שיפן תיסוג מחצי האי ליאודונג, זאת בשל החשש ממשמעות השליטה היפנית בפורט-ארתור. הדרישה נוסחה ב"עדינות" דיפלומטית שהנסיגה היפנית תהיה "למען שלום במזרח הרחוק". יפן ללחצים אך גם דרשה להגדיל את היקף הפיצויים ל-230 מיליון מטבעות כסף סיניים. יש לציין שדעת הקהל התייחסה בזעם רב להתערבות המשולשת ולתוצאותיה שהקטינו את הישגה של יפן במלחמה.

סיכום משמעויות מלחמת סין – יפן

·            חיזוק יסודות הלאומיות והלאומנות ביפן. כלומר ניצחון לדרך הצבאית וללגיטימיות של הדרך האימפריאליסטית על חשבון עמים חלשים ממנה.

·            המלחמה ביטאה התעצמות בכוחה הצבאי והמדיני של יפן – וכך תוך מספר שנים בוטלו החוזים הבלתי שוויוניים איתה.

·            הניצחון היפני עורר חשש באירופה שהביא להצבת גבולות ע"י מדינות אירופה ("ההתערבות המשולשת") תוך שחיקת גודל ההישג הצבאי ע"י המעטת התוצאות המדיניות שלה.

·            ההתעצמות היפנית ניכרה גם על רקע שקיעתה של סין באותה תקופה – כאשר האירוע הבולט המבטא שינויי כוחות אלה הוא "מרד הבוקסרים", בפרץ בשנת 1899 בסין כנגד ההשפעה המערבית. בסין נערך מסע רציחות נגד זרים אירופאיים. המרד דוכא ע"י מעצמות המערב, שאליהן הצטרפה יפן.

2ב. המאבק האימפריאליסטי בין יפן לרוסיה על שליטה בסין בתחילת המאה ה-20
(עמ' 141-130, 143 – מסיפוח קוריאה – 144)

מה היו הגורמים למאבק בין יפן לרוסיה?

1.      מאבק אימפריאליסטי בין יפן לרוסיה על השליטה בסין – כלומר, קוריאה ומנצ'וריה.

מנצ'וריה: רוסיה שאפה להעמיק את שליטתה במזרח אסיה, בעיקר תוך מחשבה על אזור מנצ'וריה וזאת כדי לסלול לעצמה מסילות ברזל שיקצרו את הגישה לנמלים של מים חמים. החולשה של סין, שהתגלתה במלחמה נגד יפן עודדה את הרוסים לקצר את תוואי המסילה הטרנס-סיבירית דרך מנצ'וריה (תחת ריבונותה הרופפת של סין), ולהשיג גישה לנמל פורט-ארתור. הרוסים הציעו לסין להחכיר את חצי האי ליאודונג לרוסיה ל-99 שנה תמורת חוזה הגנה והלוואות כספיות (שנועדו לתשלום הפיצויים ליפן). כמובן, גם מרד הבוקסרים נתן לרוסים חלון הזדמנויות לחזק את האחיזה הצבאית שלהם באזור מנצ'וריה.

קוריאה: בשנים שלאחר מלחמת סין-יפן התגברה הנטייה של קוריאה למצוא מקלט מיפן תחת ההשפעה הרוסית. קוריאה העניקה לרוסיה זיכיונות שונים כמו אישור לפתוח בנקים, לכרות יערות ולסלול מסילות ברזל. מבחינת יפן, שיצאה למלחמה נגד סין בגלל קוריאה, היה קושי להשלים עם מגמת ההתעצמות של רוסיה באזור. לסיכום, הרקע למלחמה בין יפן לרוסיה הוא אותן שאיפות אימפריאליסטיות מתנגשות על השליטה באזור מנצ'וריה ובקוריאה, וזאת כמובן על רקע החולשה של סין.

2. עליית הלאומנות ביפן. גורמים בכירים ביפן, כמו חברי הפרלמנט, אינטלקטואלים ועיתונאים קראו ליציאה למלחמה נגד רוסיה. זהו ביטוי לעליית הלאומנות ביפן. האגודה הלאומנית קוקוריוקאי הקימה בית ספר לרוסית כדי להכשיר מרגלים וסוכנים.

3. הברית של יפן עם בריטניה והקונצנזוס ביפן שאין מנוס ממלחמה בשל כישלון המו"מ עם רוסיה. ב-1902 חתמו בריטניה ויפן על ברית שוויונית. היה זה חידוש כי זוהי ברית שוויונית בין מדינה אירופאית למדינה אסיאתית. הברית נחתמה ל-5 שנים, והיא חלה על איזור אסיה בלבד. הברית ביטאה הכרה הדדית באינטרסים של שני הצדדים במזרח הרחוק. יפן ובריטניה הבטיחו  לשמור על ניטראליות במקרה של מלחמה של אחת מהמדינות האלו עם מדינה צד שלישי. רוסיה הבינה שהברית הזו נועדה לרסן אותה, והיא אפילו הבטיחה להסיג את הכוחות שלה ממנצ'וריה. אבל, בהמשך הרוסים חזרו לתגבר את האזור מבחינה צבאית. לפיכך, ביפן בהחלט התנהל ויכוח אם לצאת למלחמה בגיבוי בריטי, או לנסות ולחתור להסכם של פשרה עם הרוסים. הכישלון במו"מ בין יפן לרוסיה הוביל לקונצנזוס ביפן שאין מנוס ממלחמה עם רוסיה. כאשר הגיבוי ממעצמה אימפריאליסטית משמעותית כמו בריטניה העניק ליפן ביטחון ביציאה למלחמה נגד רוסיה.

מהלך המלחמה

פתיחה: בפברואר 1904 החליטה ממשלת יפן לצאת למלחמה נגד רוסיה. ב-6/2/1904 הודיעה יפן על ביטול יחסיה הדיפלומטיים עם רוסיה על רקע הסכסוך במנצ'וריה. בלילה שבין השמונה לתשעה בפברואר תקפו היפנים באופן מפתיע את הרוסים בפורט-ארתור, הסבו נזק כבד לספינות קרב רוסיות ופתחו במצור על העיר. היפנים תקפו גם דרך קוריאה והביאו לנסיגת הכוחות הרוסים שם עד נהר היאלו. היפנים גם מנתקים את המסילה הדרום-מנצ'ורית.

מאפייני המלחמה: המלחמה בין יפן לרוסיה ביטאה שתי תפיסות לחימה מנוגדות: יפן הייתה מעוניינת בהכרעה מהירה, לפני הגעת התגבורת של הצבא הרוסי. הרוסים קיוו להתיש את הכוחות היפניים. לסיכום: מתקפה מול מגננה. מלחמה זו לוותה בקרבות של לוחמת חפירות, תנאים לוגיסטיים מורכבים ואבדות קשות לשני הצדדים.

מהלכים מרכזיים: בינואר 1905 – לאחר שהיפנים הודאגו מתנועת הצי הבלטי, הם העצימו את המצור על פורט ארתור והצליחו להביא לכניעת הגנרל שטסל. 19,000 חיילים רוסים נפלו בשבי.

27 במאי 1905 – הטבעת הצי הבלטי (שהשלים מסע מפרך של 33,000 ק"מ) במצרי צושימה ע"י טוגו והצי היפני.

לאחר מהלך זה היו שני הצדדים מעוניינים להפסיק את המלחמה. יפן חשה שמיצתה את כוחה הכלכלי תוך תשלום אדיר בחיי אדם (60,000 הרוגים בקרב, 20,000 בגלל תנאי שטח קשים). גם הרוסים, שספגו מפלות צבאיות היו מעוניינים להפסיק את המלחמה בגלל חשש מערעור היציבות הפוליטית (הניסיון המהפכני ב-1905).

מה היו הגורמים לניצחון יפן/הפסד רוסיה

0.      השאננות והזלזול של רוסיה כלפי יפן. הרוסים התייחסו בהתנשאות לכוח האסייתי העולה. דוגמה מובהקת לכך באה לידי ביטוי ביחסו היהיר של הצאר הרוסי (ניקולאי השני) כלפי יפן. הוא כינה את היפנים "גמדים" (הגובה הממוצע של החייל היפני היה 1.58 מטר). התפיסה שניתן להכניע את היפנים בקלות פגעה בהכנות של הרוסים לקראת עימות אפשרי.

·            מצבו של הצבא הרוסי נכון ל-1904: הצבא היה מפוזר על פני גזרות רבות, בגלל גודלה העצום היה לרוסיה קושי להניע כוחות מגזרה לגזרה, דבר שבא לידי ביטוי חמור יותר בצי (ראה מקרה הצי הבלטי). בנוסף אפשר להתייחס לבעייתיות הטמונה בכך שהצבא הרוסי היה מגוון מבחינה אתנית, דבר שפגע בלכידות ובמוטיבציה של החיילים.

·            מצבו של הצבא היפני נכון ל-1904: היפנים היו ממושמעים, מלוכדים ונחושים ונהנו ממורל גבוה. הם התבססו על הידע שצברו ועל אימונים מיוחדים לקראת הלחימה נגד הרוסים. ההכנות של מוקפדות אלה כללו את הגדלת הצבא, התחמשות בכלי נשק מודרניים, תרגול לוחמת שלג, נקיטה במהלך של התקפת פתע ובחירת עיתוי שיקשה על הרוסים להעביר כוחותיהם.

סיום המלחמה -  הסכם פורטסמות':

עד 1905 – רשמה יפן הישגים ניכרים בשדה הקרב כמו בפורטסמות', מוקדן והטבעת הצי הבלטי. אבל, בשלב זה יפן מיצתה את כוחה הצבאי. לעומת זאת, רוסיה שספגה אבדות קשות, אמנם תגברה את כוחותיה והייתה בעליונות מספרית, אך היא חששה שהמשך המלחמה יוביל להתמוטטות השלטון ולמהפכה. מצב זה הגדיר תפיסת מציאות שונה של כל אחד מהצדדים בנוגע לתוצאות המלחמה. יפן ראתה בתוצאות המלחמה ניצחון בעוד רוסיה, גם מסיבות של מדיניות פנים סברה שהמלחמה הסתיימה ללא מנצחים וללא מנוצחים.

על בסיס ההבנה שלשני הצדדים יש מה להפסיד, נקבע מתווך בדמותו של נשיא ארה"ב, טדי רוזוולט, שזימן את נציגי שני הצדדים לפורטסמות' שבניו-המפשייר למו"מ.  יפן על בסיס תחושת הניצחון תבעה את קוריאה, דרום מנצ'וריה ואת האי סחאלין בעוד רוסיה הייתה מוכנה לוותר על קוריאה, דרום מנצ'וריה אך לא על חצי האי סחאלין וכן סירבה לשלם פיצויי מלחמה ליפן או לפרז שטחים. בקשיים במו"מ, הביאו את רוזוולט לפנות לקיסר הגרמני על מנת שזה ירכך את עמדת הרוסים ולבריטים ולבריטים על מנת שימתנו את עמדת יפן. מאמצי גישור הולידו בסופו של דבר את הסכם פורטסמות' שאלה עיקריו:

·    הכרה רוסית באינטרסים המדיניים, הצבאיים והכלכליים של יפן בקוריאה ובזכותה להפעיל שם אמצעי פיקוח, הדרכה והגנה.

·            הצבא הרוסי נסוג ממנצ'וריה ויפן קיבלה את השליטה בפורט ארתור. כלומר, דרום מנצ'וריה הפכה לאזור השפעה יפני על אף שעל הנייר הייתה כמובן עדיין תחת ריבונות סינית (צפון מנצ'וריה נותר לפיכך תחת השפעה רוסית)

·            האי סחאלין חולק לאורך קו הרוחב 50. הצפון נותר בידי רוסיה ואילו הדרום הועבר לשליטת יפן. האי פורז מנוכחות צבאית וחופש השיט סביבו הובטח.

סיכום והשלכות מלחמת יפן-רוסיה והסכם פורטסמות'

·            נקודת המבט היפנית: ניתן לראות שיפן השיגה חלק ניכר מיעדיה (שליטה בקוריאה ובמנצ'וריה) ובהצבת עמידה איתנה מול מעצמה אירופאית כמו רוסיה. עם זאת, בציבור היפני הייתה אכזבה עצומה מההסכם שנתפס כוויתור על הישגים כמו אבדן חצי האי סחאלין (הצפון) והוויתור על פיצוי כספי. בנוסף, יפן הוכיחה שוב את מידת ההתמערבות שלה, מבחינת הכניסה ל"משחק האימפריאלי".

·            חיזוק מעמדה של יפן בעיני העולם: יפן נחשבה מכאן והלאה כמעצמה אזורית שיש להתחשב באינטרסים שלה. הבריטים למשל חידשו את הברית עם יפן. עם זאת, ההפסד של הרוסים נתפס גם כ"אסון למערב". דבר זה בא לידי ביטוי גם בכך שיפן, כמעצמה אסייתית ראשונה בעולם המודרני, החלה להיחשב כדגם רצוי לעמים שהיו תחת שלטון אימפריאלי.

·            גורל קוריאה: לאחר ההסכם הפכה קוריאה בפועל למדינת חסות יפנית. כך סגרה יפן נציגויות זרות בסיאול. יפן נעזרה במשטרה ובצבא לדכא התקוממויות מקומיות. לאחר שנים ספורות, סופחה קוריאה ליפן בשנת 1910, וזאת לאחר ההתנקשות בחייו של איטו. קוריאה הפכה למחוז צו'סן ויפן החלה לכפות על קוריאה מודרניזציה.

   

2ג. יפן במלחמת העולם הראשונה ומעורבותה במלחמת האזרחים ברוסיה (עמ' 164-155)

הנקודות המרכזיות בפרק:

יפן הייתה מעוניינת לנצל את המלחמה באירופה ואת העובדה שמעצמות אירופה עסוקות בעניינים מחוץ לאסיה, כדי להתחזק במזרח אסיה ובייחוד על חשבון סין.

·      יפן בחרה לדבוק בברית שלה עם בריטניה. במסגרת שיתוף הפעולה עם בריטניה – ניהלה יפן מלחמה מוגבלת נגד גרמניה אך יפן דרשה ליהנות מפירות הניצחון.

·      המלחמה יצרה הזדמנות להתחזקות התעשייה והמסחר היפניים במזרח הרחוק.

·      יפן נטלה חלק משמעותי ב"מלחמת ההתערבות" נגד הצבא האדום (הקומוניסטים) ברוסיה בזמן מלחמת האזרחים, כלומר תסייע ל"לבנים".

ובהרחבה:

רקע: חתירה לחיזוק האחיזה בסין וחיזוק הקשר עם בריטניה:

מלחמת העולם הראשונה היוותה מבחינת יפן הזדמנות לחזק את אחיזתה בסין. סין בשנים אלה הייתה במצוקה. ב-1912 חוסלה הקיסרות הסינית, וסין הפכה לרפובליקה חלשה ושסועה ש"הזמינה" מעורבות של כוחות זרים. ב-1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה, מדינות ההסכמה מול מדינות המרכז. היפנים נקלעו בדילמה: האם להצטרף ואם כן לפי להצטרף. הדילמה המרכזית היא האם יפן צריכה לשמור על הברית עם בריטניה או לא. בריטניה פנתה בבקשה ליפן לגבות אותה באזור שממנו היא תפנה את הצי שלה לטובת המלחמה באירופה (לשמור על האינטרסים שלה במזרח הרחוק). הויכוח ביפן התחדד בשאלה האם להצטרף או לא. ימאגאטה (רמטכ"ל לשעבר ואישיות ציבורית חשובה ביפן) טען שהעולם עלול ללכת לכיוון של מלחמת גזעים, ולכן צריך להימנע מהשתתפות במלחמה ולחתור לשיתוף פעולה עם סין. מצד שני, היו ביפן גורמים פרו-בריטיים חזקים שהיו מעוניינים להיכנס למלחמה כדי להתחזק על חשבונה של סין. יפן הייתה למעשה מעוניינת להשתלט על מושבות גרמניה בסין (חצי האי שנדונג). בריטניה נאלצה לקבל את תנאי יפן כדי שתשתתף במלחמה נגד גרמניה במזרח הרחוק. התנאי היה שחצי האי שנדונג יהיה תחת השפעה יפנית אחרי שייכבש.

המלחמה נגד גרמניה (ספטמבר-נובמבר 1914)

באוגוסט 1914 יפן הגישה אולטימאטום לגרמנים לפיו עליהם לסגת משנדונג לטובת השלום באזור או שהיא תצטרך לשאת בתוצאות. גרמניה התעלמה מהאולטימאטום, וכך הכריזה יפן, בספטמבר 1914, מלחמה על גרמניה. בחודשים ספטמבר-נובמבר 1914 התנהל מצור של הצי והצבא היפני על בסיס צ'ינגדאו בשנדונג. 30,000 חיילים יפניים השתתפו במצור ונעזרו בעוד כ-1,000 חיילים בריטיים, אך יש להבין שהצי הגרמני עזב את האזור. הם נאבקו מול 5,000 גרמנים בלבד. אחרי חודשיים של מצור ו-1,000 הרוגים גרמנים, החליטו הגרמנים להיכנע לכוח היפני באזור. בתום המצור וכניעת הגרמנים, הועבר מחוז שנדונג לשליטה יפנית. יפן השתדלה לתת יחס הוגן כלפי השבויים הגרמנים כדי להיראות כמדינה נאורה. לאחר קרב זה יפן בעצם סיימה את חלקה הפעיל במלחמת העולם הראשונה כמדינה לוחמת.

ניצול המלחמה באירופה ע"י יפן לפעולות נגד סין

יפן ניצלה כאמור את המלחמה לפעילות נגד סין. בינואר 1915 יפן הגישה לנשיא סין רשימה של 21 תביעות. התביעות כללו בין היתר את העניינים הבאים:

        ·            דרישה להכרה סינית בשליטה היפנית בשנדונג ובדרום מנצ'וריה.

        ·            מתן זכויות לחברות יפניות בתחומים: מסילות ברזל, מכרות ומפעלי התעשייה.

        ·            שיתוף שוטרים יפנים במשטרה הסינית.

סין פרסמה את האיגרת החשאית הזאת כדי להביך את יפן בעיני העולם. כתוצאה מהפרסום, החליטה יפן לוותר על חלק מהדרישות שלה. עם זאת, יפן המשיכה במדיניות של איומים בשילוב שוחד לסין. בעקבות המהלך הזה, הצליחה יפן להסיג הכרה של הסינים בשליטה היפנית בשנדונג ובדרום מנצ'וריה.

לסיכום, בטווח הקצר, הצליחה יפן להגיע להישג מדיני נוסף בכך שהצליחה לגרום לסין להכיר בדברים שהיא חטפה ממנה. בטווח היותר ארוך, ליפן נגרם כאן נזק עצום לתדמית היפנית בעיני הסינים.

סיוע כלכלי למדינות ההסכמה והתחזקות המשק היפני

התמשכות המלחמה באירופה והיותה מלחמה טוטלית שאליה הצטרפו בהמשך גם ארה"ב וגם סין, אפשרה ליפנים להרחיב את השליטה שלהם באוקיינוס השקט. צריך לזכור, שיפן סירבה להצטרף למלחמה באירופה, אבל היא כן הייתה מוכנה ללוות אניות מסחר בריטיות או אמריקניות. המערב בתקופה זאת הידלדל לא רק מבחינה צבאית באסיה אלא גם מבחינה כלכלית. מכיוון שהייתה מלחמה טוטלית באירופה, המשק האירופי כמעט ולא ייצר לטובת יצוא, אלא רק מוצרי מלחמה. המשק היפני התחיל לתת מענה לביקוש המתגבר לסחורה אזרחית, למוצרי צריכה בסיסיים במדינות כמו סין, הודו ובכלל בכל איזור המזרח הרחוק.

נתונים כלכליים המצביעים על צמיחה מרשימה:

        ·            תעשיית הטקסטיל גדלה פי שלושה.

        ·            הצי הסוחר גדל פי שניים.

        ·            יפן השיגה במהלך המלחמה מאזן מסחרי חיובי.

        ·            בשנים אלה נרשמה צמיחה כלכלית של 9% בשנה.

עם זאת, הצמיחה הכלכלית ביפן לוותה גם באינפלציה (עליית מחירים). מחיר האורז עולה פי ארבעה, דבר שיצר מיליוני איכרים יפניים לא מרוצים. עניין זה גרם ללא מעט אלימות בחברה היפנית והשלכותיו ניכרו במהלך שנות ה-20.

מעורבות יפן ב"מלחמת ההתערבות" נגד הקומוניסטים

בשלבים הראשונים של המלחמה חתמה רוסיה על ברית עם יפן בגלל החשש של רוסיה ממתקפה יפנית דרך אסיה. ב-1917 התחוללו ברוסיה שתי מהפכות:  המהפכה הליברלית (מרץ) והמהפכה הקומוניסטית (אוקטובר/נובמבר), דבר שגרם לפרישתה של רוסיה ממדינות ההסכמה ולחתימה על הסכם שלום נפרד עם גרמניה (הסכם ברסט-ליטובסק).

בעקבות המהפכה פרצה ברוסיה מלחמת אזרחים בין ה"אדומים" (הקומוניסטים) ל"לבנים" (המלוכנים). מדינות המערב לאור החשש מהקומוניזם, הכעס על פרישת בעלת ברית מהמלחמה (דבר שאפשר לגרמניה להניע כוחות מערבה) ואובדן השקעות ברוסיה החליטו להתערב במלחמת האזרחים לטובת הלבנים. ביולי 1918 שלחה גם יפן כוחות למאבק נגד ה"אדומים" ברוסיה. היפנים השתלטו על וולדיבוסטוק ועל צפון מנצ'וריה.

ב-1918 הסתיימה מלחמת העולם הראשונה, אך מלחמת האזרחים ברוסיה נמשכה. עם סיום המלחמה נסוגו כל הכוחות המערביים מרוסיה (האמריקנים נסוגו סופית ב-1920). היחידים שהמשיכו להילחם הם היפנים מול לוחמי גרילה קומוניסטים. היפנים הצליחו לכבוש גם את צפון האי סחאלין, והסירוב של יפן לסגת מהאזורים האלה הותיר איבה קומוניסטית כלפי יפן, דבר שיפן תשלם עליו ב-1945.

2ד. יפן והסכמי השלום ב-1919 (עמ' 166-164)

בינואר 1919 – התכנסה ועידת השלום בפריז עם סיומה של מלחמת העולם הראשונה. יפן בוועידה זו קיבלה מעמד של אחת מ-5 המעצמות המנצחות.

עניינים עיקריים הרלוונטיים ליפן:

0.      יפן קיבלה מושב קבוע במועצת חבר הלאומים.

      2)            יפן (וגם סין) תמכו בסעיף הקובע שקיים שוויון בין גזעים. סעיף זה נדחה ע"י מדינות אירופה וגם ע"י ארה"ב. באותה מידה, יפן נהנתה מכך שדרישות להגדרה עצמית (של ארצות כבושות) נדחו. כך נדחתה בקשה של ארגונים קוריאניים למתן זכות הגדרה עצמית לקוריאה.

      3)            חבל שנדונג הושאר בידיים יפניות. נקבע שהזכויות הגרמניות בשנדונג יעברו לידי יפן, אבל בבוא הזמן (ניסוח המאפשר גמישות רבה ליפן) תשיב יפן לסין את האזור.

     3.            פרק שלישי: משטר, כלכלה, חברה ומדיניות חוץ בשנות ה-20 של המאה ה-20

ג.       מדיניות החוץ הפייסנית של יפן כלפי המערב

הקדמה

התקופה בין שתי מלחמות עולם (וגם מלחמת העולם השנייה בעצמה) התאפיינה במאבק בין שלושה סוגי אידיאולוגיה: האידיאולוגיה הדמוקרטית-ליברלית, האידיאולוגיה הקומוניסטית, האידיאולוגיה הלאומית-ימנית-פאשיסטית (לעתים גם נאצית ומיליטריסטית).

המאבק הוא לא רק בין מדינות אלא גם בתוך המדינות עצמן. בכל מדינה תעלה השאלה באיזו אידיאולוגיה לתמוך. שאלה זו תעלה גם ביפן שבשנות ה-20 תקדם את האידיאולוגיה הדמוקרטית-ליברלית על חשבון השמאל הקומוניסטי, אבל בשנות ה-30 עם צמיחת הפאשיזם והנאציזם תאמץ יפן תפיסה לאומית יותר ויותר על חשבון הדמוקרטיה.

3ד. מדיניות החוץ הפייסנית של יפן כלפי המערב (עמ' 187-179)

הקדמה

בשנות ה-20 הנהיגה יפן מדיניות חוץ כפולה: פייסנות כלפי המערב (ארה"ב בעיקר) ותוקפנות כלפי מזרח (סין בעיקר). המדיניות הפייסנית של יפן התגבשה מתוך מטרה להגן על היחסים עם ארה"ב ובריטניה, והוויתורים שוויתרה באו כדי להגן על מטרות כלכליות – כלומר השווקים של מדינות המערב. יפן נענית בעצם כמעט לכל התביעות האמריקניות והבריטיות בשנות ה-20.

ביטויים למדיניות הפייסנית

הויתורים בוועידת וושינגטון

ועידת וושינגטון היא ועידה פוליטית שנערכה בארה"ב בסוף שנת 1921, תחילת 1922 בהשתתפות תשע מדינות ביניהן ארה"ב, בריטניה, יפן ומדיניות אירופאיות נוספות. מטרת הוועידה לגבש סדר בינלאומי במזרח אסיה ולהגביל את החימוש הימי כדי להקל על הנטל הכלכלי שבהחזקת ציים גדולים. שלושה ויתורים מרכזיים עשתה יפן בוועידה זו:

·         הסכמה יפנית לסגת משנדונג. שנדונג היה איזור השפעה גרמני בסין שעליו השתלטו היפנים במלחמת העולם הראשונה ושעליו קיבלו שליטה "זמנית". יפן הסכימה לסגת משנדונג בגלל לחץ אמריקני ובריטי. המדינה היחידה שנדרשת לביצוע של ויתור ממשי על שטח למען שמירה על שלמותה הטריטוריאלית של סין היא יפן. בעיניים יפניות, עניין זה הגדיל את העוצמה של הויתור.

·         נסיגה ממזרח רוסיה תוך הפסקת "מלחמת ההתערבות". בוועידה הופעל לחץ על יפן לסגת מסיביר לאחר קרוב לארבע שנות מלחמה. אחרי 4 שנות מלחמה וכ-3,000 הרוגים יפניים, נסוגו  היפנים מסיביר, והצבא ה"לבן" באזור התמוטט סופית ללא התמיכה היפנית. יפן המשיכה להחזיק בצפון האי סחאלין עוד 3 שנים בגלל סירובה של ברית המועצמות להכיר בהסכם פורטסמות'. הלחץ של בריטניה וארה"ב על יפן לסגת מסיביר ביטא כי החשש מיפן בתקופה הזאת גדול מהחשש מברית המועצות הקומוניסטית.

·    צמצום הצי. הצעד של צמצום היה אינטרס משותף למעצמות בגלל העלות היקרה של החזקת צי. מצד שני, מגמת הצמצום לוותה בחשש בטחוני בגלל טענת ארה"ב ובריטניה, שמשום שיש להן אינטרסים חובקי עולם מגיעה להם מכסת צי גדולה מיפן. כך נקבעה הנוסחה 5:5:3. ליפן הורשה לבנות צי של בהיקף של עד 60% מגודל הצי של ארה"ב או בריטניה. יפן קיוותה להתפשר על נוסחה שיחסה 10:10:7, אבל לאחר הסירוב של המערב יפן החליטה לוותר. יפן פחדה לאבד את השווקים המערביים. היא גם חששה מכניסה למרוץ חימוש.

נקודות נוספות בוועידה המבטאות ויתור:

·         רק לארה"ב ולבריטניה הותר לבצע ביצורים נוספים בבסיסים ימיים: ארה"ב בהוואי ובריטניה בסינגפור.

·         בריטניה כפתה על יפן את שינוי מהות הברית המשותפת. ברית זו הוחלפה בברית מרובעת שכללה גם את ארה"ב וצרפת. בריטניה בעצם חפשה דרך להשתמט מהברית עם יפן. מבחינתה הברית הזאת מוצתה. כמו כן, חלום הבלהות הבריטי הוא מצב של התנגשות צבאית בין יפן לארה"ב.

הויכוח עם ארה"ב סביב שאלת ההגירה

מהגרים מיפן לארה"ב הופלו ביחס למהגרים אחרים. כך נקבע שרק ילדי מהגרים מיפן שנולדו בארה"ב יכלו לקבל אזרחות (ולא הוריהם). ב-1924 התקבל חוק מכסות הגירה מחמיר, חוק ג'ונסון-ריד. הועלתה הצעת חוק נוספת שביקשה לאסור הגירה של אנשים שאין להם זכות להתאזרח. ביפן עוררה ההצעה זעם רב בגלל האפליה הגזעית. למרות הזעם היפני על ההצעה והביקורת עליה החוק התקבל. היפנים איימו לנתק את היחסים עם ארה"ב, אולם במחשבה שנייה עמוקה יותר הבינה יפן שאינה יכולה לאבד את הקשר הכלכלי עם ארה"ב, ולפיכך, ויתרה.

צעדי פייסנות נוספים:

הפשרת היחסים עם בריה"מ (1925): ברית המועצמות הכירה בהסכם השלום בפורטסמות', וכך הסכימה יפן לסגת מצפון האי סחאלין.

חתימה על אמנת קלוג-בריאן (1928): אחד משיאי הפייסנות של יפן בשנות ה-20 היה צירוף חתימה לאמנה שעליה חתמו גם ארה"ב וצרפת ועל פיה התחייבו הצדדים שלא לפתור בעיות באמצעות מלחמה.

ינואר 1930 – ועידה שנייה על הגבלת החימוש: יפן העלתה מחדש את דרישתה ל- 10:10:7, אך רק בכלי שיט מסוימים הורשתה יפן לעבור למאזן זה (סיירות ומשחתות ושוויון בצוללות). מבחינת הוויכוח הפנימי של יפן הייתה זו פשרה (כלומר פייסנות מבחינת תפיסות מסוימות ביפן). עם זאת הצעד עצמו אינו מבטא בהכרח פייסנות והוא יצר מתח רב בקרב גורמים בשלטון ובצבא. בעצם ניתן לחזות כאן כבר בהשלכות המשבר הכלכלי הגדול ובניצני מדיניות החוץ היפנית התוקפנית בשנות ה-30.

מדיניות החוץ התוקפנית כלפי סין

במקביל למדיניות החוץ שהנהיגה יפן כלפי המערב נקטה יפן במדיניות נוקשה כלפי סין. דרום מנצ'וריה הייתה להלכה תחת ריבונות סינית, אך בפועל היוותה שטח חסות יפנית. איזור מנצ'וריה היה עשיר במחצבים, והצבא היפני שילם כזכור מחיר כבד כדי להשתלט עליו. במנצ'וריה הוצב חיל מצב יפני בשם "צבא גוונדאונג". יחידה זו הייתה ממוקמת באזור פורט ארתור. כל עוד סין הייתה מפוררת, נהנתה יפן משליטה מוחלטת באזור.

עם התחזקותה של סין ועלייתו לשלטון של צ'אנג קאי שק, החלה סין לפעול לשיקום מעמדה תוך שאיפה להחזיר לעצמה שליטה מלאה על מנצ'וריה. באפריל 1928 התנגשו כוחות משני הצבאות באזור שנדונג, כשמטרת היפנים הייתה לבלום את מסע הסינים צפונה. כמו כן, התנקשו היפנים בשליט הפרו-יפני במנצ'וריה ג'אנג' צולין, לאחר ששינה את עמדותיו וחבר לצ'אנג קאי שק. "צבא גוואנדונג" הכחיש תחילה את מעורבותו באירוע, אך לבסוף הודה ראש הממשלה היפני במעורבות זו, והוא נאלץ להתפטר.

סיכום שנות ה-20: שנות ה-20 הסתיימו עם המשבר הכלכלי ונפילת הבורסה בארה"ב (אוקטובר 1929). בעקבות משבר זה שהיו לו כמובן השלכות עולמיות, כולל על יפן, התרחשו שינויים משמעותיים גם בחברה היפנית. יפן שקעה למשבר כלכלי קשה, ענף ייצור המשי קרס, מפעלי תעשייה נסגרו והאבטלה גדלה. הצבא היפני החל לחתור נגד הדמוקרטית הפרלמנטארית ונגד מדיניות החוץ הפייסנית.

(שימו לב! נושא התוקפנות במנצ'וריה שהופיע גם בסעיף זה וגם בסעיף 4ג' – קיים בסיכום זה רק בסעיף 4ג'!)

פרק רביעי – משטר, חברה ומדיניות  חוץ משנות ה-30 ועד כניסת יפן למלחמה ב-1941 תאריך עדכון 17/2/2014

א. עלייתו של הימין הקיצוני ביפן והתפשטותן של תיאוריות לאומניות ירד! ב. הזעזועים והאלימות הפוליטיים בשנות ה-30: עליית כוחם של הצבא ושל הצי והתפשטות המיליטריזם ביפן ירד! ג. התוקפנות היפנית במנצ'וריה בתחילת שנות ה-30, תגובת העולם לתוקפנות זו והשפעותיה על המשטר, על החברה ועל הכלכלה ביפן ד. המיליטריזם היפני בפעולה – המלחמה בסין ב-1937, הבריתות עם גרמניה ועם איטליה ומלחמת הגבולות עם הברית המועצות 1939-1938 ה. יפן עקב כניסתה למלחמה – ההתדרדרות ביחסי יפן וארצות הברית עד דצמבר 1941, הברית המשולשת עם גרמניה ועם איטליה, והסכם הניטרליות עם ברית המועצות

שימו לב - סעיפים 4א + 4ב' לא רלוונטיים לקיץ 2015. הם מופיעים כאן בגרסה מקוצרת כרקע להבנת הפרק.

4א. עלייתו של הימין הקיצוני ביפן והתפשטותן של תיאוריות לאומניות (עמ' 198-195)

תקציר:  העשור השני שלאחר מלחמת העולם הראשונה (שנות ה-30 של המאה ה-20) התאפיין ביפן בנסיגה למשבר כלכלי, לפנייה פוליטית ימינה ובהיחלשות הכוחות האזרחיים לעומת הצבא והצי. התחזקות אותם גורמים מיליטריסטיים הביאה למדיניות חוץ תוקפנית נגד סין בניגוד לעמדת מעצמות המערב. במסגרת סעיף זה נעסוק בכמה מהאידיאולוגים הראשיים של הימין היפני. הימין היפני הושפע מהאירועים הקשים של סוף שנות ה-20 תחילת שנות ה-30, שעוררו אכזבה קשה מהקפיטליזם, מהליברליזם, מהדמוקרטיה, והביאו לסחיפה ימינה. הלאומנות היפנית הושפעה גם מרעיונות הפשיזם והנאציזם. הימין היפני בד"כ ביסס את הלאומנות על רעיון הקוקוטאי – "המבנה הלאומי", פולחן הקיסר ואהבת המולדת.

4ב. הזעזועים והאלימות הפוליטית בשנות ה-30: עליית כוחם של הצבא ושל הצי והתפשטות המיליטריזם ביפן (עמ' 198 פסקה שנייה-207): תקריות ב-1931, קצומיידן, ניסיון ההפיכה במאי 1932, מרד הנפל של פברואר 1936.

תקציר: סעיף זה עוסק בשורה של מרידות וניסיונות מרד שזעזעו את יפן בשנות ה-30. מרידות אלה אמנם לא הצליחו להגשים את יעדיהן המקוריים, אבל הן גרמו לביסוס מעמד העל של הצבא בניהול המדינה. מרידות אלה משקפות את היקלטות התיאוריות הלאומניות בעיקר בקרב אנשי הצבא.

יש להדגיש, שהתיאוריות הלאומניות נפלו על אוזן קשבת בעיקר לאור המציאות הכלכלית הקשה של התקופה. מי שהובילו כאמור את רוב המרידות היו קציני צבא, מתוכם קצינים רבים שמקורם היה בכפר, והם היו עדים לסבל ולרעב של האיכרים. מציאות זו עוררה תנועה של קצינים צעירים ששאפו להגשים את "הרסטורציה של שווה" (שווה – "נדיבות רחבה" הכינוי לתקופתו של הקיסר הירוהיטו) ע"י הפיכה, ובכך להחזיר את סמכות השלטון לקיסר לאחר שנגזל ע"י הפוליטיקאים והזאיבצו. ניסיון המרד המרכזי היה בפברואר 1936. המרד אמנם דוכא כל השלכותיו בישרו על בסופו של דבר המשך התחזקות הצבא (בהנהגת הגורמים המתונים – יחסית) והשפעת הצבא על גורמי פנים וחוץ.

4ג. התוקפנות היפנית במנצ'וריה בתחילת שנות ה-30, תגובת העולם לתוקפנות זו והשפעותיה על המשטר, על החברה ועל הכלכלה ביפן (עמ' 183 פסקה שנייה עד 185, 194-188) – שימו לב, סעיף זה מופיע גם בסיכום של פרק 3

נושא זה הוא ביטוי מרכזי לתהליך המיליטריזציה של יפן, והוא התרחש במקביל ולעתים כתוצאה מהאירועים המתוארים בסעיף 4ב. בשנים אלה אזרה יפן אומץ והחלה להתעלם גם מעמדת המערב. חשוב לציין, שבראשית שנות ה-30, סין הייתה תחת הנהגת צ'אנג קאי שק ונמצאה בתהליך של ניסיון התחזקות. במסגרת זו שאף צ'אנג קאי שק לסלק את ההשפעה היפנית ממנצ'וריה. בין הצעדים שנעשו ע"י סין: הכנסת צבא סיני לאזור, עידוד הפגנות אנטי-יפניות, חרם של סחורות יפניות וטרור נגד מתיישבים יפניים.

ממשלת יפן, שהייתה מושתתת עדיין על בסיס מפלגתי ולא צבאי, החליטה לנהוג באיפוק מול צעדים אלה. איפוק זה קומם מאוד את הצבא היפני, ובייחוד את "צבא גוואנדונג" (כינוי לחיל המצב היפני שישב במנצ'וריה), כשאיפוק הממשלה הצטרף גם לכניעה בהסכמים לצמצום חימוש הצי מול ארה"ב, הרי שהעניין מוסיף לזעם של צבא יפן. בספטמבר 1931 נודע לקונסול היפני ש"צבא גוואנדונג" זומם לבצע פעולה עצמאית בשטח.

לפיכך החליטה הממשלה לשלוח נציג, גנרל בשם טטקאוה, כדי להזהיר את אנשי הצבא שם שלא לעשות שום פעולה. הממשלה לא לקחה בחשבון שהגנרל היה מקורב לאנשי "צבא גוואנדונג". לא רק שהוא דיווח להם מראש על מטרת בואו, הוא גם התעכב בכוונה בדרך. לאחר שהגיע ובילה את הלילה בחברת מארחת, הוא ניגש למחרת לבצע את משימתו היעודה. ספק לתדהמתו הוא גילה ש"מחבלים סיניים" (קצינים יפניים) פוצצו את מסילת הרכבת הדרום-מנצ'ורית. אירוע מבוים זה שימש עילה למתקפה רחבה של "צבא גוואנדונג" במנצ'וריה. המתקפה הייתה יוזמה עצמאית של "צבא גוואנדונג", שפעל מתוך אותה אידיאולוגיה לאומית-ימנית ברוח הוגי הדעות קיטה איקי, אוקאוה וטצ'יבאנה.

צבא גוואנדונג האמין שמתקרב עימות בין מזרח למערב, ולכן מוכרחה יפן ליצור בסיס צבאי וכלכלי ביבשת אסיה בעזרת המשאבים של מנצ'וריה וסין. ראשי צבא גוואנדונג האמינו שתפקיד הצבא לסייע לממשלה להבין שזהו צורך השעה. הצבא פעל ללא אישור הממשלה ובכך ערער את האיזון בין הדרג המדיני לצבאי במדינה – בדרך למיליטריזציה נוספת. צבא גוואנדונג  אמנם פעל בנחיתות מספרית נגד כוחות סיניים עדיפים אך היפנים נהנו כהרגלם מיתרון ההפתעה וגם ממורל גבוה. תוך כמה ימים השתלטו היפנים על כל הערים הגדולות בדרום מנצ'וריה. ממשלת יפן הנבוכה ניסתה לצמצם ולמזער את הדי האירוע, והיא כינתה את האירוע כ"תקרית מקומית". אבל צבא גוואנדונג המשיך לתקוף ועד סוף שנת 1931 השתלט על רוב שטחה של מנצ'וריה. על מנת להנהיג לגיטימציה למהלך, עודד צבא גוואנדונג קבוצה של סינים מקומיים להכריז על הקמת מדינה עצמאית בשטח הכבוש, הלוא היא מדינת מנצ'וקואו. מנצ'וקואו כמובן הייתה מדינת בובות הנשלטת בידי יפן. היפנים כדי להשלים את המהלך מינו את הנרי פו יי, הקיסר האחרון של סין, תחילה לנשיאה של מנצ'וקואו ובהמשך הוכרז כקיסר. ממשלת יפן בראשותו של אינוקאי החליטה להכיר במנצ'וקואו, ולפיכך ניתן אישור לצבא יפן להישאר באזור כדי להגן על המדינה החדשה מפני מתקפות של סין או בריה"מ.

תגובת העולם לכיבוש מנצ'וריה

התגובה הבינלאומית לכיבוש מנצ'וריה התבססה על זעזוע מהתוקפנות היפנית בסין שעמדה כנגד כל החוזים והאמנות שנחתמו לאחר מלחמת העולם הראשונה (יפן הפרה את אמנת חבר הלאומים, את אמנת וושינגטון שנועדה לשמר את שלמותה הטריטוריאלית של סין וגם את אמנת קלוג-בריאן).

לפיכך, תמך המערב תמך באופן ברור בסין תוך גינוי התוקפנות היפנית. לאורך שנות ה-20 ניסו ארה"ב ובריטניה להגביל את כוחה של יפן, ועם פרוץ המשבר הכריזה ארה"ב על "דוקטרינת סטימסון" שעל פיה לא תכיר בשום הסדר המאפשר פגיעה בריבונותה של סין. עם זאת, יש לזכור שהמעצמות המובילות היו בעיצומו של שפל כלכלי ממושך, וכך נוצר פער אדיר בין הגינויים לבין המעשים בשטח. לאחר פשרה עם יפן הוחלט על הקמת ועדת חקירה בינלאומית ("ועדת ליטון"), שחקרה במשך 10 חודשים את המצב במנצ'וריה. הוועדה קבעה שיפן ביצעה מעשה תוקפנות ושמנצ'וריה אינה ישות עצמאית, ולפיכך על יפן לסגת ממנצ'וריה ולפרק את מדינת מנצ'וקואו. ההמלצות הללו אומצו כמעט פה אחד על ידי עצרת חבל הלאומים, ורק יפן התנגדה. עניין זה משקף את הקונצנזוס הבינלאומי נגד תוקפנות יפן, אך תגובת יפן – פרישה מחבר הלאומים תוך התנערות מהמלצות הוועדה, שלא גובתה בצעדים אופרטיביים מצד חבר הלאומים, חשפה את אזלת ידו של הארגון.

השלכות כיבוש מנצ'וריה

·         הכרה דה-פקטו (למעשה) של בריה"מ וסין בכיבוש היפני. בריה"מ אמנם גינתה את התוקפנות היפנית אך שמחה לאידו של צ'אנג קאי שק שרדף את הקומוניסטים. היא גם מכרה ליפן את הרכבת הסינית המזרחית. גם סין, למרות היותה הנפגעת העיקרית מהמהלך היפני לא ניתקה את יחסיה הדיפלומטיים עם יפן והיא אף פיתחה קשרי תקשורת, תחבורה ומסחר עם מנצ'וקואו.

·         התפתחות התעשייה הכבדה. כיבוש מנצ'וריה סייע להתאוששותה של הכלכלה היפנית. הנוכחות הצבאית המוגברת הביאה לביקושים גדלים מהתעשייה מצד מהצבא והצי, וכך הוזמנו ממנה טנקים, מטוסים ותותחים. כך התעשייה הכבדה התעצמה. חברת מיצובישי ביצעה מיזוג פנימי בין חברת המספנות לחברה האווירית. כך גם קמו "זאיבצו חדשים" שהחלו לייצר במיוחד עבור הצבא כמו ניסן, טויוטה, נקאג'ימה והיטאצ'י.

·         התפתחות תעשייה לא צבאית. כיבוש מנצ'וריה יצר הזדמנות ליפן להקים תעשייה, שדרשה פיתוח מאסיבי של תשתיות. כך הורחבה רשת הרכבות, נבנו נמלים, הוקמו תחנות כוח ומכרות נכרו.

·         סוף העידן הדמוקרטי-ליברלי שהתפתח מאז סיום מלחמת העולם הראשונה. הצלחת הכיבוש מבחינת יפן הגבירה את המגמות המיליטריסטיות והלאומניות. גם גורמים שמאלניים מובהקים נסחפו אחר הגל הלאומני.

·         תום הפייסנות כלפי המערב. עד כיבוש מנצ'וריה נהגה יפן להיזהר בכבוד המעצמות המערביות ולהתחשב בעמדתן. כיבוש מנצ'וריה, ללא גיבוי מערבי ועזיבת חבר הלאומים, למרות הגינוי הבינלאומי, הבהיר שיפן לא תקבל עוד תכתיבים של המערב.

4ד. המיליטריזם היפני בפעולה – המלחמה בסין ב-1937, הבריתות עם גרמניה ועם איטליה ומלחמת הגבולות עם הברית המועצות 1939-1938 (עמ' 215-208)

עיקרי הדברים: המלחמה נגד סין, חיזוק היחסים עם גרמניה הנאצית, מלחמת הגבולות עם ברית המועצות ניצול מלה"ע ה-2 באירופה להתחזקות בדרום-מזרח אסיה (הודו-סין).

הנסיבות שהובילו לפרוץ מלחמת סין-יפן [השנייה] ב-1937:

גם לאחר השלמת כיבושה של מנצ'וריה המשיכה יפן להשתלט על שטחים סיניים, כמו למשל על חבל ג'הול באזור מונגוליה שסופח למנצ'וקואו. ב-1935 נחתם גם הסכם בין גנרל הו (סין) לבין גנרל אומזו (יפן), שעל פיו סין תפרז שטחים הגובלים במנצ'וקואו. יש לשים לב לעיתוי של המלחמה (1937) כשנה בלבד לאחר מרד הנפל של 1936 שחיזק כזכור את מעמד הצבא. יפן עדיין חששה בשלב זה מתגובת מדינות המערב, ולכן היא ראתה כרגיל בסין יעד להגשמת שאיפותיה האימפריאליות. גם חולשת משטרו של צ'אנג קאי שק, שהתגלתה במאבק הלא מוצלח נגד מאו והקומוניסטים, עודדה את יפן למתקפה.

בשנים אלה חלה התקרבות ראשונה בין יפן לבין גרמניה הנאצית. בשנת 1933 פרשו בזו אחר זו שתי  המדינות מארגון חבר הלאומים. כלומר, שתי המדינות היו מבודדות מבחינה בינלאומית, ולכן לא  מפתיע שהן התקרבו זו לזו. למרות חילוקי הדעות האידיאולוגיים, חתמו שתי המדינות בשנת 1936 על  אמנה נגד הקומינטרן. הברית הייתה מכוונת באופן מובהק נגד בריה"מ, עניין החושף שליפן עדיין היה חשש מעימות עם המערב. יפן וגרמניה התחברו בגלל המשותף ולמרות השונה (היפנים היו רגישים מאוד לגזענות נגד יפן).

ההתקרבות בין יפן לגרמניה והאיום המתמיד של יפן על סין הביאו לאיחוד כוחות בסין המפוצלת תחת הנהגתו של צ'אנג קאי שק. הוא הגיע להסדר עם הקומוניסטים בסין מתוך מטרה ליצור חזית מאוחדת נגד יפן (סוף 1936) וכך בתחילת 1937, מצאו עצמן סין ויפן בדרך להתנגשות בלתי נמנעת, שהייתה זקוקה ל"טריגר" בלבד.

מהלך מלחמת סין-יפן השנייה (1945-1937)

אותו טריגר בא לידי ביטוי ב"תקרית" (ע"פ היפנים). ב-7/7/1937 פתחה יחידה יפנית שהתאמנה כ-20 קילומטרים מבייג'ין באש על יחידה סינית. שני הצדדים החליפו ביניהם האשמות הדדיות. הסינים האשימו את היפנים ביצירת פרובוקציה, ואילו היפנים האשימו את הסינים בהפרת הסכם הו-אומזו. כרגיל היו היפנים בנחיתות מספרית, אבל הם גילו כושר לחימה עדיף, ולפיכך הצליחו לכבוש תוך זמן קצר את בייג'ין וטיאנג'ין. צ'אנג קאי שק סירב להיכנע ליפן, ואף חתם בתיווך הקומוניסטים הסינים על הסכם עם בריה"מ שבעקבותיו היא החלה לספק סיוע צבאי לסין.

באוגוסט 1937 החלו הקרבות על שנגחאי, שבה הייתה מובלעת גדולה של זרים. בשלב הזה, היפנים לא נגעו במובלעת הזרה (עד המתקפה על פרל הרבור, שאחריה נפרצו כל הכללים מבחינת יחסי יפן עם המערב).

בדצמבר 1937 – נכבשה בירת סין דאז ננג'ינג. היפנים ביצעו בה מעשי טבח קשים ביותר בסינים (לפחות 100,000 הרוגים, רבבות מעשי אונס ורצח). על אף הזעזוע וההלם, הסינים יצאו מלוכדים מאוד מטבח נייג'ינג, וצ'אנג קאי שק, שנחשב שנוי במחלוקת, הפך לגיבור לאומי מלכד. הסינים נקטו בדומה לבריה"מ בשיטת "האדמה החרוכה", או כפי שטוען שילוני: "היתרון של סין היה בשטח ובאוכלוסייה, ואילו הטקטיקה שלהם הייתה לוותר על שטח תמורת זמן" (עמ' 211). הסינים נסוגו מערים מרכזיות ומדרכי תחבורה והציפו שטחים. כל הצעדים האלה נועדו לעכב את היפנים.

בסוף שנת 1938 שלטו היפנים על רוב השטחים שבצפון סין, מזרח סין ודרום סין. רק המרכז והמערב נותרו בשליטה סינית. ביפנים נאבקו גם הצבא הסיני וגם צבא הגרילה הקומוניסטי. מלחמה זו נמשכת עד 1945, והתמזגה עם מלחמת העולם ה-2. במלחמה זו, בין יפן לסין, נהרגו כחצי מיליון חיילים יפניים ועוד כמיליון וחצי חיילים סיניים. זאת בנוסף למיליוני אזרחים סיניים.

יפן אולצה ע"י סין להיכנס למלחמת התשה, במקום למלחמת בזק. בשטחים שכבשה הנהיגה יפן "סדר חדש". במילים אחרות – ניצול משאביה הטבעיים והאנושיים של סין. יש לזכור, שליפן יש מטרה של השגת משאבים בכל מה שקשור לאימפריאליזם. צריך לזכור שיפן ביצעה פשעי מלחמה קשים ביותר בסין כמו למשל שימוש בנשק כימי וביולוגי, טבח ננג'ינג, הפצצה של ערים וכפרים, הטלת עונשים קולקטיביים, הפצת אופיום ועריכת ניסויים רפואיים בשבויי מלחמה. המהלכים היפניים בסין פגעו קשות בקשרים של יפן עם המערב. יש לזכור שלא נפגעו רק סינים במלחמה הזאת, אלא גם אזרחים ורכוש מערביים. עד 1940/1 לא מיהרו המעצמות לנתק את הקשרים עם יפן, בגלל אינטרסים כלכליים ובגלל שגרמניה בשלב הזה נחשבה לאיום מסוכן יותר .

מלחמת הגבולות עם ברית המועצות

בזמן המלחמה עם סין הגישה בריה"מ סיוע לסין, דבר שעורר חשש אצל היפנים ממתקפה סובייטית. לפיכך, תגברה יפן את אזור הגבולות עם בריה"מ באזורים של קוריאה ומנצ'וריה. בקיץ 1938 פרצו קרבות בין כוחות יפניים לכוחות סובייטיים בהצטלבות הגבולות של קוריאה, מנצ'וקואו וברית מועצות, ויפן נאלצה לסגת. התנגשות נוספת התרחשה במאי 1939, וגם שם נהדפו הכוחות היפניים. בגלל הקרבות הללו, חששה יפן ממלחמה עם ברית המועצות. למלחמת הגבולות הייתה השלכה חשובה על המשך מלה"ע ה-2: באפריל 1941 חתמו יפן ובריה"מ על הסכם אי התקפה וכך יפן לא התערבה מרצונה בנעשה בריה"מ בזמן מלה"ע ה-2, גם כשזו הותקפה ע"י גרמניה הנאצית, כעבור חודשיים והייתה לכאורה הזדמנות לסגור חשבונות עמה.

הבריתות עם גרמניה ואיטליה

* נובמבר 1936 – אמנה נגד הקומינטרן [ברית עם גרמניה המופנית נגד בריה"מ ולא נגד המערב]: סיכום של גרמניה ויפן לשתף פעולה נגד חתרנות קומוניסטית. הם התחייבו לא לסייע לבריה"מ אם תאיים על אחת מהן, ואין לחתום עם בריה"מ על הסכם בלי להתייעץ עם המדינה האחרת.

* נובמבר 1938 – נחתם הסכם תרבות עם גרמניה, וראש הממשלה היפני קונואה הכריז על "סדר חדש במזרח אסיה ". * היטלר בתקופה זו קיווה להשיג ברית צבאית כוללת עם יפן נגד בריה"מ ונגד המערב (1939). כשהיטלר ראה שיפן מהססת, הוא הפתיע עם חוזה ריבנטרופ-מולוטוב (אוגוסט 1939).

* ספטמבר 1940 – כשנה בתוך מלחמת העולם השנייה ולאחר שגרמניה השלימה את כיבושן של פולין, דנמרק, נורבגיה, בלגיה, הולנד, לוקסמבורג וצרפת, מתאפיינת תקופה זאת בהמשך המדיניות התוקפנית של יפן במזרח הרחוק, שהביאה לעיצומים אמריקניים קשים. עיצומים אלה דחפו את יפן לזרועותיהן הפתוחות של מדינות הציר: איטליה הפאשיסטית וגרמניה הנאצית, וכך חתם שגריר יפן בגרמניה על "הברית המשולשת" שהכירה גם ב"סדר החדש" הגרמני וגם ב"סדר החדש" היפני. על פי חוזה זה, לא הייתה מחויבת יפן להצטרף למלחמה, אך הוא כן קבע שאם תותקף אחת המדינות החתומות ע"י מדינה שעדיין לא מעורבת במלחמה, תבואנה השתיים האחרות לעזרתה.

תאריכי מפתח ע"פ סדר כרונולוגי לארגון הבנת יחסי יפן-גרמניה-ברית המועצות:

1.          1936 – האמנה נגד הקומינטרן – עליה חתומות גרמניה ויפן. 2.          נוב' 1938 – הסכם תרבות עם גרמניה. 3.          גרמניה פולשת לפולין – תחילת מלה"ע ה-2 וזאת שבוע לאחר הסכם ריבנטרופ-מולוטוב 4.          ספטמבר 1940 – ברית משולשת בין גרמניה, יפן ואיטליה. 5.          חוזה ניטרליות בין יפן לברית המועצות (אפריל 1941) 6.          מבצע ברברוסה – גרמניה תוקפת את בריה"מ (יוני 1941) 7.          אוגוסט 1945 – ברית המועצות תקפה כוחות יפניים במנצ'וריה וצפון קוריאה (בהתאם לסיכום עם ארה"ב).

4ה. יפן ערב כניסתה למלחמה – ההתדרדרות ביחסי יפן וארה"ב עד דצמבר 1941 והסכם הניטרליות עם ברית המועצות (עמ' 215 פסקה אחרונה-219)

ההתדרדרות ביחסי יפן-ארה"ב

שינוי יחסי הכוחות באירופה לאחר 1939 השפיע מאוד על המתרחש בחזית המזרח הרחוק. מסע כיבושיו של היטלר בשנים 1941-1939 ומצוקת המערב גרמו להתרופפות ביכולת של מדינות המערב להגן על מושבותיהן. לאור העובדה שהמזרח הרחוק התרוקן מכוח ומהשפעה מערבית נוצר ליפן חלון הזדמנויות נדיר. העובדה שצרפת והולנד סופגות תבוסות מגרמניה ובריטניה מתגוננת על חייה, קורצת ליפן והיא תכננה להשתלט על הודו-סין (וייטנאם), אינדונזיה ומלאיה. כלומר, יפן שאפה לכבוש אזורים עשירים בחומרי גלם תוך סילוק והחלשת ההשפעה המערבית באזור.

יפן קיוותה במיוחד להשתלט על אינדונזיה (בה יש הרבה נפט) וגם להשתלט על מלאיה (מושבה בריטית במזרח הרחוק שבה היו משאבים כמו גומי ועפרות ברזל). בשלב הזה רק ארה"ב הייתה יכולה לבלום את יפן. זאת משום שלא הייתה מעורבת עדיין במלחמה באירופה, ויש לזכור שהיו לה אינטרסים במזרח הרחוק, ומטרתה הייתה לשמור על הסטאטוס-קוו באזור זה. ארה"ב ראתה בהתחזקות יפן באזור איום צבאי וכלכלי. בפברואר 1939 השתלטו היפנים על האי היינאן באזור דרום סין, ובכך התקרבה יפן התקרבות מסוכנת בעיני המערב למרכזים מסחריים כמו סינגפור והונג-קונג. לפיכך החליטה ארה"ב לבטל את חוזה הסחר והידידות עם יפן – מה שהקטין בצורה משמעותית את המסחר בין ארה"ב ליפן.

ביולי 1940 העבירה ארה"ב את הצי הפאסיפי מסן-דייגו לפרל הארבור, וגם שיגרה מפציצים לפיליפינים לשם תגבור. בנוסף, הטילה ארה"ב איסור על ייצוא גרוטאות ברזל ודלק מטוסים ליפן, שני מוצרים חיוניים לצבא היפני הפעיל. לעיצומים אלה על יפן היה אפקט מאוד בעייתי, משום שיש להבין שהם דחפו את יפן היישר לזרועותיהן של גרמניה ואיטליה. כבר באוגוסט 1940 יפן הרחיבה את שליטתה במזרח הרחוק, וזאת זמן קצר לאחר נפילת צרפת (22/6/1940) והקמת ממשל וישי. יפן יצרה הסכם עם ממשלת וישי שאפשר ליפן לתפוס נמלים ושדות תעופה בהודו-סין (וייטנאם).

ביולי 1941, כחודש לאחר תחילת מבצע ברברוסה, שיגרה יפן בהסכמת ממשלת וישי כוח של 50 אלף חיילים לאיזור הודו-סין, הקרוב למאליה הבריטית. צעד זה אותת בבירור על כוונותיה של יפן.

תגובת ארה"ב אל מול צעדיה של יפן

-       חרם מלא על יפן ואיסור על מסחר עם יפן.

-       הקפאת נכסים יפניים בארה"ב.

-       הצטרפות של בריטניה וממשלת הולנד הגולה וזאת מתוך מטרה למנוע נפט מיפן.

הצעדים האמריקניים הללו חיזקו את הגורמים הקיצוניים ביפן, ובראשם שר הצבא טוג'ו. גורמים אלה דרשו לפתוח במלחמה עם ארה"ב ולפרוץ את "טבעת החנק ABCD" [American, British, Chinese, Dutch].

ראש הממשלה היפני קונואה חשש ממלחמה עם ארה"ב, ולפיכך הוא ניסה ליזום פגישה עם נשיא ארה"ב רוזוולט. אבל, האמריקנים חששו ממלכודת וסרבו לקיים את הפגישה. קונואה שהיה לכוד בין הלחץ היפני לבין החרם האמריקני התפטר. במקומו מונה טוג'ו לראש הממשלה. זהו מינוי עם איתות מאוד ברור שפני יפן למלחמה. עם זאת, טוג'ו עוד העניק הזדמנות למשא ומתן מדיני. שליח מיוחד מטעם יפן הודיע לארה"ב שיפן מוכנה לסגת מהודו-סין ולא לפלוש למושבות מערביות אחרות באזור, וזאת בתמורה לביטול החרם והבטחה למסחר עם אותן מושבות לצורך רכישת חומרי גלם. העמדה היפנית נתפסה בעיני האמריקנים כחולשה. לפיכך, קיוותה ארה"ב שבאמצעות הלחץ הכלכלי היא תשיג ויתורים יפניים נוספים. כלומר, ארה"ב תהיה מוכנה להפסיק את החרם רק אם יפן תיסוג גם מסין כולל מנצ'וקואו [תגובה זו מכונה "איגרת האל"]. ארה"ב בהחלט הייתה מודעת לכך שהציבה תנאי קיצוני שעלול לגרום למלחמה, אבל האמריקנים זלזלו ביפנים והאמינו בכוחם לנצח אותם. מכאן, השתכנעו מנהיגי יפן שאין מנוס מלפתוח במלחמה על ארה"ב.

הסכם הניטרליות עם בריה"מ  

לאחר שחתמה יפן על בריתות עם גרמניה ואיטליה, שאפה יפן להסדיר את יחסיה עם בריה"מ (לאחר שגרמניה כבר עשתה זאת בהסכם ריבנטרופ-מולוטוב). באפריל 1941, נחתם חוזה ניטרליות בין יפן לבריה"מ. ליפן אפשר הסכם זה להתפנות לכיבוש דרום-מזרח אסיה ולבריה"מ להתכונן אל מול הסכנה הגרמנית. עם זאת בריה"מ הודיעה שתמשיך לתמוך בסין, אבל לא תתערב בנעשה בדרום-מזרח אסיה. כאמור, כחודשיים לאחר הסכם זה, פתחה גרמניה ב"מבצע ברברוסה". הגרמנים ביקשו מיפן להצטרף למלחמה, אבל יפן סירבה, בגלל שאיפתה להשלים את כיבוש דרום-מזרח אסיה.

פרק חמישי: יפן במלחמת העולם השנייה

א. המתקפה היפנית בפרל הרבור ב-1941 – מטרותיה, תוצאותיה והשפעותיה ב. ההישגים הצבאיים והטריטוריאליים של יפן במלחמה ג. "הסדר החדש" היפני במזרח בזמן המלחמה – התפיסה והניסיון לממשה ד. שלבים מרכזיים בקריסתה של יפן במלחמה עד כניעתה

5א: המתקפה היפנית בפרל הרבור ב-1941 – מטרותיה, תוצאותיה והשפעותיה (עמ' 223-222, 230 פסקה אחרונה-231 פסקה ראשונה)

ב-7/12/1941 הפתיעה יפן את בסיסה הימי של צבא ארה"ב בפרל הרבור. במתקפה זו שיתקה יפן את רוב הצי האמריקני באזור וגררה את ארה"ב למלחמה. היא דחקה את בעלות הברית למגננה בחודשי המלחמה הראשונים בחזית זאת, עד למפנה בקרב מידווי.

מטרות המתקפה – מה היו שיקולי יפן בביצוע המתקפה?

1) ערעור ביטחונם של האמריקנים בדרום מזרח אסיה באמצעות התקפת פתע והנזק שייגרם בעקבות כך. כלומר, מטרת המתקפה לא הייתה לכבוש את ארה"ב אלא להחליש את השפעתה במזרח אסיה. המתקפה תוכננה כדי להנחית מכה על ארה"ב ושעד שזו תתאושש תספיק יפן לבצר את שליטתה במזרח אסיה ולמנוע מארה"ב לנסות ולהחזיר את השפעתה באזור.

2) סילוק השפעת ארה"ב מאסיה על מנת להשתלט על המושבות המערביות בדרום-מזרח אסיה. מטרה זו מבוססת על המטרות האידיאולוגיות/הלאומיות של יפן (הנהגת אסיה ע"י הגמוניה יפנית ללא נוכחות האדם המערבי הלבן). כמו כן, נוצר עבור יפן צורך כלכלי וצבאי בהשגת משאבים לאחר האמברגו שהוטל עליה.

3) יפן שאפה להשתלט על המושבות המערביות במזרח אסיה (כמו אינדונזיה ומלאיה), לאור היחלשות המערב (הולנד, בריטניה) בעקבות המלחמה באירופה וניצחונותיה של גרמניה.

4) היפנים סברו שהאמריקנים רכרוכיים ופחדנים ולא יעזו להגיב למהלומה יפנית. הם התבססו על הדגם של מלחמת רוסיה – יפן. כלומר, היו גורמים ביפן שזלזלו בעצמת ארה"ב או בכוח רצון שלה להגיב.

תוצאות המתקפה בטווח הקצר והשפעותיה לטווח הרחוק יותר

• בעקבות המתקפה הכריזה יפן מלחמה על ארה"ב, וכך הצטרפה ארה"ב למלחמה על משאביה האדירים, עניין שהפך את המלחמה למלחמת העולם השנייה. הצטרפות ארה"ב למלחמה היא שהובילה למפנה האדיר שהתחולל בה. המתקפה, במקום לערער את בטחונה של ארה"ב, איחדה את השורות ויצרה שאיפות נקם.

• ב-11/12/1941 הכריזו גרמניה ואיטליה מלחמה על ארה"ב, למרות שלא היו מחויבות לכך על פי הברית עם יפן (זאת משום שיפן התקיפה, ולא הותקפה).

• אבדות: המתקפה הייתה עבור ארה"ב הפתעה מוחלטת. תוך פחות משעתיים נגדעה הזרוע הימית של ארצות הברית באוקיינוס השקט: 18 אניות מערכה, מהן 4 אניות קרב, טובעו, 230 מטוסים הושמדו על הקרקע ו-2280 חיילים ו-68 אזרחים נהרגו. הייתה זו ההתקפה הנועזת ביותר בהיסטוריה המודרנית וההשפלה הצבאית הגדולה ביותר שארה"ב נחלה מעודה. למזלם של האמריקנים, היו שלוש נושאות המטוסים שלהם במשימת סיור, ולכן לא נפגעו. גם מצבורי הדלק, מתקני הנמל והעיר הונולולו לא נפגעו. המפציצים היפניים לא פגעו במטרות אזרחיות. ל"פספוס" היפני הייתה בהמשך השפעה אדירה. נושאות המטוסים היו גורם קריטי בהמשך המלחמה, מתקני הנמל סייעו בשיקום ותיקון חלק מכלי השייט שנפגעו, ואילו מתקני הדלק שלא נפגעו סיפקו אנרגיה לצי הפאסיפי, כאשר פגיעה בהן הייתה עלולה לעכב מאוד את ההיערכות האמריקנים. לעומת זאת, האבדות היפניות הסתכמו ב-29 מטוסים.

• בעקבות המתקפה, מיוחסים למפקד הצי היפני האדמירל ימאמוטו איסורוקו הדברים: "אני חושש שלא עשינו דבר מלבד מלהעיר ענק רדום". המתקפה הטקטית המוצלחת הפכה עם הזמן לנטל אסטרטגי. ליפן לא היו הכלים להתמודד עם יכולותיה ומשאביה של ארה"ב בטווח הארוך. המתקפה אמנם היממה את ארה"ב. אולם, למרות שהשלכותיה על ארה"ב מבחינת נזק היו קטנות יחסית, הן הספיקו לגרום למחויבות מוחלטת של ארה"ב להבסת יפן תוך ניצול מלא של משאביה ויכולותיה.

• במקביל פתחה יפן במתקפה על כוחות אמריקניים ובריטיים שהביאה בסופו של דבר להשלמת ההשתלטות של יפן על דרום-מזרח אסיה.

כיצד התבצעה התקיפה? בבוקר ה-7 בדצמבר 1941, המריאו 183 מפציצים יפניים מנושאות מטוסים לכיוון הוואי והפציצו מטרות צבאיות אמריקניות בפרל הרבור.

מדוע נחשבים כיום השיקולים של יפן למוטעים?

·         יפן המעיטה בכוחה של ארה"ב גם מבחינה צבאית, גם מבחינה כלכלית-תעשייתית וגם מבחינת כוח הרצון או הלאומיות האמריקנית להשיב את הכבוד ולנקום על המתקפה. אך ארה"ב גייסה את מיטב משאביה האנושיים והחומריים לטובת המלחמה נגד יפן. המהלומה בפרל הרבור, במקום לרסק את ארה"ב, איחדה את האמריקנים וסימנה להם מטרה שצריך לבצע. כלומר, יפן לא הבינה שמתקפת פתע שנחשבה כפחדנית ולא לגיטימית תיצור תגובה כל כך קשה בארה"ב – יתכן שיפן סמכה על הבדלנות האמריקנית – אך גם אלמנט זה בשיקול התגלה כמוטעה. יפן גם זלזלה בכושר הקרבי של החייל האמריקני לעומת החייל היפני המנוסה.

·         ניצול חולשת המערב בגלל המלחמה באירופה. יפן סמכה על כוחה של גרמניה באירופה ושארה"ב תיכנס למלחמה באירופה ותתקשה להילחם בשתי חזיתות והשליטה הגרמנית באירופה תרתיע גם היא את ארה"ב.  בפועל, גרמניה לא הייתה מספיק חזקה כדי להתמודד בצירוף הכוחות של ברית המועצות, ארה"ב ובריטניה.

·         יפן האמינה בעליונות האדם האסייתי-היפני על פני האמריקני. כלומר, היא הייתה שבויה בקונספציה אידיאולוגית שגויה ובגלל שתפיסה זו לכאורה פעלה לטובתה במלחמה נגד רוסיה, יפן האמינה שהדבר יפעל גם מול ארה"ב. יפן הפכה שבויה בעצמה בתפיסות הגזעניות שהופעלו נגדה. היא נפלה בקונספציה גזענית מוטעית, ומאחר שהביסה "אדם לבן" אחד (רוסיה), היא תביס גם "אדם לבן" אחר (ארה"ב).

5ב. ההישגים הצבאיים והטריטוריאליים של יפן במלחמה
 (עמ' 223 פסקה אחרונה  עד 224 בלי "אזור השפע ההדדי")

סקירה זו מתארת את מהלכיה והישגיה הצבאיים והטריטוריאליים העיקריים של יפן מהמתקפה בפרל הרבור ועד קיץ 1942:

7/12/1941

·         המתקפה הקטלנית של יפן בפרל הרבור ושיתוק הצי האמריקני. ההישג: הנחתת מכה על הצי האמריקני והסבת אבדות קשות לאמריקנים (אך כפי שראינו מדובר בהישג מוגבל בטווח היותר רחוק).

·         השתלטות יפנית על הרובע הבינלאומי בשנחאי, תקיפה יפנית בפיליפינים.

25/12/1941

·         יפן השתלטה על הונג-קונג (אז, מושבה בריטית) ועל הנמלים המרכזיים בחוף הסיני המזרחי.

·         כריתת ברית בין תאילנד ליפן – שהעניק לצבא היפני אופציות תקיפה נוספות לכיוון מלאיה וסינגפור.

פברואר 1942

·         יפן השתלטה על מלאיה (כיום מלזיה – אז, מושבה בריטית) כולל - כיבוש המבצר "הבלתי ניתן לכיבוש" סינגפור מידי בריטניה במה שנחשב לתבוסה הבריטית הקשה ביותר בעידן המודרני.

מרץ 1942

·         הכיבוש של מלאיה וסינגפור היווה מקפצה להשתלטות על איי הודו ההולנדית (אינדונזיה [שבשליטה הולנדית]) ועל מאגרי הנפט שלה.

אפריל 1942

·         השתלטות יפן על הפיליפינים שהייתה תחת פיקודו הצבאי של דגלאס מקארתור.

·         יפן גם השתלטה על בורמה, שהייתה עד אז בשליטה בריטית. יש גם משמעות אסטרטגית לכיבוש הזה מבחינת המאבק נגד סין (דרך לחסום העברת סחורות לסין).

סיכום: במהלך התקופה שבין המתקפה בפרל הרבור (דצמבר 1941) ועד אביב 1942 – השלימה יפן מהלך צבאי מוצלח שמסתיים בשליטה על מרחב ימי אדיר מקמצ'טקה בצפון ועד איי שלמה בדרום ומהגבול עם הודו במערב ועד מרכז האוקיאנוס השקט במזרח. שטח זה כלל חצי מיליארד בני אדם וכלל את השטחים של יפן, מזרח סין, פיליפינים, הודו-סין, מלאיה, סינגפור, בורמה, אינדונזיה ואיים רבים נוספים.

(ראו מפה בעמ' 19)

5ג. "הסדר החדש" היפני במזרח במלחמה – התפיסה והניסיון לממשו (עמ' 224 מלמעלה - 230 למטה)

המטרה היפנית הייתה לשחרר את אסיה מנוכחות האדם הלבן, להיפטר מכל סממני הקולוניאליזם המערבי ולהקים את "אזור השפע ההדדי" של אסיה המזרחית הגדולה.

ניסיון המימוש – צעדים לגיטימיים (או מי שמעדיף - "לגיטימיים")

• בארצות שנכבשו ביטלו היפנים את הממשלים ה"לבנים" ואת המעמד של שפות אירופאיות.

• שיתוף מקומיים בניהול ענייני פנים, כולל הקמת ארגוני נשים ונוער – כצעדים "בוני אמון".

• הענקת "עצמאות" לבורמה ולפיליפינים. זו לא הייתה ממש עצמאות אמיתית, אלא מעין הפיכה של מדינות אלה ל"מדינות בובה".

צעדים בעיתיים או כאלה העונים על ההגדרה של פשעי מלחמה:

למרות כל הצעדים של השחרור לכאורה שנועדו לצרכים יפניים, יפן ירדה מהר מאוד למציאות. מטרתה לנצח במלחמה, וכדי לעשות זאת הנהיגה יפן מדיניות של שעבוד אם של משאבים ואם של כוח אדם, וכל זאת בליווי יחס נוקשה ולפעמים גם אכזרי.

בין הצעדים:

• חברות יפניות קיבלו זיכיונות ותנאים מפליגים במזרח אסיה – כלומר יפן העניקה לעצמה "רישיון" לנצל את משאביהן של ארצות אסיה.

• המקומיים היו צריכים לספק ליפן גם חומרי גלם וגם כוח אדם. מדובר במיליוני עובדי כפייה. גברים גויסו לעבודה, ונשים נחטפו כדי לשמש שפחות מין עבור הצבא היפני. העברת פועלים סינים ואסיאתיים לעבודות כפייה ביפן.

• היחס הכללי של יפן כלפי התרבויות המקומיות היה יחס של זלזול. לדוגמה, הם דרשו מהמוסלמים שיתפללו לכיוון טוקיו – במקום לכיוון מכה. יחס משפיל זה יצר שנאה רבה כלפי יפן.

• יפן הנהיגה יד קשה בשבויי מלחמה ולכך שתי סיבות עיקריות:

1. לאומנית – הוכחה ששלטון "האדם הלבן" באסיה הסתיים. מסר זה אמור היה לעבור גם

לעמים האסיאתיים מסביב וגם ל"אדם הלבן" עצמו.

2. תרבותית – הכניעה של חיילים אמריקנים נתפסה ע"י היפנים כמנוגדת למסורת הסמוראית שדגלה במלחמה עד טיפת הדם האחרונה, ונפילה בשבי מבחינתם לא הייתה אופציה. לכן, היפנים זלזלו בחיילים שנפלו בשבי, מה שבא לידי ביטוי ביחס נוקשה. יחס זה בא לידי ביטוי למשל ב"מצעד המוות של בטון" שבו נספו כ-8000 שבויים. נעשה שימוש בשבויים לעבודות כפייה כמו למשל סלילת מסילות ברזל. היפנים עינו שבויים וערכו בהם ניסויים רפואיים, וגם נהגו לערוף ראשים של טייסים אמריקניים.

·   ביפן עצמה החברה גויסה באופן טוטאלי למלחמה. הצבא היה הגורם המשפיע ביותר במדינה, וגורמים אופוזיציוניים הושלכו לכלא (סוציאליסטים, קומוניסטים, פציפיסטים). אולם, יש להדגיש צבא היפני לא הרג יפנים. נשים החלו להצטרף לכוח העבודה במשק היפני. הן גם עודדו לילודה. היה גם שינוי בחינוך שביטא את המיליטריזם היפני (למשל, שינוי במקראה לכיתה א משורת פתיחה כמו "הדובדבן פרח" ל"קדימה, חייל, קדימה!".

5ד. שלבים מרכזיים בקריסתה של יפן במלחמה עד כניעתה (עמ' 231 פסקה שנייה-238)

כאמור, ההחלטה של יפן לתקוף את בעלות הברית הייתה מבוססת על הנחות שהתבררו כמוטעות. ארה"ב התאוששה מהר מהצפוי, ובמהלך המלחמה גדל כוחה הצבאי והטכנולוגי של ארה"ב. ארה"ב פיתחה מפציצים ארוכי טווח, פצצות מתבייתות וגם שכללה את הראדאר. בסוף המלחמה הציגה ארה"ב את ההמצאה הטכנולוגית המשמעותית ביותר – נשק גרעיני.

השלבים בקריסתה של יפן במלחמה

* אפריל 1942 – האיתות הראשון למפנה במלחמה התרחש בהפצצת טוקיו ע"י מטוסים אמריקניים שהמריאו מנושאות מטוסים. המתקפה בוצעה בפיקודו של קולונל ג'יימס דוליטל.

* מאי 1942 – קרב אי האלמוגים. האמריקנים בלמו אפשרות של פלישה יפנית לגיניאה החדשה, שהייתה פותחת לה את הדרך לאוסטרליה.

* יוני 1942: קרב מידווי – בקרב זה איבדה יפן ארבע נושאות מטוסים (לעומת אחת של ארה"ב) כשארה"ב מונעת את כיבוש האי ע"י יפן. לפיכך, קרב זה סימן בבירור בלימה משמעותית ראשונה של יפן. תוצאות הקרב פגעו ביכולותיה ההתקפיות של יפן. בשלב זה היא נותרה עם חמש נושאות מטוסים כשירות בלבד, ולארה"ב עדיין היו 3 נושאות מטוסים גדולות אבל עוד 13 נושאות מטוסים בתהליך בנייה.

הרחבה: קרב מידווי: הקרב הימי הגדול של בו הביסו כוחות האמריקנים בפיקודו של נימיץ את היפנים ביוני 1942, סימן מפנה במלחמת העולם השנייה. לראשונה, הצליחו כוחות בעלות הברית להתגבר בקרב מכריע על כוחות הציר. קרב זה בלם את ההתקדמות היפנית האימפריאלית במרחב האוקיאנוס השקט. ב-5 במאי קיבלו הכוחות היפנים פקודה לכבוש את האי מידווי, במטרה להפוך אותו לבסיס שממנו ניתן יהיה לשגר מתקפות אוויר על פרל הרבור. כמו כן, היפנים קיוו למשוך את הצי האמריקני לקרב ולהכחיד אותו לפני שהתעשייה האמריקנית תספיק להשלים את החוסרים הנדרשים, ובכך יוותר ליפן זמן לאבטח את כיבושיה במרחב האוקיאנוס השקט. ליפן אמנם היה יתרון מבחינת סדר הכוחות, אך האמריקנים פענחו את צופן המלחמה של הצי היפני, ונימיץ ידע מתי והיכן מתכוננים היפנים לתקוף, ולפיכך היה בידו מידע מודיעיני נדיר שאפשר לו לתכנן מהלכים מנצחים. המערכה נפתחה ב-4 ביוני במתקפה יפנית על מידווי והסתיימה בניצחון אמריקני משמעותי ביותר. היפנים איבדו בקרב ארבע נושאות מטוסים לעומת נושאת מטוסים אמריקנית אחת. גם באבדות בנפש ניכרו פערים גדולים: כ-2500 הרוגים יפנים לעומת כ-300 הרוגים אמריקנים. קרב זה הדגיש שאופיין של קרבות ימיים השתנה ללא הכר והוכיח את חשיבותן של נושאות המטוסים. אחרי קרב זה, התקשתה יפן לאושש את הצי שלה, והיא לא הייתה מסוגלת להדביק את הקצב של התעשייה האמריקנית.

* 1942 אוגוסט – כיבוש גואדלקנאל ע"י ארה"ב.

הרחבה: ב-7 באוגוסט 1942, כ-10,000 חיילי מארינס אמריקניים פתחו בקרב לכיבוש גוואדלקאנל באוקיינוס השקט. המודיעין האמריקני העריך שבאי מצויים כ-5000 יפנים. בפועל היו רק 2400 ורק 240 חמושים כשהיתר היו פועלים. האמריקנים תפסו את השטח בקלות, אך זו הייתה רק ההתחלה. היפנים התארגנו במהירות ויצאו לכבוש בחזרה את האי וזאת לפני שהאמריקנים הספיקו לתגבר את כוחותיהם. היפנים הנחיתו מהלומה אווירית קשה על כוח הצי האמריקני שנאלץ לסגת כשהוא משאיר מאחור את חיילי המארינס לשמור על האי. הם מצליחים להשלים את הקמת שדה תעופה ("שדה הנדרסון") שכבשו מהיפנים, המיועד עתה למטוסים האמריקנים. אך היפנים במתקפות לילה של "טוקיו אקספרס" הטילו אימתם על החיילים האמריקנים. שני הצדדים עשו מאמצים עזים לתגבר את כוחותיהם כשהאמריקנים משתדלים ליירט את "טוקיו אקספרס" ואילו היפנים לנקום את ההפסד במידווי. הקרב בגוואדלקאנל שנמשך כחצי שנה, הסתיים רק בראשית 1943 עם החלטתו של טוג'ו להסיג את כוחותיו נחשב לאחת מנקודות המפנה של מלה"ע ה-II.

* אפריל 1943 – הפלת מטוסו של ימאמוטו, האדמירל שתכנן את מבצע פרל הרבור. זהו בעיקר צעד מוראלי לארה"ב ופגיעה במורל היפני.

* ינואר 1944 – בנובמבר 1943 נפגשו רוזוולט, צ'רצ'יל וצ'אנג קאי-שק בקהיר, והחליטו שהמלחמה נגד יפן תימשך עד שזו תיכנע ללא תנאי. המתקפה הגדולה החלה בינואר 1944 והתנהלה בשלושה ראשי חץ:

• הצי האמריקני בפיקודו של נימיץ שהתקדם מערבה.
• הצבא האמריקני בפיקודו של מקארתור שהתקדם מדרום מזרח לאוקיינוס השקט.
• הצבא הבריטי בפיקודו של מאונטבאטן שהתקדם מהודו לכיוון בורמה.

* יוני 1944: נפילת האי סאיפן – הצי האמריקני תקף את האי סאיפן שהיה בעל ערך אסטרטגי, כיוון שממנו ניתן היה להפציץ את יפן. היפנים הבינו זאת גם, ולפיכך קיבלו 32,000 החיילים היפניים באזור הוראה למנוע בכל מחיר את נפילת האי בידי ארה"ב. האמריקנים כבשו את האי כעבור חודש, ואחרוני החיילים היפנים התאבדו ואיתם אלפים מתושבי האי. המהלך זעזע את האמריקנים. כיבוש האי הביא להתפטרותו של טוג'ו, ואפשר החל מסוף 1944 גלים של הפצצה של מטוסים אמריקניים על ערי יפן.

מינואר 1945 – הקרב על לוזון (פיליפינים)

ב-9 בינואר 1945, הוביל הגנרל דגלאס מק-ארתור כוח אמריקני חזרה ללוזון והזכיר כי קיים את הבטחתו מעת הנסיגה: "אני עוד אחזור" במלים: "חזרתי. בחסד האל, כוחותינו שוב דורכים על אדמת הפיליפינים."

הרחבה – קרב לוזון

מול הכוח האמריקני ניצב כוח של רבע מיליון חיילים יפנים. הקרב שהתפתח לא דמה לאף קרב אחר בחזית האוקיאנוס השקט. הקרב המר התלקח על רקע נופי מתחלפים – יערות הג'ונגל, שדות אורז, מצודות הרריות ושטח עירוני של עיר מרכזית. האי לוזון, האי המרכזי של הפיליפינים, שימש כעוגן קו ההגנה היפני בפיליפינים. משמעות נפילת האי הייתה קריטית ליפן שכן היא הייתה מרסקת את תשתית התקשורת של יפן עם שאר חלקי האימפריה שיצרה בדרום מזרח אסיה. לפיכך, עבור הצבא היפני לא היו קיימות שתי המלים הבאות בלקסיקון: כניעה ונסיגה. שלוש שנים קודם, נאלצו שרידי הכוחות האמריקנים בפיליפינים שסבלו מנחיתות מספרית להיכנע על אותו אי ממש. החיילים שהצליחו לשרוד שלוש שנים בתנאי מחנות המעצר על האי היו תחת איום של הוצאה להורג והחל מרוץ נגד השעון של כוחות עילית שהסתייעו בלוחמי גרילה פיליפינים כדי לבצע את מבצע הצלת השבויים הדרמטי של מלחמת העולם השנייה, בו שוחררו 500 השבויים שעדיין היו כלואים מאחורי גדרות התיל של מחנה קבנטואן. מסע המלחמה האמריקני בלוזון נמשך 173 יום ועלה ב-37,854 אבדות. זו גם הייתה הפעם האחת והיחידה בחזית האוקיאנוס השקט נאלצו האמריקנים להתמודד עם עיר בוערת (מאנילה) ועם תוצאות של טבח באוכלוסיה אזרחית.

* מרץ 1945 – 130 מפציצים אמריקניים הפגיזו את טוקיו והביאו להריגתם של כמאה אלף בני אדם.

* הייאוש היפני בא לידי ביטוי בקמיקזה ["רוח האלים"] טייסי הקמיקזה היו טייסים מתאבדים שניסו להתרסק עם מטוסיהם הטעונים פצצות על אניות אויב. עלילות הקמיקזה יצרו הד נרחב גם בתקשורת היפנית מתוך מטרתה להעלות מוראל. על האמריקנים הטייסים הללו הטילו אימה, אבל בסופו של דבר הצליחו האמריקנים לפתח דרכים ליירוט המטוסים או להתחמקות מהם. בגיחות הקמיקזה נהרגו 2200 טייסים יפנים, והן הביאו להטבעת 34 אניות אמריקניות, ביניהן 3 נושאות מטוסים. אולם, מבצעי ייאוש אלה לא הצליחו לשנות את פני המערכה.

* מרץ 1945: כיבוש איוו-ג'ימה (אי השוכן כ1000 ק"מ דרומית לטוקיו) – קרב זה גבה מחיר כבד מאוד משני הצדדים ונמשך חודש, כשהאמריקנים מאבדים 4600 חיילים והיפנים 22,000 חיילים. קרב זה זכור, בין היתר, בזכות תמונת הניצחון האמריקנית המציגה את חייליה מניפים את הדגל האמריקני בפסגת האי.

קרב איוו-ג'ימה הרחבה:

אחד הקרבות הקשים והמרים בחזית האוקיאנוס השקט במהלך מלחמת העולם השנייה. קרב זה החל בפברואר 1945 ונמשך כחודש ימים. באיוו ג'ימה, אי קטן המרוחק כ-1200 ק"ח דרומית לטוקיו, שכן בסיס קטן אך מבוצר היטב שעליו הגנו כ-22.000 חיילים יפנים. בסיס זה שימש כבסיס אווירי ליפנים וסייע להם לזהות ולתקוף מפציצים אמריקניים שהיו בדרכם להפציץ את טוקיו. לפיכך גבר האינטרס האמריקני להשתלט על האי, מה עוד שהיווה עוד נקודת ציון בדרך ליפן עצמה. איוו-ג'ימה שימש אפוא בסיס לכוחות יפנים במגננה על האי העיקרי של יפן, אך האמריקנים לא שאפו רק להשמיד בסיס זה, אלא להסב אותו כדי שיוכל לשמש שדה תעופה עבור מטוסים אמריקנים בדרכם להפצצת ערי יפן ולהכשרת הקרקע, בשביל הנחיתה העתידית על האי העיקרי (הונשו) והמערכה המתוכננת הארוכה שכמובן לא התקיימה בעקבות כניעתה של יפן אחרי הטלת פצצות האטום בהירושימה ונגסקי. ניתן גם לקשר בין השימוש בפצצה האטומית לבין האבדות שספגו הכוחות האמריקנים בקרב זה (ובקרבות דומים נוספים כמו בסאיפן ובאוקינווה), כשהמטרה האמריקנית הייתה לחסוך בחיי אדם אמריקנים. הקרב עצמו הסתיים בשלושה שבועות של לחימה, בתוך שבוע הגיעו האמריקאים לראש ההר אבל הלחימה נמשכה מהמחילות הסודיות של היפנים שמידי פעם התקיפו מתוכם וגרמו אבדות קשות. המערכת המבוצרת של בונקרים מחופרים עמוק באדמה, הקשתה על המפציצים להבקיע אותה. לפיכך, נשלחו הנחתים בפיקודו של הגנרל הולנד מ' סמית לטהר את כיסי ההתנגדות. עם סיום הקרבות נשבו כ-200 יפנים בלבד, היתר נהרגו. האמריקנים איבדו כ-30% הכוח התוקף ואבדותיהם הסתכמו בכ-4600 הרוגים (ע"פ מקורות אחרים המספר אף גבוה יותר). טייסי הקמיקזה התקשו לפעול הקרב זה בגלל מרחק האי מבסיסיהם, אך עם זאת הצליחו להתרסק על נושאת המטוסים סאראטוגה ולהסב לה נזקים קשים. במהלך הקרב על האי, צולמה אחת התמונות המפורסמות של המלחמה כשהצלם ג'ו רוזנטל תיעד את הנפת הגדל האמריקני בראש ההר סוריבאצ'י ב-23 בפברואר. תמונה זו נחרטה בזיכרון ההיסטורי של מלחמה זו והפכה לאחד מסמליה.

* אוקינאוה נכבשה ע"י ארה"ב בין אפריל ליוני 1945. 176,000 חיילים בכוח התוקף לחמו מול 100,000 מגנים יפנים. 12,000 אמריקנים נהרגו במהלך הצבאי הזה. הלחימה המתאבדת של יפן גבתה מארה"ב מחיר אנושי, ולכן ארה"ב הייתה מעוניינת בסיוע סובייטי או לחלופין בפיתוח של נשק יעיל יותר. יש לזכור, שבריה"מ הייתה בהסכם ניטרליות עם יפן מאז אפריל 1941 (שאותו היפנים קיימו). בוועידת יאלטה (ראשית 1945) הבטיח סטאלין לבוא ולסייע נגד יפן כשלושה חודשים לאחר כניעת גרמניה. עם זאת, היו לו כמה תביעות טריטוריאליות ביניהן צפון קוריאה וצפון מנצ'וריה. אחרי נפילת אוקינאוה מצבה של יפן היה רע מאוד: ערים הרוסות, תעשייה משותקת, צי טבוע, חיל אוויר מקורקע ומה שנשאר ליפן היה רק חיל רגלים ומתנדבים אזרחיים פטריוטיים שהיו מוכנים למלחמת התאבדות. גברים ונשים התאמנו בחניתות במבוק כדי להדוף את הפלישה האמריקנית.

הרחבה: קרב אוקניווה

הקרב הימי הגדול של בו הביסו כוחות האמריקנים בפיקודו של נימיץ את היפנים ביוני 1945, סימן אוקינאווה, שהייתה בבעלות יפנית משנת 1897, היא אי קטן שאורכו 110 ק"מ ורוחבו משתנה ונע בין 5 ל-35 ק"מ. על האי התבצרו למעלה מ-100,000 חיילים יפנים. מצד בעלות הברית, הוטל הכיבוש על לוטיננט ג'נרל סיימון בוליבר באקנר שהוביל כוח של קרוב ל-300,000 חיילים, מתוך 172,000 חיילים קרביים. לאחר חמישה ימים של הפצצות אוויריות, החלה, ב-1 באפריל, הנחיתה של הכוחות האמריקניים על האי. בשלב הראשון העדיף הגנרל היפני אושיג'ימה שלא להתמודד עם האמריקנים ולמשוך אותם אל פנים האי, כשיוותרו ללא חיפוי ארטילרי יעיל של אניות הקרב בגלל מגבלות הטווח. צי המלחמה היפני שניסה לסייע לכוח על אי ספג מכות קשות ולפיכך היפנים התמקדו בעיקר בלוחמת קמיקאזה. כ-3000 מתקפות קמיקאזה נערכו בזמן הקרב והן טיבעו 21 אניות והסבו נזקים לעשרות אניות נוספות. האמריקנים אמנם כבשו במהירות את רוב האי אך הם התקשו לפרוץ את המערך היפני המבוצר שהוקם לרוחב "מותני" האי. רק כעבור חודשיים תש כוחם של המגנים היפנים אוקינוואה הייתה יותר מאשר בסיס אווירי נוסף לאמריקנים. כיבושה הבטיח לאמריקנים את ניתוק כל העמדות היפניות בדרום בכל הנוגע לתחבורה ימית. לעניין זה היו כמובן השלכות על יכולת היפנים להתמודד בסין, בבורמה ובאינדונזיה. האמריקנים נשארו באי 27 שנה לאחר סיום המלחמה. אחרי נפילת אוקינאוה מצבה של יפן היה רע מאוד: ערים הרוסות, תעשייה משותקת, צי טבוע, חיל אוויר מקורקע ומה שנשאר ליפן היה רק חיל רגלים ומתנדבים אזרחיים פטריוטיים שהיו מוכנים למלחמת התאבדות. גברים ונשים התאמנו בחניתות במבוק כדי להדוף את הפלישה האמריקנית. למעלה מ-12,000 אמריקנים נהרגו בקרב ורוב הכוח היפני. את ארה"ב, הטרידה מאוד המחיר האנושי ששילמה, בעיקר לאחר שגרמניה כבר הוכרעה והקריאות מבית לסיים את המלחמה ולהשיב את החיילים גברו. לפיכך, ארה"ב הייתה מעוניינת בסיוע סובייטי או לחלופין בפיתוח של נשק יעיל יותר. התביעות טריטוריאליות של סטלין ביניהן צפון קוריאה וצפון מנצ'וריה, הגבירו את המוטיבציה לסיים את המלחמה ביפן מהר ככל האפשר. כעבור פחות מחודשיים מסיום הקרב באוקינאווה הוטלו על הירושימה ונגסקי פצצות האטום, פטריות ההרס שסימנו את סיום מלחמת העולם השנייה.

פצצות האטום וכניעת יפן

ביולי 1945 השלימו האמריקנים את פיתוח הפצצה הגרעינית במסגרת "פרויקט מנהטן" ["פרויקט מנהטן" היה פרויקט אמריקני לאומי לפיתוח נשק גרעיני שפותח במדבריות ניו-מקסיקו ובו הושקעו מירב המשאבים]. בראש הפרויקט עמד רוברט אופנהיימר. הנשיא טרומן קיבל את הידיעה על הצלחת הניסוי הגרעיני בזמן ועידת פוטסדאם. האמריקנים הציבו ליפן אולטימאטום שעל יפן להיכנע מייד וללא תנאי, ולא יומט עליה הרס מוחלט. יפן התעלמה מהאולטימאטום מהסיבות הבאות:

1.    יפן לא ידעה שלארה"ב יש נשק גרעיני.

2.    יפן לא ידעה שבריה"מ הולכת להפר את הסכם הניטרליות איתה ולהיכנס למלחמה נגדה.

3.    יפן לא ידעה שארה"ב מוכנה הייתה להשאיר את הקיסר היפני במעמדו לאחר כניעתה.

4.    יפן לא לגמרי הפנימה שמדובר באולטימאטום ומה משמעות אולטימאטום זה.

בשלב זה מצבה של יפן היה נואש, גרמניה כבר נכנעה וארה"ב עוד ניסתה לגייס את הסיוע של ברית המועצות במערכה נגד יפן. ב-16 ביולי התברר לאמריקנים כי הם אינם זקוקים עוד לתמיכת הסובייטים וזאת לאור הצלחת הניסוי הגרעיני במסגרת "פרויקט מנהטן".

במהלך ועידת פוטסדאם, פרסמו טרומן, אטלי וצאנג קאי שק (מנהיג סין) הודעה שקראה ליפן להיכנע מיד וללא תנאי כאשר סירוב לכך ימיט עליה אסון. יש לציין שיפן לא ידעה על קיום של נשק אטומי ושברית המועצות שאיתה ליפן היה הסכם עומדת להצטרף למלחמה נגדה ובגלל סיבות אלה ואחרות, דחתה יפן את האולטימאטום.

השיקולים שהביאו להטלת פצצות האטום

1.      השימוש בפצצות האטום נועדו להביא לסיום מיידי של המלחמה, תוך חסכון חיי אדם אמריקניים (ואף יפניים בחשבון קר). יש לזכור שהמלחמה באירופה כבר הסתיימה (מאי 1945) ודעת הקהל תבעה סיום מהיר של המלחמה עם מינימום קרבנות. טרומן נימק את הפצצה בצורך "להציל חיי מאות אלפים אמריקנים ויפנים כאחד." החלטה זו התבססה גם על הניסיון הקשה במלחמה נגד היפנים (קמיקאזה, חוסר נכונות להיכנע).

2.      הפגנת כוח מול בריה"מ וסטלין, במסגרת התפתחות המלחמה הקרה, לאור חיסול האויב המשותף – גרמניה הנאצית. בהתאם לתפיסה זו, שאף, טרומן להשלים את כניעת יפן לפני שהסובייטים יגיעו להישגים בחזית זו, שכן הסובייטים התחייבו לסייע למלחמה נגד יפן – תוך שלושה חודשים מסיום המערכה באירופה (הם לא יודעו על הצלחת הניסוי ביולי 1945).

3.       נקמה על פרל הרבור, מתקפה פתע יפנית בו נהרגו כ-2,400 אמריקנים. טרומן עצמו אמר בהודעתו לעם האמריקני לאחר ההפצצה בהירושימה: "היפנים התחילו במלחמה בפרל הרבור מן האוויר. עתה שולם להם גמולם."

4.       לחץ לבדיקת התוצר: מומחים צבאיים הפעילו לחצים על טרומן לבחון את הפצצה עם השלמת "פרויקט מנהטן" לאור המשאבים שהושקעו בו (למרות התנגדות ומחאה של מדענים רבים).

ההיסטוריון בן עמי שילוני קובע שהמהירות שבה פעל טרומן לגבי השימוש בפצצות האטום נבעה מנימוקים פוליטיים: "הוא רצה לסיים את המלחמה, לנקום את פרל-הרבור, להרתיע את הרוסים מפני התפשטות באסיה, להצדיק את הסכומים הגדולים שהושקעו בפצצה, ולהוכיח לעם האמריקאי את כושר מנהיגותו של הנשיא החדש, שאיש כמעט לא הכיר אותו (שילוני, יפן המודרנית, עמ' 235)

הטלת הפצצות

ב-6 באוגוסט 1945 הטילה ארה"ב את פצצת האטום הראשונה על העיר הירושימה. ב-6 באוגוסט 1945, עם מתן הפקודה מהנשיא טרומן, הוטלה הפצצה הראשונה ("ליטל בוי") על העיר הירושימה וזרעה הרס אדיר והביאה למותם המיידי של כ-80,000 בני אדם. אחרי הטלת הפצצה פנתה יפן לבריה"מ שתסייע להביא לסיום המלחמה, אבל הסובייטים הפתיעו בהכרזת מלחמה על יפן (8/6/1945) והחלו להזרים כוחות למנצ'וריה, צפון קוריאה וחציו הדרומי של האי סחאלין.

ב-9 באוגוסט, לאחר שטרומן נבהל מהאפשרות שבריה"מ תנצל את קריסת יפן להתחזקות במזרח הרחוק, הוא נתן הוראה להטיל את פצצת הטום השנייה על העיר נגאסקי. ב-9 באוגוסט הוטלה פצצת האטום השנייה ("פאט מן") על נגסאקי שגבתה באופן מיידי עוד 40,000 הרוגים. בנוגע לפצצה השנייה של נגסאקי, הרי שמטרת האמריקנים הייתה להוכיח גם ליפנים וגם לרוסים שיש יותר מפצצה אחת, ולהביא לסיום המהיר ביותר של המלחמה, לפני שברית המועצות תספיק להתחזק במזרח הרחוק.

לאור הפצצות והמתקפה הסובייטית, הנהגת יפן הגיעה למסקנה שהיא חייבת להיכנע, והשאלה היחידה שנותרה הייתה כיצד: האם להיכנע ללא תנאי או להיכנע לאחר הצבה של כמה תנאים שהם:

-        לא לפגוע במעמד הקיסר.

-        שביפן לא יהיה כיבוש זר.

-        שיפן תתפרק בעצמה מנשקה.

-       שיפן תשפוט בעצמה את פשעי המלחמה שלה.

הקיסר הכריע לטובת כניעה ללא תנאי.

ב-15 באוגוסט נשא הקיסר נאום ראשון אי פעם ברדיו. בנאום זה שיבח הקיסר את מטרות המלחמה והודה לעם היפני על המאמץ וההקרבה. הקיסר הסביר שהאויב משתמש בנשק אכזרי חדש שעלול להשמיד את האנושות, ולכן יפן חייבת לשים קץ למלחמה. הציבור היפני היה מזועזע. 500 אנשי צבא התאבדו. הצבא ציית לקיסר ונכנע, ואף שיתף פעולה עם הכובשים. טקס הכניעה התקיים על האנייה מיזורי (ב-2 בספטמבר), שהכניעה התקבלה על ידי הגנרל האמריקני דאגלס מקארתור.

מה היו אופציות אחרות? 1.      מו"מ דיפלומטי לסיום המלחמה - ארה"ב חששה מכיוון זה, משום שיערער על מהות הניצחון וישאיר ליפן קלפי מיקוח. 2.      מימוש מלא של האופציה הצבאית – תוך תיאום הפעולה עם בריה"מ. עם התגברות המתחים בצל המלחמה הקרה בין ארה"ב לבריה"מ, סר חינה של אופציה זו בעיני ארה"ב.

סיכום: יפן איבדה במהלך המלחמה כשני מיליון בני אדם. המלחמה מסתיימת במהלומה כואבת ליפן ומסיימת את ימיה כאימפריה והחזירה אותה במובן הסמלי לנקודת התחלה נוספת, כאשר ארה"ב מכתיבה לה שוב את המשך דרכה.

מפת חזית המזרח הרחוק -  מתוך Maps.com

פרק 6: הקמת יפן החדשה –

ממשל כיבוש צבאי למדינה עצמאית דמוקרטית

א. דרכי הפעולה של ממשל הכיבוש הצבאי והאמריקני ביפן ב. דה מיליטריזציה, כינון דמוקרטיה ורפורמות בחינוך ובכלכלה ג. סיום הכיבוש האמריקני בעידן של תחילת המלחמה הקרה

א. דרכי הפעולה של ממשל הכיבוש הצבאי האמריקני ביפן (עמ' 243-241)

אופי הכיבוש הצבאי שהוטל על יפן אחרי המלחמה שונה מהכיבוש שהוטל על שאר המפסידות. חשוב לזכור את הקווים המאפיינים את הכיבוש האמריקני ביפן:

1. כיבוש לא ישיר: יפן לא נכבשה אלא נכנעה. עובדה זו היא מעין סוג מוגבל של "קלף מיקוח" בעבור המדינה המנוצחת. זאת בניגוד לגרמניה שלא יכלה להתמקח על שום דבר כשצבאות בעה"ב על אדמתה. ביפן עוד נותרה ריבונות. כיבוש הופך ישיר יותר כשמדינה נכבשת מעשית בידי צבא.

2. כובש אחד, מדיניות אחידה בכל שטחה הטריטוריאלי של יפן: יפן לא חולקה בין המעצמות המנצחות. ארה"ב לא רצתה להתחלק בשליטה ביפן כי למרות העזרה הבריטית והסובייטית היא נשאה ברוב הנטל בחזית זו. עם זאת, נציגים בריטיים כמו גם נציגים אוסטרליים וניו-זילנדיים, זכו לשיתוף סמלי בשלטון הכיבוש.

העובדה שיפן לא חולקה, וזאת בשונה מגרמניה, אוסטריה וקוריאה, השאירה את יפן תחת שלמות טריטוריאלית ופוליטית אחת. גם סין לא שותפה כמעצמת כיבוש. לכך שתי סיבות:

1. המטרה הייתה שלא לקומם את היפנים, שלא להשפיל אותם מעבר לגבול מסוים.

2. בסין מתחילה בשנים אלה מלחמת אזרחים בין הכוחות הלאומיים (צ'אנג קאי שק) לקומוניסטים (מאו צה דונג). כלומר, ארה"ב חששה מחלוקת כוחות של צ'אנג – חשש שהתברר כמוצדק, לאור נפילת סין הלאומית לידיים קומוניסטיות ב-1949.

גם בריה"מ לא שותפה כמעצמת כיבוש כחלק מניסיון למנוע מהם יתרונות נוספים ב"מלחמה הקרה" שפרצה אז. ברית המועצות סירבה לשחרר כ-370 אלף שבויים יפנים שנפלו בידיה בתום המלחמה, והעבידה אותם בעבודות פרך במשך שנים רבות. רבים משבויים אלו מתו במחנות, ורבים עברו "שטיפת מוח" קומוניסטית.

3. ניהול הכיבוש: הוקמו שני גופים פורמאליים שניהלו את הכיבוש מצד בעלות הברית והן "מועצת המזרח הרחוק", שישבה בוושינגטון ובה השתתפו נציגיהן של 11 בעלות הברית, ו"ועדת בעלות הברית לענייני יפן", שישבה בטוקיו והייתה מורכבת מנציגי ארצות הברית, בריטניה, בריה"מ וסין. בשטח, כאמור, לא היה צבא כיבוש סיני או סובייטי.

את הכיבוש האמריקני ביפן ניהל המפקד העליון של בעלות הברית דאגלס מקארתור. הוא קיבל את התואר SCAP (Superme Commander for the Allied Powers). מדובר באדם בן 65, סמכותי ובכיר מאוד בצבא האמריקני. למעשה, עם קריסת ההנהגה היפנית הוא הפך להיות דמות סמכותית בעיני היפנים. בפעם הראשונה הוא ירד מהאנייה בלי נשק ושומרי ראש, וכך אותת ליפנים שהוא סומך עליהם, ושפניו לשלום. עניין זה לימד על אומץ רב מצד מקארתור. עם תחילת השלטון הזר (הראשון והאחרון ביפן) היו כמובן חשדות הדדיים, אחרי מלחמה של ארבע שנים (פרל הרבור, פצצות האטום) וגם בעקבות המתחים שנתגלו בשנות ה-20 וה-30. האמריקנים רצו להפוך את יפן למדינה דמוקרטית ופציפיסטית. יפן התרגלה לתעמולה אנטי אמריקנית. הם פחדו ממעשי זוועה של האמריקנים (כמו טבח, כפי שביצעה יפן כאשר הייתה היא מעצמה כובשת, בננג'ינג). האמריקנים מצדם חששו מהתמודדות נוספת עם אויב אכזר, קנאי וערמומי, אך שני הצדדים הופתעו לטובה שכן היה רצון הדדי לשים קץ למלחמה, ורוב החיילים האמריקניים היו ממושמעים וכמעט לא פגעו באזרחים יפניים, ואילו היפנים קיבלו את הכיבוש בהכנעה ובצייתנות. צריך להבין שמעבר לרצון הטוב היו גם אינטרסים משותפים. האמריקנים ידעו שיתקשו מאוד לשלוט ללא שיתוף פעולה יפני, ולכן הם לא פירקו את הממשל היפני אלא השתמשו בו כמכשיר לשלטון עקיף. גם היפנים מצדם הבינו שאם לא ישתפו פעולה, יוטל עליהם שלטון צבאי ישיר.

4. היחס לקיסר (כנקודה המבטאת דרך פעולה אקטיבית של ממשל הכיבוש): יש לזכור שהקיסר היה סמל של מדינת אויב, והוא שעמד בראש יפן בזמן המלחמה. לזכותו של הירוהיטו החשיבו האמריקנים את העובדה שהוא תמך בכניעה, הטיף לשיתוף פעולה עם הכיבוש האמריקני ואת העובדה שמעמדו בקרב הציבור היפני נותר איתן. בגלל סיבות אלה החליטו האמריקנים להשאיר את הקיסר על כנו אך תוך הבהרה שהוא כבר לא השליט בארצו. כדי להשאיר את הקיסר בתפקידו נוצר צורך בשינוי אופי מוסד הקיסרות וההילה הדתית שלו. לפיכך, הכריז הירוהיטו ביוזמת האמריקנים שהוא בעצם מוותר על מעמדו האלוהי. מבחינת האמריקנים השינוי בסטטוס של הקיסר היה משמעותי, כי מבחינתם הדבר מבטא החלשת מוקד לאומני. היפנים העניקו לעניין פרשנות אחרת: היפנים מלכתחילה לא תפסו את הקיסר כאל באופן בו המערב תופס אל כבן-אלמוות וכל יכול, אלא כקדוש. לפיכך, קדושה זו נשארה גם לאחר הביטול של מעמדו האלוהי. גם תקציב ארמון הקיסר קוצץ במידה משמעותית. אחרי המלחמה עוברת דמות הקיסר שינוי נוסף – מדמות מיליטריסטית לדמות אזרחית הלובשת חליפה ונוסעת במכונית שרד, לדמות עממית יותר. שינוי זה מלמד שיפן בדרך לדמוקרטיזציה. הקיסר מתחיל גם לסייר יותר ברחבי יפן. הוא מקבל אופי "מערבי" יותר.

ב. דה-מיליטריזציה, כינון דמוקרטיה ורפורמות בחינוך ובכלכלה

אחת המטרות המרכזיות של ארה"ב בשלטון הכיבוש שלה ביפן הייתה למנוע תרחיש עתידי שבו תוכל יפן לסכן שוב את ארה"ב או את בעלות בריתה. לפיכך, החליטו האמריקנים לפעול לחיסול המאפיינים המוכרים לנו משנות ה-30 וה-40: חיסול הלאומנות הימנית הקיצונית והתפיסות המיליטריסטיות.

צעדי דה-מיליטריזציה

·            פירוק הצבא והצי היפניים.

·            השמדה של אמצעי לחימה.

·            הסבת מפעלי נשק לתעשייה אזרחית.

·            הסבה של שניים ממשרדי הממשלה (צבא וצי) ההופכים להיות משרדים לחיילים משוחררים.

·            ביצוע טיהור במשרדי ממשלה (פיטורים) וזאת במטרה להיפטר ממקבלי החלטות שהיו מזוהים עם המדיניות והתפיסות הקודמות. מדובר על פיטורים של כ-210,000 בני אדם. כמובן שהטיהור לא חל על הקיסר ומשפחתו (למרות העובדה שאין לשכוח כי הקיסר הוא מי שעמד בראש המדינה בזמן המלחמה).

·            סגירת משרד החוץ, ורק צוות מצומצם של דוברי אנגלית הושאר כדי לשמש מנגנון מקשר עם שלטונות הכיבוש.

·            פירוק משרד הפנים ופיזור סמכויותיו לרמה של השלטון המקומי.

·            "משפטי טוקיו". במשפטים אלה שפטו את פושעי המלחמה היפניים. אותם מנהיגים פוליטיים וצבאיים שהובילו את יפן למלחמה מועמדים לדין, והם נשפטים כפושעי מלחמה לכל דבר ועניין. הם גם הואשמו בקשירת קשר למלחמה תוקפנית ובפשעים נגד האנושות. הנסיך קונואה התאבד בבליעת רעל לפני שבאו לאוסרו. טוג'ו ירה בעצמו, אך רק נפצע והועמד לדין. שני נאשמים מתו במהלך המשפט, ואחד, ההוגה הלאומני אוקאוה שומיי, הוכרז בלתי-שפוי. 25 נאשמים הורשעו, ושבעה מהם, כולל טוג'ו, נידונו למוות. הם נתלו ב-23 בדצמבר 1948, יום הולדתו ה-15 של יורש העצר אקיהיטו. פרט למשפטי טוקיו, נערכו ברחבי אסיה משפטים לכ-4000 אנשי צבא יפניים, ביניהם סוהרים במחנות שבויים, שהואשמו בפשעי מלחמה, וכ-700 מהם הוצאו להורג.

·            שינויים פוליטיים. אחרי המלחמה הוקמו מחדש המפלגות שהתפרקו ב-1940. תקופה זו מתאפיינת בלחצים אמריקניים למנות גורמים פרו-מערביים לתפקידי שלטון מרכזיים כמו למשל את שידיהארה (שר החוץ היפני בסוף שנות ה-20, בשנות השיא של מדיניות החוץ המתונה של יפן כלפי המערב) לראשות הממשלה. שידיהארה לא ניצח בבחירות, ומי שנבחר לראשות הממשלה היה יושידה מהמפלגה הליברלית, והוא יוביל את יפן לשיתוף פעולה עם הכובש האמריקני.

·            הצנזורה הקודמת ביפן בוטלה, אבל במקומה הונהגה צנזורה חדשה, שאסרה לשבח את המלחמה, למתוח ביקורת של שלטונות הכיבוש או להזכיר את פצצות האטום. בניגוד לשאר תחומי הממשל, בתחום הצנזורה לא פעלו שלטונות הכיבוש באמצעות הממשלה היפנית, אלא הפעילו אותו באופן ישיר. כ-370 אמריקנים וכ-5700 יפנים הועסקו בצנזורה על עיתונים, ספרים, מחזות וסרטים. הארגונים הלאומיים פורקו, החגים והטקסים הלאומיים בוטלו, והשינטו הממלכתי נאסר. דגל הלאום (השמש העולה) וההמנון הלאומי, שהיו מקובלים מאז הרסטורציה של מייג'י, לא בוטלו, אבל השימוש בהם צומצם.

צעדים לקידום הדמוקרטיזציה

·            כל החוקים והתקנות שהגבילו את זכויות הפרט בוטלו.

·            במקביל גם אסירים פוליטיים שוחררו, כמו קומוניסטים.

·            הענקת זכות בחירה והיבחרות לנשים (1946). בבחירות ב-1946 נבחרו לראשונה 39 נשים לפרלמנט היפני (אמנם מתוך 464 צירים).

·            מפלגות השמאל מתחילות להתארגן מחדש, כולל המפלגה הקומוניסטית. יש לזכור שמדובר אחרי המלחמה בתקופה של רעב ומחסור. רעב ומחסור הם חומרים מהם עשויה מהפכה, בעיקר קומוניסטית. האמריקנים מעוניינים ליצור מערכת בלמים ביפן נגד מיליטריזם. מקארתור תמך בשמאל המתון כבלם לאומנות (הוא לא תמך בקומוניזם). עם זאת, הוא יודע שאם לא יפעל, הרעב והמחסור עלולים לגרום לתסיסה. לכן, הוא מזמין סיוע דחוף של מזון מארה"ב, וזאת כדי למנוע עוני ורעב מהיפנים, או, במילים אחרות, לצמצם את הסיכוי לפריצת מהפכה קומוניסטית ביפן.

·            כינון חוקה חדשה. האמריקנים רצו שהתיקון יבוא מהיפנים עצמם, והיפנים דווקא רצו לדבוק בחוקת מייג'י, לה יש מעמד של קדושה. לכן, האמריקנים הורו לפנים להכין חוקה חדשה, אולם ההצעות היפניות היו רק תיקונים קלים לחוקה הקיימת. לפיכך, האמריקנים לקחו את היוזמה לידיהם וחיברו את החוקה בעצמם. חוקה זו חוברה בזמן קצר ונועדה להחליף את חוקת מייג'י. כמובן כדי להכניס חוקה חדשה יש ליזום תיקון בחוקה הישנה. האמריקנים דרשו מהקיסר היפני ליזום את התיקון שיחליף בין החוקות, שאותו גם הפרלמנט היה צריך לאשר ברוב של שני שלישים בכל אחד מהבתים. לאחר שהחוקה תורגמה ופורשה, דרשו היפנים לבצע עוד תיקון קטן, לפיו הפרלמנט ימשיך להיות מורכב משני בתים ולא אחד כפי שהציעו האמריקנים. האמריקנים נענו לבקשה, ולפיכך אישרו שני הבתים בפרלמנט את החוקה החדשה. יש לזכור שהאישור התבצע בידיעה של יפן שהיא תעמוד בפני איום של כיבוש ישיר אם לא תעשה כן. החוקה נכנסה לתוקף ב-3/5/1947 שהפך לחג לאומי ביפן ["יום החוקה"]. חוקה זו היא בעלת אופי דמוקרטי, לעומת חוקת מייג'י שהייתה בעלת אופי "סמי-דמוקרטי" בלבד. חוקה זו נשארה בתוקף עד עצם היום הזה ללא שינויים משמעותיים. האמריקנים אם כך חיברו עבור היפנים חוקה דמוקרטית ופציפיסטית. כדאי לשים לב להבדל הקיים בניסוח הפסקה הפותחת בכל חוקה. חוקת מייג'י נפתחת ב"אני" של הקיסר בעוד החוקה החדשה נפתחת ב"אנו" של העם. השינוי הזה מסמל את השאלה מיהו הריבון ביפן. החוקה מעניקה שוויון מלא לנשים ומעגנת את זכויות האדם השונות תוך הכרה גם בזכויות חברתיות, בעיקר בתחום העבודה. החוקה מבססת הפרדת דת ממדינה, והשופטים בין יתר תפקידיהם צריכים לבקר את החוקים על פי החוקה. כמו כן, האמריקנים חייבו את קיומה של פסקה פציפיסטית בחוקה היפנית. ע"פ החוקה, העם בוחר את שני בתי הפרלמנט, "בית היועצים" ו"בית הנבחרים", כשראש הממשלה נבחר ע"י הפרלמנט.

     לסיכום, למרות העובדה שהחוקה נכפתה על יפן, היא בסה"כ התקבלה באהדה. יש לזכור שחוקה זו פונה למגזרים שהתעלמו מהם בעבר (נשים, פועלים ואזרחים פשוטים שרצו מדינה אזרחית ולא צבאית). מי שסייעו לביסוס הדמוקרטיה ביפן היו שנות ה-20 ["הדמוקרטיה של טאישו"], שנתנו לגיטימציה לדמוקרטיה ביפן.

הרפורמות בחינוך

·            הרפורמה בחינוך באה בראש ובראשונה להשלים את תהליך חיסול הלאומנות והמיליטריזם בחברה היפנית. כזכור, החינוך הלאומני ("קדימה חייל קדימה") היווה גורם משמעותי בהפיכת יפן למדינה עם משטר מיליטריסטי וצייתני, ולכן היה ברור שתחום זה דורש שינוי מיידי. בראשית תקופת הכיבוש בוטלו שיעורים במקצועות הבאים: היסטוריה, אזרחות וגיאוגרפיה, עד שיחוברו תוכניות לימוד חדשות וספרי לימוד חדשים. עד אז, בכל שאר המקצועות, בכל פעם שהופיעו בספרי הלימוד הקיימים ביטויים של לאומנות, פטריוטיות, צבא וכו' נדרשו התלמידים והמורים למחוק אותם מהספרים.

·            נאסר על עיסוק בענפי ספורט צבאיים.

·            נאסר להניף את הדגל, להשמיע את ההמנון ולתלות תמונות של הקיסר בבתי הספר.

·            הכנסת תכנים חדשים למערכת החינוך כמו הכרת הדמוקרטיה והכרת תרבות המערב.

·            מדובר לא רק בשינויים תוכניים, אלא גם בשינויים פרסונאליים. מנהלים ומורים שהיו מזוהים עם דעות לאומניות נאלצו לחפש עבודה חדשה, ובמקומם מונו מורים עם דעות פציפיסטיות ודמוקרטיות.

·            ארגון המורים שהיה לאומני, פורק, ובמקומו הוקם ארגון חדש שהיה בעל אופי אנטי-לאומני ואף מרקסיסטי.

·            שינויים מבניים במטרה ליצור מערכת חינוך אחידה ללא מסלולים אליטיסטיים. המערכת החדשה התבססה על חינוך חובה של 9 שנים (6 יסודי ו-3 חטיבת ביניים), 3 שנים תיכון ולימודים גבוהים באוניברסיטה של 4 שנים. שני המינים שולבו בכל רמות החינוך. היה גם ניסיון להעביר את החינוך מרמה לאומית לרמה מקומית, אבל הניסיון לא צלח בעיקר בשל היעדר אמצעים וחוסר ניסיון של הרשויות המקומיות. הרפורמה של ההשכלה הגבוהה הצליחה רק באופן חלקי. אמנם נפתחו אוניברסיטות רבות בכל רחבי יפן, אבל איכותן לא הייתה גבוהה במיוחד. בגלל עובדה זו האוניברסיטאות הוותיקות הפכו מושכות עוד יותר, והתנהלה תחרות מאוד קשה על כניסת סטודנטים לאותן אוניברסיטאות.

·            רפורמה בכתב. כדי לנטרל את שליטת האליטות הוחלט על דמוקרטיזציה בכתב: צמצום סימני הכתב ואף החלפת צורות של סימנים מורכבים ופישוט הכתב הפונטי.

·            נעשה גם ניסיון להביא לשינוי בדת ביפן. האמריקנים ראו בשינטו ובבודהיזם דתות שאין בהן צווי מוסר מוחלטים, ולכן כדי להעלות את רמת המוסר של היפנים יש להפוך אותם ל"נוצרים טובים". עניין זה אירוני, משום שהרצון להציג את הנצרות כדת שוחרת שלום נראה מגוחך לאחר שתי מלחמות העולם. מעשה ניסיון להגביר את ההתנצרות ביפן, אך הניסיון כשל. היכולת לעשות רפורמה נוצרית נבלמה עבור האמריקנים דווקא ע"י החוקה שהם בעצמם חיברו, שקבעה את הפרדת מושג הדת ממושג המדינה.

הרפורמות בכלכלה

·            רפורמה אגרארית. אחת הבעיות הקשות ביפן הייתה בעיית החקלאים האריסים שהיו מחוסרי אדמות והיוו פוטנציאל מהפכני מסוכן. לכן, האמריקנים גיבשו תוכנית לרפורמה, ובמסגרת זאת נחקק חוק שאפשר לכל האיכרים להיות בעלי קרקע. למשל, החוק אסר על אנשים שלא עוסקים בחקלאות להיות בעלי אדמה חקלאית ואסר על בעלי האדמות ברוב המקומות להחזיק שטח של יותר מ-30 דונם, כך שאת הקרקע העודפת הפקיעה הממשלה במחיר נמוך, והיא מכרה אותה לאיכרים העניים בתשלומים מאוד נוחים. המטרה היא בעצם להפוך את האיכרים לבעלי מוטיבציה יותר גבוהה ולתת להם תמריץ לייצר מזון. גם לאחר הרפורמה הממשלה המשיכה לסבסד את החקלאות היפנית. מה שיפתור באופן סופי את בעיית החקלאים יהיה תיעושה מחדש של יפן.

·            התיעוש המחודש של יפן. לאחר התלבטות החליטו האמריקנים לאפשר ליפן לחדש את התעשייה שלה מתוך הבנה שאין ברירה, שכן בלי תיעוש מחדש השיקום היפני ייכשל, כי החקלאות היפנית בלבד לא תספיק לפרנס את אוכלוסיית יפן. ארה"ב אף ויתרה על הפיצויים שדרשה מיפן כדי שליפן יהיו האמצעים לפתח מחדש את התעשייה.

·            פירוק הזאיבצו. האמריקנים שאפו גם לשנות את מבנה התעשייה, גם כי הם ראו בזאיבצו אחד הגורמים שדחפו את יפן למלחמה, וגם בגלל האופי המונופוליסטי של הזאיבצו. ב-1947 אישר הפרלמנט חוק למניעת ריכוזיות יתר במשק, וכך פורקו כמה מהתאגידים הגדולים כמו למשל מיצובישי. יש לזכור שמדובר בפירוק בעירבון מאוד מוגבל משום שחברות הבת של כל תאגיד לשעבר המשיכו לקיים יחסים הדוקים ביניהן, ורכשו מניות זו של זו.

ג. סיום הכיבוש האמריקני בעידן של תחילת המלחמה הקרה:

"המלחמה הקרה", אותו מאבק דו-קוטבי בין ארה"ב לבריה"מ שהתפרץ עם סיום מלחמת העולם השנייה, שינתה את סדרי העדיפות של האמריקנים, ומצאה את ארה"ב משלימה ארה"ב עם אויבות האתמול – יפן ומערב גרמניה כדי להיערך נגד בעלת בריתה מימי מלחמת העולם השנייה, בריה"מ.

בסוף שנות ה-40 העמיקה האחיזה הקומוניסטית במזרח אסיה, כשבצפון קוריאה הוקם משטר קומוניסטי ואילו בסין תפסו הקומוניסטים בראשות מאו את השלטון מידי הכוחות הלאומיים של צ'אנג קאי שק. לפיכך, שאפה ארה"ב להפוך את יפן להצלחה כלכלית אותה תוכל להציג לעולם כהישג של התפיסה הקפיטליסטית והדמוקרטית אל מול ניסיונות ההתפשטות של האופציה הסובייטית הקומוניסטית במזרח אסיה. תפיסה זו, הביאה בין היתר, להפסקת פירוק הזאיבצו שהחליש את השיטה הקפיטליסטית ועלול היה לפגוע כלכלית ביפן.

ב-1950, התלהטה "המלחמה הקרה" עם פרוץ מלחמת קוריאה, בה ארה"ב נחלצה להגן על דרום קוריאה מפני פלישת צפון קוריאה הקומוניסטית. המלחמה הסתבכה כשארה"ב יצאה ממגננה למתקפה בצפון קוריאה ומצאה עצמה גם מול 200,000 "מתנדבים" סינים.

להתנהלות מלחמת קוריאה הייתה השפעה רבה על יפן:

1. היא חיזקה את כוחות הימין ביפן ואת המאבק בגורמים קומוניסטיים במדינה.
2. האמריקנים חששו שהעברת כוחות לכיוון קוריאה עלולה להשאיר את יפן ללא כוח מגן מפני ניסיון הפיכה קומוניסטי, ולפיכך יפן התבקשה להקים כוח צבאי (!) שיחליף את הצבא האמריקני ביפן. יפן טענה שחוקתה אוסרת עליה להקים צבא, כך שכשפשרה הוקם "כוח עתודה משטרתי" שמנה 75,000 איש המצויד בנשק אמריקני. העובדה שהאמריקנים עודדו מהלך זה, סימנה את תחילת שיבת הריבונות לידיים יפניות ואת החלשת הפיקוח האמריקני על יפן.
3. חיזוק המשק היפני. קרבתה של יפן לזירת הלחימה יצרה ביקוש למזון, שמיכות, אוהלים וציוד אחר, ביקוש שהמפעלים היפנים נענו לו. בתי חולים ביפן קלטו פצועי מלחמה אמריקניים ואירחו חיילים בחופשה. המלחמה הזרימה הון אמריקני גדול ליפן והעניק תנופה משמעותית למשק היפני והפיח בו חיים חדשים לאחר ההרס שחוללה מלה"ע השנייה.
4. סיום הכיבוש האמריקני ביפן. האמריקנים הגיעו למסקנה שיש לסיים את הכיבוש היפני, להשיב את עצמאותה ולשלב אותה גוש מדינות המערב נגד הגוש הקומוניסטי.לפיכך נחתמו שני הסכמים

1. הסכם שלום: הסכם זה נחתם בין יפן וארה"ב ועוד 47 מדינות שהיו במצב מלחמה פורמאלי עם יפן. בהסכם זה, ויתרה יפן על כל כיבושיה מאז 1895.
2. "חוזה ביטחון", עליו חתמו יפן וארה"ב. חוזה זה אפשר לאמריקנים להציב כוחות על אדמת יפן למען שמירת השלום והביטחון במזרח אסיה.

פרק שביעי: יפן בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 (עמ' 257 – 268) – עדכון סיכום 28/2/2014

א. התגבשות הכוחות הפוליטיים ביפן ב. הויכוח בין השמאל לימין על מדיניות החוץ והביטחון של יפן בצל המלחמה הקרה ג. מדיניות החוץ החדשה של יפן באסיה

א. התגבשות הכוחות הפוליטיים ביפן (עמ' 262-257)

תוצאות מלחמת העולם השנייה ופרוץ "המלחמה הקרה", אותו מאבק דו-קוטבי בין ארה"ב לבריה"מ שהתפרץ עם סיום מלחמת העולם השנייה, שינו במידה משמעותית את התפיסות המבחינות בין "ימין" ל"שמאל" ביפן – בעיקר לגבי היחס לארה"ב. עד סיום המלחמה הייתה ארה"ב האויב שסימל עבור הימין היפני את האימפריאליזם המערבי שיש להרוס, ואילו אחרי המלחמה הפך הימין לשותף העיקרי של ארה"ב.

הכוחות הפוליטיים ביפן בשנות ה-50 וה-60 החלו להתגבש בצורה משמעותית אחרי שהכיבוש האמריקני ביפן תם באופן פורמאלי בשנת 1952. בנקודת פתיחה זו, ניתן למצוא מימין בסיס של ממסד שמרני המורכב משלוש אליטות: הפוליטיקאים של מפלגות הימין, הפקידות הממשלתית הבכירה וראשי המשק. האליטות תמכו בשיתוף פעולה עם ארה"ב והתנגדו לביטויים של מהפכנות וקומוניזם מתוך שאיפה לשמר ערכים חברתיים ולאומיים. זאת כמובן בגרסה ממותנת – בלי מיליטריזם ואימפריאליזם.

משמאל, התייצבה אופוזיציה שהייתה מבוססת על פוליטיקאים סוציאליסטיים וקומוניסטיים, פעילי איגודים מקצועיים, אינטלקטואלים, סטודנטים, אנשי תקשורת ואמנים. השמאל התנגד לשיתוף הפעולה הביטחוני ההדוק עם האמריקנים ושלל את הקפיטליזם והן את הערכים החברתיים והלאומיים שהימין קידם מתוך חשש שאלה יהוו בסיס להתדרדרות מחודשת למיליטריזם.

על בסיס חלוקה אידיאולוגית זו – התגבשה המפה הפוליטית ביפן בעשורים הבאים, המבוססת על שתי מפלגות גדולות:

הימין:

המפלגה הליברלית-דמוקרטית: מפלגה זו איחדה מי שהיו שתי מפלגות יריבות: המפלגה הליברלית והמפלגה הדמוקרטית, בנובמבר 1955 על רקע החשש מאיחוד השמאל. מפלגה זו, שלא ממש עוררה התלהבות גדולה, ניצחה בכל מערכת בבחירות בארבעת העשורים הבאים, משום שלמרות היעדר שאר רוח, העניקה תחושת יציבות ושגשוג. אפילו היריבויות בתוך המפלגה היו על בסיס אישי ולא אידיאולוגי (כלומר זו הייתה מפלגה שמטרתה הייתה שימור השלטון בידיה). המפלגה זכתה כמובן לתמיכת גורמים עסקיים ותעשייתיים ושמרה על השלטון עד שנת 1993.

השמאל:

המפלגה הסוציאליסטית היפנית: באוקטובר 1955 התאחדו שני פלגים של המפלגה הסוציאליסטית למפלגה הסוציאליסטית היפנית. זו הייתה מפלגת האופוזיציה המרכזית ולמרות אהדה ציבורית בסיסית לכמה מעמדותיה, רוב העם לא היה מוכן להעניק לה את השלטון, בעיקר על רקע עמדותיה בתחום הכלכלה ומדיניות החוץ.

בנוסף ניתן למנות את מפלגות השמאל הנוספות:

המפלגה הדמוקרטית-הסוציאלית: מפלגה זו מבוססת על הפלג הימני של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית שפרש ממנה בשנת 1960. מפלגה זו דגלה במדיניות רווחה אך גם בקיום חילות ההגנה ובחוזה ההגנה עם ארה"ב.

המפלגה הקומוניסטית: מפלגה זו נותרה מפלגה קטנה אך היו לה חברים באיגודים המקצועיים ובקרב אינטלקטואלים ולעיתון שלה "הדגל האדום" היו כשלושה מיליון קוראים. אך גם מפלגה זו עברה תהליך של התמתנות אידיאולוגית כאשר זנחה את הפן המהפכני האלים של הקומוניזם ובמקום לתמוך במהפכה דרך שינוי החוקה.

נציגים של מפלגות שמאל זכו לעתים לניצחונות בבחירות מקומיות (למשל כראשי ערים גדולות - טוקיו, יוקוהמה, קיוטו ואוסאקה). אבל הבחירות המקומיות לא סיכנו את יציבות המשטר אך נתנו ביטוי לפלורליזם ולתמיכה במועמדים שנתפסו כאידיאליסטיים יותר ומושחתים פחות מאנשי מפלגת השלטון.

ב. הוויכוח בין השמאל לימין על מדיניות החוץ והביטחון של יפן בצל המלחמה הקרה

בסעיף הקודם, בנושא גיבוש יחסי הכוחות הפוליטיים אפשר כבר היה לראות את הסוגיות מעוררות המחלוקת בין ימין לשמאל: דמותה של יפן לאחר המלחמה, היחסים עם ארה"ב ובריה"מ בצל המלחמה הקרה והיחס לפציפיזם מול נחיצות כוח הגנה (צבאי).

מדיניות חוץ: היחס למעצמות בצל המלחמה הקרה:

ארה"ב: הימין תמך בשיתוף פעולה עם ארה"ב בעוד השמאל שאף לחזק את הקשרים עם ברית המועצות וסין ולהגיע לניטרליות בלתי מזוינת בסכסוך בין שני הצדדים במלחמה הקרה.

במאי 1952 – ארגן ארגון הסטודנטים זנגקורן הפגנות אלימות נגד הממשלה בין היתר על רקע "חוזה ביטחון", עליו חתמו יפן וארה"ב. חוזה זה אפשר לאמריקנים להציב כוחות על אדמת יפן למען שמירת השלום והביטחון במזרח אסיה. ב-1960, תוקן חוזה הביטחון, כאשר ראש הממשלה היפני קישי הגיע להבנה עם האמריקנים שהחוזה שתחילה לא הוגבל בזמן ייחתם מחדש לעשר שנים ואחר כך תהיה אפשרות לבטל אותו בהתראה של שנה מראש. הגרסה המחודשת של החוזה החלישה את אחיזתה של ארה"ב ביפן אך השמאל ראה בו מזימה של הממשלה להשתלב במערך הצבאי האמריקני וחיזקו את עמדתם בטענה שבעוד שחוזה הביטחון נכפה על יפן מתוקף היותה כבושה, הרי שהחוזה החדש מבטא שיתוף פעולה מרצון עם ארה"ב ובכך הופך אותה שותפה לעמדות האימפריאליסטיות של ארה"ב. להצעת התיקון קדמו פעולות סוערות בפרלמנט, אך בסופו של דבר במחטף פרלמנטרי אושר התיקון, דבר שהוביל לסערה ציבורית ולהפגנות המוניות שהתקיימו במשך חודש שלם מול בניין הפרלמנט בטוקיו. ההפגנות אמנם הביאו להתפטרות ראש הממשלה (וגם לביטול ביקור מתוכנן של נשיא ארה"ב) אך חוזה הביטחון המתוקן נשאר בתוקף.

בסוף שנות ה-60, חלה הסלמה במידת האלימות של ארגוני הסטודנטים, בין היתר על רקע חוזה הביטחון עם ארה"ב ומלחמת וייטנאם – כלומר אלמנטים הקשורים לתמיכת הממשלה בארה"ב. בספטמבר 1969 נוסדה "סיעת הצבא האדום" שערך פעולות טרור אכזריות. מנגד הימין הקיצוני, שאף לחיזוק הלאומיות והצבא וראה בארה"ב בעלת ברית ובקומוניזם אויב. לעתים באו לידי ביטוי עמדות הימין בפעולות רצח של גורמים בשמאל או גורמים "בוגדניים" בימין.

ברית המועצות: היחסים עם ברית המועצות נבנו באופן איטי וזהיר יותר לאור הכיבוש האמריקני. עם זאת ליפן היה אינטרס לחדש את הקשרים עימה וזאת על רקע הרצון להגיע להסכמה בנוגע לחלוקת שטחי דיג, לפעול להחזרת שבויי מלחמה שנותרו תחת שלטון סובייטי ולבטל את הווטו הסובייטי שמנע לפי שעה את הצטרפות יפן לאו"ם. גם הסובייטים היו מעוניינים בקשרים מסחריים עם יפן לטובת פיתוח מזרח סיביר. לפיכך ב-1956 חתמו שתי הממשלות על הסכם נורמליזציה (אך לא "שלום"). הסכם זה הסדיר את נושא הדיג, זירז את פיתוח המסחר, הביא לשחרור השבויים (רבים מתו בשבי ואחריםם עברו שטיפת מוח קומוניסטית) וכן, יפן התקבלה לאו"ם (אך לא כמעצמה כפי שהיה בחבר הלאומים).

מדיניות ביטחון: הקמת חילות הגנה מול תפיסת הפציפיזם:

סעיף 9 הפציפיסטי בחוקתה החדשה של יפן אסר על קיום כוחות יבשה, ים או אוויר או כל פוטנציאל מלחמתי אחר. בגלל הקושי לתקן את החוקה, חיפשה ממשלה היפנית דרך לפרש באופן אחר את החוקה. הפתרון לכך נמצא בכך שהחוקה אסרה על קיום התקפיים אך לא על קיום כוחות הגנתיים. על בסיס פרשנות זו, החליטה הממשלה להקים "חילות הגנה" ולשם כך שינתה מונחים, הגדרות ודרגות כדי לטשטש את "הצבאיות" של הכוח החדש. המשרתים בחיילות כונו "אנשי הגנה", טנקים כונו "רכב מיוחד" וכן לא הוקם מיניסטריון ממשלתי מיוחד (משרד של שר) לענייני הגנה. עם זאת, בן עמי שילוני מדגיש בספרו, שזו פיקציה וחילות ההגנה הן בפועל צבא של ממש עם שלוש זרועות מוגדרות: יבשה, ים ואוויר. כוחות אלה צוידו בכלי הנשק החדישים ביותר וכוחם הגיע לרבע מיליון חיילים. עם זאת, על רקע הכוחות הצבאיים הגדולים באזור (סין, בריה"מ ושתי הקוריאות) הרי שחילות ההגנה של יפן הם אכן צבא קטן, ללא גיוס חובה עם תקציב מוגבל ע"פ נוהג (עד אחוז מהתל"ג).

מהלך זה של הקמת "חילות הגנה" בידי ממשלת יפן נתפסה בעיני השמאל כמהלך שנועד להחזיר את המיליטריזם ושיש כאן הפרה של החוקה. לפיכך, ראשי ערים המזוהים עם השמאל סרבו להותיר מעבר של כלי רכב צבאיים, היו מקרים של חבלות מכוונות במתקנים צבאיים. גם בית המשפט העליון התחמק מהכרעה ברורה בנושא. הוא לא קבע שהם הוקמו ע"פ החוקה אך גם לא קבע את ההפך. שיפור מסוים בתדמית "חילות ההגנה" התרחש כאשר כוח זה נרתם למשימות הומניטאריות.

יש לציין שבעניין הרתיעה מנשק גרעיני היה קונצנזוס. ראש הממשלה סאטו איסקו הכריז ב-1967 על שלושת הלאווים: "יפן לא תייצר, לא תרכוש ולא תציב בשטחה נשק גרעיני".

ג. מדיניות החוץ החדשה של יפן באסיה

השפעה כלכלית ולא צבאית על מדינות האזור:

גם בתחום זה, תוצאות מלחמת העולם השנייה ופרוץ המלחמה הקרה עיצבו את מדיניות החוץ של יפן באסיה. סיום מלחמת העולם השנייה, סימנה את סופו של הדגם הקולוניאלי המערבי המקובל במזרח אסיה וניסיונות מדינות המערב להחיות את השלטון שלהן בארצות שעליהן השתלטה יפן בזמן המלחמה, נכשלה ולפיכך הוענקה עצמאות לפיליפינים, בורמה, מלאיה, אינדונזיה ווייטנאם. ארה"ב חששה שמדינות חדשות אלה, נעדרות חוסן שלטוני וכלכלי יפלו לידיים קומוניסטיות ולכן שאפה לחזק אותן. יפן שימשה בידי ארה"ב כלי חשוב במערכה זו. ראשית, יפן שימשה כ"חלון ראווה" מוצלח של קפיטליזם דמוקרטי ויפן היא זו שסייעה למדינות האזור מבחינה כלכלית. האינטרס היפני להשקיע באזור גם נבע מכך שאותן ארצות היו משופעות בחומרי גלם (ולכן יפן שאפה לכבוש אותן בעבר). לפיכך יפן, כוננה יחסים דיפלומטיים עם מדינות אלה והעניקה להן פיצויים של 1.1 מיליארד דולר על הנזקים שגרמה להן בזמן המלחמה. הפיצויים שולמו בסחורות ובשירותים ובכך קידמה יפן את הסחר שלה באזור. עם זאת, למרות שיתוף הפעולה הכלכלי המתגבר, נותרו עדיין רגשות שליליים רבים כלפי יפן.

קוריאה: אחת המדינות שבה היו הרגשות הקשים ביותר כלפי יפן הייתה קוריאה. מדינה זו הייתה תחת שלטון יפני בין השנים 1910 לבין 1945 והצטברה במדינה זו שנאה עזה ליפן. אחרי המלחמה, חולקה קוריאה בין צפון (בהשפעת בריה"מ) לבין הדרום (בהשפעת ארה"ב) – גבולות שהתעצבו סופית לאחר מלחמת קוריאה (1953-1950(

בשלב זה, החלו להיווצר קשרים רק עם דרום קוריאה, כשהמו"מ עצמו נמשך 13 שנה. רק ב-1965 הצליחו המדינות להגיע להסכם ולכונן יחסים דיפלומטיים. יפן הכירה בדרום קוריאה כנציגת כל העם הקוריאני והעניקה לה סיוע כלכלי בסך 800 מיליון דולר בסחורות ובשירותים. מכאן החלה השקעה מסיבית של יפן בהשקעות בתעשייה ובטכנולוגיה בדרום קוריאה. עם זאת, הקוריאנים הסתייגו מקשרי תרבות עם יפן ואסרו על השמעת מוסיקה יפנית והקרנת קולנוע יפני. 

סין: ביחסים עם סין, פעלה יפן כלפי חוץ בהתאם כלפי התכתיבים האמריקניים. בשנות ה-50, ארה"ב לא אפשרה ליפן לכונן יחסים עם סין העממית (הקומוניסטית). לפיכך, הסתפקה יפן באותו שלב, בכינון יחסים עם סין הלאומנית (טאיוואן). יפן הכירה בטאיוואן

 כנציגת העם הסיני והוקירו תודה לצ'אנג קאי שק שוויתר על פיצויים מיפן ותמך בהשארת הקיסר היפני על כנו. גם כאן, באו לידי ביטוי הקשרים בין שתי המדינות בעיקר בהשקעות יפניות בטאיוואן שהועילו לשני הצדדים.

בנוסף, למרות היעדר קשרים פורמאליים בין יפן לסין העממית, החלו כבר ב-1953 להירקם קשרי מסחר בין שתי המדינות. יחסים אלה התפתחו עד כדי שבשנות ה-60, יפן הפכה לשותף המסחרי הראשי של סין. כאשר הכירה ארה"ב בסין העממית ב-1972 והסכימה לצרף אותה לאו"ם ולמועצת הביטחון (במקום טאיוואן), יפן הלכה בעקבותיה והכירה בסין העממית וניתקה יחסיה (הפורמאליים) עם טייוואן (הקשרים הכלכליים המשיכו להתקיים). ב-1978, חתמו יפן וסין העממית על חוזה שלום וידידות ובו התחייבו שתי המדינות לא לנסות להשיג שליטה באסיה. גם סין העממית ויתרה על פיצויים (צעד מרחיק לכת מבחינת סין העממית שלא שכחה את זוועות צבא יפן במלה"ע השנייה) והסתפקה מסיוע והשקעות יפניות שקידמו רבות את כלכלת סין.

פרק שמיני: הזינוק הכלכלי של יפן ברבע האחרון של המאה ה-20:

א. ההכוונה הממשלתית של המשק היפני והסדרת יחסי העבודה ב. ההתפתחות התעשייתית והתחרות עם ארה"ב.

א. ההכוונה הממשלתית של המשק היפני והסדרת הסכמי העבודה          (עמ' 276-271)

ההכוונה של המשק:

רקע: התבוסה במלה"ע ה-2 הפנתה את המרץ היפני מהאפיק הלאומני לאפיק הכלכלי. לפני המלחמה הייתה ליפן תעשייה גדולה שידעה לייצר כמעט הכל. בנוסף, המלחמה קידמה את הטכנולוגיה היפנית בתחומים שונים כמו בניית אניות, ייצור מנועים, אופטיקה, אלקטרוניקה וכימיקלים. רוב המפעלים אמנם נהרסו בהפצצות אבל כוח האדם המוכשר והמיומן נשאר, ומאחר שאחרי המלחמה רובו היה מובטל אפשר היה להעסיק אותו בשכר נמוך. בנוסף, בעקבות ההרס של המלחמה נרכשו מכונות וציוד חדיש ומשוכלל ויזמים, שהתחילו מאפס, הקימו חברות חדשות והתחרו בחברות הוותיקות.

נסיבות שפעלו לטובת יפן:

·האיסור לשקם את התעשייה הצבאית אילץ את היפנים להתרכז בייצור מוצרים אזרחיים רבי ביקוש בעולם. לפיכך, היעדר הוצאות ביטחון אפשר רמת מיסוי נמוכה.

·הסיוע מארה"ב: הוויתור של ארה"ב על פיצויי מלחמה, הענקת הלוואות נוחות, מכירת חומרי גלם וטכנולוגיה מתקדמת, הזמנת סחורות ושירותים מיפן במהלך מלחמת קוריאה ופתיחת השוק האמריקאי בפני יפן. בנוסף, ארה"ב הסכימה שהשוק היפני יישאר סגור (מייבוא) עד שישתקם.

·שער יציב למטבע הין ובלימת האינפלציה ע"י הממשלה, מה שהביא לעידוד הייצוא וייקור הייבוא.

ב-1949 הוקם משרד המסחר והתעשייה צוּסַנשוֹ, (MITI) שתפקידו לפתח את התעשייה. הוא העניק תמריצים, הזמין מומחים, חקר שווקים, ארגן תערוכות וקבע סדרי עדיפויות, תודות ליכולתה של הממשלה להתערב במשק לאחר שלא בוטלו סמכויותיה לעשות זאת מאז המלחמה. ביוזמת גוף זה התחלפו מוצרי הייצוא של יפן ממוצרי צריכה זולים באיכות ירודה למוצרי צריכה יקרים יותר באיכות גבוהה, תוך אימוץ טכנולוגיות חדישות ובקרת איכות קפדנית.

חברות גדולות קיבלו הלוואות מגורמים פנימיים בלבד, רובם בנקים שהכילו חסכונות של שיעור גדול מאוד של האוכלוסייה, וככה בעלי החברות לא נאלצו לפעול תחת לחץ להציג רווחים מידיים ויכלו לתכנן לטווח הארוך. על אף שהממשלה עודדה התארגנות של חברות גדולות, היא עשתה זאת ברמת הענף ולא ברמת התאגיד, וככה נמנעת שחיתות. החברות הגדולות לא דחקו את החברות הקטנות אלא שכרה אותן כקבלניות וככה השיגו גמישות לא לפטר עובדים ולא להחזיק מלאים גדולים במחסניהן.

"שלוש החיתים" החלו להניב פירות: חינוך, חיסכון וחריצות: בזכות שיעורי החיסכון הגבוהים, הופנו משאבים רבים להשקעות יצרניות במקום לצריכה, והחריצות של הפועלים והמנהלים, שנובעת הן מכבוד לעבודה והן מרצון להגיע במהירות להישגים כלכליים, הבטיחה פריון בעבודה והחינוך שקיבלו הצעירים בבתי הספר אפשר ליפנים לקלוט טכנולוגיות חדשות בקלות יחסית.

הסדרת יחסי העבודה:

בראשית שנות ה-50 פרצו שביתות רבות בדרישה להעלאת השכר ולשיפור תנאי העבודה. דבר זה יצר את הקמתם של איגודים מקצועיים מפעליים: כל עובד השתייך לאיגוד העובדים של המפעל שלו, וככה העובדים והמעבידים הכירו זה את זה  ויכלו לנהל מו"מ תוך התחשבות במצבו של המפעל. העובדים שותפו ברווחי המפעל בצורת בונוסים חצי שנתיים ולכן לא היה להם עניין לפגוע ברווחיותו של המפעל.

הכשרת העובדים התבצעה במפעל עצמו כדי להתאימם לצרכי המפעל. המפעל (קַאִישָה) השקיע בעובדים ודאג להם, העניק להם קביעות, העלה את שכרם ע"פ הוותק ולא פיטר אותם בזמנים הקשים, והם בתמורה השקיעו את מירב מרצם להצלחת המפעל. העובדים עצמם אותרו באמצעות בחינות הכניסה לאוניברסיטאות.

עם הזמן הפך המפעל למעין מסגרת כמו משפחתית. הוא נתן לעובד משמעות והעובד היה מזדהה איתו עד כדי כך שהיה מציג את עצמו ע"פ המפעל אליו הוא משתייך. המפעל היה מנייד את העובד ממקום עבודה אחד לשני בתוך המפעל וההתייעלות הייתה מושגת ע"י מתן הכשרה רחבה לכל עובד בכמה תחומים בתוך המפעל עצמו, מה שהעלה את הפריון, יצר נכונות לקלוט טכנולוגיות חדשות ועודד את העובדים להציע הצעות ייעול בלי לחשוש לעתידם בחברה.

המפעלים העניקו חשיבות מיוחדת לרוח הצוות: יום העבודה התחיל במסדר בוקר ובו סקרו את הנושאים שעל סדר היום, באמצע היו הפסקות להתעמלות משותפת, לכל מפעל היה סמל שהעובדים ענדו על דש בגדם, הכל בשביל לחזק את הגיבוש בין העובדים. כל העובדים, ללא קשר לדרג שלהם, אכלו באותו חדר אוכל ולבשו אותם הסרבלים כדי לבטל את ההבחנה בין צווארון כחול לבין הצווארון הלבן. המנהלים, שצמחו מתוך צוות העובדים והיו מקושרים אליהם, היו שותפים לכל ההחלטות שקיבלו הדרג הגבוה ונתנו להם את הסכמתם, וכך להחלטות נוצר אופי של קונצנזוס.

מי שלא זכה בקביעות ובהטבות היו נשים, שאולצו להתפטר אחרי הנישואין או הולדת הילד הראשון, ועובדים ארעיים ושכירים בחברות קטנות.

סעיף ב': ההתפתחות התעשייתית והתחרות עם ארה"ב (עמ' 279-276, 286-283)

הענפים המובילים בתעשיית יפן:

בניית אוניות: לפני 1945 עבדו המספנות היפניות עבור השוק המקומי, הצבאי והאזרחי. אחרי המלחמה עזרה להן הממשלה לרכוש ציוד חדיש והן פנו לשוק העולמי האזרחי. מלחמת קוריאה יצרה הרבה הזמנות לכלי שיט וכשהחליף הנפט את הפחם כמקור אנרגיה נוצר ביקוש למכליות היפניות שניתן היה להפעילן ע"י צוות קטן. ב-1956 הפכה יפן ליצרנית האניות הגדולה בעולם.

פלדה: לבניית האניות נזקקה יפן לפלדה. על מנת לייצרה, רכשה יפן עפרות ברזל בהודו ובאוסטרליה והוקמו מפעלים חדשים לייצור הפלדה, להם עזרה הממשלה לרכוש ציוד וידע חדשים. ב-1980 הפכה יפן ליצרנית הפלדה הגדולה בעולם, וארה"ב העדיפה את תוצרת יפן הטובה והזולה על פני תוצרת מקומית – מה שחידד את התחרות בין שני המשקים ובאותה עת הותיר את תעשיית הפלדה האמריקנית המפורסמת כ"חגורת החלודה".

ענף הרכב: בשנות השלושים ייצרה יפן כלי רכב לתעשייה הצבאית, ובשנות הארבעים החלה לספק כלי רכב לתוצרת מקומית אזרחית. בגלל מחיר הרכב, רבים החלו להעדיף אופנועים, תוצרת שבשנות השישים זכתה למוניטין רב, והחלה להיות מיוצרת לארצות אחרות. גם חברות הרכב היפניות (טויוטה, מאזדה, הונדה מיצובישי, ניסן ועוד), שהתחרו בכלי הרכב האמריקאים, השתלטו על שווקי החוץ כי הציעו מכוניות קטנות וזולות יותר, באיכות טובה.

תעשיית האלקטרוניקה: בתחום הצילום עלו המצלמות היפניות על המצלמות הגרמניות המבוקשות, הן בחידושים הטכנולוגים שהוכנסו בהן והן באיכותן ובמחירן הזול. הענף תפס תאוצה כשבשנות השישים הפכה המצלמה לחלק מחיי המשפחה ותרבות הפנאי בעולם. בתחום השעונים יפן הייתה הראשונה שייצרה שעוני קווארץ. יפן הייתה הראשונה לפתח את הרדיו-טרנזיסטור הנייד, ומאוחר יותר גם רדיו-טייפ ווידאו.

תעשייה אלקטרונית דומסטית (ביתית): עם נישואיו הקרבים של יורש העצר אקיהיטו עלה הביקוש המקומי לטלוויזיה, ומוצרי הבית שכל משפחה שאפה להשיג ו"שלושת האוצרות הקדושים" היו מקרר, מכונת כביסה ומקלט טלוויזיה. יותר מאוחר הפכו האוצרות לשלושת הKים: מכונית (Ka), טלוויזיה צבעונית (Kara Terebi) ומיזוג אוויר (Kura).

סיכום הסקירה: וכך, בשנות ה-50 וה-60 הגיעה הצמיחה בשוק היפני לממוצע שנתי של 9.3 אחוז -המהירה ביותר בכל העולם.

כך הפך הנס הכלכלי את יפן ממדינה הרוסה לאחת הארצות העשירות בעולם. בשנות ה-60 נרשמה גם עלייה ברמת החיים ע"י הקטנת המסים. גם מלחמת וייטנאם תרמה לתנופה נוספת במשק היפנית. המשחקים האולימפיים של 1964 שנערכו בטוקיו סימנו וחיזקו גם הם את מגמת חזרת הנורמליזציה ליפן.

ההצלחה של המוצרים היפנים בשוק העולמי נבעה ממחירם הנמוך ואיכותם הגבוהה. יפן רכשה טכנולוגיה מערבית ושכללה אותה, והממשלה השקיעה במחקר ופיתוח בשנות ה-70 כ-2% מההכנסה הלאומית (9 מיליארד דולר) ובשנות ה-90 כ-3.5% (כ-101 מיליארד, יותר מארה"ב), אולם בניגוד לארה"ב שם רוב הפיתוח התבצע במכוני מחקר ממשלתיים ואוניברסיטאות, ביפן התבצע הפיתוח בחברות התעשייה ובמימונן, וככה קיבל אופן יישומי.

יפן הייתה הראשונה להכניס רובוטים לתעשייה שלה. התפתחות התעשייה יצרה מחסור בידיים עובדות בעבודות הבלתי-מקצועיות, ושלטונות יפן, במקום להכניס כוח עבודה זול מבחוץ, החלו להכניס רובוטים שיעשו את העבודה בצורה מדויקת ומהימנה. בשנות השמונים פעלו ביפן 70,000 רובוטים תעשייתיים, 80% מכלל הרובוטים בעולם באותו הזמן.

יריבות הסחר עם ארה"ב:

הגידול המרשים ביצוא, שחילץ את יפן מהמיתון, העלה אותה על מסלול של עימות עם ארה"ב. הצלחתם של המוצרים היפניים היטיבה עם הצרכנים, אך פגעה ביצרנים האמריקאים. ארה"ב כעסה על שיפן מוכרת בשוק האמריקאי הפתוח בעוד שהשוק היפני נשאר סגור בפני מוצרים אמריקאים, ועל שיפן מסבה נזקים כלכליים לשוק האמריקאי למרות שהיא נהנית מההגנה הצבאית של ארה"ב.

ארה"ב: לא יכלה להטיל מכסים כנגד יפן כי זה נוגד את עיקרון הסחר החופשי שארה"ב תמכה בו באותן שנים, לכן דרשה מיפן כי תגביל מרצון את היצוא שלה.

יפן: על מנת לפייס את ארה"ב, הגבילה את יצוא מוצרי הכותנה, יצוא הפלדה, מספר מכשירי הטלוויזיה ומספר המכוניות.

ארה"ב: בשנות ב-90 הפכה ארה"ב לבעלת חוב של 700 מיליארד דולר, סכום אדיר (מאז ארה"ב הצליחה להיקלע לחוב גדול עוד יותר מול סין) וגדל הלחץ על יפן להגדיל את היבוא שלה מארה"ב.

יפן: כדי לסייע לארה"ב, ביטלה יפן את רוב המכסים על היבוא, אך יצואנים אמריקאים ואירופאים מתקשים לפרוץ את השוק שלה בגלל מערך שיווק מסורבל, תקנות ממשלתיות מרובות ומחסומים של שפה ומנהגים. כמו כן יפן מייבאת בעיקר חומרי גלם ומקורות אנרגיה ומייצאת בעיקר מוצרים תעשייתיים.

ארה"ב: ב-1985 לחצה ארה"ב על שרי האוצר של חמש המדינות העשירות לייקר את הין לעומת הדולר, מאחר וערכו הנמוך מעודד יצוא ומקשה על היבוא. השער הקודם: 240 ין = דולר. השער החדש: 120 ין = דולר.

יפן: העלאת ערך המטבע אמנם פגעה ביצואנים, שקיבלו פחות ינים על הדולרים שהם מרוויחים, אך עזרה למשק כי היא הוזילה את חומרי הגלם. חברות יפניות העבירו חלק מהיצור שלהם לארצות דרום-מזרח אסיה, שם שכר העבודה נמוך יותר, וחברות אחרות התייעלו ועבו ליצור מוצרים מתוחכמים יותר. התוצר הלאומי הגולמי של יפן גדל והעודף המסחרי שלה ממשיך להתרחב.

ארה"ב: במשך הרבה שנים היה יצור המכוניות הענף המוביל של התעשייה האמריקאית, והמכונית הפרטית הפכה לסמל אורך החיים האמריקאי, אבל בשנות השמונים כל מכונית חמישית שנמכרה בארה"ב הייתה מתוצרת יפנית. בשנת 1986 עשירית מכלל המכוניות שנמכרו בעולם היו של חברת טויוטה, וב-1989 הונדה אקורד הייתה הדגם הנמכר ביותר בשוק האמריקאי. האמריקאים דרשו מיפן לקנות יותר מכוניות וחלקי חילוף אמריקאים

יפן: טענה כנגד ארה"ב כי הצלחתם נובעת מאספקת רכב טוב המתאים לצרכיו של הציבור האמריקאי, בעוד המכוניות האמריקאיות לא מתאימות לציבור היפני (גדולות מדיי לרחובות הצרים, הגה בצד שמאל ובזבזניות בדלק). כפתרון הקימו חברות רכב יפניות מפעלים בארה"ב המעסיקים פועלים אמריקאים.

ארה"ב: טענה כי ההגבלות שיפן אכפה על יבוא מזון (היא אסרה לחלוטין לייבא אורז, לדוגמא) פוגעות בצרכן היפני ובחקלאי האמריקאי.

יפן: טענה כי מדינות אחרות מגינות על האיכרים שלהן באמצעות הגבלת היבוא כמו יפן, וכי חובתה לאפשר לאיכרים שלה להתקיים בכבוד.

מתח וחרדה: בסוף שנות השמונים התעוררה בארה"ב חרדה מפני יפנים הרוכשים נכסים אמריקאים. חברות יפניות שמצאו עצמן עם עודפי דולרים השקיעו את הכספים האלו חזרה בארה"ב מתוך אמון במשק האמריקאי. שלוש מאגרות החוב של ממשלת ארה"ב באותה תקופה נרכשו ע"י קונים יפנים ובכך מימנה יפן את התקציב הגירעוני של ארה"ב. למרות שהרכישות היפניות הסתכמו באחוז אחד בלבד מכלל הנכסים האמריקאים התעוררה בהלה שהיפנים מנסים להשתלט על ארה"ב עם כל רכישה גדולה שלהם. חרדה זו הגיעה לשיאה כשחברת סוני רכשה את חברת הסרטים קולומביה וחברת מיצובישי את מרכז רוקפלר בניו יורק – שני סמלים לאורח החיים האמריקאי.

כתוצאה מזה קמה בארה"ב תופעה שנקראת הלקאת יפן: ביקורת חריפה על יפן וראיית כל צעד שלה כמזימה להשתלט על העולם. תופעה זו באה לידי ביטוי בהתבטאויות של אישי ציבור, עיתונאים וסופרים, וכל פעילות יפנית הוזכרה והושוותה לתקרית פרל-הרבור. האמריקאים ראו את היפנים כערמומיים, אכזריים וחסרי מעצורים.

בתגובה התפתחה ביפן תופעה של הלקאת אמריקה: ראיית ארה"ב כמדינה אלימה, שטופת סמים ומתפוררת וייחוס כל ביקורת מצידה למניעים גזעניים.

לסיכום, ניתן לראות שיריבות הסחר באה לידי ביטוי בעיקר בתעשייה, בעליית כוחה של יפן וביכולתה לייצר מוצרים שהפכו למבוקשים מהסחורה האמריקנית (מכוניות, מוצרי אלקטרוניקה, פלדה ועוד). מתחים התעוררו גם מהתנאים הבלתי שוויוניים ביחסי היצוא והיבוא של שתי המדינות, שנוצרו לאחר כניעתה של יפן והפכו לקושי כאשר יפן ניצלה את המצב כדי להמריא מבחינה כלכלית. המתח החריף עם הפיכתה של ארה"ב לבעלת חוב עתק ליפן. המתח גם בא לידי ביטוי בדעת הקהל האמריקנית שהציגה את יפן כזוממת להשתלט על ארה"ב.

עם זאת, למרות המתחים הללו, הלחץ האמריקני והנכונות היפנית להתפשר הצליח במספר מוקדים לצמצם את החיכוך – כך למשל, בייסוף היין לעומת הדולר, בהגבלת הייצוא לארה"ב, בהקלת המכסים היפנים ועוד.

משבר הדלק:

גורמים:

באוקטובר 1973 פרצה מלחמת יום כיפור בישראל, ומדינות ערב המפיקות נפט הטילו חרם חלקי על ארה"ב, הולנד ויפן כדי לאלץ אותן לתמוך בעמדתן בסכסוך עם ישראל. היפנים, ש 85% מהנפט שלהם הגיע מהמזרח התיכון ומצפון אפריקה, נתפסו לבהלה, והחלה נהירה חסרת מעצורים לקניית מוצרי צריכה בסיסיים מחשש למחסור.

ארגון התעשיינים הראשי דרש מראש הממשלה דאז טַנַאקָה קַקוּאֵי לנתק את הקשרים עם ישראל, אך טנאקה לא עשה זאת כדי שלא להרגיז את ארה"ב. מה שהוא כן היה זה להכריז כי יפן תומכת בזכויות הפלסטינאים והזהיר את ישראל שאם לא תיסוג לגבולות 1967 יפן "תעיין מחדש" ביחסים איתה. דבר זה השביעה את רצונן של מדינות ערב והן הורידו את החרם על יפן. בתקופה זו יפן נקטה מדיניות פרו-ערבית שהתבטאה בהצבעות נגד ישראל באו"ם ובהגבלת הסחר עימה, ובסיוע למדינות ערב.

אך חידוש זרימת הנפט לא עזר למשק היפני, מאחר שמדינות ערב ייקרו את הנפט פי חמישה, מה שפגע במשק היפני והוא נכנס למיתון חמור, התוצר הלאומי הגולמי ירד והמאזן המסחרי היה שלילי. בנוסף התפתחה אינפלציה של 31% בשנה.

דרכי התמודדות:

     ·            יפן נקטה צעדי חיסכון בדלק ע"י הורדת הטמפרטורה במבני ציבור, סגירת תחנות דלק                 

    וכיבוי פרסומות הניאון.

     ·            גיוון במקורות הנפט.

     ·            פיתחה טכנולוגיות חוסכות באנרגיה.

     ·            הגדילה את מלאי החירום של הנפט.

   ·     בנתה כורים גרעיניים (למרות החשש היפני מאנרגיה מסוג זה בגלל טראומת האטום) לייצור חשמל, שב-1990 סיפקו כרבע מצריכת החשמל במדינה.

     ·            קוצצו מזכורות וגויסו פחות עובדים (למרות שצעד זה נעשה כדי שלא לפטר עובדים).

תוצאות:

בעקבות העלייה במחירי הדלק גדל הביקוש למכוניות יפניות, שהיו חסכוניות בדלק, וב-1980 הפכה יפן ליצרנית המכוניות הגדולה בעולם, למרות שבישראל, בגלל החרם, אי אפשר היה להשיג מכוניות יפניות שלא היו סוּבּאָרוּ (שלא נכנעה לחרם הערבי). כתוצאה מהגידול במשק יצאה יפן מן המיתון, אבל שיעורי הצמיחה הגדולים של שנות ה-60 לא חזרו, כיוון שהמשק היפני כבר לא היה צריך להדביק את הפער הטכנולוגי בינו לבין מדינות המערב.

כשפרץ משבר דלק שני ב-1979, עקב עלייה נוספת במחירי הנפט, שוב נגרם מיתון, אינפלציה וגירעון במאזן התשלומים, אבל הפעם יפן הייתה למודת ניסיון והיא התגברה על זה מהר יותר מהמדינות המערביות.