תולדות ארה"ב - מותאם לקיץ 2016

סיכום נושא תולדות ארה"ב – הגימנסיה העברית הרצליה
מהדורה המותאמת למיקוד קיץ 2016 (קיץ תשע"ו) - 

עורך: איתמר לוי
ההערה: ההפנייה למספרי עמודים היא לספרה של יונינה פלורסהיים "תולדות ארה"ב"

תוכן עניינים – נושאי הלימוד הכלולים
1. הקמת ארה"ב  — צמיחת האומה האמריקנית ועיצובה
א. הסיבות להגירה לאמריקה הצפונית, מאפייני מהגרים, מושבות הצפון, המרכז והדרום ומאפייניהן.
ב. תהליכי אמריקניזציה שעברו על המהגרים בארה"ב — כור ההיתוך, טמיעה ופלורליזם תרבותי. 
2. עקרונות היסוד של הדמוקרטיה האמריקנית ומבנה המשטר
א. הכרזת העצמאות והחוקה האמריקנית. 
ב. מוסדות השלטון הפדרלי ודרכי פעולתם בהתאם לחוקה. 
3. מוקדי הכוח המשפיעים על הממשל הפדרלי המקומי (לא בהלימה שתשע"ו)
א-ד.
קהילת ההון והתעשייה, קבוצות לחץ חברתיות, המפלגות, תקשורת ודעת קהל. 
4. הדמוקרטיה האמריקנית במבחן הזמן — משברים ודרכי התמודדות
א. גורמי יסוד למלחמת האזרחים ודרכי השיקום החוקתיות, הכלכליות והחברתיות.
ג. מאבק השחורים למען שוויון זכויות במאה ה־20. 
5. הקפיטליזם האמריקני מסוף המאה ה־19
א. מאפייני הקפיטליזם, גילוייו והשלכותיו הכלכליות, החברתיות והפוליטיות משלהי המאה ה- 19 ועד למלחמת העולם הראשונה, התנועה הפרוגרסיבית ותיקוניה.
ב. "השיבה לנורמאליות" בשנות ה- 20 והמשבר הכלכלי הגדול.
ג. ה"ניו דיל"- מטרות דרכי יישום, הערכה ביקורתית –הניו דיל: המשך או מהפכה? (פרק גישור בלבד בתשע"ו)
ד. ארה"ב כ"חברת שפע" – בעיות ודרכי התמודדות.

6. נושא גישור בלבד: מדיניות החוץ של ארה"ב עד תום מלחמת העולם השנייה: עמ' 50
א. התפיסה הבדלנית על פי תפיסותיהם של ג' וושינגטון וג' מונרו. 
ב. האימפריאליזם האמריקני בשלהי המאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20: גורמים וגילויים מרכזיים. 
ג. מבדלנות למעורבות: גורמי ההצטרפות של ארה"ב למלחמת העולם הראשונה, חזון ההסדר העולמי החדש של ווילסון בוועידת השלום בפריז. 
ד. מגמות מרכזיות במדיניות החוץ של ארה"ב בין שתי מלחמות העולם. 
ה. מבדלנות למעורבות: גורמי הצטרפות ארה"ב למלחמת העולם השנייה.

7. ארה"ב כמעצמת על במחצית השנייה של המאה ה- 20
א. קץ הבדלנות האמריקאית בעידן המלחמה הקרה והאמצעים שבהם נקטה ארה"ב כדי לבלום את התפשטות הקומוניזם באירופה. (דוקטרינת טרומן, תכנית מרשל, משבר ברלין והקמת נאט"ו).
ב. הניסיונות של ארה"ב לבלום את ההתפשטות הקומוניסטית ביבשת אסיה וביבשת אמריקה. (קוריאה, קובה, וייטנאם). ד. מעורבות ארה"ב בסכסוכים בעולם: מלחמת המפרץ, קוסובו.
ו. התייצבות ארצות-הברית בראש המאבק בטרור הבינלאומי.


1.   הקמת ארה"ב – צמיחת האומה האמריקאית ועיצובה

תאריך עדכון, לאחר סבב נוסף של הגהות ותיקונים  - 29/11/201

א. הסיבות להגירה לאמריקה הצפונית, מאפייני מהגרים, מושבות הצפון, המרכז והדרום ומאפייניהן.

הקדמה: נתוני ההגירה

ארה"ב היא ארץ של מהגרים. הקמת המושבות הראשונות בשטח שהפך אח"כ לארה"ב התאפשרה בזכות הגעה של מהגרים מאנגליה לאמריקה (וירג'יניה וניו-אינגלנד). עד אמצע המאה ה-19, רוב המהגרים היו ממוצא צפון-מערב אירופי כזה או אחר, עם דומיננטיות למהגרים מבריטניה.

תקופות הגאות העיקריות בתולדות ההגירה לארה"ב הן סוף המאה ה-19 ושני העשורים הראשונים של המאה העשרים, שבישרו על שינוי דרמטי בהרכב האתני-לאומי של המהגרים. לאחר מכן נרשמה תקופת השפל בהגירה בין השנים 1924 ל-1945  בעקבות חוק ג'ונסון (חוק מכסות ההגירה), השפל כלכלי הגדול ומלחמת העולם השנייה. בשנות ה-50, לאחר סיום מלה"ע ה-2 של המאה ה-20 חלה עלייה מחודשת בנתוני ההגירה לארה"ב

להלן מספר נתונים לגבי ארצות המוצא המרכזיות של המהגרים (ראו גם נתונים בספר בעמ' 17-16):

עם הקמת ארה"ב – היוו בני האיים הבריטים כ-71% מאוכלוסיית 13 המושבות.

1860-1840 – אירים – 2.9 מיליון. גרמנים 1.5 מיליון.

1900-1870 – גרמניה-  2.7 מיליון. בריטניה - 1.6 מיליון. אירלנד - 1.5 מיליון. סקנדינביה - 1.2 מיליון. איטליה -  1 מיליון. דרום אירופה -  1 מיליון. רוסיה -  0.9 מיליון.

1920-1900 – איטליה - 3 מיליון. רוסיה ופולין - 2.5 מיליון. כמו כן, חשוב לציין שהיגרו 2.4 מיליון יהודים בין 1924-1880.

כאמור, השינוי בהרכב האתני בעקבות גלי ההגירה השונים הוא בעיקר ממהגרים מצפון ומערב אירופה למהגרים מדרומה וממרכזה והוא התחולל לקראת סוף המאה ה-19. שינוי זה איים על הדומיננטיות של ה-WASP (White Anglo-Saxon Protestant) וחשף את הציבור האמריקני לקבוצות שונות מבחינה אתנית, דתית ותרבותית, דבר שיצר מצד אחד מתחים אתניים בין הקבוצות אך גם חיזק את היסודות הפלורליסטיים באמריקה.



 הסיבות להגירה לאמריקה הצפונית:

ההגירה לארה"ב משלבת שני יסודות: גורמים דוחפים וגורמים מושכים. מצד אחד, גורמים כמו מצוקה כלכלית ורדיפה פוליטית שזירזו הגירה מאירופה, ואילו מצד שני "ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות" (ארה"ב) כארץ המושכת בזכות יתרונותיה, אותן קבוצות של מהגרים.

להלן מספר דוגמאות לגורמים דוחפים, שהביאו להגירה מארצות שונות:

אנגלים – בימים הקולוניאליים, כלומר בימים בהם נוסדו מושבותיה הראשונות של אמריקה ע"י מהגרים אנגלים פוריטנים (פרוטסטנטים ששאפו לטהר את יסודות הדת בבריטניה משאריות ההשפעה הקתולית) נרדפו ע"י הכנסייה באנגליה (הכנסייה האנגליקנית).

אירים – (1860-1840) – בתקופה זו היגרו קרוב ל-3 מיליון אירים לארה"ב. הסיבה המרכזית להגירה זו הייתה הרעב ההמוני באירלנד בשנים 1849-1846 בשל יבולי תפוחי האדמה הדלים. השלטון האנגלי גילה אדישות למצב האירים, ולפיכך להגירה על רקע כלכלי התלוותה גם תחושה של קיפוח פוליטי.

יהודים – (1924-1881) – 2.4 מיליון יהודים היגרו בשנים אלה ממזרח אירופה על רקע של רדיפות דתיות ולאומיות ועל רקע מצוקה כלכלית קשה. מעשי האלימות כמו "הסופות בנגב" (1881) ופוגרום קישינב (1903) היוו זרזים מיידיים.

איטלקים – באיטליה של סוף המאה ה-19 קיימת תופעה של "פיצוץ אוכלוסין". רוב ההגירה מדרום איטליה ומסיציליה, שהיו עניות, חקלאיות ונחשלות.

רוסים – היגרו לארה"ב בשל עוני רב ורדיפות פוליטיות בתחילת המאה ה-20 על רקע המהפכות הפנימיות (מהפכת 1905 ואח"כ מהפכות 1917).



ארה"ב כארץ מושכת הגירה

העובדה שארה"ב מילאה יעד נחשק למהגרים נובעת מהתפקיד שמילאה כארץ "האפשרויות הבלתי מוגבלות" ואשליית "החלום האמריקני". ארה"ב סימלה את רוחות השוויון והחירות, ובכך היוותה מוקד משיכה לבני קבוצות אתניות ששאפו להשתחרר מרדיפות בארצות מוצאם. מבחינה כלכלית הציעה ארה"ב אפשרויות חדשות בתחום החקלאות עם עתודות הקרקע העצומות והזולות, ובהמשך עם ההתפתחות בתעשייה (סוף המאה ה-19) גברה עם הדרישה לידיים עובדות.

* כמו כן ניתן להוסיף כגורם מעודד ומחזק את התבססותן של קהילת מהגרים בארה"ב, שסייעו אחר כך לקליטת המהגרים החדשים, בני אותה קבוצה. לא זו בלבד, אלא שמהגרים נטו להתרכז בשכונות או רחובות ע"פ מוצא אתני, דבר שהקל על עזיבת המולדת הישנה ובהם ניתן היה למצוא מאפיינים מוכרים – כמו מאכלים, כתבי עת בשפת אימם ופעילויות תרבותיות אחרות כמו תיאטרון.



מאפייני המהגרים (ע"פ חתכים שונים):

  • כלכלי – אוכלוסייה ענייה בעיקר מאזורים חקלאיים באירופה.
  • פוליטי – פליטים פוליטיים שנרדפו בארצות המוצא שלהם (הפוריטנים באנגליה, קומוניסטים). רדיפה פוליטית גם על רקע של מוצא וגזע.
  • אתני – רוב המהגרים הגיעו מאירופה. עד הרבע האחרון של המאה ה-19 רוב המהגרים הללו היו מהארצות הבאות: בריטניה, ארצות סקנדינביה וגרמניה. החל מסוף המאה ה-19 רוב ההגירה מגיעה ממזרח אירופה ומדרומה.
  • דתי – בהתאם לשינוי במאפיינים האתניים יש שינוי בעל גוון דתי. מההגירה שהפרוטסטנטים היו דומיננטיים, ההגירה בסוף המאה ה-19 מתבססת על דתות אחרות: קתולים, פרובוסלבים ויהודים.



הקשיים בהגירה לארה"ב

1)      למרות היותה של ארה"ב גורם מושך הגירה, קיים יסוד של מיתוס בגורם זה. יש לזכור שגם בארה"ב לא היו המהגרים משוחררים לחלוטין מרדיפה פוליטית או אתנית, וכן שגם בארה"ב, על אף האפשרויות הכלכליות היו עדיין מקרים רבים של עוני ומצוקה. כלומר, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות "לא קיימה" את ההבטחה: מהגרים רבים הגיעו לארה"ב ונקלעו לעוני כבד. רבים השתכנו בערים הגדולות בחוף המזרחי, ויצרו שכונות עוני צפופות עם תשתיות רעועות – תנאים שהובילו למחלות ולפשע.



2)      עד סוף המאה ה-19 קיימת הגירה שהיא נטולת מגבלות באופן מעשי. אמנם היו הגבלות על פושעים, חולי רוח ובעלי מחלות מדבקות, אך הייתה זו מגבלה מצומצמת שקשה לאכוף אותה. ב-1882 נקבעת הגבלה משמעותית ראשונה על הגירה המוטלת על מהגרים ממזרח אסיה (בעיקר מסין) – הקפאת ההגירה ל-20 שנה. ב-1924 נחקק חוק ג'ונסון שקבע מכסות הגירה ע"פ החיתוך של קבוצות אתניות נכון לשנת 1890, שנה ששיעור הקבוצות האתניות הבלתי רצויות היה נמוך בהרבה משיעורן בשנת החקיקה.



 מושבות הצפון, המרכז והדרום ומאפייניהן (ראו מפה בעמ' 6)

מושבות הצפון (ניו-אינגלנד)
מושבות המרכז
מושבות הדרום
מסצ'וסטס, קונטיקט
ניו-יורק, ניו-ג'רזי, פנסילבניה
צפון ודרום קרוליינה, ג'ורג'יה
מאפיין דתי דומיננטי – כלומר אדיקות דתית בהתאם לתפיסה הפוריטנית.
גיוון אתני רחב יותר בגלל ההגירה שהתנקזה לאזור זה.
אוכלוסייה לבנה, שאוכלוסייתה העשירה החזיקה עבדים שחורים.
משקים קטנים, דיג, ומסחר שהתפתח בעיקר באזור נמל בוסטון.
התפתחות של בתי מלאכה ומסחר.
גידולי טבק ואורז ובהמשך גידולי כותנה. גידול מטעים.



ב. תהליכי אמריקניזציה שעברו על המהגרים בארה"ב – כור היתוך, טמיעה ופלורליזם תרבותי

מיהו אמריקאי?

כור ההיתוך ע"פ דה-קרבקר (עמ' 12 והרחבה בעמ' 236-233):

·         אירופאי או ממוצא אירופאי – כור היתוך של אירופאים דרך נישואי תערובת של אירופאים שונים: אדם חדש.

·         האמריקאי הוא אדם חופשי ובעל אדמה (ערכים דמוקרטיים: חירות וקניין).

·         האמריקאי הוא מי שהשאיר מאחור את עברו ומאמץ את עקרונות החירות של אמריקה. הקשר שנוצר עם אמריקה הוא חזק יותר מהקשר לארץ מולדתו.

·         "יחידי-אדם מכל האומות מותכים כאן לגזע-אנשים חדש".

הערה: יש לקחת בחשבון שהדברים נכתבו בסוף המאה ה-18 והם משקפים את התקופה שבה פעל דה-קרבקר, כאשר האנשים הנכללים בכור ההיתוך הם מהגרים מצפונה ומערבה של אירופה.

הגורמים המסייעים ע"פ דה-קרבקר להשתלבות באמריקה:  

·         המשאבים העצומים של ארה"ב.

·         חברה המבוססת על הגשמה עצמית התלויה בכישורים.

·         החברה מקבלת מהגרים – והם מרגישים רצויים כי עשויים כבר להיות מבני מוצאם במולדת החדשה, העשויים לסייע בקליטתם.

·         קיים משטר נאור המקיים זכויות אדם (כמו למשל חופש מדת).





 טמיעה: ניתוח המאמר של ריצ'מונד מאיו-סמית': האומנם הופכים המהגרים לאמריקנים? (ע"פ עמ' 15-14 בספר)

מאיו- סמית' מתבסס בעיקר על דגם האמריקניזציה של טמיעה המושתתת על היסודות הבאים:

·         שגשוג כלכלי – כלומר, היכולת לבסס שיקולים על יוזמה וחירות כלכלית עשויה להביא לחיבור של המהגר לאמריקה.

·         מוסדות פוליטיים חופשיים – הזכות לבחור ולהיבחר למוסדות דמוקרטיים תורמת רבות להשתלבות המהגרים וגורמת להם להכיר את "כללי המשחק" ולהשתלב בחברה.

·         השפה האנגלית/שפה אחת  – השפה האנגלית מהווה כוח מאחד ומבחינתו חובה ללמד אותה.

·         נישואי תערובת – מאיו סמית' מתייחס לחשיבות של נישואים אלה, אך חושש שלא תמיד יתממשו בגלל נטייה של בני קבוצות מהגרים להינשא בתוך קבוצת ההגירה.

·         גורם הזמן (השתלבות הדור השני)



הערות:

·         המאמר נכתב ב-1904 ומשקף נקודת מבט על ההגירה הגדולה שהגיעה בשנים אלה, שהייתה בעיקר מדרום וממזרח אירופה והיא "איימה" על הזהות האמריקנית שהתגבשה עד אז.

·         תהליך ההגירה בסוף המאה ה-19 מתלכד עם תהליך משמעותי נוסף בארה"ב – והוא העיור והתיעוש. לכן, האמריקניזציה של תקופה זו שונה מהותית מהאמריקניזציה החקלאית ע"פ דה-קרבקר.


פלורליזם תרבותי ע"פ הוראס קאלן (1915), עמ' 25

האמריקניות מבוססת על הרמוניה בין הקבוצות האתניות המצויות תחת מסגרת דמוקרטית-פוליטית אחת (המבוססת על חוקת ארה"ב), שקיימת בה שפה משותפת - האנגלית. עם זאת, קאלן קובע שיש לאפשר לכל קבוצה לשמר במסגרת קהילייה את יסודותיה האתניים ולממש את זהותה הייחודית. הנחת היסוד שלו מבוססת על קושי לבטל זהות אתנית ראשונית וכן על התפיסה שכפיית זהות אחידה הינה מעשה בלתי דמוקרטי החותר נגד רצון האנשים. קאלן, ממוצא יהודי, כותב בשיא תקופת ההגירה, אך בשונה ממאיו-סמית' אינו רואה בהגירה איום אפשרי אלא הזדמנות.

הערה לגבי תיאוריות ההגירה: מובן, שכיום, ניתן ורצוי להתבונן בתיאוריות הללו בעין ביקורתית וכמובן נמצא שהמציאות האמריקנית אינה חופפת באופן מלא אף אחת מהתיאוריות ואולי אף משלבת ביניהן תוך הבנת מורכבות בניית הזהות במדינת מהגרים הבנויה שכבות-שכבות ומשלבת בין יסודות פוליטיים ולבין יסודות אתניים של לאומיות.

  

ג. תפיסת הספר ועיצוב החברה האמריקנית ע"פ טרנר והביקורת כלפי תורתו

סעיף זה הוא להעשרה בלבד – ירד בתכנית ההלימה של בגרות 2016

הקדמה לתיאורית הספר: התרחבות שטחה של ארה"ב:

1776 – 13 המושבות מכריזות על עצמאותן, הקמת ארה"ב. 13 המושבות ממוקמות לאורך חוף האוקיינוס האטלנטי (חופה המזרחי של ארה"ב כיום).
1787 – פקודת צפון-מערב. בהחלטה זו שהתקבלה ע"י הקונגרס הקונטיננטאלי הוחלט על מדיניות ביצועית לגבי שטחים שהתווספו לארה"ב ב-1783. הוחלט שיוקמו 5-3 מדינות באזור זה, לאחר שתגענה ל-60,000 אזרחים ולאחר הצגת חוקה.
1803רכישת לואיזיאנה: ארה"ב רכשה ב-1803 ביוזמת הנשיא ג'פרסון את כל שטח לואיזיאנה תמורת 15 מיליון דולר. ג'פרסון האמין שהייעוד הגלוי של ארה"ב הוא להשתרע מחוף לחוף. ג'פרסון הופתע כשנציגיו במשא ומתן חזרו עם הצעה לרכוש את כל השטח של לואיזיאנה תמורת 15 מיליון דולר. ג'פרסון הבין שהוא חייב לממש את ההצעה הזאת מהר מתוך חשש שנפוליאון עלול להתחרט. לפיכך, חרג ג'פרסון מסמכותו החוקתית, שאינה כוללת כל הוראה המתייחסת לרכישת שטח זר והוספתו לארה"ב, והורה על רכישה מיידית של השטח. ג'פרסון היה הראשון להודות שהצעד לא חוקי, אבל הוא הגן עליו בכך שאמר שבצעד זה הבטיח את העתיד הכלכלי והביטחוני של ארה"ב.
1819 – רכישת פלורידה הספרדית.
1845 – סיפוח טקסס.
1848 – קריעת שטחים נוספים ובראשם קליפורניה, שנת "הבהלה לזהב".
1867 – רכישת אלסקה.
סוף המאה ה-19 – רכישת הוואי.
קישור למפת ההתפשטות של ארה"ב - כאן

 

  עיקרי תיאורית הספר של טרנר

הרעיון המרכזי של התיאוריה: תפיסת הסביבה כגורם מכריע בעיצוב האומה האמריקנית.

·         בתהליך כיבוש המערב וההתיישבות בו נפגשו הפשטות של החברה הילידית וערכי העולם האירופי המודרני, מפגש שעיצב את דמותה של ארה"ב.

·         הספר עודד התפתחות של אמריקניזציה, לאומיות חדשה המורכבת מהמהגרים יוצאי עמים שונים באירופה המרכיבים יחד אומה חדשה, דרך חוויה משותפת החוזרת ונשנית.

·         החיים בספר – האתגר שבהתמודדות עם הטבע או עם האינדיאנים, ואי הסדר שאפיין את הספר יצרו תכונות ייחודיות: האינדיבידואליזם, מעשיות וחומרנות, אהבת החירות, Self Made Man.

·         האינדיבידואליזם עודד את התפתחות הדמוקרטיה במובן מימוש שלטון העם וזאת דרך התארגנויות של התיישבויות חדשות על בסיס דמוקרטי.

·         הספר מסמל את ההתרחקות מאירופה ומהשפעותיה.

·         הספר כ"גורם משווה" מבחינה כלכלית, המאפשר לחסרי רכוש להפוך לבעלי אמצעים.

·         תרומת הספר לשינויים כלכליים בערי המזרח. הספר משך אותן להשקעות במערב, ובכך החליש את תלותן במסחר עם אירופה.



סיכום: תיאורית הספר הוצגה לראשונה ע"י טרנר בכנס היסטוריונים בשנת 1893. טרנר העמיד במרכז התיאוריה את הסביבה כגורם המכריע בעיצוב האומה האמריקנית. טרנר התבסס על הטענה שההתקדמות מערב היא תהליך חוזר ונשנה המחייב התמודדות מחודשת עם הטבע והבלתי נודע, ולפיכך התמודדות זו הופכת לחוויה משותפת ומעצבת: "הספר הוא מרחב האמריקניזציה המהיר והיעיל ביותר". ע"פ טרנר הדמוקרטיה האמריקנית התהוותה בספר בשל העירוב בין הקבוצות האתניות תוך מיזוג הצפון והדרום, פיתוח האינדיבידואליזם, השוויון הכלכלי ותחושת החירות מעריצות. בתהליך זה מתייחס טרנר לתהליך התפשטותה של ארה"ב לכיוון מערב תוך מילוי היעד הגלוי של מדינה זו – ארץ/יבשת הפרוסה מהאוקיינוס האטלנטי לאוקיינוס השקט.


הביקורת על תפיסת הספר של טרנר

  • התעלמות מחשיבות ההשפעה של רעיונות ההשכלה שנולדו באירופה והוגשמו בהכרזת העצמאות ובחוקה.
  • קו העבדות בין צפון לדרום נמשך לתוך הספר. הדפוסים שנקבעו לראשונה לארוך החוף המזרחי/האטלנטי ממשיכים לתוך הספר ומכאן שפוגעים במידה מסוימת בתוקף התיאוריה של טרנר.
  • התיאוריה לאומית וכוללנית מדי ומשמיטה יסודות משמעותיים נוספים שסייעו בעיצוב דמותה של ארה"ב כגון השפעות הנצרות הפרוטסטנטית, המבנה הפדראלי, המבנה הדמוגרפי והאתני (כולל ההגירה) והקפיטליזם. אף נטען כי ב-1893, טרנר כבר היה צריך לקחת בחשבון גם את העיור והתיעוש.
  • טרנר אינו מדגיש גם את הקשיים שנוצרו בספר כגון אלימות ("המערב הפרוע") שאינם עולים בקנה אחד עם תפיסות דמוקרטיות. רק כשהשלטון ממזרח מתבסס, רמת האלימות יורדת. יש לזכור שרבים התייאשו וחזרו לערים, אחרים נספו במעבר לספר ויש התעלמות גם מהאינדיאנים.
  • מבחינה לוגית, אם מרחב הוא תנאי יסוד לדמוקרטיה כיצד ניתן להסביר שבאזורים אחרים עם ספר לא נוצרו מסגרות דמוקרטיות דומות כגון סיביר או דרום אמריקה ולהבדיל כיצד באזורים ללא ספר כן נוצרו מסגרות שכאלה כמו בצרפת (ואף באותה תקופה).



ועוד הערה:

למרות הביקורות על תפיסתו של טרנר, הרי שקיימת גם הסכמה לגבי חשיבותה והכרה במהותה הבסיסית, תוך הסתייגות בהצבתה כגורם מרכזי מדי. כמו כן, היסטוריונים מסוימים מגנים על טרנר בהתייחסות לאמירתו על כך ש"הדמוקרטיה יצאה מן היער האמריקני" בכוונה שהוא התכוון לדמוקרטיה האמריקנית. בנוסף, המונח "ספר" נתפס כאופן שבו האמריקנים הגדירו את עתידם בתקופות שונות (טרומן ביחס להתפשטות הדמוקרטיה וקנדי ביחס לחלל).





2. עקרונות היסוד של הדמוקרטיה האמריקנית ומבנה המשטר

א.    הכרזת העצמאות והחוקה האמריקנית

שני מסמכים מכוננים בדמוקרטיה האמריקנית:
11.     הכרזת העצמאות – 1776
22.     החוקה – 1787 ותיקוניה.
שני מסמכים אלה מבססים ומדגישים מספר עקרונות היסוד של הדמוקרטיה האמריקנית:
עקרונות יסוד בחברה האמריקנית:
11.     רפובליקניזם – השלטון הוא למען הציבור ומתנהל ע"י הציבור. העם הוא הריבון ("העם שולט"). כלומר, לעם יש זכות של העם להפיל משטר עריץ ולא הגון שאינו דואג לשמור על זכויות האדם הטבעיות ומכאן שהמדינה היא צורך ולא ערך. מהות המדינה היא שמירת זכויות האדם.
22.       פדרליזם – חלוקת סמכויות השלטון בין רמה ארצית (פדראלית: הנשיא, הקונגרס ובית המשפט העליון) לבין רמה מקומית (מדינות – states). עקרון זה תורם לביסוס חלוקת הסמכויות המאוזנת בארה"ב בין רשויות שונות.
3.      שלטון מוגבל בעיקר ע"י הפרדת הרשויות – רשות מחוקקת (הקונגרס), מבצעת (הנשיא ומזכיריו) ושופטת (בית המשפט העליון). שלוש הרשויות מאזנות זו את זו ומפקחות זו על זו במערכת של איזונים ובלמים.
44.     זכויות אדם – מגילת העצמאות קבעה ש"כל בני האדם נבראים שווים". כלומר – נוסחה הגדרת מהות השוויון בחברה האמריקנית. לאורך ההיסטוריה האמריקנית, משתנה המשמעות של מושג זה, בשלושה מישורים מרכזיים: מעמד, מין וגזע. בנוסף, זכויות אלה מגובות בחוקה האמריקנית בעיקר בחלק של עשרת התיקונים הראשונים הידועים כ"מגילת הזכויות" וכן גם בתיקונים מאוחרים יותר. כלומר, בני האדם נולדו בני חורין ושווי זכויות (חיים, חירות ובקשת האושר).
55.      קפיטליזם/אינדיבידואליזם – החירות של האדם למימוש עצמי במישור הכלכלי – והמדינה לא מתערבת/ממעטת להתערב בתחום זה. אבן יסוד בחברה האמריקנית. (הרחבה בהמשך תכנית הלימודים)



מסמך ראשון: הכרזת העצמאות – 4/7/1776 (עמ' 37 בספר הלימוד)

ההכרזה מבטאת את מרכזיות זכויות האדם: "כל בני האדם נבראים שווים, שהבורא העניק להם זכויות מסוימות שאי אפשר לשלול מהם וביניהן הזכות לחיים, לחירות ולרדיפת האושר."
יש לציין, שמנסחי ההכרזה העניקו פרשנות שונה למושג "כל בני האדם" והתייחסו בעיקר לגברים לבנים ובעלי רכוש (ולא נשים, שחורים ועניים).
ניתן לטעון, שההיסטוריה האמריקנית מבטאת, בין השאר, את המאבק של הקבוצות האחרות לזכות לאותו יחס שוויוני והגנה על זכויותיהן.

המבנה הרטורי של ההכרזה: (חלוקת הפסקאות ע"פ המקור בספר בעמ' 37)

פסקה א': הצהרת הכוונות של ההכרזה – חשיבות הסבר הסיבות שהביאו למהלך ההכרזה.
פסקה ב': זכויות האדם וחובת השלטון להגן על הזכויות הללו (בהתאם לרעיונות ההשכלה). אם השלטון אינו ממלא את חובתו יש לגיטימציה להחליף אותו.
פסקה ג': רשימת העוולות המיוחסת למלך, שמסומן כדמות של עריץ שיש להיפטר משלטונו (יש לדעת לציין מס' עוולות כדוגמה). המסמך חוזר שוב ושוב על המבנה הרטורי של האשמת המלך, תוך פתיחת כל עוולה של המלך במילה "הוא".
פסקה ד': ציון הדרכים הפייסניות שנקטו האמריקנים בטרם ההכרזה, תוך הרחבת מעגל האחריות על המצב – כלומר אין התייחסות רק למלך עצמו אלא גם ל"אחיהם הבריטים". כאן המסמך מבטא באופן רטורי את המעבר מריבונות של מלך לא רצוי ("הוא" לריבונות העם ("אנחנו").
מסקנה – לאור כל מה שנאמר – נציגי ארה"ב מבהירים שלא נותרה ברירה אלא להכריז על ניתוק הקשרים עם בריטניה תוך הקמת מדינה ריבונית ופדרלית היא ארה"ב.

משמעויות:
·         המשמעות הבסיסית היסודית והמובנת מאליה – ההכרזה הופכת את ארה"ב לישות מדינית-ריבונית בעלת תוקף משפטי.
·         הכרזת העצמאות האמריקנית מבטאת במובנים מסוימים גם הכרזת מלחמה על בריטניה. ההכרזה נכתבת תוך כדי אירועים אלימים (לפני ואחרי).
·         ביטוי לרעיונות ההשכלה: ריבונות העם וזכויות האדם הטבעיות. ההכרזה אמריקנית מגלה מחויבות לערכים/רעיונות אלה.
·         לא לשנות את הסטטוס-קוו בנושא העבדות. כפי שראינו ולמדנו, ההכרזה נזהרה מלקבוע נורמות חדשות בתחומים מסוימים.

חוקת ארה"ב  (1787)

שאלות המפתח:
1.      מדוע נוצר צורך בכינון חוקה?
2.      מה היו הסוגיות הטעונות/השנויות במחלוקת בזמן חיבור החוקה?
3.      כיצד החוקה התגברה על הסוגיות הללו? (תוכן החוקה)

 1. מדוע נוצר צורך בכינון חוקה?

רקע: ב- 4/7/1776 פורסמה הכרזת העצמאות האמריקנית, וארה"ב נכנסה למלחמת שחרור ממושכת עם בריטניה. מלחמת העצמאות נגד אנגליה הסתיימה בניצחון אמריקני. נחתם חוזה שלום בפריז (1783) הכולל הכרה אנגלית בארה"ב והעברת שטחים מעבר להרי האפלצ'ים לארה"ב (שטחים שהקונפדרציה החליטה להפוך למדינות בפקודת צפון-מערב).


ההסבר לחיבור החוקה:
חולשת הקונפדרציה (השלטון המרכזי עד החוקה) כפי שבאה לידי ביטוי בחוסר יכולת לכסות חובות ע"י גביית מסים או בסוגיית הטיפול במרד שייז, כאשר לא הייתה סמכות מרכזית שיכלה לטפל במרד, והיא העמידה באור רע את מימוש האידיאלים של חירות ושוויון. כלומר, עם כינון הברית והשלמת הניצחון על בריטניה, נאלצו המדינות החדשות להגדיר את עצמן מחדש דרך סוגיות של שליטה וכוח. בעקבות חוסר היכולת של השלטון המרכזי להשליט את מרותו התחדדו השאלות מי צריך לשלוט - הברית או המדינות, כיצד מתווכים סכסוכים בין מדינות הברית (שאלות של קרקע או מכסים)? כיצד מטפלים בשטחים המתווספים לארה"ב ועוד. על מנת לטפל בסוגיות אלה, נבחרו נציגים ממדינות הברית (רובם עורכי דין, בנקאים, סוחרים ויזמים ממיטב המנהיגים בארה"ב) על מנת לתקן את עיקרי הקונפדרציה, אך הם ניצלו את המנדט שקיבלו להגדיר מחדש את היחסים בין המדינות ובין העם לשלטון ע"י כינון חוקת ארה"ב, כלומר שיטת ממשל חדשה שתכנס לתוקף ברגע שתאושר ע"י תשע ממדינות הברית.



2. מה היו הסוגיות הטעונות/השנויות במחלוקת בזמן חיבור החוקה?

·             משמעות הפדרליזם: כיצד יפוצל הכוח בין שלטון מרכזי לשלטון מקומי של המדינות?
·             שאלת אופן חלוקת הכוח בין המדינות ברשות המחוקקת:  האם שוויון בין המדינות בייצוג או ייצוג יחסי לפי גודל האוכלוסייה.
·              מידת הדמוקרטיה: עד כמה "שלטון העם" יהיה בידי העם.  האם ובאילו מקרים יונהגו בחירות ישירות ועקיפות.
·              מי יעמוד בראש הרשות המבצעת (נשיא אחד או כמה נשיאים): האם ההצבעה של העם תהיה ישירה או עקיפה?
·             שאלת העצמאות של שלוש הרשויות ועיצוב מערכת היחסים ביניהן בשיטה של "איזונים ובלמים".
·             סוגיית העבדות (לאפשר/לא לאפשר/להגביל).
·             סוגיית זכויות האדם.

3. כיצד החוקה התגברה על הסוגיות הללו? (תוכן החוקה)

לפני ניתוח החוקה, נבהיר מהי חוקה?
קובץ של חוקי יסוד אשר מבוסס על שלושת היסודות הבאים:
·         מעמד משפטי עליון
·         צורה – מסמך חגיגי אחד
·         תוכן – הגדרת דמותה של המדינה (דמוקרטית/פדרלית), הגדרת סמכויות הרשויות השונות תוך הגבלתו וביסוס עקרון הפרדת הרשויות ועיגון זכויות האדם והאזרח. כמו כן, חוקה תגדיר את המנגנונים הדרושים לבצע בה שינויים/תיקונים.

וכיצד התמודדה החוקה עם הבעיות השונות?
החוקה האמריקנית ידועה בתור "הפשרה הגדולה", זאת מפני שמדובר במסמך בעל אופי כללי, שניתן לפרשו ע"פ צורך ובהתאם לשינויי הזמן. דבר זה אפשר את היציבות של החוקה האמריקנית. החוקה היא קצרה, עמומה/פתוחה כאמור לפרשנויות שונות. כמו כן, קיים מנגנון המאפשר עריכת שינויים בתוך החוקה עצמה ע"י תיקונים. תשע המדינות הראשונות שאישרו את החוקה תבעו תוספת של כתב זכויות שכלל למעשה את עשרת התיקונים הראשונים לחוקה. החוקה האמריקנית הגדירה סמכויות על בסיס שלושת העקרונות הבאים:

1. פדרליזם. 2. הפרדת רשויות. 3. עקרון זכויות האדם.



החוקה חוללה כמה שינויים משמעותיים ביותר בארה"ב:
  • פדרליזם: הפדרליזם האמריקני הוא שיטה של ארגון פוליטי שבו מחולקות סמכויות הביצוע בין שתי רמות של ממשל, שלכל אחת סמכויות משלה, וכל אחת פועלת כלפי אותו גוף של אזרחים. מטרת העיקרון היא לנסח מערכת כללים ברורה בין ממשל מרכזי חזק לבין ממשל מקומי, וזאת כדי לבסס את מעמדה ואת כוחה של הברית על חשבון המדינות החברות בה. מידת הסמכות של הממשל המרכזי מהווה מחלוקת לכל אורך ההיסטוריה האמריקנית. עקרון הפדרליזם בארה"ב מתבטא באופן הבא: סמכויות הביטחון, החוץ, החוקה והפיקוח על המטבע נתונות בידי הרשויות הפדראליות. לעומת זאת, בידי הממשל המקומי נתונות סמכויות בענייני חינוך, רווחה, חקיקה מקומית (בכפוף לחוקה), אכיפת חוק ועוד. העיקרון הזה בא לידי ביטוי בפרק הרביעי בחוקה וגם בתיקון העשירי לחוקה.
  • ביסוס מעמד זכויות האדם בחוקה – וזאת בעיקר בעשרת התיקונים הראשונים ("מגילת זכויות האדם"Bill of Rights) וכן, בתיקונים נוספים מאוחרים יותר.
  • ביסוס עקרון הפרדת הרשויות ע"פ מונטסקייה, כשיש דגש על איזונים ובלמים בין שלוש הרשויות המאזנות ומרסנות זו את זו ובכך מגבילות את השלטון ומבטיחות את חירויות האזרח מפני עריצות השלטון. מימוש עקרון הפרדת הרשויות בארה"ב אינו מוחלטת, וזאת כדי לאפשר מנגנוני פיקוח ובקרה בין הרשויות ולמנוע מצב שלרשות מסוימת יש סמכות בלעדית על התחום שעליו הופקדה. לפיכך, במשטר הפדראלי בארה"ב 3 רשויות: הנשיא שעומד בראש הרשות המבצעת, הקונגרס המחולק לשני בתים (סנאט ובית הנבחרים) המוסמך לחוקק חוקים – כלומר, רשות מחוקקת, ובית המשפט העליון המהווה ערכאה שיפוטית עליונה, כלומר רשות שופטת.

2ב: מוסדות השלטון הפדרלי ודרכי פעולתם בהתאם לחוקה

סמכויות השלטון לפי החוקה

פרק ראשון: הקונגרס (הרשות המחוקקת)
הקונגרס מתחלק לשני בתים: הסנאט ובית הנבחרים. חברי בית הנבחרים נבחרו באופן ישיר ע"י העם ואילו  חברי הסנאט נבחרו עד 1913 ע"י בתי הנבחרים של מדינות הברית, ומאז באופן ישיר. הייצוג בבית הנבחרים הוא בהתאם למפתח דמוגרפי, כלומר ע"פ גודל האוכלוסייה במדינה (כלומר ע"פ מספר האזרחים בכל מדינה וכן עד אחרי מלחמת האזרחים, כ-3/5 מ"האנשים האחרים", או במלים פחות מכובסות - העבדים) ואילו הייצוג בסנאט שוויוני – שני נציגים לכל מדינה, בלי קשר לגודל האוכלוסייה שלה.

הסנאט ובית הנבחרים – מעמד, תפקידים וסמכויות
  • חקיקת חוקים והרשות המוסמכת להכניס תיקונים לחוקה.
  • ביטול וטו נשיאותי, אם יש רוב של שני שליש בכל בית.
  • במסגרת מילוי תפקידם נהנים חברי הקונגרס מחסינות.
  • הסמכות להצעת מיסים באה מבית הנבחרים, אך הסנאט רשאי לתקן או להתנגד להצעה.
  • לקונגרס הסמכות להטיל ולגבות מיסים.
  • הלוואת כספים למדינות אחרות.
  • קביעת נהלים ותקנות לסחר בין מדינות הברית.
  • קביעת נהלי התאזרחות.
  • קביעת תקנים למידות ומשקלים.
  • הקמת משרדי דואר ודרכי דואר.
  • תקנים לפטנטים והגנה על זכויות יוצרים.
  • הכרזת מלחמה.
  • כינון צבא וצי.

הסמכויות הייחודיות לסנאט
  • הדיון בהאשמות של מעילה בתפקיד.
  • סמכות לאשר מינויי פקידים בכירים בממשל הפדראלי ושופטים, שנעשו ע"י הנשיא, לבית המשפט העליון.
  • אישור חוזים ואמנות, הדורשים אישור של 2/3.

פרק שני: הרשות המבצעת (ובראשה הנשיא)
פרק זה קובע את דרך בחירת הנשיא [שיטת האלקטורים. כיום ישנם 538 אלקטורים המייצגים את הכוחות הבאים - 435 (בית הנבחרים) 100 (סנאט) ו-3 (וושינגטון די.סי.)]. כמו כן נקבעו תנאי ההיבחרות (אזרח, יליד ארה"ב מעל גיל 35), וכן, סעיפים המטפלים במקרים שהנשיא אינו יכול לכהן וכן בהגדרת סמכויותיו.

סמכויות
  • מפקד עליון של הצבא והצי [כולל ההוראה לשימוש בנשק גרעיני].
  • סמכות למנות שופטים (בכפוף לסנאט), פקידים ושרים.
  • מתן חנינה.
  • כריתת בריתות.
  • מינוי שגרירים, צירים, קונסולים.
  • הוצאת צווי ביצוע שהם בעלי תוקף של חוק.
  • הטלת וטו על הצעות חוק של הקונגרס.
הנשיא עומד בראש ממשל המבוסס כיום על 13 מחלקות ביניהן: מזכיר המדינה (שר החוץ), משרד האוצר, משרד ההגנה, משרד המשפטים, משרד הפנים, משרד החקלאות, משרד העבודה, משרד שירותי בריאות וסעד, משרד לבינוי ופיתוח ערים, משרד החינוך ועוד.
כמו כן, תחת סמכות הנשיא סוכנויות ממשלתיות שונות – כמו הוועדה לניירות ערך ולבורסה או לחלופין הCIA- (סוכנות הביון האמריקנית).

פרק שלישי: הרשות השופטת
קביעת בית משפט עליון והקמת בתי משפט פדראליים. החוקה מגדירה את תפקידי ביהמ"ש. כיום, בבית המשפט הפדראלי העליון ישנם תשעה שופטים, עליונים, ואחד מהם מכהן כנשיא ביהמ"ש העליון. אחד התפקידים המהותיים של בית המשפט העליון בארה"ב הוא במתן פירוש לחוקה. סמכות זאת נוצרה מהתקדים המשפטי במשפט מרבורי נגד מדיסון (1803).


העשרה: משפט מרבורי נגד מדיסון (1803)
ויליאם מרבורי מונה ע"י הנשיא היוצא ג'ון אדמס לתפקיד שופט במחוז קולומביה. המינוי כבר היה חתום, אך הוא לא הוגש לפני כניסת הנשיא החדש ג'פרסון לתפקידו (מרץ 1801). ג'פרסון הורה למדיסון (מזכיר המדינה) לא להגיש את המינוי לאישור. מרבורי הגיש תביעה לביהמ"ש כדי לאלץ את מדיסון להגיש את המינוי. הוא התבסס בעתירתו על חוק השיפוט שנחקק בשנת 1789, שהסמיך את ביהמ"ש העליון לשמש כערכאה ראשונה. המשפט יצר דילמה קשה לביהמ"ש העליון ולעומד בראשו, ג'ון מארשל. מצד אחד, חשש מארשל לאשר את צו המינוי כי לא היה בטוח שהממשל יציית לצו זה. מצד שני, חשש מארשל ממעמד בית המשפט גם אם לא יאשר את המינוי, כיוון שאז בית המשפט העליון ייתפס כ"חסר שיניים" וכחושש מהרשות המבצעת.
פסיקת מארשל: חוק השיפוט מ-1789, שעליו התבסס מרבורי בעתירתו, ועל פיו, לבית המשפט העליון יש סמכות לחייב את הממשלה לאשר מינוי זה, מרחיב את סמכויות בית המשפט העליון בניגוד לחוקה. בהתאם לכך, פסל מארשל את המינוי.
משמעות הפסיקה: למרות הכניעה לכאורה לעמדת הממשלה יצר מארשל תקדים מהותי. פסיקת מארשל הפכה את בית המשפט העליון למי שמוסמך לפסוק בענייני פרשנות לחוקה, אף על פי שסמכות זו אינה מופיעה בחוקה. כלומר, מארשל אמנם לא אישר את הצו, אך הפסיקה שלו הפגינה שאי האישור לא נבע מהיעדר סמכות, אלא מפני שבית המשפט מימש סמכות גדולה בהרבה, והיא מתיחת ביקורת על חוק שהעביר הקונגרס.

הפרק הרביעי בחוקה עוסק בהגדרת המשטר הפדראלי ומבטא את היחס בין הברית למדינות.
הפרק החמישי – מנגנון המאפשר הכנסת תיקונים לחוקה (התנאים מחמירים – רוב של שני שלישים בכל אחד מבתי הקונגרס והסכמה של לפחות שלושת רבעי מדינות הברית). עד היום נוספו לחוקה 27 תיקונים בלבד. 10 מהם ב-1791 ידועים כ"מגילת הזכויות". בתולדות החוקה היו עוד שני "גלים" של תיקונים משמעותיים – אחרי מלחמת האזרחים נוספו שלושה תיקונים בין השנים 1870-1865 (התיקונים ה-13, ה-14 וה-15) ובתקופה הפרוגסיבית, בין השנים 1920-1913 (התיקונים ה-16, ה-17, ה-18 וה-19). כמובן, כפי שראינו, החוקה ניתנת ל"שינוי" גם ע"י פרשנות (ע"ע מרבורי נגד מדיסון).
פרק שישי – הגדרת עליונות החוקה האמריקנית. הפרדת דת ממדינה.
פרק שביעי – אישור החוקה

תיקונים לחוקה
תיקונים 10-1 (1791) מהווים כאמור את מגילת הזכויות. אלו תיקונים המעגנים את חופש הדת, חופש מדת, הזכות להחזיק בנשק, זכות לפרטיות, הזכות להליך משפטי הוגן בחוקה. התיקון העשירי מגדיר שהסמכויות שלא נקבעו ע"י החוקה ולא הופקעו מהמדינות, שמורות למדינות הברית (כלומר מקום הנתון לפרשנות במישור השלטון המרכזי מול המדינות).

תיקונים בולטים נוספים
התיקון ה-13 (1865) – ביטול העבדות.
התיקון ה-14 (1868) – ביסוס זכויות האדם לכל אזרחי ארה"ב (כלומר הדגשת עיקרון השוויון, להלכה גם לאפרו-אמריקנים).
התיקון ה-15  (1870) שוויון זכות הבחירה ללא הבדל של גזע.
התיקון ה-16 – (1913) הבסיס לסמכות הקונגרס לגבות מס הכנסה פדראלי.
התיקון ה-18 (1919) "חוק היובש".
התיקון ה-19 – (1920) זכות בחירה לנשים.
התיקון ה-21 – (1933) ביטול התיקון ה-18 ("חוק היובש").
התיקון ה-24 – (1964) הגנה נוספת על הזכות לבחור – אין להגבל זכות בחירה מטעמי מס.

לפי שעה, התיקון האחרון שנחקק נקבע ב-1992 והוא התיקון ה-27.

סיכום:
החוקה נחשבת כ"פשרה הגדולה" לאור הפתרונות שהציעה לסוגיות שהובילו לחיבורה כמו שאלת הייצוג של המדינות ברשות המחוקקת (ע"י ייצוג כפול - בית נבחרים וסנאט) אופי האיזונים בין הרשויות הפדראליות לבין עצמן, בהגדרת היחסים בין המדינות לשלטון המרכזי הפדראלי, הטיפול (הבעייתי) בסוגיית העבדות ועוד.
כמו כן, העובדה שהחוקה נוסחה בסה"כ באופן כללי אפשר לפרש את החוקה (ע"י בית המשפט העליון, ע"פ תקדים מרבורי נגד מדיסון) בהתאם לרוח הזמן, בלא צורך בתיקון ממשי לחוקה.
בחוקה מצויים גם מנגנונים המאפשרים לחולל בה שינויים ממשיים וזאת ע"י התיקונים (עד היום התקבלו 27 תיקונים).
החוקה בתוקף מאז 1787 והיא עמדה במבחנים מורכבים לאורך ההיסטוריה האמריקנית ונותרה יציבה בחברה שעברה שינויים אדירים בכל תחומי החיים.

 שאלות חזרה:

       1. הסבר מהן משמעויות הכרזת העצמאות האמריקנית?
        2. הצג שלושה עניינים משמעותיים המופיעים בהכרזת העצמאות.
        3. הסבר שלושה עקרונות יסוד בדמוקרטיה האמריקנית.
       4. הצג שני עקרונות יסוד בדמוקרטיה האמריקנית והסבר כיצד הם באים לידי ביטוי בהכרזת העצמאות/בחוקה האמריקנית.
       5.  הצג שתיים מהסוגיות השנויות במחלוקת לקראת כינון החוקה והסבר כיצד ניסתה החוקה לפתור סוגיות אלה.
6. הצג שלוש סמכויות של הרשות המחוקקת/המבצעת/השופטת.

קישורים לסרטונים:




פרק שלישי: מוקדי הכוח המשפיעים על הממשל הפדרלי והמקומי (עמ' 50-49)

א. קהילת ההון והתעשייה ב. קבוצות לחץ חברתיות ג. המפלגות ד. תקשורת ודעת הקהל

קיומם של מוקדי הכוח השונים תורם באופן בלתי פורמאלי לחיזוק עקרון הריסונים והבלמים בשלטון האמריקני.

א) קהילת ההון והתעשייה: קהילת התעשייה וההון שצמחה בשליש האחרון של המאה ה-19 הפכה להיות בעלת השפעה עצומה הן על השלטון והן על כלל האוכלוסייה. בסוף המאה ה-19 צמחו אילי ההון (או בהסתכלות אחרת "הברונים השודדים") כמו ג'ון די. רוקפלר, קורנליוס וונדרבילט, ג'י. פי. מורגן, ואנדרו קרנגי ועוד. כמו כן, בראשית המאה ה-20, צמחה תעשייה צבאית חזקה שהידקה את הקשר בין ההון לשלטון והשפיעה על יחסי החוץ של ארה"ב באופן דרמטי ועל שאלת יציאתה למלחמות מסוימות.

קהילה ההון והתעשייה ידעה לקדם את מטרותיה באמצעים חוקיים כמו משרדי עורכי דין, לוביסטים, חברות פרסום ואף באמצעות אמצעי תקשורת שהיו בידי בעלי ההון. כמו כן, היו בעלי ההון ש"קנו" את תמיכתם של אנשי קונגרס ולפיכך רווח גם כינוי נוסף לאילי ההון והוא "הבוסים של הסנאט".

עם זאת, קבוצת ההון הייתה מוגבלת ע"י הממשל לפחות פורמאלית,שכן הקפיטליזם האמריקני הצמיח מספר מנצחים חזקים שהגיעו להשפעה אדירה, עניין שדרש מעורבות שלטונית. וכך, במספר צמתים משמעותיים, הצליח הממשל לבלום במידה מסוימת את השפעת בעלי ההון. כך גם קבוצות נוספות, כמו ארגוני עובדים או אנשי רוח ועיתונאים. הדבר ממחיש שלקבוצה זו יש חוזק רב אך היא עדיין כפופה לדמוקרטיה או ללחצים של מוקדי כוח אחרים – שלטוניים ולא שלטוניים.



ב) קבוצות הלחץ (לוביסטים): קבוצות הלחץ או הלוביסטים (פעילים המנסים להשפיע על חברי קונגרס) נתנו ביטוי לאינטרסים פוליטיים של קבוצות שונות בחברה. כך למשל בלטו במהלך השנים קבוצות כמו: ארגוני עובדים, אגודת הרופאים, אגודת המחזיקים בכלי הירייה (NRA) והאגודה הלאומית לקידום הצבעוניים (NAACP). דרכי פעולה של הלוביסטים באות לידי ביטוי בהפעלת לחץ על חברי הקונגרס ובקידום יחסי ציבור באמצעי התקשורת השונים.



ג) המפלגות: בארה"ב השתלטו על המערכת הפוליטית הפדראלית מאז מלחמת האזרחים שתי מפלגות גדולות – הדמוקרטים והרפובליקנים. אלה הן מסגרות-על מבחינה ארגונית, שכן שיטת הממשל האמריקנית המחייבת למעלה ממחצית האלקטורים בארה"ב מעודדת שיטה דו מפלגתית בגלל המורכבות הארגונית ועלותה היקרה. שתי המפלגות ידעו להשתנות עם השנים ולהתגמש בהתאם לסוגיות המשמעותיות של סדר היום המרכזי. יש לזכור שכל מפלגה כשלעצמה היא סוג של קואליציה בין כוחות שונים בחברה האמריקנית.

עם זאת, ניתן להצביע על מספר מאפייני מרכזים של שתי המפלגות מאז ימי פרנקלין רוזוולט:

המפלגה הרפובליקנית: בעלי ההון, איכרות אמידה, תעשיינים. תומכת בצמצום מעורבות בכלכלה. כיום נחשבת למפלגה שמרנית יותר.

מפלגה דמוקרטית: שחורים, מיעוטים, פועלים, חברי ארגונים מקצועיים. תומכת ביותר מעורבות בכלכלה.

ד) תקשורת ודעת קהל: אמצעי התקשורת ההמוניים:

במהלך השנים צמחו מספר עיתונים מרכזיים: ניו-יורק טיימס, וושינגטון פוסט, טיים, ניוזוויק. קיימים עוד מאות אם לא אלפי עיתונים וכתבי עת נוספים. וכיום ישנם אינספור אתרי אינטרנט.

במחצית השנייה של המאה ה-20 צמחו רשתות הטלוויזיה הלאומיות: ABC, CBS, NBC + טלוויזיה בכבלים (למשל CNN ו-Fox).

דוגמאות בולטות להשפעת התקשורת: סיום מלחמת וייטנאם, פרשת ווטרגייט, התחזקות התנועה הפרוגרסיבית בראשית המאה ה-20.

דעת קהל – מכתבים, סקרים, עצומות, הפגנות – דעת הקהל בלטה מאוד בתנועה לזכויות האזרח וקידום זכויות האפרו-אמריקנים בשנות ה-60 וכך גם בנושא מלחמת וייטנאם.


פרק 4 – הדמוקרטיה האמריקנית בזמן מבחן/עודכן ב-28/2/2016
א. הגורמים לפרוץ מלחמת האזרחים (עמ' 79-59)
הגורמים לפרוץ המלחמה (1865-1861) מורכבים וקשורים זה בזה. קשה לבודד גורם בודד ולמקד אותו כגורם הראשי למלחמה ולפיכך ההתבוננות על האירועים שקדמו למלחמה צריכה להתבסס על הכרת מכלול גורמים הקשורים זה לזה. עם זאת, ניתן לחלק באופן כללי את הגורמים לשניים:
גורמים ארוכי טווח מצטברים הכוללים את ההבדלים החברתיים והכלכליים שנוצרו עם השנים בין הצפון לדרום, את המחלוקות לגבי אופי הספר המתרחב, הפרשנות לתפיסת הפדרליזם (מורחבת לטובת הברית או מצומצמת לטובת המדינות) ואת היחס לעבדות ולהתפשטות העבדות.
גורמים קצרי טווח המבוססים על הגורמים ארוכי הטווח שהאיצו את פרוץ המלחמה: הגידול הספציפי בספר בעקבות המלחמה עם מקסיקו, ששוב העמיד את ארה"ב בצורך להכריע לגבי אופי השטחים שהתווספו, הקושי לחתור לפשרות או לקיים אותן, בגלל הנהגה כושלת שלא השכילה לקבוע עקרונות ברורים וקבועים לשטחים חדשים, פסיקות של בית המשפט ששינו את כללי המשחק או החשדנות הגוברת בין שני הצדדים.
בנוסף, בשנות ה-50 אירעו לא מעט אירועים, חלקם אלימים, שקירבו את שני הצדדים למלחמה ובהם: אירועי קנזס שוטטת הדם באמצע שנות ה-50 (מאבק בין מתיישבים בעלי אידיאולוגיה צפונית לבין מתיישבים בעלי אידיאולוגיה דרומית לגבי קביעת אופייה של טריטוריית קנזס), פסק הדין בעניין דרד סקוט (הפסיקה שחייבה להשיב עבד מהצפון לדרום), הכאת חבר הסנאט צ'רלס סאמנר, מסע הרציחות של ג'ון בראון נגד בעלי העבדים, תפיסתו והוצאתו להורג, בחירתו של מתנגד העבדות - אברהם לינקולן לנשיאות בכוח הדמוגרפי של הצפון, פרישת שבע המדינות הראשונות בדרך להקמת הקונפדרציה והאירוע שהצית המלחמה – התקרית בפורט סמטר, בקרוליינה הדרומית, שאליו נשלחו כוחות פדרליים (מהצפון) כדי לשמור על מוצבי הברית בשטח הדרום (והצטרפותן של ארבע מדינות נוספות, ובראשן וירג'יניה לאחר אירועים אלה).

הגורמים בהרחבה (ובנפרד, עד כמה שניתן):
תפיסות כלכליות מנוגדות בין הצפון לדרום: כבר עם הקמת ארה"ב היה ברור שקיימות בה שתי מערכות כלכליות שונות: המערכת הכלכלית של הצפון התבססה אמנם תחילה על חקלאות אך במשך הזמן הלכו והתפתחו בה הגורמים המסחריים והתעשייתיים. גורמים אלה שאפו ליצור שוק בלעדי למוצריהם ולכן החלה ממשלת ארצות הברית בחקיקת מכסי מגן. מכסי מגן אלה פגעו במערכת הכלכלית של הדרום שהייתה חקלאית והתבססה על בעיקר על גידולי כותנה וטבק. אנשי הדרום העדיפו לרכוש מוצרים אנגליים אך מכסי המגן הגבוהים מנעו מהם לעשות  זאת. ויכוח זה ביטא גם את היחס לפרשנות החוקה: האם פרשנות רחבה המקנה סמכויות רבות לשלטון  המרכזי (הצפון) או סמכות מצומצמת המקנה סמכויות רבות לשלטון המקומי (הדרום).

הויכוח על מימוש הפדרליזם: העיקרון מעוגן בחוקה וע"פ התיקון העשירי: "הסמכויות שלא ניתנו על ידי החוקה לארה"ב, ולא הופקעו על ידי החוקה מהמדינות, שמורות לכל מדינה ומדינה בפני עצמה, או לבני העם." עם זאת, ניתן היה לפרש תיקון זה בדרכים שונות. בעוד מדינות הצפון תמכו בפרשנות רחבה המקנה לסמכויות רבות לשלטון הפדראלי, הסתפקו מדינות הדרום בפרשנות המצמצמת את כוחו של השלטון הפדראלי. הצפון שאף באמצעות הממשלה המרכזית, הן להגביל את תחומי העבדות (פשרת מיזורי, הפשרה הגדולה), ואילו הדרום חש ממורמר בשל כך, מתוך רצונו לקבוע בעצמו את אורח חייו (פסק הדין במשפט דרד סקוט שיקף תמיכה בדרום ובייחוד ביטול חוקיותה של פשרת מיזורי). עניין מעמד הממשל הפדראלי בא לידי ביטוי גם בנושא מכסי המגן, כשהדרום טען שהמסים הללו אינם לטובת הכלל ומשרתים את ערי הצפון בחוף המזרחי בלבד.

הספר, כתופעה ותפיסה: ללא כל קשר לתיאוריה של טרנר, היווה הספר גורם משמעותי ביותר לפרוץ מלחמת האזרחים האמריקנית וזאת בעיקר אחרי שנת 1820. היה זה למעשה מאבק בין צפון לבין הדרום על השליטה בשטחים העצומים של המערב. לא זו בלבד אלא שהתחדדה ההכרה שמי ישלוט בשטחים אלה יכתיב את עתידה הפוליטי והכלכלי של ארה"ב. עד 1861 הצליחו הצפון והדרום לגבש שורה של פשרות (פשרת מיזורי* ב-1820, הפשרה הגדולה** ב-1850 וחוק קנזס-נברסקה ב-1854***) שדחו את ההתנגשות הבלתי נמנעת. למעשה עם סיום כיבוש הספר והשלמת ההשתלטות היבשתית מחוף האוקיאנוס האטלנטי לחוף האוקיאנוס בשקט אזלו הפשרות ושני הצדדים נאלצו עתה להתמודד זה מול זה באופן ישיר.

החרפת היחסים בין דרום לצפון עקב שאלת העבדות. בצפון הלכו וגברו המגמות האבולישיוניסטיות (ביטול העבדות). זו אמנם הייתה קבוצת מיעוט, אך בעלת השפעה רבה על האופן השלילי שבו הוצגה העבדות בצפון. להשפעה רבה במיוחד זכה ספרה של הרייט ביצ'ר סטו "אוהל הדוד טום" (1852). גם משפטו של דרד סקוט (1857) זכה לתהודה גדולה ועורר דעת קהל עוינת בצפון נגד הדרום. עניין העבדות קשור כמובן לנושא הספר ולגבולות ההתפשטות של העבדות לטריטוריות ולמדינות החדשות המצטרפות לברית.הצפון חשש שהתפשטות העבדות הרסנית לחברה ולכלכלה האמריקנית.

מנגד באותן שנים, נאבק הדרום על תדמיתו ניסה להוכיח את "מוסריות העבדות" תוך העלאת טיעונים מסוגים שונים:
  • ע"פ תפיסת הדרום, הלבנים למעשה מגנים על השחורים – ודואגים למחסורם החומרי. זאת לאור "העובדה", שהשחורים אינם כשירים לממשל עצמי ולדאגה עצמית. לפיכך, שחרור העבדים הוא לא מוסרי, ואף יביא לפגיעה בשחורים.
  • הדרום דואג לרווחת השכבה הנמוכה ביותר אצלו – העבדים השחורים בצורה אנושית יותר מאשר הצפון לעובדים ולעניים בערים הגדולות (תזונה טובה יותר, טיפול בזמן חולי וזקנה). כלומר, הטיעון הוא שלצפון אין שום עדיפות מוסרית לעומת הדרום, אלא שהוא גם נוהג בצביעות כשטוען כך.
  • שחרור העבדים עלול למוטט את המערכת הכלכלית בדרום (ובארה"ב כולה) ולהביא לפגיעה קשה בכלכלת ארה"ב וברווחת תושביה. 

הגידול הדמוגראפי של הצפון. רוב המהגרים שזרמו מאירופה לאמריקה במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-19, נקלטו בצפון וחיזקו בהדרגה את כוחה הפוליטי בקונגרס ובמספר האלקטורים לבחירת הנשיא. הדרום ראה בדאגה התחזקות פוליטית זו וחשש מהפרת האיזון ושינוי יחסי הכוחות בין שני חלקי

"דור הנכשלים" של שנות ה-50 (במאה ה-19). לאחר מותם של שלושת הסנטורים והמדינאים החשובים: וובסטר (צפון), קלהון (דרום), קליי (מערב), נוצר חלל גדול בהנהגת ארה"ב ובשנים אלה כיהנו כנשיאים דמויות חלשות אופי (פילמור, פירס, ביוקנן) שלא השכילו להמשיך את מגמת הפשרות.

האלימות של שנות ה-50: ב-1854 נערכו קרבות בין תומכי התנגדות למתנגדי העבדות בקנזס ("קנזס השותתת דם"), מסע הרציחות של ג'ון בראון בבעלי עבדים – וכן תפיסתו, משפטו והוצאתו להורג, הכאת הסנטור סאמנר מהצפון על ידי תומכי עבדות.

בחירתו של אברהם לינקולן בקולות "צפוניים" בלבד, יצרו בקרב מדינות הדרום שנבחר נשיא סקטוריאלי שידאג רק לאינטרסים של מדינות הצפון. עניין זה זרז את החלטתן לפרוש מהברית ואת אירועי פורט סמטר, נקודת הפתיחה הפורמאלית לתחילת המלחמה.

הפשרות:
ראו גם מפה בקישור המצורף - כאן
1787 – פקודת צפון מערב: בשטחים הצפון-מערביים שסופחו לברית לאחר מלחמת העצמאות נאסרה העבדות.
* 1820 – פשרת מיזורי:  בפשרה זו נקבע שבשטחי "רכישת לואיזיאנה" (השטח העצום שהנשיא ג'פרסון רכש מנפוליאון ב-1803), תיאסר העבדות מצפון לקו הרוחב 30 36. עם זאת הותר למדינת מיזורי, השוכנת צפונית לקו זה להצטרף כמדינת עבדות. לאחר פשרה זו, שולבו מדינות חדשות רק בזוגות כדי לא להפר את האיזון של הייצוג בסנאט.
** 1850 – הפשרה הגדולה: בעקבות כיבושי המלחמה עם מקסיקו, נותר צורך חדש להכריע מה ייעשה ב"ספר החדש". בפשרה זו הוחלט שקליפורניה תוכר כמדינה "צפונית" (ובכך הופר איזון הייצוג בסנאט) ונאסר סחר העבדים בעיר הבירה וושינגטון. מנגד, הדרום זכה להתחייבות לאכוף את חוק העבדים הנמלטים. בנוסף, לא נקבעה מדיניות לגבי השטחים הנוספים כדי על מנת שלא להתחייב לטובת צד כזה או אחר.
*** 1854 – חוק נברסקה – קנזס. ע"פ חוק זה נקבע שאופייה של קנזס יוכרע ע"פ עיקרון "הריבונות העממית", כלומר ע"פ הכרעת הרוב בשטח (כאשר קנזס היא מצפון לקו הרוחב 30 36 שנקבע בפשרת מיזורי).

  דרכי השיקום החוקתיות, הכלכליות והחברתיות
המלחמה הסתיימה בניצחונה של ברית מדינות הצפון. מצד אחד, המלחמה הביאה למותם של כ-620,000 נפשות, עשרות אלפי פצועים, הרס וחורבן כלכלי, נפשי ומוסרי, שלא ניתן למדידה. מצד שני, המלחמה האיצה את התיעוש בצפון וקידמה את המהפכה התעשייתית בארה"ב, והחלה תקופה של שלטון רפובליקני כמעט רצוף מ-1861 ועד 1933 (בתקופה זו כיהנו רק שני נשיאים מהמפלגה הדמוקרטית).
תקופת השיקום (1876-1865): בתקופת השיקום הייתה מחלוקת קשה בין אנשי הצפון האם להנהיג מדיניות פייסנית כלפי הדרום המנוצח על מנת לחזק את המוטיבציה שלה לחזור לזרועות הברית או שמא מדיניות של נקמה והענשת המדינות המרדניות. יש לזכור שלינקולן נרצח ע"י מתנקש דרומי ב-1865 ובמקומו הושבע הנשיא אנדרו ג'ונסון, שלא הייתה לו אותה מנהיגות של לינקולן. הרצח שימש עילה לתומכי הענישה להקשיח את המדיניות כלפי הדרום תוך הפיכת לינקולן לקורבן קדוש. מי שהובילו את המדיניות לאחר רצח לינקולן היו אנשי המפלגה הרפובליקנית בקונגרס. הקולות הדומיננטיים במפלגה זו קראו להענשת הדרום.
תיקונים חוקתיים: הקונגרס האמריקני ביצע בשנים 1870-1865 שלושה תיקונים בחוקה. תיקונים אלו בוצעו לפני שמדינות הדרום הוחזרו מבחינה חוקית לברית. בין השנים 1866 ל-1870 ישנה החזרה פורמאלית של מדינות הדרום לברית, ובין השנים 1876-1870 ישנה החזרת ריבונות פנימית באופן מעשי למדינות הדרום. המהלך הושלם עם יציאת הצבא הפדרלי ב-1876.

בתחום החוקתי הוכנסו כאמור שלושה תיקונים משמעותיים מאוד:
התיקון ה-13 – ביטול ואיסור העבדות בארה"ב (1865).
התיקון ה-14 – התיקון קבע שכל מי שנולד או התאזרח בארה"ב הוא אזרח ארה"ב ואזרח המדינה שבה הוא גר. כלומר, נעשתה כאן הכרה באזרחותם של השחורים. ההכרה במעמד האזרחי של השחורים הייתה כרוכה בהתחייבות לקיום זכויותיו של כל אזרח (בצורה שווה). התיקון חיזק את כוחו של השלטון המרכזי על פני שלטון המדינות במערכת הפדראלית. בנוסף, התיקון הגביל אנשי דרום המעורבים במלחמה נגד הברית מלתפוס משרות אזרחיות או צבאיות (1868).
התיקון ה-15 – הגנה על זכויות השחורים לבחור ולהיבחר (1870). ניסוח התיקון מתייחס לזכותם של כל אזרחי ארה"ב להצביע בבחירות ללא הגבלה בגלל גזע, צבע או מצב עבדות בעבר.

בתחום הכלכלי והחברתי:
·         שיקום הדרום מנזקי המלחמה ומעבר מכלכלת מלחמה לכלכלת שלום. שיקום נזקי המלחמה ע"י סלילת כבישים, השקעה בתעשיות ועוד.
·          סיוע לעבדים משוחררים להשתלב בחברה ובכלכלה ע"י הממשל הפדראלי – לשכת העבדים המשוחררים. הלשכה דאגה להאכיל והלביש את מי שידו לא הייתה משגת.
·         העברת אדמות במקומות מסוימים לשחורים, בחסות הצבא. מצב זה יתערער עם נסיגת הצבא.

לאחר נסיגת הצבא הפדראלי ב-1876, ביסס הדרום מדיניות של דחיקת השחורים בעזרת חוקי "ג'ים קרואו" (Jim Crow Laws) שהפלו את האפרו-אמריקנים בהיבטים שונים של שירות ציבורי – כמו בחינוך, תחבורה, תעסוקה ועוד. מגמה זו קיבלה חיזוק בפסיקת בית המשפט בעניין פלסי נגד פרגוסון (1896) בעניין הפרדה בתחבורה הציבורית, כשקבע בפסיקתו ש"נפרד, אבל שווה" היא מדיניות לגיטימית.
מצב דברים זה המשלב בין אפליה ממוסדת לתופעות של אלימות ורדיפה (KKK) נמשך עד ההתעוררות המאבק הציבורי והמעורבות של השלטון בעשורים שלאחר מלה"ע השנייה.
  

ג. מאבק השחורים למען שוויון זכויות במאה ה-20 (עמ' 97-80)
הגורמים להתחזקות מאבק השחורים במחצית השנייה של המאה ה-20
·         השירות בצבא במהלך מלה"ע ה-2 העניק לגיטימציה לדרוש זכויות. השתלבות האפרו- אמריקנים בצבא במסגרת הגיוסים הנרחבים של שתי מלחמות העולם, באה לידי ביטוי בדרישתם לזכויות שוות. במלחמת העולם הראשונה שירתו בצבא האמריקני כ-370,000 אפרו-אמריקנים ובמלחמת העולם השנייה התקרב מספרם למיליון. העובדה שהאפרו-אמריקנים "היו מספיק טובים בשביל להלחם" הביאה לכך שהם לא היו מוכנים בשום פנים ואופן לחזור לתנאי האפליה והקיפוח הקודמים. לא זו בלבד אלא שחלק ניכר מחיילים אלה לחם נגד גרמניה, מדינת אויב בעלת אידאולוגיה גזענית ולא היו מוכנים עוד לספוג אפליה על רקע גזעני. הנשיא טרומן (בעקבות הדו"ח) הצליח להביא כבר ב-1948 לביטול האפליה בצבא (ולפיכך ניתן לראות גם בצעד תקדימי זה סיבה נוספת להתפרצות המאבק). גם הנשיא קנדי התייחס לכך שאפרו-אמריקנים משרתים בצבא האמריקני "המבקש לקדם את כל מי שמבקשים להיות חופשיים" ובאותה עת סובלים מאפליה בבית ולפיכך יש לפעול לתיקון מצבם.

·         הדימוי של אמריקה במלחמה הקרה חייב אותה לשנות את מדיניותה כלפי האפרו-אמריקנים. האפרו-אמריקנים הבינו שניתן לנצל לטובתם את המלחמה הקרה לטובת מאבקם מתוך ידיעה שהמשך הקיפאון במעמדם המשפטי, החברתי והכלכלי תורם לדימוייה השלילי של "הדמוקרטיה האמריקנית הנאורה" במאבקה נגד ברית המועצות הקומוניסטית הפוגעת בזכויות האדם. הנשיא אייזנהאואר הודה שהאפליה במדינות הדרום פוגעת קשות ביוקרתה של ארה"ב.

·         השפעתם של מאבקים אנטי קולוניאליים על עמדת האפרו-אמריקנים (וייטנאם, אלג'יריה). בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה החל גל משמעותי של התנגדות עמים באפריקה ובאסיה נגד הקולוניאליזם המערבי. במסגרת מאבק זה נוצח האדם הלבן על ידי עמים שנחשבו "נחותים" (ההסתבכות האמריקנית בקוריאה, ההתקפלות של הצרפתים מהודו-סין ומאלג'יריה, הויתור של בריטניה על הודו ועוד). האפרו-אמריקנים שהיו עדים לתופעה היסטורית זו, קיבלו השראה ממאבקים אלה. כך למשל אימץ מרטין לותר קינג את תורתו של מהטמה גאנדי.

·         הפיכתם של האפרו-אמריקנים לכוח אלקטורלי משמעותי במדינות הצפון, מחייבת תשומת לב לצרכיהם. היחס המפלה של מדיניות הדרום כלפי האפרו-אמריקנים תחת החסות המשפטית הפדרלית "נפרד אבל שווה" גרם בין היתר להגירה משמעותית צפונה. במדינות הצפון השחורים יכלו לבחור באופן חופשי ולפיכך הפכו לכוח אלקטורלי משמעותי שיכול להציב תביעות שיש להתחשב בהן. רוב השחורים היגרו לערים הגדולות והתגוררו בשכונות נפרדות שקיבלו את הכינוי "גטאות". יש להבין שהחיים בתוך שכונות צפופות, עניות ומוכות פשע, הגבירו את פעולות המרי של השחורים.

·         צמיחתה של הנהגה משמעותית. קמה שכבת מנהיגים משמעותית ובראשה מרטין לותר קינג. קינג במתינותו ובשיעור קומתו הציבורי והמוסרי הצליח לנסח מטרות ברורות ודרכי פעולה למאבק של האפרו-אמריקנים והשכיל להפוך את שאלת זכויות האזרח של בני גזעו לשאלה כלל אמריקנית.

הפעולות של הרשויות הפדראליות בארה"ב לתיקון מצב השחורים
בהקשר זה, חשוב להבין, שגם רשויות השלטון הפדרליות פעלו בתקופה זו מתוך מחשבה על מעמדה של ארה"ב כמעצמה עולמית, המייצגת את ערך החירות בזמן המלחמה הקרה.

הרשות השופטת ביהמ"ש העליון:
פסיקת "בראון נגד מערכת החינוך של טופקה" (1954)
ב-1950 החל ה-NAACP לפעול לביטול האפליה בתחום החינוך. עד אז, עסק בעיקר בפעילות חינוכית ובעניינים מקומיים. ב-1954 פסק שופט ביהמ"ש העליון ארל וורן בתיק זה, שהתפיסה "נפרד אבל שווה" (כפי שנקבעה במשפט פלסי נגד פרגוסון) היא גזענית ומנוגדת לתיקון ה-14 בחוקה המחייב שוויון בפני החוק. ההנחה של ביהמ"ש התבססה על התפיסה שחינוך בתקופה המודרנית מהווה כלי עיקרי להכשרת אזרחים לקראת עתידם, ולפיכך הוא מהווה יעד מרכזי של השלטון. לכן, הפרדה של תלמידים על בסיס גזעי יוצרת רגשי נחיתות חברתיים הפוגעים ביעדי השלטון. פסיקה מהפכנית זו היוותה סדק ראשון ועמוק במערכת האפליה הממוסדת של מדינות הדרום, וגררה אחריה את הרשויות הפדראליות האחרות. היא פסלה את הפסיקה "נפרד אבל שווה", וטענה שההפרדה מבטלת את השוויון.
הרשות המבצעת – צעדי הנשיאים השונים
נשיאי ארה"ב עשו שימוש בכוחות צבא כדי לאלץ את שלטונות הדרום ליישם את מדיניות האינטגרציה. הנשיאים הסבירו את הצעדים הן בשם זכויות האדם הבסיסיות המהוות חלק בלתי נפרד מהרוח האמריקנית והן בגלל תדמיתה הציבורית של ארה"ב בעיני העולם, בייחוד על רקע המאבק בקומוניזם במסגרת "המלחמה הקרה".
הערה: שימו לב שנשיאי שתי המפלגות ביצעו פעולות לאכיפת השוויון בדרום.

דוגמאות
·         1947 – הדין וחשבון של ועדת טרומן. הנשיא טרומן הקים ועדה שנועדה לבדוק את מצב זכויות האזרח בארה"ב. הדו"ח היה ביקורתי ביותר וחשף את מצבם הקשה של השחורים, הן מבחינת האפליה הממסדית והן מבחינת האלימות שהופנתה כלפיהם. טרומן אימץ את הדו"ח וביקש מהקונגרס להפוך את ההמלצות לחוקים, אך מי שהכשיל זאת היו חברי מפלגתו מהדרום.
·         1957 – הנשיא הרפובליקני אייזנהאואר שיגר כוח צנחנים לליטל רוק, ארקנסו, כדי לאכוף על השלטונות המקומיים את פסיקת ביהמ"ש העליון ולאפשר לתלמידים שחורים להיכנס לביה"ס התיכון המקומי.
·         1962 – הנשיא הדמוקרטי קנדי שיגר את הצבא לאוניברסיטת מיסיסיפי כדי להשליט סדר ולאפשר לסטודנט השחור, ג'יימס מרדית', להתקבל ללימודים גבוהים ולשמור על הסדר בעיר מחשש למהומות.
·         1963 – קנדי חתם על פקודה ההופכת את המשמר הלאומי של מדינת אלבמה לצבא פדרלי כדי לאכוף על מושל המדינה ג'ורג' וולאס לאפשר לשני סטודנטים שחורים להירשם לאוניברסיטת אלבמה. עניין זה מבטא את עליונות הפדרציה על המדינות.
·         1965 – הנשיא ג'ונסון גייס את המשמר הלאומי של מדינת אלבמה (אשר פיזר בכוח מצעד למען שוויון זכויות השחורים) לשירות בצבא הפדראלי כדי להגן על משתתפי המצעד ולהבטיח את מהלכו התקין.




הרשות המחוקקת
1) חוק הזכויות האזרחיות (1964) – חוק זה עיגן את זכויות ההצבעה של השחורים. כמו כן, הובטח ביטול מדיניות ההפרדה ברוב תחומי השירותים הציבוריים (מסעדות, בתי קולנוע, בתי מלון ועוד) תוך מתן דגש על תחום החינוך הציבורי. החוק חייב חלוקה שוויונית של כספי סיוע פדראליים תוך איום להפסיק תכניות סיוע אם תימשך אפליה כלשהי. סעיף נוסף כלל את ביסוס ההזדמנויות השוות בתעסוקה.
2) התיקון ה-24 בחוקה (1964) – תיקון זה קבע שארה"ב (או כל אחת ממדינותיה) אינה רשאית לשלול או להגביל זכויות הצבעה מטעמי אי תשלום מס קלפי או כל מס אחר.
2) חוק זכויות ההצבעה (1965) – חוק זה מפרט את זכויות ההצבעה באופן שלא יתיר שום מקום ל"לולאות משפטיות" – חוק ללא פרצות שיאפשרו למדינות הדרום להתעלם מקיומו. החוק אסר כל תנאי מוקדם או מבחן כלשהו (קריאה, כתיבה, הישג חינוכי/מוסרי) כתנאי לזכות הצבעה, וכן ביסס אמצעי אכיפה נאותים.
3) סעיף "הדיור ההוגן" (1968) בחוק הזכויות האזרחיות – חוק זה אוסר אפליה במכירה/השכרה של מקום מגורים בשל גזע, צבע, או מוצא לאומי. החוק גם מטפל בביטול ניסוח של מודעות בעלות תוכן מפלה. סעיף אחר נועד למנוע אפליה מצד מוסדות פיננסיים כמו בנקים.

דרכי פעולה של השחורים במאבקם: בדרכי שלום (מרטין לותר קינג) או בכוח/אלימות (הכוח השחור, מלקולם אקס). אינטגרציה לעומת התבדלות ושמירה על תרבות שחורה.
הויכוח בין מרטין לותר קינג למלקולם אקס, שני המנהיגים הבולטים במאבק האפרו-אמריקנים בשנות ה-60, בא לידי ביטוי הן בהגדרת מטרת המאבק של האפרו-אמריקנים והן בהגדרת דרך המאבק שלהם בארה"ב. שני המנהיגים נרצחו על רקע על רקע רעיונותיהם. קינג נרצח ע"י מתנקש לבן, ואילו אקס ע"י מתנקשים מ"אומת האסלאם" שממנה התנתק. קינג האמין בשוויון זכויות מוחלט ובאינטגרציה מלאה בכל תחומי החיים, תוך מאבק במבנה הגזענות הדרומי. אקס לעומת זאת, היה מקורב לרעיונות "אומת האסלאם", שגרסה כי האדם הלבן מונע באופן מודע מהאדם השחור להשתלב בחברה האמריקנית. ע"פ תפיסה זו, יש לשאוף להפרדות, תוך הקמת כלכלה ושירותים נפרדים בתעשייה, במסחר ועוד. מטרתה הייתה הקמת מדינה שחורה על אדמה אמריקנית. רעיונות אלה שללו את הלאומיות האמריקנית, שללו מעורבות בקהילה הלבנה, ולפיכך הדוגלים בהם נמנעו מלהשתתף במאבק לתיקון זכויות האזרח.
מרטין לותר קינג האמין שהדרך להשיג זכויות אזרח ואינטגרציה מלאה מתבססת על רעיון ההתנגדות הבלתי-אלימה ואי-ציות אזרחי לחוקי האפליה (תוך השפעה מהמנהיג ההודי מהטמה גנדי). קריאותיו של קינג לפעילות בלתי-אלימה עוררה התנגדות בקרב קבוצות מיליטנטיות יותר בחברה האמריקנית כמו מלקולם אקס, "אומת האסלאם" ותנועת "הכוח השחור". אלה תמכו במקרה הצורך בשימוש באלימות, וזאת על רקע האלימות שהופעלה נגד האפרו-אמריקנים בארה"ב (הרוגים בפעולות המשטרה במהלך הפגנות, טרוריסטים לבנים שפוצצו למשל כנסייה בבירמינגהם, אירוע שהביא לרציחתן של ארבע נערות). תפיסות "הכוח השחור" התנגדו לאינטגרציה בטענה שההשתלבות מבטאת ביטול עצמי של השחורים ותרבותם ותביא למיזוג רק של שחורים ממעמד סוציו-אקונומי גבוה. סטוקלי קרמייקל, שהחדיר את המושג "כוח שחור" גם שאף לארגן קהילות אפרו-אמריקניות במרכזי הערים ושהן תיקחנה לידיהן את השליטה בחייהן תוך גילויים של עוצמה ותרומה חיובית לחברה הכללית.
דרכי פעולה בפועל:
·         הקמת ארגונים וקבוצות לחץ: NAACP (הארגון הארצי למען קידום אנשים כהי עור),      ה-,SCLC הפנתרים השחורים ועוד.
·         פעילות משפטית – ה-NAACP היה מעורב ביוזמה ובליווי של יוזמות משפטיות לטיפול באפליית השחורים וביצירת יחסי ציבור חיוביים. הדוגמה הזכורה ביותר היא במשפט בראון נגד מערכת החינוך של טופקה, קנזס. 1954
·         החרם על האוטובוסים במונטגומרי, אלבמה (דצמבר 1955), שנמשך 381 יום. החרם החל לאחר מאסרה של רוזה פארקס, חברת ה-NAACP, שסירבה לפנות מקום ישיבה המיועד ללבנים בלבד. צעד זה הוביל את חברת האוטובוסים על סף פשיטת רגל ולביטול תקנות ההפרדה. במקביל לחרם, פעולות של עזרה הדדית כדי להתנהל ולהסתדר בזמן החרם.
·         שביתות שבת בפתח בתי עסק. עשרות שחורים היו מגיעים למסעדה או מזנון ומבקשים שירות במקום בו יבחרו לשבת, וכשלא נענו נהגו לשבת בפתח העסק ולמנוע כניסה של אחרים. המשטרה פיזרה את השביתות הללו ועצרה את השובתים שסירבו להשתחרר בערבות וכך שיבשו את פעולות בתי המעצר. בתי עסק רבים ביטלו מרצונם את ההפרדה כדי לא לפגוע בעסקיהם.
·         הצעדה לוושינגטון (אוגוסט 1963). קרוב לרבע מיליון מפגינים צעדו לוושינגטון. לרגלי האנדרטה של הנשיא לינקולן נשא קינג את נאומו המפורסם "יש לי חלום", בו קרא לביטול האפליה וליצירת חברה אמריקנית שוויונית ומאוחדת. במהלך ההפגנה נפגשו נשיא ארה"ב קנדי וסגנו לינדון ג'ונסון עם עשרה מנציגי המפגינים. בהצהרה שמסר הנשיא בתום הפגישה הביע את קורת רוחו מהסדר שנשמר במהלך הצעדה והבטיח שהממשלה הפדראלית תמשיך במאמציה להשיג יותר תעסוקה ולמנוע אפליה. הישגים אלה היו מהמטרות הראשיות של הצעדה. באותן שנים נערכו צעדות נוספות – אחת הידועות שבהן, היא הצעדה (או הצעדות) שנערכו ב-1965 מסלמה למונטגומרי, כדי לקדם את זכויות ההצבעה השוות.
·         מהומות עירוניות כביטוי ממחאה שהובילו לאלימות והרס. אכזבת השחורים מקצב התיקונים באה לידי ביטוי בשנים 1968-1964 (ימי השיא בביטול האפליה!). בגטאות של הערים הגדולות (שיקגו, לוס אנג'לס, פילדלפיה) פרצו מהומות אלימות בהן נשדדו ונבזזו חנויות כשבמהלך ההתנגשויות עם המשטרה היו נפגעים ואף לא מעט הרוגים. למרבה האירוניה הטרגית, באפריל 1968, לאחר רצח קינג פרץ גל מהומות קשה של פורעים שרמסו את קריאתו לאי-אלימות.
                       



תגובת הדרומיים למאבק השחורים.
  • ניסיון לשמר את היסודות המשפטיים המפרידים (המפלים) בין לבנים לשחורים.
  • פעולות של מוסדות שלטון של המדינות – אם ברמת מושלים, שופטים או מערכת האכיפה (משטרה, משרד שריף וכו').
  • פעולות של ארגונים (KKK) או בודדים נגד שחורים ונגד פעילי זכויות אדם.
עמדת מדינות הדרום התעצבה עם סיום מלחמת האזרחים וביטול העבדות. עמדה זו התבססה על יצירת מערכת הפרדה "חוקית" שמצאה את ביטוייה ב"חוקי ג'ים קראו" וקיבלה חיזוק מבית המשפט העליון שפסק במשפט "פלסי נגד פרגוסון" (1896) שמדיניות "נפרד, אבל שווה" היא לגיטימית. מדיניות זו יצרה הפרדה בין שחורים ללבנים בכל תחומי החיים, כשבאמצעות הפרדה זו הצליחו לשמור הלבנים על מעמדם החברתי ולשמר תפיסות גזעניות. השינויים שהחלו להתחולל בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20, והתיקונים שנעשו ברשויות הפדראליות לביטול ההפרדה במדינות הדרום, עוררו התנגדות עזה שהתבססה על הטיעונים הבאים:
·         מדינות הדרום דבקו בפרשנות מצומצמת של החוקה ותיקוניה. לפיכך אין קריאה "בין השורות" אלא רק פרשנות ישירה. לפיכך כל עוד לא התייחס התיקון ה-14 לנושא החינוך, הרי שמבחינת מדינות הדרום הן זכאיות לפעול על פי מצפונן. לא זו בלבד, אלא שפרשנות אחרת מטעם רשויות השלטון הפדראליות מהווה חריגה מסמכות זו. הדרום לא קיבל אפוא את פסיקת בית המשפט בעניין בראון נגד מערכת החינוך (1954) שקבעה שההפרדה במערכת החינוך מנוגדת לתיקון ה-14.
·         מדינות הדרום גייסו גם את הטענה שהחלטת בית המשפט עלולה לפגוע במרקם היחסים בין לבנים לשחורים כפי שהתגבש במשך שנים רבות. זו כמובן טענה צינית אבל ניתן לראות בדברים גם נבואה שהגשימה את עצמה שכן -  ככל שנמשכו התיקונים, כך התגברה האלימות עד סוף שנות ה-60. בין האירועים האלימים: פיצוץ כנסיית שחורים בבירמינגהאם, אלבמה. בפיצוץ נהרגו 4 ילדות (ספטמבר 1963). כך גם רצח פעילי זכויות אזרח במיסיסיפי (יוני 1964 – עניין שתואר בסרט שצפינו בו – מיסיסיפי בוערת). מאחורי הפעולות האלימות בדרום שכללו לא רק פגיעה פיזית אלא גם פגיעה ברכוש עמדו לעתים קרובות אנשי הקו-קלוקס-קלאן.
·          ניצול מהומות שחורים בערים צפוניות (יולי 1964), או מהומות אלימות בלוס-אנג'לס בהן נהרגו 34 בני אדם (אוגוסט 1965) כדי להסית את דעת הקהל ולהבהיל את האוכלוסייה הלבנה מפני סכנות האינטגרציה.
·         מדינות הדרום מתנגדות לניסיונות הממשל הפדראלי לכפות אינטגרציה, אך תוך שמירה על החוק. בכך ניתן לראות את השפעת הטראומה של מלחמת האזרחים. חלק מנציגי שלטון הדרום המשיכו להתסיס, וזכורים למשל דבריו של ג'ורג' וולאס, מושל אלבמה שנבחר ב-1963: "הפרדה עכשיו. הפרדה מחר. הפרדה לתמיד!". וואלס גם עמד בפתח האוניברסיטה של אלבמה וניסה למנוע כניסת סטודנטים שחורים. הנשיא קנדי הורה לכוחות הצבא לאכוף את מדיניות האינטגרציה. בזקנתו התחרט וולאס על כמה מהכרזותיו וטען שהן נועדו לצרכים פוליטיים שיביאו לבחירתו למשרת המושל.
·         כוחות הביטחון המקומיים של מדינות הדרום הפגינו אלימות רבה כלפי המפגינים השחורים שרבים מהם היו ילדים. התמונות הקשות ששודרו בטלוויזיה הביאו לשינויים בדעת הקהל הלאומית לטובת השחורים. יש לזכור שחלק לא מבוטל מנציגי השלטון וכוחות הביטחון בדרום היו מקורבים או חברים בקו-קלוקס-קלאן.






פרק 5 –  הקפיטליזם האמריקני מסוף המאה ה-19 (עמ' 150-110)
5א. מאפייני הקפיטליזם, גילוייו והשלכותיו הכלכליות, החברתיות והפוליטיות משלהי המאה ה-19 ועד למלחמת העולם הראשונה, התנועה הפרוגרסיבית ותיקוניה. 

התקופה שבה נדון במסגרת סעיף זה: 1914-1865 (1918).
תקופת ה"ביג ביזנס" או ה"דור המוזהב"* - גורמים ומאפיינים (עמ' 121-110):
*מוזהב כביטוי ביקורתי לחברה שרק שכבה דקה נהנית מהעושר.
* תיעוש נרחב וניצול אוצרות טבע. בשנים אלה הייתה התפתחות אדירה בענפי תעשייה שונים ומגוונים, והנתונים מעידים על השקעות גדולים, המסמנות צמיחה אדירה בביקוש ובהיצע. לכך נלוותה גם צמיחה בתפוקת חומרי גלם. כך למשל הייתה צמיחה אדירה בתחום ייצור הברזל והפלדה בין השנים 1906-1876. התפוקה עלתה בשנים אלה פי 44. כמו כן, נרשמה עלייה כמעט פי שישה בערך תפוקת הנפט והפחם בין השנים 1910-1880. כך נרשמו עליות בגילוי וניצול משאבים כמו זהב, כסף, נחושת, עץ ועוד. התיעוש הושג בין היתר באמצעות אוכלוסיית המהגרים ההולכת והגדלה וביסוס התעשייה על "פס הייצור". הייצור ההמוני הביא בהדרגה להיעלמם של בעלי מלאכה ואומנים כמו סנדלרים, חייטים וכו'.
* המצאות וגילויים טכנולוגיים ויצירת פטנטים. עד 1860 נרשמו כ-36,000 פטנטים ואילו ב-30 השנים הבאות נרשמו כ-440,000 פטנטים. בין היתר הומצאו באותן שנים הנורה החשמלית, הפונוגרף, מצלמת הקולנוע, מכונת התפירה, מכונת הכתיבה. התפתחות דרמטית אחרת הייתה בגילוי השיטה לשכלול ייצור הפלדה, מרכיב קריטי בהנחת היסודות של אחד ממאפייני העיור בתקופה זו – גורדי השחקים הראשונים.  להמחשה, בשנת 1900 ייצרה ארה"ב את כמות הפלדה שייצרו בריטניה וגרמניה יחדיו (שתי המדינות המדורגות אחרי ארה"ב בתחום ייצור הפלדה). בנוסף, הניח הנרי פורד את הבסיס לשיטת העבודה החדשה ע"פ סרט נע, המצאה זו הגדילה בשיעור דרמטי את הספק העבודה של הפועלים ואת כמות הייצור. שני תחומים נוספים קריטיים בעניין הנחת התשתית לארה"ב מתועשת הם התחבורה והתקשורת. בתחום התחבורה – כבר נפרשה רשת של מסילות ברזל שחצו את ארה"ב ממזרח למערב. בשנים אלה נוספו עשרות אלפי קילומטרים של מסילות. הרכבות אפשרו מעבר מהיר ומסיבי של חומרי גלם ובני אדם ממקום למקום. בתחום התקשורת פיתח מורס באמצעי המאה ה-19 את הטלגרף. המצאה אפשרה להעביר מסרים מיידיים בלי להתחשב במגבלות מרחק. בהמשך, פיתח אלכסנדר גרהם בל את הטלפון, ששינה את החברה ואת דפוסי ההתנהלות שלה.
* צמיחת האוכלוסיה. לאחר תום מלחמת האזרחים, גדלה אוכלוסיית ארה"ב בצורה ניכרת. אם לפני המלחמה היו 31 מיליון אמריקנים הרי שב-1900 כבר היו 76 מיליון אמריקנים. משמעות הדבר – כוח עבודה גדול יותר, ושווקים גדולים יותר שאפשרו צמיחה מתמדת.

* עיור. עד מחצית המאה ה-19 הייתה החברה האמריקנית חברה אגרארית בעיקרה, אך החל מאמצע המאה ה-19 מתחילה ארה"ב להשתלב במהפכה התעשייתית. תופעה זאת כללה את ההתעצמות בתהליך הגידול הדמוגראפי (וגם הגיאוגראפי) של ארה"ב. בין השנים 1860-1840 צמחה אוכלוסיית ארה"ב מ-17 מיליון ל-31 מיליון בני אדם (כולל 4 מיליון מהגרים שהגיעו בתקופה זו). זוהי תקופה של עיור. בשנים אלה צומחות ערים גדולות כמו ניו-יורק, פילדלפיה ושיקגו. ב-1860 רק 19.8% מתושבי ארה"ב חיים בעיר, ואילו ב-1910 כבר 45.7% מהאוכלוסייה מתגוררת בעיר.
* "שקט תעשייתי". בשנים אחרי מלחמת האזרחים, נתפסה ארה"ב כמקום בטוח יחסית, שאינו סובל ממתיחות ומקונפליקטים פנימיים (באופן יחסי), וזאת בניגוד לאירופה שבה רווחו גם תנועות שחרור לאומיות וגם ארגונים סוציאליסטיים לוחמניים. בנוסף, יש לזכור שארה"ב לא הייתה מחולקת לאזורי מכס כמו אירופה, דבר שאפשר סחר חופשי בין מדינות הברית.
* שלטון רפובליקני שדגל במינימום התערבות בכלכלה ע"פ תפיסת "היד הנעלמה". התקופה עמדה בסימן שלטון כמעט מוחלט של המפלגה הרפובליקנית שהלכה ונתפסה כמפלגה המזוהה עם בעלי ההון.
* דרוויניזם חברתי. תפיסה שהעניקה לגיטימציה לאי שוויון שהלך וגדל בחברה האמריקנית. ע"פ תפיסה זו מדובר ב"מצב טבעי" שבו "טורף" החזק את החלש, ולפיכך התערבות הממשל אינה מוסרית כי היא נוגדת את חוקי הטבע. התפיסה עיוותה את התיאוריה הביולוגית של דרווין וקדמו אותה הוגים כמו הרברט ספנסר. בתקופה זו נעלמו כאמור "האומנים הקטנים" והפן האישי ביחסי עובד-מעביד. בתקופה זו שלט אחוז אחד מאוכלוסיית ארה"ב (המאיון העליון) ב-50% מההון בארה"ב, ובידי 12% הייתה שליטה של 90% מההון האמריקני. במקביל לתופעות של ההתעשרות וההצלחה, יש לזכור שלא כל האוכלוסייה נהנתה מהשפע, כמו קבוצות אתניות חלשות לדוגמת האפרו-אמריקנים.
* אנשי עסקים כמובילים חברתיים. בתקופה זו השתנתה גם ההגדרה של היזם האמריקני הטיפוסי ("Self Made Man"), שהופך מחקלאי, קאובוי, בעל מלאכה או צייד, לאיש העסקים העירוני. איש העסקים המצליח הופך להיות האידיאל ומודל לחיקוי בחברה האמריקנית (לדוגמה: רוקפלר, וונדרבילט, קרנגי). אישים אלה בלטו על רקע החיוורון של הנשיאים באותה תקופה (גרנט, הייז, גארפילד, ארתור). בתקופה זו גם לא בלטו גנרלים מזהירים או אינטלקטואלים מבריקים אלא בעלי ההון, שהיוו את מודל ההערצה הבסיסי והבולט ביותר. עם זאת, הפערים המעמדיים וחלוקת העושר הבלתי שוויונית בעליל הולידה גם הכינוי "הברונים השודדים".  ביטוי זה יוחס לאישים בולטים כמו רוקפלר (נפט), קרנגי (פלדה), וונדרבילט (רכבות) ומורגן (בנקאות). אילי ההון קנו לעצמם מעמד פוליטי כדי לקדם את עסקיהם תוך יצירת מונופולים בתחומי תעשייה ומסחר שונים. הפעולות שביצעו לא תמיד היו כשרות או חוקיות, וכך רווחה תופעה של "קניית" מחוקקים ושופטים. רוקפלר למשל נהג "לשבור את השוק" ע"י מכירת מוצרים במחירי הפסד. מתחריו שלא יכלו להתמודד איתו, פשטו את הרגל, ואז רוקפלר קנה אותם בזול וכך יצר לעצמו מונופול שאפשר לו להפקיע מחירים ללא שום איום של תחרות על עסקיו. אילי ההון עמדו בראש של תאגידים גדולים, או אנכיים (לאורך פס הייצור) או אופקיים (השתלטות על ענף שלם) או שילוב "תמנוני" של תאגיד אנכי ואופקי כאחד. למעשה, אילי ההון הפרו את האיזון של הדמוקרטיה האמריקנית תוך ריכוז כוח אדיר שהיה משוחרר מכל מגבלה חוקתית ופוליטית.

דוגמאות ל"ברונים השודדים"
ג'ון ד. רוקפלר עמד בראש חברת "סטנדרד אויל". רוקפלר, יליד 1839, התחיל להתעניין בנפט אי שם ב-1863, וב-1870 ייסד את חברת "סטנדרד אויל" באוהיו, בשווי של למעלה ממיליון דולר, ושלט ב-4% מייצור הנפט בארה"ב. ב-1872 רכש 20 מתוך 25 בתי הזיקוק בקליבלנד, וב-1880 כבר שלט ב-90% מכלל בתי הזיקוק בארה"ב. "סטנדרד אויל" שיווקה בעצמה את התוצרת שלה בחביות שייצרה בעצמה ובמיכליות שבנתה בעצמה. לפיכך, התחרות עם חברה זאת הפכה כמעט לבלתי אפשרית. יש לזכור שרוקפלר לא נרתע משום אמצעי לבסס את שליטתו. כך למשל "נקנו" מחוקקים, שופטים ומושלים, אם ברמה מקומית ואם ברמה פדראלית. אחד ממנהגיו היה למכור את מוצריו במחירי הפסד, וזאת כדי להביא את כל מתחריו לפשיטת רגל. ברגע שרכש לעצמו מעמד מונופול, הוא העלה בחזרה את המחירים, ואפילו למחירים גבוהים יותר, וזאת כדי לפצות על הפסדיו. עם זאת, ב-1892 היה זה המונופול הראשון שפורק ע"י בית המשפט בטענה של קשר נגד הציבור.
קורנליוס וונדרבילט היה איל ספנות שמכר בזמן מלחמת האזרחים את אניותיו לממשלת ארה"ב, ובאמצעות ההון שלו החל להשקיע ברכבות. עד 1869 השתלט על כל הקווים באזור מדינת ניו-יורק. הוא היה הראשון שיזם פיתוח של מסילות כפולות. הוא גם יזם את הקמת ה"גראנד סנטרל סטיישן", תחנת רכבת גדולה מאוד בניו-יורק. ההתבטאות הבאה משקפת את תפיסתו העצמית: "החוק? מה נוגע לי החוק. יש לי הכוח."
אנדרו קרנגי היה איל פלדה מהעיר פיטסבורג. הוא היגר בגיל 13 מסקוטלנד לארה"ב, ומלחמת האזרחים היא שהאיצה את התפתחותו הכלכלית. חברתו של קרנגי הייתה הראשונה שההון שלה נעמד מעל מיליארד דולר. (עוד על קרנגי בספר, עמ' 116)

הערה: יש לראות לא רק את כל גורם/מאפיין לעצמו אלא להתבונן ב"תמונה הגדולה", שכן גורמים/מאפיינים אלה קשורים אלה באלה ותלויים אלה באלה.

התנועה הפרוגרסיבית ותיקוניה (עמ' 131-128)
לקראת סוף המאה ה-19 החלו תנועות מחאה נגד התופעות של הקפיטליזם הקיצוני. בין היתר, החלו פועלים להשבית מפעלים ומכרות על רקע תנאי העבודה שלהם. לעתים הגיעו שביתות אלה לאלימות קיצונית בין הפועלים לבין כוחות שמירה פרטיים או כוחות ביטחון של המדינה .
הפועלים החלו להתארגן. ב-1886 ארגון ה-AFL ["הפדרציה האמריקנית לעבודה"]. ארגון זה שאף לתיקונים בתחום הכלכלה ובתחום יחסי העבודה. ארגון זה הצטרף בהמשך ל-CIO ["הקונגרס של התעשייה המאורגנת"]. ארגון זה תרם רבות לביסוס העבודה המאורגנת בארה"ב ולמדיניות הרווחה האמריקנית שנוצרה לאחר המשבר הכלכלי הגדול. תנועה נוספת הייתה התנועה הפופוליסטית, שהייתה תנועת מחאה חקלאית, ששאפה להביא לתיקונים בתחום החקלאות עקב הירידה המתמדת במחירי התוצרת החקלאית (כתוצאה מהמיכון בחקלאות, העלויות של המכונות והתחרות הקשה).
התנועה הפרוגרסיבית צמחה בסוף המאה ה-19 (1890) והגיעה לשיאה בשנים 1917-1901. תנועה זאת צמחה בתקופה של שפע והתבססה על רעיונות אינטלקטואליים וליברליים של סופרים ועיתונאים ששאפו לתקן את החולאים של הקפיטליזם והאינדיבידואליזם הקיצוניים שהביאו להשחתת המידות של הדמוקרטיה האמריקנית. הוגי דעות אלה כונו "זורקי הבוץ" או "גורפי האשפה" (Muckrakers), כי הם "קלקלו את החגיגה", חשפו את המכוער שבתקופה, את הקשיים של השכבות החלשות, השחיתות של "הברונים השודדים". כך למשל, התייחס אפטון סינקלייר בספרו הג'ונגל לחולאים של תעשיית הבשר. יש לזכור שלא מדובר בתנועה סוציאליסטית אלא בתנועה חברתית רחבת היקף שהייתה מעוניינת בתיקון השיטה הקפיטליסטית. התקופה הפרוגרסיבית התבטאה בין היתר בחקיקה נרחבת ואחד מהישגיה העיקריים הוא שילוב תיקונים ברוח התנועה בחוקה.

מטרות התנועה הפרוגרסיבית
·      בתחום הכלכלי והחברתי:
o                   ריסון התאגידים והגנה על ההמון מפני ניצול בידי התאגידים.
o                   השלטת מערכת יחסים הגונה בין מעבידים ועובדים.
o                   תיקון מוסרי של החברה - מה שמסביר פעולות לטובת חקיקה האוסרת מכירת אלכוהול.
·      בתחום הפוליטי:
o                   מאבק בהשפעה המופרזת של בעלי ההון על השלטון (מאבק בפלוטוקרטיה).
o                   מאבק בשחיתות.
o                   רצון לפעול לדמוקרטיזציה של המערכת הפוליטית.

האנשים שעמדו בראש רעיונות אלו היו בדרך כלל אנשים משכילים, משכבות הביניים של החברה, כאלה שלעתים קרובות גם נפגעו מעלייתם של בעלי ההון החדשים. רעיונות התנועה חלחלו לשתי המפלגות הגדולות ויושמו גם במישור המקומי וגם במישור הפדראלי. רעיונות התנועה זכו להצלחה בעיקר בימי כהונתם של הנשיאים הרפובליקניים תאודור רוזוולט (1909-1901) וויליאם טאפט (1913-1909) והנשיא הדמוקרטי וודרו וילסון (1921-1913).
התיקונים שבוצעו ע"י התנועה הפרוגרסיבית במישור הפדראלי ובמישור המקומי ותחת נשיאים משתי המפלגות: הרפובליקנית והדמוקרטית:
חלק גדול מהצעדים ברוח התנועה הפרוגרסיבית החלו דווקא במישור המקומי ולא במישור הפדראלי. ע"פ החוקה הסמכות לטפל בבעיות חברתיות-כלכליות היא של המישור המקומי, וכמו כן הרבה יותר קל להעביר תיקון במדינה אחת מאשר בכל הברית.
תיקונים במישור הפדראלי
תיקונים במישור המקומי
1887 – החוק להסדרת הסחר בין המדינות. צעד זה נועד למנוע השתלטות של חברות גדולות על תחום התובלה היבשתית.
1900 – עד למועד זה ניתן לראות הכרה של רוב המדינות בזכות הפועלים להתאגד, לשבות ולנהל משא ומתן קולקטיבי על הסכמי עבודה. זכות זו כמובן הבטיחה גם תנאי עבודה מינימאליים לפועלים.
                                             
1890 – חוק שרמן נגד הטראסטים (התאגידים). חוק זה אסר התאגדות שעלולה ליצור מונופול (חוזים, הסכמים, התקשרויות). חוק זה לא תמיד מומש, שכן עורכי דין של בעלי העסקים הגדולים מצאו דרך לעקוף אותו או להקטין את השפעתו, וגם בתי המשפט לא תמיד דאגו לאכוף אותו. כמו כן, באופן אירוני החוק הופעל לא פעם נגד איגודים מקצועיים. עם זאת, יש לזכור, שב-1892 הייתה חברת "סטנדרד אויל" לחברה הראשונה שפורקה כמונופול ע"י חוק שרמן.
תיקונים שבוצעו בתקופת נשיאותו של תאודור רוזוולט (1909-1901):
1902 – הנשיא נטל על עצמו תפקיד כבורר בסכסוך עבודה של פועלי מכרות בפנסילבניה.
1901 – 1906 – מדינת ויסקונסין בשנים אלה הופכת לחלוצה בתחום החקיקה הפרוגרסיבית, והיא קידמה תיקונים בתחומים סוציאליים ופוליטיים. המושל לחם בשחיתות ופעל לדמוקרטיזציה של המדינה בכל תחומי החיים. הונהג מס פרוגרסיבי שנועד לסייע לחקיקה בתחום החברתי.
1903 – הקמת המשרד למסחר ועבודה. משרד זה היה אחראי לקידום רווחת העובדים. משרד זה נהג להקפיד על פעולות החברות הגדולות כשעצם הקמת המשרד ע"י הרשות המבצעת מעיד על יותר מעורבות של השלטון בתחום זה.
1909 – החל משנה זו ברוב המדינות מונהג ביטוח במקרה של תאונות עבודה.
1904 – הנשיא רוזוולט מנהל מאבק נגד הטראסטים ומסייע להביא לפירוק אחד מתאגידי הרכבות הגדולים.
בתקופת הנשיא רוזוולט בוצעו יוזמות בתחום שימור אוצרות טבע, וכן ממשל רוזוולט גילה מעורבות בבניית סכרים, תעשיית מפעלי השקייה, תחנות כוח ועוד. כלומר, הממשל מתערב בכלכלה לרווחת האדם.
תיקונים במישור הפדראלי בתקופת נשיאותו של וודרו וילסון (1921-1913):
1913 – התיקון ה-16 לחוקה: הנהגת מס הכנסה פדראלי שיהפוך להיות גם פרוגרסיבי (כלומר הנהגת מדרגות מס).
כמו כן הועבר התיקון ה-17. תיקון זה קובע בחירה ישירה של סנאטורים ע"י העם ולא כפי שהיה נהוג עד אז, דהיינו בחירה ע"י בתי המחוקקים של המדינה.
1919 – התיקון ה-18: "חוק היובש". תיקון זה שיקף את הפן הכפייתי של האידיאולוגיה הפרוגרסיבית ששאפה להנהיג חברה מתקדמת ומוסרית יותר תוך ניסיון לשנות דפוסי התנהגות אנושית בדרך של החקיקה. תיקון זה בוטל בימי ה"הניו-דיל" ב-1933 ע"י התיקון ה-21 לחוקה.
1920 – התיקון ה-19  העניק זכות הצבעה לנשים. הוא מגביר את עקרון השוויון בחברה האמריקנית ומבטא מענה לבעיה חברתית.
בתקופת וילסון גם נחקקו חוגים נגד עבודת ילדים, חוקים שמקטינים את שעות העבודה של העובדים ומיטיבים את תנאי העבודה של העובדים במוסדרות הפדראליים. כמו כן, העניק הממשל הפדראלי תקציבים למדינות כדי שאלה יוכלו לסייע לחקלאים ולבצע יוזמות של פיתוח.

דעיכת השפעת התנועה בראשית שנות ה-20
ניתן להסביר את היעלמם של הפרוגרסיבים כאחת מתוצאות מלחמת העולם הראשונה. האכזבה בארצות הברית מתוצאות המלחמה והרצון לחזור לבדלנות באו לידי ביטוי במערכת הבחירות שהתנהלה בשנת 1920 בין יורשיו של וילסון מהמפלגה הדמוקרטית לבין המפלגה הרפובליקנית. עם כניסת ארה"ב למלחמה זו, גייס ממשל וילסון את רעיונות התנועה הפרוגרסיבית להצדקת המלחמה ("מלחמה למען השלטת הדמוקרטיה").
לעומת זאת, המפלגה הרפובליקנית בראשות הרדינג הציגה סיסמאות הקוראות לאמריקה לחזור לנורמאליות. נורמאליות זו באה לידי ביטוי ברצון לחזור לבדלנות, לסגת מאחריות חברתית, להתנער מרפורמה, ולחזור למתכונת של ממשל הממעט להתערב בענייני חברה וכלכלה. יש לזכור ששנים אלה (1929-1921) לוו בצמיחה כלכלית אדירה וחסרת תקדים שקידמו את מצבם הכלכלי של רוב האמריקנים. לפיכך נוצרה תחושה שהשפע מספק את צורכי החברה ואין מקום להתערבות השלטון.

5ב: "השיבה לנורמאליות" בשנות ה-20 והמשבר הכלכלי הגדול (עמ' 136-132)
"America's Business is Business"
תקופה זו היא נסיגה מהעידן הפרוגרסיבי. ארצות הברית היא המנצחת המשמעותית היחידה של מלחמת העולם הראשונה. מלחמת העולם הראשונה העלתה את ארה"ב לדרגה של מעצמת-על מבחינה מדינית וכלכלית. אבל, סיום המלחמה וסיום כהונתו של הנשיא וילסון ב-1921, ועליית המפלגה הרפובליקנית סימנו מעבר בתפיסה השלטת בארה"ב, מתפיסה של מעורבות לתפיסה של בדלנות. בשנות ה-20 שלטו רק נשיאים רפובליקניים: הרדינג (1923-1921), קולידג' (1929-1923) והובר (1933-1929). המפלגה הרפובליקנית הובילה לבדלנות במדיניות החוץ, וכך נמנעה ארה"ב מלחתום על הסכם ורסאי ומהצטרפות לחבר הלאומים, שמי שיזם את הקמתו היה וילסון. בתחום הכלכלי, נסוג הממשל הרפובליקני מרעיונות התנועה הפרוגרסיבית לטובת עידוד היוזמה החופשית וקפיטליזם. סיסמאות כמו שבכותרת וגם "חזרה לחיים הנורמאליים" ו"אמריקה במקום הראשון" ביטאו מגמות אלה, גם של חזרה לבדלנות ולקפיטליזם טהור. אפשר לראות שהמגמה הזאת מבטאת עייפות מהמלחמה, רצון של ארה"ב לדאוג קודם כל לעצמה, ומתוך כך שכל פרט אמריקני ידאג לעצמו. יש לזכור שהמלחמה הפכה את ארה"ב למרכז הפיננסי הגדול בעולם, והיא ביססה את מעמדה כמדינה התעשייתית המפותחת ביותר, וזאת גם בזכות הארגון היעיל של המשאבים. אותם מפעלי תעשייה שהתפתחו אפשרו מקורות פרנסה חדשים שלוו בעלייה מתמדת ברמת החיים של כל מעמדות החברה. ארה"ב דרגה להגן על התוצרת המקומית שלה בזכות מכסי מגן, מה עוד שבראשית שנות ה-20 אירופה הייתה זקוקה למוצרים אמריקניים.
גם בתקופה זאת האליטה/המודל לחיקוי היו אנשי העסקים, בנקאים, אילי הון, ראשי תאגידים גדולים, כשהם כינו זאת: "פחות ממשל בעסקים, יותר נציגי עסקים בממשל". העידן הפך להיות מאוד חומרני, דבר שבא לידי ביטוי גם בבידור ובקולנוע. בתקופה זו יש מעבר מראינוע לקולנוע, אנשים מתחילים לבלות במועדוני ג'אז, להשתתף בתחרויות ספורט שגם מתחילות להיות משודרות ברדיו, בעיקר בענפי הבייסבול, האגרוף ומרוצי הסוסים. חלק מהאינטלקטואלים האמריקניים שהיו מזוהים עם התנועה הפרוגרסיבית התאכזבו מהחומרנות התרבותית של שנות ה-20, וכתוצאה מכך חלקם עזב לאירופה.

סיכום המאפיינים הכלכליים-חברתיים-תרבותיים המרכזיים של שנות ה-20
  • שנות ה-20 מהוות שנים של שגשוג חסר תקדים. שנים אלה הן שנים של ייצור המוני ע"פ שיטת "הסרט הנע", שהומצאה ע"י הנרי פורד, שגם ייצר את המכונית הפופולארית באותה תקופה: פורד מודל T. בשנות ה-20 התפתח אם כן במיוחד תחום ייצור המכוניות, ותוך מספר שנים אחד מכל שבעה אמריקנים החזיק במכונית. לתעשיית המכוניות התלוו כמובן תעשיות נוספות כמו בדים, גומי, זכוכית, פח ועוד. תחום נוסף שהתפתח בשנים אלה הוא תחום ייצור מכשירי חשמל: מכונות כביסה, מקריים, מקלטי רדיו, שואבי אבק ועוד. הומצאו פטנטים רבים כמו למשל פס הקול לסרטים שאפשר את המעבר מראינוע לקולנוע. התפתחה בארה"ב חברה חומרנית ולכן לא מפתיע שבעשור זה תחום הפרסום פרח. אנשי העסקים היוו מודל לחיקוי.
  • כדי להגדיל את הייצור חברות רבות פנו לבורסה במטרה לגייס הון מהציבור. המשקיעים, רבים מהם אנשי המעמד הבינוני, נענו בהתלהבות מתוך תקווה להרוויח מעליית שערי המניות. ככל שהציבור רכש מוצרים רבים יותר, כך גבר הייצור שלהם, וערך המניות בבורסה עלה. חשוב לזכור, שלתופעת רכישת המניות התלוותה תופעה של לקיחת הלוואות גדולות שאושרו ע"י הבנקים. בדיעבד, התברר שהבנקים פעלו בפזיזות ובחוסר אחריות, כאשר הם אינם משערים שפעולותיהם עלולות להמיט על ארה"ב את החורבן הכלכלי הקשה ביותר שידעה מעודה. אכן, באוקטובר 1929, נפלה הבורסה, והחברה האמריקנית נחשפה במערומיה ושקעה במשבר כלכלי שנמשך עד למלחמת העולם השנייה.
  • קפיטליזם קיצוני. הממשל הרפובליקני בשנים אלה תומך בהתערבות מינימאלית עד אפסית בכל הנוגע לכלכלה. שלושת הנשיאים בתקופה [הרדינג, קולידג' והובר] מקדמים מדיניות זו. מדיניות זו הובילה לשגשוג עד נקודה מסוימת בזמן (אוקטובר 1929). בדיעבד היא הייתה גם אחד הגורמים למשבר הכלכלי.
  • התפתחות משבר בחקלאות האמריקנית. לאחר כמה עשורים של מיכון חקלאי, נתקלו החקלאים האמריקנים בתחרות קשה. החקלאות באירופה החלה להתאושש מהמלחמה ואילו הסובייטים הציפו את השווקים בסחורה זולה. עניין זה הביא להקטנת הביקושים מארה"ב והחקלאים נאלצו להתמודד עם עודפי הצע שנמכרו במחירי הפסד, שהביאו להתדרדרות  המגזר.
  • שינויים בדפוסי פנאי ובילוי. התפתחות הקולנוע כתרבות פנאי מובילה. התפתחות גם בתחום המוסיקה הן מבחינת הטכנולוגיה של ההשמעה (פטיפונים) והן מבחינת סגנונות (ג'אז). גם ענפי הספורט התפתחו והפכו לפופולאריים (גם באמצעות שידורים ברדיו, שלוו בפרסום רב), ובמיוחד בייסבול, אגרוף ומרוצי סוסים. לראשונה השתלבו גם שחורים בענפי הספורט.
·         עלייה ברמת החיים בעיקר של המעמד הבינוני. המעמד העני נותר חלש (בעיקר שחורים ומהגרים).
·         גזענות ונייטיביזם. בשנים אלה התגברו ביטויים של גזענות והסתגרות. אלה היו שנות פריחה לארגון הקו-קלוקס-קלאן שמנה נכון לשנת 1924, כ-4 מיליון חברים. הפעילים המיליטנטים בארגון זה ביצעו מעשי לינץ' באפרו-אמריקנים. גם האנטישמיות טופחה באותן שנים, גם על ידי גורמים מרכזיים כמו הנרי פורד (מתעשיית הרכב). ארה"ב, כחלק ממגמות ההסתגרות, גם הטילה הגבלות מחמירות על מכסות ההגירה לתחומה (חוק ג'ונסון, 1924) – חוק זה היה מכוון בעיקר נגד הגירה מארצות אסיה. גם ארגונים נוצריים קיצוניים התחזקו וקראו לחזרה בתשובה, לאימוץ כתבי הקודש ולשלילת המדע. דוגמא בולטת לתפיסה זו באה לידי ביטוי ב"משפט הקופים" שנערך במדינת טנסי נגד המורה ג'ון סקופס משום שהעז ללמד, בניגוד לחוקי מדינת טנסי, את תורת האבולוציה על פי דרווין ובכך סתר את סיפור הבריאה. בשנים אלה הייתה רדיפה פוליטית גם של גורמים קומוניסטים, בגלל האיום שלהם על השיטה הקפיטליסטית.
·         חוק היובש והפשיעה. ב-1919, התקבל התיקון ה-18 לחוקה האמריקנית. תיקון זה אסר ייצור ומסחר במשקאות אלכוהוליים. מטרת החקיקה אמנם הייתה לתקן את החברה ולבער את תופעה האלכוהוליזם, אך את מקום המכירה החוקית תפסו ארגוני פשע כמו ארגונו של אל קפונה. בתחום הברחת המשקאות פעלו גם יהודים רבים.
·         מעמד האישה.  בשנת 1920 התקבל התיקון ה-19 בחוקה האמריקנית שקבע לראשונה את זכות ההצבעה לנשים. בכלל, שנות ה-20 סימנו שינוי במעמד האישה. נשים נכנסו לראשונה לאוניברסיטאות ואימצו באופן פומבי הרגלים של שתייה ועישון. בתחום חיי המשפחה, גברו שיעורי הגירושין.

המשבר הכלכלי הגדול
גורמים:
עד היום היסטוריונים וכלכלנים חלוקים בשאלה מה גרם למשבר הכלכלי הגדול, ואין הסבר אחד כולל המוסכם על כולם. עם זאת, ההסבר המקובל ביותר מתמקד בחוסר האיזון במשק האמריקני.
  1. חוסר האיזון במשק האמריקני: עודף ייצור לעומת צמצום הצריכה. התעשייה המתקדמת אפשרה ייצור בלתי מוגבל, אך בכמה תחומים נוצרה רוויה והציבור לא היה זקוק להיצע האדיר שהיה בשוק. לפיכך, מפעלים נאלצו לצמצם את הייצור, דבר שהביא להקטנת המסחר ולצמצום כמות מקומות העבודה הנדרשים.
  2. הקשיים בחקלאות: המגזר החקלאי לא נהנה מהשגשוג של שנות ה-20 כמו מגזרים תעשייתיים ואף נקלע לקשיים. זאת כתוצאה משיקום החקלאות האירופאית שלאחר המלחמה ומהמדיניות הכלכלית החדשה של בריה"מ (נ.א.פ) שהביאה להצפת אירופה בסחורה זולה. מגמת ההתאוששות בחקלאות האירופאית הציבה תחרות קשה לאמריקנים וגרמה לחקלאים להיתקע עם עודפים. הסחורה האמריקנית התייקרה גם בעקבות הטלת מכסי מגן ע"י מדינות אירופה, וכך האיכרים נקלעו לחובות והכוח הקנייה הכלכלי שלהם הצטמצם. החובות הכבידו במיוחד, כי בשנות הגאות לקחו איכרים רבים הלוואות גדולות כדי להגדיל את עסקיהם.
  3. חוסר הפיקוח של הממשל על הכלכלה. עמדה כלכלית שמאלנית טוענת שהממשל מתוך תפיסתו הליברלית והקפיטליסטית לא הגביל את הבנקים בהלוואות. הממשלה לא התערבה גם כשהמניות נסקו מעבר לערכם האמיתי. אך כשהחל הסחף עם הנפילות בבורסה, אבדו ההשקעות, והבנקים לא יכלו לכסות את החובות והתמוטטו. כך אבדו חסכונות של מיליוני בני אדם שלא ביטחו את חסכונותיהם. ישנים היסטוריונים הטוענים שחוסר ההתערבות או ליתר דיוק ההתערבות המועטה של הממשל החמירה את המשבר בצורה משמעותית. לעומת זאת, עמדה כלכלית ימנית טוענת שבסך הכול היה מדובר בשפל מחזורי שבו השוק "מתנקה מהעודפים ומהחלשים", ועצם התערבות הממשל ב"תהליך הטבעי" של הכלכלה היא שקיבעה את המשבר.
  4. התחרות במסחר הבינלאומי ומכסי המגן. מכסי המגן שהטילו האמריקנים כדי להגן על התוצרת המקומית חזרו כבומרנג עם הטלת נגד של מכסים כאלה מצד מדינות אירופה. כמו כן, יש לזכור שהדולר האמריקני היה מטבע חזק ויקר, וכך מוצרים אמריקניים התקשו לכבוש שווקים רחבים באירופה.
  5. חלוקה לא מאוזנת של העושר בחברה האמריקנית. כיוון שההכנסות לא היו מאוזנות, לחלק ניכר מהציבור השכיר לא היו האמצעים לרכוש את מה שייצרה התעשייה, ועניין זה מוביל גם הוא למצב של שוק רווי.
סיכום: חוסר האיזון, הביא כאמור לצמיחת פערים בין עשירים לעניים ולהקטנת הביקושים. התעשייה המשיכה להציף את השוק למרות היעדר הביקוש. המכסים הגבוהים באירופה תרמו גם הם לעודפי היצע. התעשייה נאלצה להצטמצם, וכך פוטרו פועלים רבים מה שכמובן הקטין עוד יותר את הביקוש למוצרים. הצמצום בביקוש פגע במניות בבורסה שכן הציפייה לעתיד רווחי הלכה והצטמקה. כשהציבור הבין שהמניות אינן עולות עוד, החל תהליך של מכירת מניות. בתחילה התרחש תהליך זה באיטיות, אך בהמשך נוצר סחף אדיר שהגיע לשיאו ב"יום חמישי השחור" (24/10/1929) וב"יום שלישי ההרסני" (29/10/1929), בהם נמשכו 13 מיליון מניות ו-11 מיליון מניות בהתאמה. חשוב לציין שחלק מביטויי השפע הופכים להיות למעשה גורמי המשבר.

קישור מאפייני התקופה לגורמי המשבר:
·         תעשייה וייצור המוניים. תעשיות מובילות – תעשיית הרכב ותעשיות הנלוות לה, מוצרי חשמל כמו מקררים, שואבי אבק, מקלטי רדיו ועוד. האופן שבו המאפיין יכול להסביר את המשבר: ייצור יתר/עודף ייצור.
·         מדיניות אשראי נדיבה ומינימום פיקוח של המדינה. ניתנו הלוואות ללא פיקוח בצורה לא אחראית על סמך תחושה שהשוק ימשיך לשגשג.  עם זאת, הוטלו מכסי מגן על תוצרת חוץ. מדינות אירופה הטילו מכסים בחזרה וכך הוחרפו עודפי הייצור.
·         פריחת השוק למניות ערך. נפילת הבורסה היא האירוע המכונן של המשבר הכלכלי הגדול. גם כאן, חוסר הפיקוח של הממשל על השוק למניות ערך תרם למשבר יחד עם "הבועה" שהתפוצצה.
·         שלטון רפובליקני – שלושה נשיאים רפובליקנים – הרדינג, קולידג' והובר המקדמים מדיניות של שוק חופשי ומינימום רגולציה. חוסר הרגולציה גרם למדיניות פזיזה ולא אחראית של הבנקים.

 ביטויי המשבר
1.      הנפילה בבורסה הביאה לפשיטת רגל של עשרות אלפי מפעלים ובתי עסק ושל אלפי בנקים. שניים וחצי מיליארד דולר ירדו לטמיון. המערך הפיננסי של ארה"ב קרס לחלוטין. ההשפעה על התעשייה הייתה הרסנית, שכן לא ניתן היה למשוך כסף מהבנקים. מיליוני בני אדם איבדו את חסכונותיהם הבלתי מבוטחים. המעמד הבינוני נפגע בצורה הקשה ביותר, וזאת שמשום שלמעמד העליון היו מקורות כספיים אחרים מלבד הבנקים, והמעמד התחתון גם כך לא נהנה מהשפע בשנות ה-20 והיה חסר כל.
2.      כתוצאה מקריסת התעשייה נוצרה אבטלה שצמחה מ-1.6 מיליון בני אדם תוך ל-12 מיליון בני אדם תוך ארבע שנים. קרוב ל-30% מכוח העבודה היה מובטל. כמובן שמצב זה מנע את התאוששות כוח הקנייה הציבורי והביא לצמצומים נוספים שהגבירו כמובן את האבטלה. כמובן שדברים אלה השליכו גם על תחומים נוספים כמו מערכת החינוך. אלפי בתי ספר קרסו כיוון שלא נותרו משאבים לממן את פעילותם ואת משכורות המורים, וילדים רבים נפלטו לרחוב ותרמו להגברת הפשיעה. כמו כן התמוטטו שירותים ציבוריים – צמצום מערכות תחבורה ותברואה.
3.      מצוקת דיור: מיליוני בני אדם איבדו את בתיהם ונאלצו לנדוד. כך הוקמו "ערי הובר" שהיו בנויים על בסיס פחונים, אוהלים, צריפים וכלי רכב (שנותרו לעתים ללא דלק). ביישובים אלה התפתחו מחלות, רעב ותמותת תינוקות. חוסר הסולידאריות התבטא שנוצר רעב במקביל לכך שהיו עודפי תוצרת חקלאית. איכרים השמידו את תוצרתם במטרה להעלות את המחירים, בעוד עירוניים חיטטו בפחי אשפה בחיפוש אחר מזון. הכינוי שניתן לשכונות אלו היווה מחאה נגד שלטונו של הובר.
4.      תופעות של זעזוע, ייאוש והתפוררות חברתית. הפשיעה התגברה מאוד בתקופה זו. מערכת היחסים במשפחה התערערה, ומעמדו של הגבר נחלש כשכבר לא היה מפרנס. יש להבין שהזעזוע נגרם בעקבות עוצמת הפגיעה ומשך הזמן הארוך שלא נמצא לו פתרון. המקביל התערערו גם תפיסות אידיאולוגיות של הקפיטליזם הקלאסי והיוזמה החופשית בארה"ב. בארה"ב היה מקובל לחשוב שהאדם שולט בגורלו, ומי שעובד ומשקיע זוכה לראות גמול למאמציו. אבל, המציאות ערערה תפיסות אלה, והיה חשש מהשתלטות "חוקי הג'ונגל". עם זאת, בארה"ב\לא הייתה פנייה משמעותית לאידיאולוגיות המהפכניות בנוסח האירופאי כמו קומוניזם, פאשיזם או נאציזם. חשוב לציין עם זאת, שקבוצות אתניות חלשות כמו שחורים, היספאנים ואסיאתים נאלצו להתמודד גם עם אפליה גזענית בתחרות על מקומות העבודה המועטים. כמו כן חשוב להזכיר את שקיעת המפלגה הרפובליקנית ואובדן הנשיאות בבחירות 1932, כשהשלטון יוותר בידי הדמוקרטים (רוזוולט וטרומן) עד בחירות 1952.
5.      שינוי מקצוע. בעלי מקצוע כמו עורכי דין, מורים ובעלי מקצועות חופשיים נוספים נאלצו לעבוד בעבודות דחק (ניקיון, בנייה, עבודות חקלאיות עונתיות ועוד).
6.      פרשת "צבא הבונוס". ותיקי מלחמת העולם הראשונה נקלעו כמובן גם הם למצוקה כלכלית וביקשו להקדים את המענקים שהובטחו להם. הובר התנגד לפגוע באיזון התקציבי לטובת צעד חברתי ומוסרי זה, ואף הורה לפזר באלימות הפגנה של החיילים הוותיקים ברחבת הקונגרס.

גם בעולם הקולנוע הופקו, בזמן אמת, סרטים שעסקו בחברה האמריקנית המרוסקת כתוצאה מהמשבר והפער העצום והבלתי ניתן לעיכול בין השפע לשפל. דוגמאות לסרטים אלה: "לחם יומנו" (קינג וידור, 1934), "ענבי זעם" (ג'ון פורד, 1940), "מסעות סאליבן" (פרסטון סטורג'ס, 1941).

ניסיונות ממשל הובר להתמודד עם המשבר עד 1932
המשבר החל כאמור בתקופת נשיאותו של הובר, והממשל שלו החל את ההתמודדות עם המשבר הגדול עד לתבוסתו בבחירות בנובמבר 1932. בתמצות ניתן לומר, שפעולותיו של הובר היו בבחינת "מעט מדי – מאוחר מדי".
המשבר בהיקף כה גדול חייב תגובה של הממשלה, אבל עלינו לזכור שבאותה תקופת תפיסת הממשל הרפובליקני הייתה: "הממשל האידיאלי הוא הממעט למשול". וכך, דווקא כשארצות הברית הייתה זקוקה להנהגה מעורבת ופעילה, הממשל הקיים פעל באופן מינימאלי. הובר סירב לחפש אחר גורמים פנימיים למשבר והיה בטוח שכוחות השוק מספיק חזקים כדי לווסת את הנזקים מתוך תפיסה שכל אחד אחראי לבעיותיו. הובר נתפס כמי שאטום לסבל האנושי בעיקר לאור התנהלותו בפרשת "צבא הבונוס". אטימות זו קיבלה חיזוק בהתנגדות הנחרצת למדיניות של סעד, ודאי לא על חשבון שמירה על תקציב מאוזן. לפיכך, קוצצו הוצאות הממשלה והופחתו מסים. עם זאת, ננקטה מעורבות מוגבלת, שבאה לידי ביטוי בהקצאה של כספים לטובת עבודות ציבוריות שנועדו להעסיק מובטלים (דצמבר 1930). הובר גם העלה את מכסי המגן על היבוא (דבר שגרר, כמובן, העלאה מצד מדינות אירופה, עניין שהקשה את הניסיון להרחיב שווקים). כמו כן, נעשה ניסיון לגייס בהתנדבות אנשי עסקים שיסייעו למשק, אך ללא שום חקיקה מחייבת. הובר המשיך להאמין ש"השפע ממתין מעבר לפינה", אולם הציבור, לעומת זאת, האמין, שהגיעה השעה להחליף את הובר.

5ג: "הניו-דיל" – מטרות, דרכי יישום, הערכה ביקורתית: "הניו-דיל" – המשך או מהפכה (גישור בלבד – לא יהיו שאלות בנושא זה – שנה"ל תשע"ו 2015/2016)
"הניו דיל" – מטרות
עם כניסתו לתפקיד הנהיג רוזוולט, מתוך תחושת דחיפות, את מדיניות "הניו-דיל" תוך ביצוע חקיקה מואצת ("חקיקת מאה הימים"). המטרה הראשונה של הנשיא ואנשי צוותו הייתה לחדש את אמון הציבור במערכת הפוליטית ובהתאם לכך להביא להבראת מגזרי הכלכלה האמריקנית: התעשייה והחקלאות. לפיכך, גישתו של רוזוולט הייתה גמישה ולא כבולה לשום אידיאולוגיה מסוימת. הוא היה מוכן לבחון דרכי פתרון שונים בהתמודדות עם המשבר. נכונות זו הביאה לביקורת על רוזוולט שהוא חסר כיוון. הוא עצמו האמין שהקפיטליזם מהווה בסופו של דבר גורם חיובי אך חשוב לתקן את מגרעותיו ועיוותיו. לפיכך מדיניותו בישרה על שינוי מהותי בתפקיד המדינה.
1)      המדינה מתערבת בכלכלה ומכוונת אותה. בצעד זה זנח רוזוולט את ההשקפה הליברלית הקלאסית שלפיה כוחות המשק צריכים לכוון את הכלכלה באופן בלעדי, ועבר לתפיסה שעל המדינה להתערב בעת הצורך לטובת יצירת איזון ויציבות כלכליים. עם זאת דאג שלא לסכן את החירות הכלכלית ואת היוזמה החופשית.
2)       כמו כן בישרה מדיניותו של רוזוולט את חובת המדינה לדאוג לטובת אזרחיה ולשחררם מחרדת המחסור. ארה"ב אימצה לראשונה בתולדותיה, בתקופת רוזוולט, מאפיינים של מדינת סעד ורווחה.

לסיכום: ההבדל המהותי בין הובר לרוזוולט מתמקד בשאלת מעורבות המדינה בכלכלה. הובר האמין שאין הצדקה להתערבות ממשלתית שיטתית ומעמיקה במשק. הובר היה מוכן למעורבות מוגבלת בלבד ורק מתוך שיתוף פעולה עם הגורמים הכלכליים הפרטיים. הובר האמין שהממשלה יכולה לפעול בלי לכפות "מעורבות יתר". עם זאת, יש לזכור שהובר בכל זאת היה הנשיא הראשון שהשתמש בסמכותו כדי להלחם בשפל כלכלי, אך מאמציו היו דלים והם הבהירו לרוזוולט שהם אינם מתאימים לפתרון הבעיה הכלכלית. לעומתו דגל רוזוולט במעורבות מרבית, בפיקוח על המערכת הפיננסית ובפיתוח מדיניות סעד ורווחה, בניגוד להובר שטען שסעד מעודד בטלה.
"הניו דיל" – (מבחר) דרכי יישום:
חוק ההסדר החקלאי: (aaa – agricultural adjustment act) בחקלאות כזכור היו בעיות של עודפי הצע (ואח"כ סבלו החקלאים מבצורת בגלל סופות חול קשות). הממשל סייע במתן אשראי לחקלאים. הוטל פיקוח על גידולים מסוימים (כותנה, חיטה) והוענקו לחקלאים פיצויים עבור הפחתת הייצור. המטרה הייתה לצמצם את ההיצע כדי להביא לעליית מחירים ולחיזוק כוח הקנייה של החקלאי.

החוק להבראת התעשייה הלאומית: (nira – national industry recovery act) הממשל הקים מנהל לשיקום תעשייתי. במסגרת זו, נקבעו הגבלות על היקף הייצור באמצעות מכסות. כמו כן, נקבעו מחירי מינימום שנועדו למנוע ניסיונות של "שבירת שוק". כך גם הוגבלו שעות העבודה של הפועלים ונקבע שכר מינימום. מטרת הצעד: הבטחת כללים של תחרות הוגנת, בניגוד לתחרות הפרועה שהובילו הטראסטים.
הקמת רשות עמק טנסי: (tva – Tennessee  valley authority) מטרת רשות זאת הייתה לבצע מפעל לפיתוח באזור הנחשל של עמק טנסי ולקדמו. במסגרת זו נבנו סכרים, נוצלו אוצרות מים, נבנו תחנות כוח שהפיקו חשמל זול. כמו כך חשיבות תוכנית זו הייתה גם בהעסקתם של מובטלים רבים. בנוסף לפרויקט זה, הוקם מנהל לעבודות ציבוריות (WPA) שנועד לממן עבודות ציבוריות בקנה מידה נרחב וכך הוקמו בנייני ציבור כמו בתי ספר ובתי חולים. כמו כן נסללו כבישים והוקמו שדות תעופה.

חוקי הביטוח הלאומי: נחקקו חוקים שקבעו ביטוח אבטלה וזקנה, והבטיחו עזרה ליולדות, לנכים ולנזקקים נוספים. כמו כן, נקבע "חוק הביטוח הלאומי" שקבע כי ניכוי קבוע במשכורת של עובד יבטיח לו הכנסה חודשית לאחר פרישתו.
חוק ואגנר: ע"פ חוק זה, הותר לפועלים ולעובדים להקים ארגוני עובדים ולנהל מו"מ קולקטיבי על הסכמי עבודה. החוק חייב את המעסיקים להכיר באיגודים כמייצגי העובדים. מטרת חקיקה זו הייתה לאזן את כוחם של התאגידים התעשייתיים הגדולים.
הפחתת ערך המטבע האמריקני על ידי ביטול הצמדתו לזהב, פוחת הדולר בכשליש מערכו   וזאת במטרה להגדיל את כושר התחרות של ארה"ב בשוק העולמי. למעשה ארה"ב התבססה לראשונה על תפיסה של "כלכלה גירעונית" ואינפלציה (הדפסת כסף באופן מבוקר במקרה זה), מתוך השקעה בהווה כדי לקצור רווחים עתידיים.

חוק הבנקים: חוק זה חייב לסגור את כל הבנקים לכמה ימים, ואפשר את פתיחתם מחדש רק של הבנקים שהוכיחו שהם מסוגלים לעמוד בהתחייבויותיהם כלפי הלקוחות. החוק גם הבטיח הגנה על פקדונות הציבור עד גובה מסוים. על שוק המניות הוטל פיקוח וחברות חויבו לדווח על מאזניהן.
סיכום: בצעדים אלה, ניכרת מעורבות של המדינה בתחום כלכלי תוך השפעה על נפח הייצור ועל המחירים, בניגוד לתפיסה המוחלטת של השוק החופשי. כמו כן, המדינה הפכה בעצמה למעסיק בעידוד וביזמת העבודות הציבוריות, וכן דאגה, כמדינת רווחה לרווחת הפרט, בניגוד למקובל בעבר, כשכל פרט דאג (או לא דאג) רק לעצמו (ולמשפחתו). גם מעמד האיגודים המקצועיים התחזק, זאת על ידי הטבת תנאיהם (חוק ואגנר). הניו-דיל תרם אם כן, לעליית הפופולאריות של הנשיא ושל המפלגה הדמוקרטית ולשיקום אמון הציבור במשטר ובמשק האמריקניים. אך למרות צמצום האבטלה והגדלת הייתור, לא הייתה עליית משמעותית בתל"ג בשנות ה-30.  רק בסוף שנות ה-30 עקב מרוץ החימוש באסיה ובאירופה חלה התאוששות של ממש במשק האמריקני.
בנוסף, חשוב לציין שחוק ההסדר החקלאי וחוק הבראת התעשייה בוטלו ב-1936 על פי פסיקות בית המשפט העליון שבו עדיין ישב רוב רפובליקני, שקבע שהחוקים סותרים את החוקה האמריקנית ופוגעים בחופש הקניין. רוזוולט ניסה להתחכם ולהעביר חוק המחייב מינוי שופט נוסף לכל שופט שעבר את גיל 70 ובכך להכניס "בדלת האחורית" שופטים דמוקרטיים לעליון, שכן זהו מינוי הנקבע על ידי הנשיא. ביקורת הופנתה כלפי רוזוולט גם כשניסה לשנות את מאזן הכוחות בבית המשפט העליון שפסלו כמה מסעיפי חוקי "הניו-דיל" בטענה שהם מנוגדים לחוקה האמריקנית.

"הניו דיל" – המשך או מהפכה?
אחת המחלוקות הביקורתיות שנרחיב עליה כעת היא בשאלה האם חולל "הניו-דיל" "מהפכה"?
×         ניתן לטעון שהניו-דיל של רוזוולט חולל מהפכה במובן תפקידו של הממשל הפדראלי בעת משבר כלכלי. עד הניו-דיל הממשל הפדראלי מיעט לעסוק בענייני כלכלה וחברה ורק במקרים מסוימים התערב על מנת לשמור על עקרונות הצדק והשוויון. "חוק תיאום החקלאות" (או "חוק ההסדר החקלאי") ו"חוק להבראת התעשייה הלאומית" מבטאים תפיסה זו כשהממשל התערב ועודד את החקלאים והתעשיינים לצמצם את הייצור בתחום החקלאות הממשל אף הטיל פיקוח על סוגי הגידולים. ההוכחה שצעדים אלה של רוזוולט נתפסו כמהפכנים ניתן למצוא בפסיקות בית המשפט העליון שפסל כמה מסעיפי חוקים אלה בטענה שהם סותרים את החוקה ופוגעים קשות בזכות לקניין.
×          נימוק נוסף העשוי לחזק את טענת המהפכה נשענת על מהירות התיקונים והיקפם: רוב צעדי "הניו-דיל" בוצעו במהירות במסגרת חקיקת מאה הימים, והתיקונים שהוכנסו הקיפו את כל תחומי הכלכלה והחברה: פיקוח על הבנקים, מדיניות סעד, הכרה במעמד ארגוני עובדים, מלחמה באבטלה דרך עבודות יזומות בהיקף נרחב, הקמת תשתיות, מעורבות בשיקום החקלאות והתעשייה. כך שמול הטענה שרוזוולט נשען על מסורת תיקוני התנועה הפרוגרסיבית, הרי שלמהירות בהם בוצעו התיקונים ולהיקפם הרחב יש ודאי היבט מהפכני.
שני נימוקים המתנגדים לטענה שהתחוללה מהפכה:
×         "הניו-דיל" של רוזוולט אינו מחדש דבר ושורשיו נעוצים ברפורמות קודמות שבוצעו על ידי הממשל הפדראלי בימי התנועה הפרוגרסיבית. כבר ב"חוק שרמן נגד הטראסטים" (1890) קיימת מעורבות משמעותית של הממשל הפדראלי בענייני התעשייה. גם בימי תיאודור רוזוולט הייתה מעורבות פדראלית בהקמת תשתיות, סיוע לחקלאים וחקיקת סעד לאוכלוסיות חלשות (כמו למשל בחקיקה נגד עבודת ילדים).
×          נימוק נוסף השולל את מהפכנות "הניו-דיל" מתייחס לעצם מטרתו. פ"ד רוזוולט לא שאף להפוך את ארה"ב ל"סוציאליסטית" אלא המשיך להאמין בשיטה הקפיטליסטית תוך שאיפה לתקן את הפגמים שלה. הניו-דיל היה אפוא נאמן לגישה הפרגמאטית של רוזוולט ולמסורת האינדיבידואליסטית של ארה"ב. מדיניות הניו-דיל התבססה על ויסות ופיקוח המשק כדי להבריאו ולא להשתלט על אמצעי הייצור והלאימם, כפי שגרסה האידיאולוגיה הקומוניסטית המהפכנית מיסודה. ביקורת זו מדגישה שמבנה החברה האמריקנית לא השתנה ובסופו של דבר סייעה להישרדות הקפיטליזם.
×        ההיסטוריון אייל נווה מוסיף שכלכלנים והיסטוריונים שמרנים (ימניים) אף טענו שפעולות ה"ניו-דיל" היו "רוב מהומה על לא מאומה" ורק הפריעו לפעולות הויסות של העצמי של המשק, ולפיכך גם טענה זו מתנגדת ליסוד המהפכני של ה"ניו-דיל".

5ד. ארצות הברית כ"חברת שפע" – בעיות ודרכי התמודדות (שנות ה-50 וה-60) (עמ' 148-144)
שנות ה-50:  העשור שלאחר מלחמת העולם השנייה מוגדרות ע"י ההיסטוריון אייל נווה כעשור של שפע, חומרנות, שאננות וקונפורמיות. עשור זה מסמן למעשה שינוי כיוון בחברה האמריקנית חזרה לקפיטליזם תוך התנתקות מימי ה"ניו-דיל". דברים אלה עולים בקנה אחד עם הבחנתו של ההיסטוריון ה"ס קומאג'ר שקבע: "ההיסטוריה האמריקנית נעה בתנועת מטוטלת מימין לשמאל ומשמאל לימין".
כלומר, ממבט על הסעיפים הקודמים בפרק זה, ראינו שנק' ההתחלה של הפרק (סוף המאה ה-19) היא בקפיטליזם קיצוני נוסח "הברונים השודדים" ומשם חזינו במעבר לעידן הפרוגרסיבי של ראשית המאה ה-20, חזרה לממשל הרפובליקני שממעט להתערב בשנות ה-20, אל הניו-דיל של רוזוולט (שנות ה-30) ועתה חזרה לממשל רפובליקני הדוגל בצמצום מעורבות.
בשנות ה-50, חזרו אם כן הרפובליקנים לשלטון בראשותו של הנשיא, גיבור מלחמת העולם השנייה, דוויט אייזנהאואר, שדימויו התקבע כמעין "סבא טוב". תפיסתו של אייזנהאואר הייתה ש"אין לנענע את הספינה", כלומר מינימום התערבות של הממשל. תפיסה זו התאימה לציבור שהתעייף מהמעורבות בימי "הניו-דיל" ומלחמת העולם השנייה.
הממשל שאף לניהול כלכלי מאוזן (בניגוד לתפיסה הגירעונית של ה"ניו-דיל") ולקיצוץ מסים וזאת על רקע שגשוג ושפע, שמהם נהנה במיוחד מעמד הביניים שהלך והתרחב. האמריקנים אכלו יותר, קנו יותר, עישנו יותר ובכלל צרכו יותר. לתופעה זו תרמה גם הטלוויזיה, שנכנסה לראשונה כמעט לכל בית באמריקה בעשור זה ויחד עימה הפרסום הטלוויזיוני. הטלוויזיה תרמה רבות לבניית הדימוי הקונפורמיסטי של העשור. שנות ה-50 הן גם שנות השיא של דור "הבייבי בום", כינוי לילידי 1946 – 1964, תופעה דמוגראפית של ילודה רחבת ממדים שהתרחשה עם תום מלחמת העולם השנייה, כשהעלייה הדמוגראפית בישרה גם את התחזקות התעשייה והצרכנות.
וכך, שנות ה-50 זכו לדימוי של יציבות, ערכי משפחה בו הדור הצעיר מכבד את הדור המבוגר, שפע וחומרנות, שנים בה ידעה כל קבוצה אתנית את מקומה בחברה (כך התערב ממשל אייזנהאואר בתחום החברתי רק לאחר פסיקת בית המשפט בעניין בראון נגד מערכת החינוך ושלח כוחות ביטחון לליטל רוק לאפשר כניסת תלמידים אפרו אמריקנים).
במקביל, עדיין התקיימה במקביל "אמריקה אחרת", במצב של עוני, הזנחה, בורות ובערות, שרובם אפרו-אמריקנים, היספאנים ואינדיאנים, שהקיפה כ-33 מיליון עניים. תופעה דמוגראפית נוספת הייתה הפיכתם של מרכזי הערים לשכונות עוני בעוד בני המעמד הבינוני נדדו בהמוניהם לפרברים. לפיכך, שנות ה-50 גם המחישו את הפערים הכלכליים והחברתיים בין עשירים ועניים ובין לבנים ל"אמריקה האחרת".
דגשים: נשיאות רפובליקנית (אייזנהאואר), דור הבייבי בום, מעבר לפרברים, שמרנות, פערים בין עשירים לעניים.

שנות ה-60
ב-1960, נבחר ג'ון פ. קנדי כנשיא ארה"ב מטעם המפלגה הדמוקרטית. הנשיא הצעיר הפיח תקוות רבות לשינוי בחברה האמריקנית. בעשור זה נעה "המטוטלת" הכלכלית חזרה שמאלה עם מחויבותו של קנדי להיאבק בעוני ובהמשך, לאחר הירצחו ב-1963, קידם יורשו הנשיא לינדון ג'ונסון            (1969-1963) את מדיניות "החברה הגדולה". ג'ונסון הגדיר את המטרה: מלחמה בעוני. לדבריו לא יתכן שמדינה בעלת עושר רב כל כך תהיה בעלת נתוני עוני גבוהים כל כך. ג'ונסון שאף לחלוקה הגונה יותר של השפע האמריקני, למלחמה באדישות החברתית ובתרבות העוני שצמחה בשכונות העוני ובגטאות האפרו-אמריקנים. באותן שנים צמחה גם "תרבות הנגד" (שהובל בין היתר על ילדי דור "הבייבי-בום" ראו גם בעמ' 147) שכללה בין היתר את ההיפים ("ילדי הפרחים"). קבוצות אלה ואחרות התנגדו גם הן לאפליה ולגזענות כלפי השחורים מבית ולמעורבות של ארה"ב בחוץ – כמו בוייטנאם. כך הושמעו קולות ביקורתיים שהושתקו/הונמכו בשנות ה-50 המקרתיסטיות. 

בין צעדי החברה הגדולה של ג'ונסון:
-          חוק ההזדמנויות הכלכליות: חוק זה נועד לגייס את המשאבים האנושיים והכלכליים של המדינה למלחמה בעוני. בהתאם למדיניות זו הוקמו יחידות תעסוקה שסייעו למובטלים לרכוש מקצוע, הוגש סיוע לנזקקים, לילדים, למהגרים ולפועלים חקלאים עניים. כמו כן הוקם "חיל שלום פנימי" שנועד להפנות מתנדבים לעבודות שונות למען שכבות המצוקה. בסה"כ הוקצבו קרוב למיליארד דולר למלחמה בעוני.
-          חוק החינוך היסודי והתיכון: חוק זה נועד לשפר את סיכויי ההצלחה של בני שכבות המצוקה. גובשו תכניות לקידום ילדים טעוני טיפות והוקמה מערכת מלגות רחבת הקף.
-          תחום הבריאות: הופעלה תכנית ביטוח אשפוז ומחלה לקשישים מעל גיל 65, וכן הוענקה עזרה פדראלית למדינות כדי שתוכלנה לסייע לנכים, עיוורים ובעלי מום. כמו כן נחקקו חוקים נגד זיהום האוויר והמים ועוד.
-          בתחום החברתי, נעשו בימי ג'ונסון, תיקונים רבים לטובת האוכלוסייה האפרו-אמריקנית (כפי שהרחבנו בפרק 4 – כלומר, יש להבין את הקשר הכלכלי-חברתי-גזעי!). נזכיר שבין הצעדים הללו: חוק הזכויות האזרחיות (1964), חוק זכויות ההצבעה (1965) 3) חוק השיכון/"חוק הדיור ההוגן" (1968).

"החברה הגדולה" של ג'ונסון הורידה את שיעור העוני מ-20% ל-13% וסייעה להשתלבות קבוצות אתניות ונשים בחברה. העוני אמנם לא נעלם, אך רבים יכלו להצטרף למעמד הביניים.
התקציבים לביצוע תכניות אלה היו ברובם מרזרבות ולא נוצר צורך בהעלאת מסים בגלל השפע, אך מדיניותו של ג'ונסון זכתה לביקורת בשל היותן של התכניות בזבזניות, בלתי יעילות ובעיקר יוצרות תלות בין הנזקקים לממשל ובמרכזו אדם שאינו לוקח אחריות על חייו וכך נמנעת ממנו התפתחותו האינדיבידואליסטית.

תרגול
מבגרויות: קיץ תשס"ד (24), קיץ תשס"ו (21 א+ב), קיץ תשס"ח (21א+ב), קיץ תשס"ט (23), קיץ תש"ע (22א), קיץ תשע"א (23), קיץ תשע"ב (22 א+ב), קיץ תשע"ג (21 א+ב), קיץ תשע"ד (24), קיץ תשע"ה (22א). (קישורים לכל הבגרויות במסמך הנוסף).




פרק שישי: מדיניות החוץ של ארה"ב עד תום מלה"ע ה-2 

1.          התפיסה הבדלנית ע"פ תפיסותיהם של ג'ורג' וושינגטון וג'יימס מונרו



ההקשר הגיאוגרפי וההקשר הפוליטי של ארה"ב עשויים להבהיר במידה רבה את יצירת תופעת הבדלנות האמריקנית. המרחק הגיאוגרפי מאירופה בא לידי ביטוי גם בגישה מדינית שעל פיה שאפה ארה"ב להתרחק מהתככים והמאבקים של מעצמות אירופה. 

כמו כן, מבחינה גיאוגרפית, ניתן לפרש את הבדלנות על רקע שאיפת ארה"ב להגשים את הייעוד הגלוי שלה כיבוש הספר והמערב ולהשלים רצף טריטוריאלי מהאוקיאנוס האטלנטי ועד לאוקיאנוס השקט. תהליך זה מוזכר בהרחבה בפרק 1, סעיף ג' על הספר.

נזכיר שבמאה ה-19 רכשה ארה"ב את לואיזיאנה מצרפת, קנתה את פלורידה מספרד, סיפחה את טקסס ואת שטחי קליפורניה, וכן רכשה את אלסקה מרוסיה והכריזה על הוואי כעל טריטוריה אמריקנית. משמעות הדבר, פני ארה"ב היו למערב ולא ל"עולם הישן" השוכן במזרח מעבר לאוקיאנוס האטלנטי. בנוסף הרכישות של לואיזיאנה ופלורידה מצרפת וספרד חיזקו את מגמת ההתבדלות משום שכך צומצם מאוד חיכוך אפשרי עם ארצות אירופאיות ששלטו בשטחים הגובלים בארה"ב.

כמובן, עושרה הטבעי של ארה"ב שחרר ממנה צורך ליצור תלות כלכלית, שמשמעותה בדרך כלל, גם תלות פוליטית.

הנשיא הראשון, ג'ורג' וושינגטון ביטא קו מחשבה זה בנאום הפרידה שלו (עמ' 153 בספרה של פלורסהיים) שעיקריו הם: לנהוג בתום לב ובצדק עם כל הלאומים אך עם זאת למרות הקשרים הכלכליים המתפתחים בין ארה"ב לאומות אירופה, יש להקפיד שהקשרים המדיניים יהיו מינימאליים. על ארה"ב להתרחק מכריתת מבריתות קבע עם מדינות אירופה.

הביסוס המשמעותי והמעצב ביותר של מדיניות זו באה לידי ביטוי בדברי הנשיא האמריקני החמישי ג'יימס מונרו (1825-1817) הידועים כ"הצהרת מונרו" (עמ' 153 בפלורסהיים) ועיקרם:

-                ארצות חצי כדור הארץ המערבי (כלומר ארצות אמריקה, כולל אמריקה הדרומית) לא ישמשו עוד כיעדים לקולוניזציה מצד מדינות אירופה.

-                ארה"ב תראה כל התערבות אירופאית בניסיון להרחיב את השפעתה על אמריקה כאיום על "השלום והביטחון".

-                לארה"ב אין כוונה להתערב בענייניה של אירופה בכל מה שנוגע לענייני אירופה הפנימיים.



הרקע להצהרה: בעקבות דיווחים שאוסטריה, פרוסיה ורוסיה שוקלות לסייע לצרפת להשיב שלטון ספרדי לדרום אמריקה. ארה"ב, שנשבה בה אותה רוח מהפכנית של 1776, תמכה גם בשחרור של אמריקה הלטינית ממעצמות אירופה והצהרת מונרו נועדה לאותת על הבחנה בין שני חלקי כדור הארץ אמריקה והעולם הישן האחד פתוח לארה"ב וסגור לאירופאים והשני בו האירופאים מתעסקים בסכסוכים הישנים שלהם. לפיכך, בהצהרת מונרו: נקבע העיקרון "אמריקה לאמריקנים" שהפך לאבן יסוד במדיניות החוץ האמריקנית עד עצם היום הזה.

ב. האימפריאליזם האמריקני בשלהי המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 – גורמים וגילויים מרכזיים.

רקע: האימפריאליזם האמריקני החל בעצם לאחר סיום מלחמת האזרחים האמריקנית (1865) וניצחון הצפון שדחף לתיעוש. לפיכך, ארה"ב נזקקה עתה ליותר חומרי גלם, ליותר אזורים פוטנציאליים להשקעות הון וכן ליותר שווקים חדשים תוך שאיפה ליצור מעמד פוליטי חזק באותם שווקים. תפיסה זו הביאה את ארה"ב לפתח צי מלחמתי, תוך התבססות על תורתו של מאהאן שהדגישה את השפעת הכוח הימי על היסטוריה.

כמו כן, במחצית הנשייה של המאה ה-19, עת השלימה ארה"ב את ייעודה הגלוי והיא נפרשה עתה בין שני האוקיאנוסים, החלה ארה"ב לגלות עניין בשווקים של יפן וסין ולהתחיל להתחרות בבריטניה באזור זה ובעצם פרשה בכך מחדש את המושג "ייעוד גלוי". ארה"ב החלה לפעול בשני האוקיאנוסים לביסוס כוחה.



פעולות בולטות: מרחב האוקיאנוס השקט:

כבר ב-1853 הגיע האדמירל האמריקני פרי לחופי יפן והביא לפתיחת שערי יפן בפני המערב.

ב-1867 השתלטה ארה"ב על האי מידווי ובאותה שנה גם רכשה את אלסקה מרוסיה, ובכך דחקה את רוסיה מאמריקה.

1893 – סיפוח הוואי איים אלה שימשו לסוחרים אמריקנים תחנה חשובה לסוחרים אמריקנים בדרכם לסין. מתחילת המאה ה-19, החלו להגיע לשם גם אמריקנים תחילה מיסיונרים ובהמשך מתיישבים שהחלו לפתח מטעים של קנה סוכר, שהניבו רווחים נאים והפכו את המתיישבים לבעלי כוח כלכלי ופוליטי באי וזאת למרות קיומו של ממשל מקומי של הילידים. עד 1890 נהנו מגדלי הסוכר האמריקנים מפטור ממכס, אך כאשר נחקק חוק פדראלי ב-1890 המבטל בכלל מכסים על סוכר מיובא וכך איבד הסוכר מהוואי יתרון על כל סוכר אחר שיובא לארה"ב. בנוסף, החוק העניק הטבות למגדלי סוכר בארה"ב וכך בבת אחת נפגע מאוד ענף הסוכר בהוואי. אנשי עסקים אמריקניים שהשקיעו בענף החלו לשאוף על רקע זה לסיפוחה של הוואי לארה"ב, דחיפות זה התגברה עם עלייתה לכס המלוכה של מלכה חדשה (1891) ששאפה לצמצם את ההשפעה האמריקנית באיים. המתיישבים האמריקנים הגיבו בביום מהפכה שהביאה להזעקת כוחות אמריקנים שיבואו לסיוע. הכוח האמריקני (הקטן יש לומר) הביא לכניעת המלכה ולוויתור על סמכויותיה.


 
שינויים משמעותיים נוספים הלכו והתגברו מסוף המאה ה-19 כשארה"ב התחילה ליישם באופן תקיף את עיקרי הצהרת מונרו:

1895 – ארה"ב התערבה בסכסוך בין ונצואלה לבריטניה לטובת ונצואלה בעניין מאבק השליטה באזור גוויאנה.

1898 – ארה"ב יצאה ל"מלחמה קטנה ונהדרת" (כדברי שר השגריר האמריקני בבריטניה ואח"כ מזכיר המדינה האמריקני). נגד ספרד. מלחמה זו התפרצה לאחר רצף אירועים שהחל עם מרד קובני נגד השלטון הספרדי בשנת 1895. קובה, מושבה ספרדית נאבקה נגד השלטון הקולוניאלי, ואילו  אזרחי ארה"ב שהשקיעו מיליוני דולרים בקובה אהדו את המאבק הקובני ואף דרשו התערבות אמריקנית שתביא לסילוק ספרד מהאזור. רוח זו לובתה ע"י העיתונות האמריקנית ובעיקר ע"י איל העיתונות ויליאם רנדולף הרסט.

המלחמה עצמה פרצה לאחר שאניית המלחמה האמריקנית, המיין, טובעה בנסיבות מסתוריות (כנראה בגלל תקלה אך העניין פורש מיד כחבלה ספרדית) בנמל הוואנה שבקובה וכ-260 אנשים נספו. הקריאה: "זכרו את המיין!" הפכה לסיסמת השעה והנשיא מקינלי הכריז מלחמה על ספרד. מלחמה זו נערכה בשתי חזיתות עיקריות במזרח הרחוק, בפיליפינים ובים הקריבי.

רוב הגורמים השמרנים בארה"ב תמכו במלחמה וג'ון היי, השגריר האמריקני בבריטניה, אף כינה אותה כאמור: "מלחמה קטנה ונהדרת." רוב האוכלוסייה האמריקנית לא חשה במלחמה, המסים לא הועלו ולא הונהג גויס חובה אלא על בסיס התנדבות בלבד.

הצי האמריקני שהגיע מאזור הונג קונג השמיד את הצי הספרדי במנילה ובאיים הקריביים הכניעו האמריקנים את הספרדים תוך כיבוש פורטו ריקו. ספרד אולצה לפנות את קובה ואת פורטו ריקו ולמכור את לארה"ב את הפיליפינים. צעד זה סייע לארה"ב לבסס את מעמדה באזור הים הקריבי וגם בזירת האוקיאנוס השקט, והפגין את כוחה של ארה"ב לראשונה כמעצמה כובשת וגם את תופעת השפעת העיתונות על סדר היום הציבורי.

מלחמה זו קידמה מאוד את מעמדו של תיאודור רוזוולט, שלחם בקובה, וכעבור שנתיים, ב1900, מונה למועמד המפלגה הרפובליקנית לתפקיד סגן הנשיא. לאחר רצח הנשיא מקינלי (1901), החליפו רוזוולט, שהפך לאחד הנשיאים המשפיעים והאהודים של ארה"ב במאה ה20.

רוזוולט עצמו היה תומך נלהב ברעיונות האימפריאליזם וביסס את משנתו על האמירה הידועה: "דבר בלחש, אך שא עמך מקל גדול." ב-1904 "עדכן" רוזוולט את הצהרת מונרו באומרו:

"עשיית רע מתמדת... עלולה באמריקה כבכל מקום אחר, לחייב בסופו של דבר התערבות מצד מדינה תרבותית. בחצי הכדור המערבי עשויה הדבקות בתורת מונרו לאלץ את ארה"ב, במקרים חמורים של עשיית רע, או של גילוי חוסר אונים, להפעיל (ולו גם באי רצון) כוח משטרה בינלאומי..." {מתוך רות קליינברגר, תולדות ארה"ב, עמ' 77}.



דברים אלה מבטאים את האיום בשימוש בכוח, ובעצם גישתה של ארה"ב משתנה מ"אמריקה לאמריקנים" ל"אמריקה לארה"ב", ומסמנים סטייה מהבדלנות ע"פ וושינגטון למעמד של "שוטר עולמי" בנוסח רוזוולט.

רוזוולט היה מתומכי כריית תעלת פנמה, במרכז אמריקה, שתיצור מעבר ימי בין האוקיאנוס האטלנטי לאוקיאנוס השקט ותקצר באופן משמעותי את נתיבי המסחר. ההצעה לזיכיון נתקלה בהיסוס של קולומביה ששלטה בפנמה וארה"ב ארגנה ותמכה במהפכה בפנמה שהביאה להכרזתה של מדינה עצמאית בפנמה שמיד אישרה את תנאי הזיכיון לבניית התעלה. ע"פ החוזה, את הכרייה ביצעה חברה צרפתית ואילו ארה"ב חכרה לנצח איזור שרוחבו 5 מייל  משני צדדי התעלה. עבור תנאים אלה, קיבלה פנמה 10 מיליון דולר ועוד תשלומים שנתיים.

ביקורת מצד ממשלת קולומביה על המהלך האמריקני הושמעה בקונגרס ואילו בימי הנשיא טאפט (1909 – 1913) נעשה ניסיון לפצות את קולומביה, אך תומכי רוזוולט הכשילו הצעה זו. ב-1921 קיבלה קולומביה פיצוי אך ללא התנצלות פורמאלית.



ג. מבדלנות למעורבות: גורמי ההצטרפות של ארה"ב למלחמת העולם הראשונה, חזון ההסדר העולמי החדש של וילסון בועידת השלום בפריז

לעומת מעורבותה ההולכת והגדלה של ארה"ב בענייני יבשת אמריקה ומרחב המזרח הרחוק, המשיכה לשמור ארה"ב על מדיניות בדלנית בכל הנוגע לענייני אירופה, וזאת גם לאחר פרוץ מלה"ע הראשונה ב-1914, כשהנשיא וילסון הצהיר באופן מפורש על ניטרליות ארה"ב.

כזכור במלחמה זו, שנמשכה מ-1914 עד 1918,  לחמו זו בזו מדינות ההסכמה (בראשות בריטניה, צרפת ורוסיה) נגד מדינות המרכז (בראשות גרמניה, אוסטרו-הונגריה והאימפריה העות'מאנית).

הסיבות לעמדה הניטראלית:

1. הצמדות למדיניות שהתוותה בהצהרת מונרו.

2. שיקולים הומאניים וחוסר להצטרף למלחמה הזורעת חורבן והרס בממדים עצומים.

3. ההרכב ההטרוגני של תושבי ארה"ב, מהגרים ממדינות אירופה השונות, היה עלול ליצור שסע בחברה האמריקנית, אם ארה"ב תבחר להצטרף לאחד הצדדים במלחמה.

גורמי ההצטרפות של ארה"ב למלחמת העולם הראשונה:

מה הביא לשינוי העמדה האמריקנית מבדלנות למעורבות ובסופו של דבר לכניסתה למלחמה?

מובן, שבמהלך המלחמה נוצרו "מחנות", אך בעיקר התפתחה נטייה לטובת מדינות ההסכמה ובריטניה בראשן. המציאות הגיאופוליטית דחפה את ארה"ב לצדד במדינות המערב (בריטניה וצרפת) שלא היו צריכות לפרוץ הסגר ימי כדי לסחור עמה (בניגוד למשל לגרמניה).

ארה"ב הפכה במהלך המלחמה הטוטאלית למדינה מלווה כשהמדינות הלוות המרכזיות היו בריטניה וצרפת, וכך נוצר בארה"ב אינטרס כלכלי-מדיני שתמך בניצחון שתי המדינות הללו.

עניין נוסף שהביא לכניסת ארה"ב למלחמה היה תחום חופש השייט. בראשית המלחמה, סבלו אניות אמריקניות מחיפושים בריטים טורדנים, אך דברים אלה התגמדו אל מול "מלחמת הצוללות הבלתי מרוסנת" שהחלה גרמניה להפעיל ב-1915 נגד בריטניה. למרות אזהרות גרמניות שספינות אזרחיות עלולות להיפגע במלחמה, המשיכה הספינה לוזיטניה הבריטית במסעה המתוכנן מארה"ב לבריטניה, כשהיא נושאת קרוב לאלף מאתיים נוסעים, מתוכם קרוב למאתיים אמריקנים. במטענה נשאה הספינה גם מזון לבריטניה וכנראה גם חומרי נפץ שזירזו את טביעת הספינה, לאחר שנפגעה מטורפדו ששוגר אליה מצוללת גרמנית. הזעם בדעת הקהל הבינלאומית הביאה להפסקה זמנית של מלחמת הצוללות הגרמנית, אך החמירה את המתח בין ארה"ב לגרמניה, שכן האמריקנים ראו במהלך פגיעה בניטרליות שלה.

בתקופה זו ניסה וילסון לקדם את הרעיון של "שלום ללא ניצחון", דבר שעשוי לסיים את המלחמה לפני שארה"ב תמצא עצמה מתדרדרת ללחימה. גם כאן ניתן לראות שינוי בעמדה של ארה"ב מבדלנות לנכונות להתערב (עדיין לא בלחימה) בענייני אירופה.

אך בראשית 1917 החל רצף האירועים שגרר את ארה"ב לקחת חלק פעיל במלחמה לצד "מדינות ההסכמה":

בראשית 1917 חידשה גרמניה מדיניות זו ושוב נוצר איום על כלי שיט אמריקנים ושמונה אניות אמריקניות טובעו, והלחץ הפנימי על ארה"ב להתערב גבר.

באותם ימים התרחשה המהפכה הרוסית של מרץ 1917 שהביאה לנפילת הצאר ועליית גורמים דמוקרטים מתונים בראשות קרנסקי. אירוע זה אפשר את הצגת המלחמה כמסע צלב דמוקרטי נגד משטרים לא דמוקרטים (גרמניה, אוסטרו-הונגריה, האימפריה העות'מאנית).

בינואר 1917 שוגר גם מה שנודע כ"מברק צימרמן" (מסמך החתום בידי שר החוץ הגרמני אלפרד צימרמן), שפוענח על ידי המודיעין הבריטי ובו פנייה חשאית למקסיקו, שכנתה הדרומית של ארה"ב, שם תפרוץ מלחמה בין גרמניה לארה"ב, שמקסיקו תצטרף לצד גרמניה, וכך גרמניה תסייע למקסיקו להשיב את שטחיה האבודים בטקסס, באריזונה ובניו מקסיקו. הידיעה פורסמה בעיתונות והובילה לניתוק קשרי ארה"ב עם מדינות המרכז ולאחר זמן קצר נענה הקונגרס לפניית ארה"ב וב-6 באפריל נכנסה ארה"ב באופן פורמאלי למלחמה נגד מדינות המרכז.

חזון ההסדר העולמי החדש של וילסון בועידת השלום בפריז

"שלום ללא ניצחון": עוד לפני כניסת ארה"ב למלחמה נשא הנשיא וילסון נאום בדבר "שלום ללא ניצחון" (ינואר 1917) ובו ביסס כמה מהרעיונות שחידד וליטש במסמך 14 הנקודות.

בנאום זה קבע כשלום אמיתי יוכל להתקיים רק בין שווים ובשותפות.

לפיכך, קבע וילסון שחייב להתקיים שוויון זכויות בין האומות ואין להבדיל בין אינטרסים של אומות גדולות לעומת אומות קטנות. כדי לקיים רעיון זה יש כאמור צורך בשיתוף פעולה בין אומות מאורגנות.

וילסון הדגיש את חשיבות חופש השייט ואת חשיבות קבלת העיקרון ששום אומה לא תבקש להרחיב את שלטונה על חשבון אומה אחרת, ולכל אומה יש הזכות לקבוע את השלטון שלו.




תכנית 14 הנקודות: תכנית זו מבוססת על נאום של וילסון בפני שני בתי הקונגרס בינואר 1918. נאום זה מבוסס על 14 נקודות שמטרתן לכונן תכנית לשלום העולם ועיקרן:

1.          חוזי שלום גלויים, שנדונו באופן פומבי, וחוץ מהם שום הסכמים בינלאומיים חשאיים מכל סוג. הדיפלומטיה תהיה גלויה ולעיני העולם.
2.          הבטחת חופש גמור של השייט בימים, בימי שלום ומלחמה, פרט למקרים שהימים יהיו סגורים לרגל פעולה בינלאומית לביצוע חוזים בינלאומיים.
3.          ביטול כל המחסומים הכלכליים, ככל האפשר, וקביעת שוויון תנאי המסחר בין העמים המסכימים לקיים שלום ומתאגדים לשם קיומו.
4.          קיום ערובות מתאימות להפחתת מרוץ החימוש של העמים ולהגבילם בהתאם לצרכי ביטחון פנים.
5.          הסדר חופשי, רחב לב ובלתי משוחד של כל הטענות הקולוניאליות על בסיס שמירה קפדנית על העיקרון שבכל שאלה של ריבונות יינתן משקל שווה לאינטרסים של האוכלוסייה המקומית.
6.          פינוי כל שטח רוסיה ויישוב ענייני רוסיה באופן שיבטיח את השיתוף הטוב ביותר והחופשי ביותר של האומות האחרות וישיג למענה הזדמנות בלתי מופרעת לקביעה עצמאית של התפתחותה המדינית וכניסתה לחברת האומות החופשיות ע"פ המשטר שתבחר לעצמה.
7.          כל העולם יסכים לפינוי ולשיקום בלגיה ללא ניסיון להגביל את ריבונותה.
8.          שחרור כל שטח צרפת ותיקון הקיפוח שנגרם לה ע"י פרוסיה (גרמניה) ב-1871 בעניין חבלי אלזס ולורן, אשר ערער את השלום העולמי במשך 50 שנה.
9.          יבוצעו תיקוני גבולות באיטליה ע"פ קוים לאומיים בולטים.
10.      לעמי אוסטרו-הונגריה תינתן ההזדמנות הנוחה ביותר להתפתחות אוטונומית.
11.      רומניה, סרביה ומונטנגרו יפונו. לסרביה תינתן גישה חופשית ובטוחה לים. תינתן ערבות לשלמות כל ארצות בלקן.
12.      לחלקים התורכיים של האימפריה העות'מאנית תובטח ריבונות מלאה, אבל לעמים המצויים תחת שלטון תורכי יובטחו ביטחון חיים והזדמנות מוחלטת להתפתחות אוטונומית. מיצרי הדרדנלים יהיו פתוחים למסחר בינלאומי.
13.      תקום מדינה פולנית עצמאית שתכיל את כל השטחים המאוכלסים ללא ספק על ידי פולנים, עם גישה חופשית לים.
14.      יוקם חבר לאומים למען הבטחת ערובות הדדיות לעצמאותן ושלמותן הטריטוריאלית של המדינות הגדולות והקטנות כאחד.




בסיכומו של הנאום ניתן להבחין בעניינים ספציפיים (הבטחת ריבונות בלגיה, הקמת מדינה פולנית עצמאית וכו') וניסוח כללי התנהגות בינלאומיים מחייבים (הקמת חבר לאומים, הבטחת חופש השייט, הבטחת דיפלומטיה גלויה).

ודאי שמסמך זה מהווה ניתוק מוחלט מהצהרת מונרו ומציגה ארה"ב המתערבת לעומק בהצגת תכנית שלום, מתוך עמדה של מלחמה, בענייני אירופה.
 
שלום פריז: בקיץ 1919, למעלה מחצי שנה, לאחר סיום המלחמה ב-11 בנובמבר 1918 וחתימת הסכם שביתת הנשק, התכנסו הצדדים לשיחות שלום בפריז. הנשיא וילסון (הנשיא האמריקני המכהן הראשון על אדמת אירופה) הגיע לדיונים אלה מוחלש כתוצאה מהפסד הרוב בשני בתי הקונגרס וכמי שאינו בקיא בהלכי הרוח של הדיפלומטיה האירופאית. ועידת השלום התנהלה בניגוד לתפיסתו של וילסון לשלום בין שווים, והתנהלה דרך נציגי הצד המנצח וההכרעה של בכל הנושאים החשובים עברה לידי ארבע המעצמות הגדולות: ארה"ב, בריטניה, צרפת ואיטליה. חלק גדול מהשיחות התנהלו בדלתיים סגורות וכך הופר יסוד נוסף ב-14 הנקודות של וילסון (דיפלומטיה גלויה).

את היחס לגרמניה הכתיבה בעיקר רצון הנקמה של צרפת ושאיפתה להחליש את גרמניה ככל הניתן וכן רצונה של בריטניה להשיג פיצויי מלחמה (וכך גרמניה "נענשה" בהסכם: חבלי אלזס-לורן נלקחו ממנה, הוטלו עליה פיצויים כבדים, חלק משטחה נמסר לפולין וכן הוטלו עליה מגבלות בתחום החימוש).

 גם רצונו של וילסון לממש את עיקרון ההגדרה העצמית נתקל בקשיים ובא לידי ביטוי בפתרון המסובך של יצירת "המסדרון הפולני", כלומר מוצא לים עבור פולין על חשבון חלוקת גרמניה לשתי יחידות טריטוריאליות נפרדות.

עם זאת, הצליח וילסון לקדם את הקמת ארגון חבר הלאומים מתוך תקווה שארגון זה יצליח לתקן בהדרגה חלק מהעיוותים שנוצרו בשיחות השלום. לאמונה זו לא היו שותפות בעלות הברית של וילסון, דבר שהכתיב בסופו של דבר את גורלו העגום של ארגון אידיאליסטי זה. כמו כן הודות למאמציו, היו חוזי השלום בתום המלחמה מתונים יותר, והוא זכה לפרס נובל בשנת 1920.

הקונגרס הרפובליקני שנבחר ב-1918 לא אשרר את הסכם ורסאי ולא את הצטרפות ארה"ב לחבר הלאומים, וזאת כתוצאה ממאבקים פוליטיים פנימיים ומרצון לחזור למדיניות הבדלנית ולא להיות ערבה לעצמאותן ושלמותן הטריטוריאלית של מדינות באירופה.

בסוף 1919, אכול אכזבות ומאבקים פוליטיים, חלה התדרדרות במצבו הבריאותי של הנשיא בעקבות שני התקפי שבץ. עד סיום כהונתו הוסתר הנשיא מעיני בכירי הממשל והציבור, אירוע המסמל את קץ העידן האידיאליסטי של וילסון לתיקון העולם ולכינון שלום עולמי.


ד. מגמות מרכזיות במדיניות החוץ של ארה"ב בין שתי מלחמות העולם

בדלנות במדיניות החוץ:

המפלגה הרפובליקנית הובילה את ארה"ב לצמצם את מעורבותה בענייניה של אירופה וכך סירבה כאמור לחתום על חוזה ורסאי ואף להצטרף לארגון חבר הלאומיים שהנשיא וילסון עצמו היה היוזם המרכזי שלו. עם זאת, ארה"ב סייע לפתור את משבר חבל הרוהר באירופה בשנת 1923 ("תוכנית דוז").

 המשבר הכלכלי הגדול הגביר את המתחים עם בעלות הברית לשעבר בעניין הלוואות שלא  הוחזרו, ובין השנים 1935 ל-1937 נחקקו שורה של "חוקי ניטרליות", שמטרתן הייתה למנוע מארה"ב לשוב ולהסתבך במלחמה דומה. הוטלו איסורים על ייצוא נשק ומתן אשראי למדינות לוחמות ואזרחי ארה"ב לא הורשו להשתמש בכלי שיט של מדינות לוחמות וכן ניתנה הוראה לחמש אניות סוחר אמריקניות.

 אך שנות ה-20 ובעיקר שנות ה-30 סימנו את עליית המדינות הפשיסטיות והמיליטריסטיות. ב-1931 תקפה יפן את מנצ'וריה וב-1937 את סין בעוד איטליה כבשה את אתיופיה ב- 1936. ארה"ב נוכחה שארגון חבר הלאומים אינו מצליח לשמור על ביטחון המדינות המותקפות. כישלון זה סימן את הדרך גם להיטלר שהחל לנקוט בצעדים תוקפניים יותר ויותר במחצית השנייה של שנות ה-30 (המעורבות במלחמת האזרחים בספרד, אנשלוס והסכם מינכן).

אירועים אלה אמנם זעזעו את דעת הקהל האמריקנית אך עדיין לא סדקו את התפיסה הבדלנית השלטת. עם זאת, היו כבר חלוצים שראו את ההכרח בשינוי. אחד מאותן חלוצים היה הנשיא רוזוולט, שנשא באוקטובר1937 את נאום הקרנטינה: ובו קרא להסגר על האומות התוקפניות כחלופה לתפיסה הבדלנית הניטרליות של ארה"ב השלטת באותן שנים ובאה בתגובה לצעדים התוקפנים של יפן ואיטליה (מנצ'וריה ואתיופיה בהתאמה).



6ה.  מבדלנות למעורבות: גורמי ההצטרפות של ארה"ב למלחמת העולם השנייה

 הגורם המידי לכניסת ארה"ב למלחמת העולם השנייה הייתה מתקפת הפתע היפנית ב-7 בדצמבר 1941. במתקפה זו המריאו מטוסים יפנים מנושאות מטוסים ותקפו את הצי האמריקני בפרל הארבור שבהוואי. בין הנזקים: 2280 חיילים הרוגים, 18 אניות מערכה טובעו ו- 230 מטוסים הושמדו על הקרקע. תקיפה זו חיסלה את שאריות הבדלנות האמריקנית והובילה למחרת 8( בדצמבר) להכרזת מלחמה מצד ארה"ב, כשהקונגרס מאשר את פניית הנשיא למלחמת ההגנה של ארה"ב. מתקפה זו יצרה תגובת שרשרת, כשגרמניה ואיטליה (בהתאם להסכם הציר) הכריזו מלחמה על ארה"ב (ב-11 בדצמבר ) וארה"ב השיבה בהכרזת נגד משלה.

הנסיבות שהובילו לגורמים המידיים:

בעקרון בנסיבות הצטרפות ארה"ב למלחמה יש שני מסלולים של התנגשות:

מסלול ראשון - הזירה האירופית: מראשית המלחמה גילתה ארה"ב גישה אוהדת לבריטניה במקביל לעליית גישה אנטי גרמנית. ניתן למצוא את השורשים ליחסים אלה כתוצאה ממלחמת העולם הראשונה בה לחמה ארה"ב לצד בריטניה נגד הגרמנים וכן לשותפות ההיסטורית של שתי המדינות, לשותפות בשפה האנגלית ולמסורת הדמוקרטית של השתיים. לכאן ניתן לקשר את הגישה האוהדת לבריטניה במקביל לגישה האנטי-גרמנית .

 בשלב זה הציבור האמריקני התנגד למעורבות במלחמה אך תמך בבעלות הברית הדמוקרטיות נגד מדינות הציר. התרומה היחידה בשלב זה של ארה"ב הייתה ביטול חוק הניטרליות שאסר ייצוא של חומרי לחימה למדינות הלוחמות.

"שלם וקח" (נובמבר 1939): הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט הצליח לשכנע את הקונגרס לקבל חוק המאפשר לבעלות הברית (בריטניה וצרפת) לרכוש בארה"ב חומרי מלחמה בתנאי שהנשק יימכר במזומן וייצא מנמלי ארה"ב ויצא מנמלי ארה"ב באניות של המדינות הרוכשות.

 נאום "ארבע החירויות" (ינואר 1941) : בנאום זה קרא הנשיא רוזוולט להגן על חירויות הדיבור, הדת, החירות מפחד והחירות ממחסור, חירויות שנשללו על ידי המשטרים הטוטליטריים. נאום זה היווה נקיטת עמדה ברורה נגד מדינות הציר (באותו שלב גם נגד ברית המועצות ).

 "החכר והשאל" (מרץ 1941): חוק זה העניק לנשיא ייפוי כוח למכור, להחכיר ולהחליף כלי נשק או חומרים לכל מדינה אשר הגנתה נראית חיונית להגנת ארה . ב" מובן שצעד זה היה לטובת בעלות הברית

האמנה האטלנטית (אוגוסט 1941): מסמך עליו חתמו רוזוולט ווינסטון צ'רצ'יל, ראש ממשלת בריטניה. האמנה מבטאת את תמיכתה הבלתי מסויגת של ארה"ב בבריטניה בזמן המלחמה.

עיקרי המסמך:

1. הבהרה שלארצותיהם אין שאיפות להתפשטות טריטוריאלית.

2. כל שינוי טריטוריאלי ייעשה בהסכמת העמים הנוגעים בדבר.

3. כיבוד זכויות כל העמים לבחור לעצמם את צורת הממשל תוך הגנה על חירויות הדיבור והמחשבה שבלעדיהן בחירה כזאת תהיה חסרת ערך.

4. שאיפה לשלום, מיגור הנאציזם ויצירת ארגון בינלאומי שיספק לכל העמים והמדינות את האמצעים ליצירת ביטחון, הבטחת חופש השייט, ללא צורך לשאת בנטל של התחמשות.

מסלול שני -  בזירת המזרח הרחוק, נגד יפן:

שינוי יחסי הכוחות באירופה לאחר 1939 השפיע מאוד על המתרחש בחזית המזרח הרחוק. מסע כיבושיו של היטלר בשנים 1941-1939 ומצוקת המערב גרמו להתרופפות ביכולת של מדינות המערב להגן על מושבותיהן. לאור העובדה שהמזרח הרחוק התרוקן מכוח ומהשפעה מערבית נוצר ליפן חלון הזדמנויות נדיר. יפן שאפה לכבוש אזורים עשירים בחומרי גלם תוך סילוק והחלשת ההשפעה המערבית באזור. יפן קיוותה במיוחד להשתלט על אינדונזיה (בה יש הרבה נפט) וגם להשתלט על מלאיה (מושבה בריטית במזרח הרחוק שבה היו משאבים כמו גומי ועפרות ברזל). בשלב הזה רק ארה"ב הייתה יכולה לבלום את יפן. זאת משום שלא הייתה מעורבת עדיין במלחמה באירופה, ויש לזכור שהיו לה אינטרסים במזרח הרחוק, ומטרתה הייתה לשמור על הסטטוס-קוו באזור זה. ארה"ב רואה בהתחזקות יפן באזור איום צבאי וכלכלי. בפברואר 1939 השתלטו היפנים על האי היינאן באזור דרום סין, ובכך התקרבה יפן התקרבות מסוכנת בעיני המערב למרכזים מסחריים כמו סינגפור והונג-קונג. לפיכך החליטה ארה"ב לבטל את חוזה הסחר והידידות עם יפן – מה שמקטין בצורה משמעותית את המסחר בין ארה"ב ליפן.

ביולי 1940 העבירה ארה"ב את הצי הפאסיפי מסן- דייגו לפרל הארבור, וגם שיגרה מפציצים לפיליפינים לשם תגבור. בנוסף, הטילה ארה"ב איסור על ייצוא גרוטאות ברזל ודלק מטוסים ליפן, שני מוצרים חיוניים לצבא היפני הפעיל. לעיצומים אלה על יפן היה אפקט מאוד בעייתי, משום שיש להבין שהם דחפו את יפן היישר לזרועותיהן של גרמניה ואיטליה. כבר באוגוסט 1940 יפן הרחיבה את שליטתה במזרח הרחוק, וזאת זמן קצר לאחר נפילת צרפת (22/6/1940) והקמת ממשל וישי. יפן יצרה הסכם עם ממשלת וישי שאפשר ליפן לתפוס נמלים ושדות תעופה בהודו- סין (וייטנאם). ביולי 1941, כחודש לאחר תחילת מבצע ברברוסה, שיגרה יפן בהסכמת ממשלת וישי כוח של 50 אלף חיילים לאיזור הודו-סין, הקרוב למאליה הבריטית. צעד זה אותת בבירור על כוונותיה של יפן.

תגובת ארה"ב אל מול צעדיה של יפן

- חרם מלא על יפן ואיסור על מסחר עם יפן.

- הקפאת נכסים יפניים בארה"ב.

- הצטרפות של בריטניה וממשלת הולנד הגולה וזאת מתוך מטרה למנוע נפט מיפן.

הצעדים האמריקניים הללו חיזקו את הגורמים הקיצוניים ביפן, ובראשם שר הצבא טוג'ו. גורמים אלה דרשו לפתוח במלחמה עם ארה"ב ולפרוץ את "טבעת החנק ABCD (American, British, Chinese, Dutch)

ראש הממשלה היפני קונואה חשש ממלחמה עם ארה"ב ולפיכך הוא ניסה ליזום פגישה עם נשיא ארה"ב, רוזוולט. אבל, האמריקנים חששו ממלכודת וסרבו לקיים את הפגישה. קונואה שהיה לכוד בין הלחץ היפני לבין החרם האמריקני התפטר. במקומו מונה טוג'ו לראש הממשלה. זהו מינוי עם איתות מאוד ברור שפני יפן למלחמה. עם זאת, טוג'ו עוד העניק הזדמנות למשא ומתן מדיני. שליח מיוחד מטעם יפן הודיע לארה"ב שיפן מוכנה לסגת מהודו-סין ולא לפלוש למושבות מערביות אחרות באזור, וזאת בתמורה לביטול החרם והבטחה למסחר עם אותן מושבות לצורך רכישת חומרי גלם. העמדה היפנית נתפסה בעיני האמריקנים כחולשה. לפיכך, קיוותה ארה"ב שבאמצעות הלחץ הכלכלי היא תשיג ויתורים יפניים נוספים. כלומר, ארה"ב תהיה מוכנה להפסיק את החרם רק אם יפן תיסוג גם מסין כולל מנצ'וקואו [תגובה זו מכונה "איגרת האל"]. ארה"ב בהחלט הייתה מודעת לכך שהציבה תנאי קיצוני שעלול לגרום למלחמה, אבל האמריקנים זלזלו ביפנים והאמינו בכוחם לנצח אותם. מכאן, השתכנעו מנהיגי יפן שאין מנוס מלפתוח במלחמה על ארה ארה"ב ומכאן כבר התקצרה מאוד הדרך למתקפה על פרל הארבור ב-7 בדצמבר 1941.



 פרק 7: ארה"ב כמעצמת על במחצית השנייה של המאה ה-20

א. קץ הבדלנות האמריקנית בעידן המלחמה הקרה והאמצעים שבהם נקטה ארה"ב כדי לבלום את התפשטות הקומוניזם באירופה (דוקטרינת טרומן, תוכנית מארשל, משבר ברלין והקמת נאט"ו).
ב. הניסיונות של ארה"ב לבלום את ההתפשטות הקומוניסטית ביבשת אסיה וביבשת אמריקה (קוריאה, קובה, וייטנאם ).
ג. ממרוץ חימוש גרעיני לדטנט: השינויים בתפיסת המעורבות האמריקנית. (לא בהלימה תשע"ו)
ד. מעורבות ארה"ב בסכסוכים בעולם: מלחמת המפרץ, קוסובו.
ה. מעורבות ארה"ב בשמירה על זכויות אדם בעולם (לא בהלימה תשע"ו)
ו. התייצבות ארה"ב בראש המאבק לטרור




7א. קץ הבדלנות האמריקנית בעידן המלחמה הקרה והאמצעים שבהם נקטה ארה"ב כדי לבלום את התפשטות הקומוניזם באירופה (דוקטרינת טרומן, תכנית מארשל, משבר ברלין והקמת נאט"ו).

הבהרת המושג "מלחמה קרה":

את המונח "מלחמה קרה" טבע ב-1947 ברנרד ברוך, יועץ נשיא ארה"ב דאז הארי טרומן. זהו כינוי למאבק הדו-קוטבי שהתנהל בין ארה"ב ובעלות בריתה לבריה"מ וגרורותיה. המאבק התנהל מסוף מלחמת העולם השנייה ועד סוף שנות ה-80 (נקודת הציון הרשמית לסוף המאבק היא 1989). זו לא הייתה מלחמה רציפה, אלא היו בה עליות וירידות במתחים, והיו לה כמה מוקדים מאוד ברורים שמשקפים אותה: המאבקים הפנימיים בשנים לאחר מלה"ע השנייה (1950-1945), שהתנהלו במדינות (בעיקר אירופה) על צביונה של המדינה לאחר המלחמה בין כוחות שנתמכו קומוניסטים שנתמכו ע"י ברית המועצות לבין כוחות דמוקרטיים, ליברליים או לעיתים אף אנטי דמוקרטיים (אך לא קומוניסטיים), שנתמכו ע"י ארה"ב כאשר דוגמא מובהקת לכך היא משבר ברלין (1949-1948). בהמשך ניתן להצביע על אירועים ביבשות אחרות (אסיה, מרכז אמריקה) כמו מלחמת קוריאה, משבר הטילים בקובה ומלחמת וייטנאם.

בין המאפיינים המתמשכים של התקופה ניתן לציין את מרוץ החימוש, המרוץ לחלל ומעין מתיחות "חמוצה" שבאה לידי ביטוי בתרבות ובספורט. צריך להבין, שהכינוי כשמו כן הוא, מתייחס לכך שההתנגשות בין המעצמות היא בעיקר כלכלית ומדינית ולא צבאית. שתי המעצמות נמנעו מהתנגשות ישירה, מה עוד שבשנת 1949 הציגה בריה"מ פצצת אטום משלה. כלומר, ניתן לומר שההתנגשות נמנעה בעיקר תודות לעובדה שבין שתי המעצמות התקיים "מאזן האימה", כשמו כן הוא. הוא יצר פחד שאם צד אחד ישתמש בפצצה גרעינית, אז ברור שגם הצד השני יספיק לעשות שימוש זה, מה שייצור מלחמת עולם שלישית. עם זאת, כאמור, היו מוקדים של עימות צבאי מוגבל, בד"כ על חשבון מדינות קטנות וחלשות .



הגורמים ליריבות בין שתי המעצמות

יש לזכור, שתוצאות מלחמת העולם השנייה הותירו שתי מעצמות בינלאומיות בלבד: ארה"ב וברית המועצות. במהלך מלחמת העולם השנייה, התקיימה ברית של אינטרסים בין שתי המעצמות, שהתבררה כזמנית. המעצמות שיתפו פעולה כדי לחסל את האויב המשותף: גרמניה הנאצית, ולאחר השלמת המשימה, פרצה בעצם "המלחמה הקרה".

1. יריבות וחשדנות הדדית שהתפתחו במהלך המלחמה במהלך מלחמת העולם השנייה המספר עימותים בין המעצמות, שיצרו יריבות ,חשדנות הדדית וחוסר אמון ביניהן:

א. חוזה ריבנטרופ-מולוטוב נתפס בארה"ב ובבריטניה כחוזה שחתמה בריה"מ עם "השטן". בריה"מ חתמה על חוזה עם מי שגררה את העולם למלחמת עולם שנייה, עניין זה לא נשכח ע"י מדינות המערב. על אף שברית המועצות סבלה בהמשך, אולי יותר מכל מדינה אחרת, ממכונת המלחמה הגרמנית והיא ומאבק הגבורה של הצבא האדום היה מהגורמים הבולטים לניצחון צבאות בעלות הברית על גרמניה הנאצית.

.ב הוויכוחים בוועידות יאלטה ופוטסדאם בנוגע לסוג המשטר שיקום בפולין, ובכלל בנוגע לשטח שליטה. יש לזכור שבריטניה וצרפת הצטרפו למלחמה על רקע הפגיעה בריבונות בפולין מצד גרמניה (וברית המועצות) ועתה לקראת סוף המלחמה, בעיית ריבונותה של פולין הייתה עדיין בצל האינטרסים של ברית המועצות.

ג. הטלת פצצת האטום על יפן כחלק מהמאבק על ההגמוניה בעולם בין שתי המעצמות, כשהטלת הפצצות נועדה לאותת לבריה"מ על כוחה של ארה"ב.

2. ההתעוררות מחדש של המחלוקת הפוליטית- אידיאולוגית בין המערב הקפיטליסטי בהנהגת ארה"ב לבין הקומוניזם הסובייטי. בסיום מלחמת העולם השנייה, עם הכרעת האויב הנאצי, שבו והתחדדו חילוקי הדעות שהושהו במהלך המאמץ המשותף.

3. חילוקי הדעות לגבי המדיניות באירופה ובאסיה לאחר המלחמה. כך למשל נוצר חשש מצד ארה"ב ובריטניה לגבי השתלטותה של בריה"מ על מדינות מזרח אירופה (פולין, הונגריה, צ'כוסלובקיה, רומניה, בולגריה) והפיכתן ל"דמוקרטיות עממיות", שהן בעצם גרורות קומוניסטיות. מהלך זה התאפשר בזכות פריסת הצבא האדום במזרח אירופה לאחר מלחמת העולם השנייה. מבחינת בריה"מ מדובר היה  בצעד לגיטימי ומתבקש שנבע מתוצאותיה הקשות של מלחמת העולם השנייה בה הותקפה בריה"מ בצורה פראית ע"י גרמניה, שנעזרה במתקפתה בחלק ממדינות אלו כגון רומניה, הונגריה ובולגריה. הרעיון להקים "חגורת ביטחון" סביב בריה"מ כדי לחסום מתקפה עתידית אפשרית מצד המערב. מצד שני, הסובייטים הסתייגו ממדיניותה הפוליטית של ארה"ב במערב אירופה שבאה לידי ביטוי בדוקטרינת טרומן ובתוכנית מארשל, שהסתמנו בעיניה כקולוניאליזם אמריקני באירופה.

אם כך, בין השנים 1945 ל-1950 גיבשה ארה"ב מספר צעדים שנועדו לבלום את התפשטות הקומוניזם באירופה.

מדיניות הבלימה: מאחורי דוקטרינת טרומן ותוכנית מארשל עומדת התפיסה שגובשה ע"י איש משרד החוץ האמריקני, ג'ורג' קנאן, והיא "מדיניות הבלימה". "מדיניות הבלימה" היא מדיניות שמתבססת על ההנחה שבריה"מ שואפת מסיבות אידיאולוגיות להתפשטות בלתי פוסקת, ולכן אין אפשרות לדו-קיום אמיתי עמה. בהמשך מיתן קנאן את גישתו והחליף את המניע האידיאולוגי של בריה"מ במניע פרגמטי (מעשי –) כלומר, רצון להגן על השטחים שתחת השפעה סובייטית. ע"פ תפיסה זו טבע קנאן את המשפט הבא: "המכונה הסובייטית כמו מכונית צעצוע קפיצית, נעה בכיוון מוגדר וללא מעצורים, אלא אם כן יציבו מכשול בדרכה ויעצרו אותה –" מאחורי הדברים עומד הלקח ממדיניות הפיוס כלפי גרמניה. קנאן אמר שצריך לקבוע גבולות ברורים. לפיכך, הוגדרו האינטרסים הלאומיים של ארה"ב ונקבעו גבולות שחצייתם ע"י הסובייטים תחשב לפגיעה בביטחונה הלאומי של ארה"ב. קאנן התנגד למלחמה חזיתית, ובעצם האמצעים שבהם השתמשו במלחמה הקרה היו דיפלומטיה, פוליטיקה ומדיניות חשאית.

"דוקטרינת טרומן": דוקטרינה=תורה, תפיסת עולם. טרומן פנה במרץ 1947 בנאום לקונגרס האמריקני, ובנאום זה הוא ניסח את מדיניות ארצות הברית כלפי מדינות המבקשות סיוע ממנה כדי לשמור על חירותן. המניעים של טרומן אידיאולוגיים ופרקטיים

מהבחינה הפרקטית - טרומן שאף למנוע את נפילת יוון וטורקיה בידי כוחות קומוניסטיים. ביוון ניסתה המפלגה הקומוניסטית המקומית ליצור מהפכה, והייתה סכנה להצלחת מהפכה זו. בטורקיה היו לחצים מצד בריה"מ לתיקוני גבולות. טרומן תבע מהקונגרס לקבל תקציב של 400 מיליון דולר כדי להגן על משטרים הפרו- מערביים ביוון ובטורקיה. כלומר, הרעיון האמריקני הוא "לשפוך" כסף כדי למנוע את התפשטות הקומוניזם.

מהבחינה האידיאולוגית להמשיך לבסס את הרעיון הדמוקרטי באירופה על בסיס עיקרון זכויות האדם והאזרח, כשהמפתח מבחינת האמריקנים הוא כמובן מפתח כלכלי. דוקטרינת טרומן היא אותה תפיסת עולם שמתחילה באופן פרקטי ב"מדיניות הבלימה" בטורקיה וביוון והופכת לתפיסת עולם כללית לעצירת הקומוניזם. זהו ביטוי ל"מדיניות הבלימה" הממחיש גם את העובדה שבניגוד לתקופה של אחרי מלחמת העולם הראשונה, ארה"ב כעת לא שבה, אלא מתנתקת מהבדלנות.

דוקטרינת טרומן העמיקה את החשדנות, העוינות והיריבות בין שתי המעצמות. הדוקטרינה הייתה מעיין הכרזת מלחמה בלתי רשמית של ארה"ב כנגד הקומוניזם וכוונות ההתפשטות הסובייטיות.





"תכנית מארשל" (יוני 1947): המדיניות של בריה"מ במזרח אירופה (הקמת "הדמוקרטיות העממיות") ערערה את האמונה האמריקנית שאפשר לשתף פעולה עם בריה"מ , ועוררה את הצורך כאמור בהשמת מחסום בפני התפשטות נוספת של הקומוניזם. תוכנית מארשל היא בעצם המשך כולל ורחב יותר לדוקטרינת טרומן. היוזם המרכזי של התוכנית הוא ג'ורג' מארשל, מזכיר המדינה האמריקני "שר החוץ"). הוא הציג הצעה לעבד תכנית משותפת עם מדינות אירופה כדי להביא לשיקומן הכלכלי וכדי למנוע מצב של הידרדרות כלכלית שכמובן תוביל להידרדרות פוליטית. המטרה למנוע הידרדרות נוסח שנות ה-30 שאחרי המשבר הכלכלי הגדול וכמובן, לבסס את תפיסת העולם הליברלית-דמוקרטית. בריטניה וצרפת נענו להצעה באהדה וגם מדינות נוספות במערב אירופה, אולם באופן לא מפתיע בריה"מ עיקמה פנים לתוכנית ומנעה ממדינות מזרח אירופה כמו צ'כוסלובקיה להשתתף בה. בריה"מ הבינה שנטיעת קשר כלכלי של מדינות מזרח אירופה עם ארה"ב תביא לסיומו המהיר של הקומוניזם. מ-1948 מתחיל יישומה של תכנית מארשל במדינות מערב אירופה כולל מערב גרמניה [יש כאן אבסורד שנוצר בזמן קצר. את האויב הגרמני שיקמו, ובעלת ברית (בריה"מ) שאיתה נמצאים בסכסוך]. בארבע השנים הראשונות האמריקנים הקצו 13 מיליארד דולר לשיקום מערב אירופה.

השפעת התוכנית על היריבות בין המעצמות: ברית-המועצות ראתה בתכנית מארשל מלחמה כלכלית המכוונת כלפיה, כמו גם כלפי אחיזתה הפוליטית והכלכלית במדינות מזרח אירופה. על רקע תפיסה זו היא אסרה על "גרורותיה" להשתתף בתכנית מרשל וליהנות מכספי הסיוע האמריקני. לא זו בלבד, עם זאת, הלחץ על צ'כוסלובקיה לא להשתתף בדיונים, דרדר במהירות את המצב הפוליטי במדינה להשתלטות גורמים קומוניסטיים בלבד על השלטון.

בנוסף, כדי לפצות את מדינות מזרח אירופה על אבדן הכנסות מהלוואות אמריקניות חתמה איתן ברית-המועצות על חוזים כלכליים. היא אף יזמה את הקמתו של ארגון  כלכלי למדינות "הגוש המזרחי"  הקומיקון (1949). תכנית מרשל גרמה לעלייה נוספת ברמת החשדנות של סטאלין כלפי כוונות המערב. התוכנית החריפה את הפערים בין המזרח למערב ואת "מסך הברזל" באירופה.

משבר ברלין

הנסיבות שהובילו למשבר ברלין: בהתאם למה שנקבע בועידות יאלטה ופוטסדאם גרמניה חולקה לארבעה אזורי כיבוש: סובייטי, בריטי, אמריקני וצרפתי. בהתאם לאותן החלטות נקבע שעיר הבירה ברלין, שהייתה בתוך השטח הסובייטי, תחולק גם היא לארבעה חלקים. בין אזורי הכיבוש של מדינות המערב לבין אזור הכיבוש הסובייטי החלו להיווצר פערים. חלק גדול מהמשבר התחיל בגלל אופן חלוקת שטח גרמניה בין המעצמות, שהותירו את אזור השליטה המערבי של ברלין כמובלעת מערבית בתוך החלק סובייטי, וברגע שנוצר סכסוך, הנסיבות הגיאוגרפיות החריפו אותו. ב-1947 מעצמות המערב איחדו את אזורי הכיבוש שלהן, תוך הצעה לבריה"מ לאחד גם את אזור הכיבוש שלה, אולם הסובייטים סירבו כי תפיסת העולם שלהם היא שגרמניה צריכה להיות חלשה, והם שאפו בהמשך חלוקת גרמניה.

עניין נוסף שהטריד את בריה"מ שהחלק שהיא קיבלה היה חקלאי, והיא לא קיבלה את האזורים העשירים במשאבים. הגורם המידי למשבר הוא הכנסת מטבע חדש לגרמניה. בשנת 1948 הכניסו בעלות הברית מטבע חדש לגרמניה, הדויטשמארק. מבחינת הסובייטים הכנסת המטבע החדש לברלין הייתה שבירת סטטוס קוו ופגיעה בכלכלה הקומוניסטית שהנהיגו הסובייטים בשטחם. בעקבות צעד זה הודיעו הסובייטים שהם מטילים מצור על ברלין ביוני 1948 .


מהלך המצור/המשבר והתמודדות בעה"ב עם משבר זה:

ניתן לראות בהטלת המצור ביטוי עמוק לתסכול לאור העובדה שהסובייטים נדחקו החוצה. בעה"ב דאגו יותר לשקם את גרמניה המערבית ולא עוזרות לבריה"מ שכזכור ספגה את מספר האבדות הגדול ביותר במלחמת העולם השנייה. זהו ביטוי לתסכול בעקבות שינוי סדרי העדיפויות של בעלות הברית המערביות. מצור עלול להרעיב למוות את מי שנמצא בברלין כולל כוחות צבא של בעה"ב המערביות. שני הצדדים התבצרו בעמדותיהם. בעה"ב לא היו מוכנות לבטל את המטבע וברית המועצות לא הייתה מוכנה להפסיק את המצור. השאיפה הסובייטית הייתה שבעלות הברית המערביות יתקפלו מברלין בשל המצור. לעומת זאת, המערב האמין שהתקפלות וכניעה לדרישות הסובייטיות יובילו לפגיעה ביוקרתו ובתפיסת "מדיניות הבלימה". בעה"ב שדאגו לחיי הנצורים בברלין, החלו לחפש פתרונות. הן חששו שניסיון להעביר אספקה דרך הדרכים החסומות יוביל להתנגשות. לכן יזמו בעה"ב "רכבת אווירית" תוך ניצול העליונות הטכנולוגית והאווירית שלהן. החל מתחילת המשבר ביוני 1948 עד מאי 1949 בעה"ב הנחיתו 2.5 מיליון טון אספקה במהלך שנה בעזרת 275,000 טיסות. הסובייטים נשברו לאחר כשנה, כיוון שהבינו שהמצור מיצה את עצמו. הסובייטים לא השיגו את הרצון המדיני שלהם, בעה"ב המערביות לא התקפלו מברלין ולא הוציאו את המטבע מברלין. המצור העמיד את בריה"מ באור מגוחך. יש כאן פגיעה מבחינת הדימוי הפוליטי, שכן בעלות הברית טסות בקלות מעל השטחים הנצורים, וסטאלין הבין שבקרב זה הוא לא ינצח. הסובייטים לא רצו להיכנס למאבק אווירי עם בעלות הברית


תוצאות המשבר ומשמעויותיו

הסרת המצור הצלחת "הרכבת האווירית" והדבקות של בעלות הברית תרמה להסרת המצור.

המשבר ואופן ניהולו חיזקו את האמון של הגרמנים במערב גרמניה בבעלות הברית המערביות, למרות זיכרון ההפצצות של בעלות הברית על ערי גרמניה שעוד היה טרי ביותר.

ביטוי להצלחת "מדיניות הבלימה". האמריקנים ובעלות בריתה לא ויתרו על מערב ברלין, והסובייטים הבינו את מגבלות הכוח שלהם במערב ברלין והבינו שבנושא זה אין מקום לפשרה.

תוצאות משבר ברלין סימנו את גבולות הסטטוס- קוו שיהיה באירופה עד סוף שנות ה-80. כלומר, האמריקנים לא מתערבים בנעשה במזרח אירופה, והסובייטים לא מתערבים בנעשה במערב אירופה.

מוקדי "המלחמה הקרה" עוברים מאירופה לאזורים אחרים ובייחוד לדרום-מזרח אסיה: סין, קוריאה, וייטנאם.

• ב-1949 בעה"ב המערביות הקימו את המדינה "מערב גרמניה" ["הרפובליקה הפדרלית הגרמנית"] ובתגובה הקימו הסובייטים את "מזרח גרמניה" ["הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית ",  D.D.R]. כלומר,  ב-1949 הוקמו שתי "גרמניות" כשמערב ברלין היא מובלעת במערב גרמניה. בהמשך כחלק משיקום גרמניה המערבית, צירפו אותה בעלות הברית לברית נאט"ו ( 1954) ובתגובה לכך הקים הגוש המזרחי את ברית ורשה (1955).


ברית נאט"ו

ב-1947 התאחדו בריטניה וצרפת בברית שכוונה תחילה נגד גרמניה, ואליהן הצטרפו כעבור שנה הולנד, בלגיה ולוקסמבורג. באפריל 1949 השתלבה ברית זו במסגרת רחבה יותר תחת הכרה שכעת ברית המועצות היא האויב המסוכן ביותר, ודרושה "מטריה" רחבה יותר להגנה מפניה. מסגרת רחבה זו הוקמה ב-1949 ומכונה ברית נאט"ו.  ברית זו כוללת בין היתר את ארצות הברית, קנדה, נורבגיה, דנמרק, איטליה, פורטוגל וכן המדינות שכבר צוינו. בתחילת שנות ה-50 צורפו יוון ותורכיה, ומסוף 1954 גם את גרמניה המערבית. הברית נחתמה בוושינגטון, ולא במקרה. ארצות הברית שלטה על רוב המשאבים הכלכליים והצבאיים של הברית.

המטרה העיקרית של הברית עם הקמתה: יצירת חיץ צבאי באירופה שימנע את נפילתה בידי הסובייטים. הסעיף העיקרי: התקפה על אחת מחברות הברית או על כמה מהן תחשב להתקפה על כולן. מבנה הברית: מועצת נאט"ו -  בה ישבו שרי החוץ וההגנה של מדינות הברית הייתה הגוף הפוליטי שקבע את מדיניות הברית, ולידה הוקמה ועדה צבאית של ראשי המטות הצבאיים של בעלות הברית. הברית הקנתה יתרון לארה"ב שכן היא רכשה בעלות ברית הקרובות גיאוגרפית לבריה"מ והמסוגלות להוות איום לשטחה בעוד לבריה"מ לא היו בעלות ברית קרובות לארה"ב שיוכלו להוות על ארה"ב איום (משבר קוריאה סימן את הניסיון של בריה"מ לפרוץ אי איזון זה).

ברית זו מסמלת במידה רבה את שיאה של מדיניות הבלימה האמריקנית כפי שנוסחה על ידי ג'ורג' קנאן.





. הניסיונות של ארה"ב לבלום את ההתפשטות הקומוניסטית ביבשת אסיה וביבשת אמריקה [קוריאה, קובה, וייטנאם]



מלחמת קוריאה (1953-1950)

1949 הייתה שנה קשה עבור ארה"ב בכל הקשור למלחמה הקרה ולמאבק בקומוניזם. בשנה זו סיימה בריה"מ לפתח פצצת אטום משלה, ובכך אבדה הבלעדיות האמריקנית בתחום הגרעין. בשנה זו גברו מאו והכוחות הקומוניסטיים על צ'אנג קאי שק, וסין הפכה למדינה קומוניסטית. צעדים אלה עוררו חששות קשים בארה"ב מהמשך הקומוניזם ומסבירים את הסתבכותה של ארה"ב בקוריאה.

עם סיום מלחמת העולם השנייה חילקו ארה"ב ובריה"מ את אזורי ההשפעה בקוריאה ששוחררה משלטון יפני, כשהחלוקה התבססה על קו הרוחב 38. אף על פי שהמטרה הראשונית הייתה ליצור בסופו של דבר מדינה קוריאנית אחת ומאוחדת, עצם הנוכחות של שני כוחות עוינים הפכה את החלוקה לעובדה שרירה וקיימת עד עצם היום הזה. בצפון קמה רפובליקה במתכונת "הדמוקרטיות העממיות". במשך שנים שלט בצפון קוריאה קים איל סונג (דיקטאטור, אך בעיני עצמו "איש המעשה המהפכני הגדול שחולל אינספור ניסים אגדיים" או "אב רחום המאמץ את בני עמו אל ליבו הרחב"). צפון קוריאה זכתה לתמיכה מסין ומבריה"מ ובדרום קוריאה קם שלטון שמרני בתמיכה אמריקנית.

בשנת 1950 העניק סטאלין לקים איל סונג "אור ירוק" לחצות את קו הרוחב 38 במבצע מוגבל. אבל, השליט הקוריאני לא שאל יותר מידי שאלות, והפך את מה שנועד בעיני סטאלין להיות "בדיקה" למתקפה כוללת במטרה לאחד את כל קוריאה תחת שלטונו. כך פרצה מלחמת קוריאה (יוני 1950) שנמשכה כשלוש שנים, ובה נהרגו כ-34,000 חיילים אמריקניים, מיליון קוריאנים (משני הצדדים) ועוד כרבע מיליון סינים. מלחמה זו הסתיימה בדיוק באותה נקודה שהיא החלה, כששני הצדדים מתפרשים לאורך הגבול (קו הרוחב 38). המלחמה לא הביאה בעצם לשום הישג צבאי או מדיני. טרומן נשיא ארה"ב דאז ראה בפלישה של צפון קוריאה סכנה גדולה, והמשך להתפשטות הקומוניזם במזרח אסיה, ואף בסיס למתקפה עתידית על יפן. ארה"ב חששה שאם לא תבלום את צפון קוריאה עלול הקומוניזם להמשיך ולהתפשט גם ליפן. מועצת הביטחון של האו"ם אישרה, בלחץ אמריקני, שליחת כוחות לקוריאה, שהונהגו בפועל ע"י ארצות הברית. בכך, עקף טרומן את הקונגרס האמריקני בדרך למלחמה. במהלך הזה טרומן גם פגע בעיקרון הפרדת הרשויות בכך שהרשות המבצעת נטלה לעצמה כוח רב.




מהלך המלחמה

בחודשים הראשונים דחקו כוחות הצפון את כוחות הדרום לקצה הדרומי של חצי האי.

באמצע חודש ספטמבר 1950 החלה מתקפה תחת פיקודו של דגלאס מקארתור על צפון קוריאה (הנחיתה באינצ'ון ). צבא צפון קוריאה נהדף תוך כמה שבועות צפונית לקו הרוחב 38. מקארתור, איש צבא לכל דבר ועניין, שאף גם להיות מדינאי, והוא היה מעוניין להמשיך את התנועה ולאחד מחדש את האי אך תחת השפעה מערבית. מקארתור אם כן התקדם מעבר לקו הרוחב 38 עד לקרבת הגבול עם סין.

בדצמבר 1950 הותקף מקארתור ע"י "צבא מתנדבים" מסין שמנה כ- 200,000 "מתנדבים", שדחקו את כוחות האו"ם חזרה דרומה ואף הצליחו לכבוש באופן זמני את סיאול, בירת הדרום. מקארתור דרש אפוא להטיל פצצת אטום על סין אך סירובו של טרומן למהלך זה הביא לביקורת של מקארתור על הנשיא. לפיכך הדיח טרומן את מקארתור מכל תפקידיו.

באמצע 1951, לאחר שסיאול שוחררה בשנית, הסכימו שני הצדדים לנהל שיחות לסיום המלחמה. השיחות נמשכו זמן רב ובינתיים נמשכו קרבות קשים במשך שנתיים נוספות שאחריהן התייצבו הכוחות בנקודת ההתחלה, על קו הרוחב 38.

ב-1953 נחתמה שביתת נשק. יש לציין, שגם בארצות הברית וגם בבריה"מ התחלף השלטון. ב-1953 נכנס לתפקידו נשיא ארה"ב אייזנהאואר הרפובליקני. כמו כן סטאלין נפטר ממחלה ובמקומו מונה בבריה"מ מלנקוב. לא נחתם הסכם שלום, וקוריאה נותרה מחולקת.

סיכום: מלחמת קוריאה מימשה לראשונה את מדיניות הבלימה של ארה"ב במזרח הרחוק. הייתה זו המלחמה המוגבלת הראשונה בעידן "המלחמה הקרה" והיא הוכיחה את המחויבות האמריקנית למאבק שלה נגד הקומוניזם ולמען עולם חופשי.

במלחמה זו גם סין הוכיחה את עוצמתה ושהיא כוח משמעותי שיש להתחשב בו. מלחמת קוריאה האיצה את החימוש הגרעיני (ארה"ב פיתחה את פצצת המימן, ואילו סין החלה לפתח נשק גרעיני משלה).

מלחמת קוריאה גם הביאה לשיקום מהיר יותר של גרמניה המערבית (שיקום צבאי ע"י צירופה לברית נאט"ו) ושל יפן (שיקום מדיני וכלכלי כתוצאה מ"חלון ההזדמנויות" שיצרה עבורה מלחמת קוריאה). המטרה של צעדים אלה הייתה לחזק את שתי המדינות במאבק מול השפעות בלתי-רצויות מצד גורמים קומוניסטיים.

משבר הטילים בקובה (1962)
רקע: משבר הטילים בקובה (1962) המחיש לראשונה את סכנותיה של "המלחמה הקרה" והפעם ב"חצר האחורית" של ארה"ב. עוד במאה ה- 19 הכריזה ארה"ב שיבשת אמריקה כולה היא אזור השפעה שלה, והיא אינה מוכנה לקבל כל מעורבות חיצונית באזור זה ["הצהרת מונרו" (1823)]. קובה היא האי הגדול ביותר בים הקריבי, והיא מרוחקת כ-65 קילומטר בלבד מחופיה הדרומיים של פלורידה.

בסוף המאה ה-19 הפכה קובה לגרורה אמריקנית, וזאת לאחר שקובה שוחררה משלטונה של ספרד ע"י ארה"ב.  בשנות ה-50 של המאה ה-20 שלט בקובה דיקטאטור בשם באטיסטה. נגד שלטון זה התארגן מרד בהנהגתו של עורך דין צעיר, בן 32 אז, בשם פידל קאסטרו. קאסטרו נעזר במהפכן הארגנטינאי הצעיר הנודע ארנסטו צ'ה גווארה (אז בן 30).

לאחר המהפכה, ביצע קאסטרו רפורמות משמעותיות עם עלייתו לשלטון כשתיקונים אלה פגעו בעסקיה של ארה"ב בקובה כשדוגמה בולטת לכך היא הלאמת מטעי סוכר. ארה"ב חששה מחדירת הקומוניזם לאזור, מה עוד, שהמשטר של קאסטרו היה ריכוזי ובעל סימנים טוטליטאריים. בקובה נרדפו מתנגדי המשטר, וכך ארה"ב החלה להפעיל לחץ כלכלי על קובה, תוך החרמת מוצרי הסוכר שארה"ב הייתה הרוכשת המרכזית שלהם, ובסוף 1960 נותקו היחסים בין שתי המדינות . לאחר שקובה איבדה את קשריה עם ארה"ב החל קאסטרו לחפש בעלות ברית חדשות. אוזן קשובה במיוחד מצא קאסטרו במוסקבה ובבייג'ין וכך הוכרזה קובה ב-1961 כרפובליקה סוציאליסטית.

באפריל 1961, באחד מצעדיו הראשונים כנשיא, העניק ג'ון קנדי "אור ירוק" לביצוע פעולה צבאית שתוכננה עוד בימי אייזנהאואר (אך הוא בחר לא להוציא אותה לפועל). במסגרת פעולה זו הכשיר ה-CIA  כ-2000 גולים קובניים לנחיתה על האי. ע"פ התוכנית, ציפו הגולים להצטרפות העם הקובני למרד נגד קאסטרו. וכך, באפריל 1961 נחתו הגולים, שהוכשרו על ידי הCIA  ב"מפרץ החזירים". קאסטרו היה מוכן, וכוחותיו הצליחו לסכל את הפעולה. יותר מ-100 מהפולשים נהרגו, וכמעט כל האחרים נפלו בשבי, כולל מספר סוכני CIA שהשתתפו בפעולה. כישלון פעולה זו צייר את האמריקנים באור משפיל.

קנדי ראה זאת כאחד הימים השחורים בחייו. הפרשה גרמה לקנדי להצטייר כנשיא חסר ניסיון, בייחוד לעומת קודמו בתפקיד, דוויט אייזנהאואר. פרשייה זו העמיקה את הקרע בין שני הצדדים, והפלישה שימשה עילה לקאסטרו להעמיק את הטיהורים הפנימיים בקובה, תוך ביטול הבחירות (קאסטרו אמר: "כל יום מתקיימות בקובה בחירות שכן המשטר המהפכני מבטא את רצון העם"). באופן כללי, סימנו שנות ה- 60 הראשונות עליית מדרגה במתיחות בין שני הצדדים ב"מלחמה הקרה" כשקאסטרו הכריז על עצמו כמרקסיסט- לניניסט, וכך עברה קובה באופן סופי לצדו השני של "מסך הברזל" ( ל"גוש המזרחי").


משבר הטילים

בסתיו 1962 גילו מטוסי הביון האמריקניים שבקובה הולכים ומוקמים בסיסי טילים שיצרו אפשרויות טיווח חדשות לרעתה של ארה"ב.  יש לזכור, שבריה"מ כבר "התרגלה" לעובדה שברחבי אירופה היו פרושות סוללות טילים של נאט"ו, כשעיקר המטרד מבחינת בריה"מ היו הטילים בטורקיה.

ניקיטה חרושצ'וב מנהיג בריה"מ, ראה בקנדי טירון פוליטי (כפי שהצטייר בעקבות כישלון הפעולה ב"מפרץ החזירים") והוא ניסה לנצל זאת כדי להשיג הון מדיני. הוא התגרה באמריקנים במקום שאפילו סטאלין לא העז להתגרות בהם: במרחב היבשת האמריקנית בקובה. קנדי ציווה להטיל הסגר ימי על קובה ובכך למנוע מאניות סובייטיות לספק לקובה את הטילים. יש לציין שרוב המומחים בארה"ב דווקא תמכו במכה אווירית על בסיסי הטילים, אך היה חשש אמריקני מהסלמה כתוצאה ממתקפה זו.

השאלה המשמעותית הייתה האם הסובייטים ינסו לפרוץ את המצור. באוקטובר 1962 הופיע קנדי בטלוויזיה, ובנאום לאומה הודיע על הימצאות של טילים גרעיניים על אדמת קובה ודיווח על הסכנה הנשקפת לעולם כולו. קנדי הורה להמשיך בהכנות למכה אווירית, אך הוא המשיך לדבוק בהסגר הימי. ב-24 באוקטובר נעצרו האניות הסובייטיות בסמוך לקו ההסגר.

קנדי בשלב זה שאף להחזיר את המצב לקדמותו. גם חרושצ'וב הרגיש שהוא מתח את הגבולות, ולפיכך הוא שלח שני שדרים. בשדר ראשון שהגיע ב-26 באוקטובר, חרושצ'וב הביע נכונות להסדר שבו יפונו הטילים מקובה ויפורקו הבסיסים וזאת תמורת הימנעות אמריקנית מפלישה לקובה. שדר שני התקבל ב-27 באוקטובר ובו נוסף תנאי של נסיגה אמריקנית גם מטורקיה (פירוק בסיסי הטילים בטורקיה). קנדי התעלם מהשדר השני והחל במשא ומתן עם חרושצ'וב על בסיס השדר הראשון. שני המנהיגים הבינו שהסלמה נוספת עלולה לסכן את שלום העולם, וכך המנהיגות של קנדי והמתינות הבסיסית של חרושצ'וב הצליחו לעצור את המשבר.

חרושצ'וב נתן הוראה להחזיר את האניות הסובייטיות, וארה"ב הודיעה שהיא אינה מתכוונת לפלוש לקובה. בסיסי הטילים בקובה פורקו. הסובייטים ניסו במהלך המשא ומתן להביא את האמריקנים לפרק את בסיסי הטילים שלהם בטורקיה, אך האמריקנים סירבו. עם זאת, בסופו של דבר האמריקנים פינו את הטילים מטורקיה בגלל "התיישנות". בעקבות משבר זה הותקן לראשונה גם טלפון ישיר בין "הבית הלבן" ל"קרמלין". לאחר המו"מ העולם נשם לרווחה בידיעה ששני הצדדים לא באמת היו מעוניינים להיכנס למלחמה גרעינית, ועניין זה הוביל בהמשך לשימוש במחוות של צמצום הנשק הגרעיני.





סיכום

הפרשה נמשכה כ-13 יום ותוצאותיה נתפסו כניצחון אמריקני וכניצחון אישי של קנדי כמי שניהל את המשבר בתבונה, בניגוד לחרושצ'וב שהימר והפסיד (נסיגת האניות הסובייטיות מאזור קובה ופינוי הטילים מקובה).

עם זאת, ישנם היסטוריונים המעניקים פירוש שונה לתוצאות המשבר. קובה הייתה מוגנת עתה ממעורבות אמריקנית, והיא המשיכה להיות גורם טורדני במרחב האמריקני, ובכל מקרה לבריה"מ לא היו כלים להגן על קובה המרוחקת ממנה 11,000 ק"מ.

בשורה התחתונה, משבר קובה מבטא בלימה אמריקנית לניסיון סובייטי להחדיר איום גרעיני ישיר וקרוב באמצעות קובה. זהו אחד הביטויים הבולטים ביותר למדיניות הבלימה האמריקנית.

מלחמת וייטנאם

מלחמת וייטנאם היא המלחמה הארוכה ביותר בתולדות ארה"ב וזאת על אף שארה"ב מעולם לא הכריזה באופן רשמי על מלחמה זו. המלחמה עצמה קשורה באופן משמעותי לתהליך הדה-קולוניזציה.

רקע: כחלק מהיותה מעצמה אימפריאלית, שלטה צרפת באזור הודו-סין מאז שנות ה-80 של המאה ה-19. במהלך מלחמת העולם השנייה הפסידה צרפת את השליטה באזור לטובת יפן. עם סיום המלחמה, הוחזרה השליטה לצרפת, אבל אז נתקלה צרפת בהתנגדות תנועת ה"וייט-מין" בהנהגת הו צ'י מין. הו צ'י מין היה בעל השקפה קומוניסטית- מרקסיסטית, ותנועתו קיבלה תמיכה מסין.

הצרפתים שכוחם הותש במלחמת העולם השנייה, החליטו לסגת, וזאת לאחר שספגו מכות צבאיות מכוחותיו של הו צ'י מין. בגלל החשש האמריקני שהאזור יהפוך למרחב קומוניסטי הציעו האמריקנים להשתתף בתהליך המעבר של וייטנאם למדינה דמוקרטית. לאמריקנים היה ברור שבמקרה של בחירות דמוקרטיות בוייטנאם ינצח הו צ'י מין, שבשליטתו האמריקנים לא היו מעוניינים . הו צ'י מין עצמו ניסה להסביר לאמריקנים את עמדתו וליצור איתם דו- שיח, אך מאמציו נדחו ע"י האמריקנים. בוועידת ז'נבה (1954) הוחלט לחלק את וייטנאם לשתי ישויות מדיניות זמניות, כשלאחר שנתיים תערכנה בחירות במטרה לאחד את וייטנאם. לפיכך, בצפון הוקם משטר קומוניסטי בראשותו של הו צ'י מין ובדרום משטר פרו-אמריקני בראשותו של הוייטנאמי ה"מתמערב" נגויין דיים המושחת. היה זה למעשה ממשל בובות מערבי שהתנהל באי סייגון. כדי לייצב את המשטר הבלתי- פופולרי בדרום נאלצה ארה"ב להשקיע משאבים ולשלוח מומחים ויועצים צבאיים לאזור. כלומר, בתקופת הנשיא אייזנהאואר ישנה מעורבות אמריקנית ישירה באזור. המעורבות בימי אייזנהאואר הייתה מצומצמת והסתכמה בכמה מאות מומחי מנהל, אנשי צבא ומשטרה.



ההסתבכות במלחמה: בתקופת קנדי (1963-1961) החל תגבור משמעותי של כוח האדם הצבאי בוייטנאם מ-900 אנשי צבא ב-1960 ל-11,300  ב-1962. קנדי הורה ליועצים הצבאיים (הכוונה כאמור לאנשי הצבא שנשלחו עוד בימי אייזנהאואר ותוגברו בימי קנדי) לסייע לבניית צבא הדרום, ולהיאבק ביחידות הגרילה הקומוניסטית שנקראו "וייט-קונג, " שפעלו בדרום וייטנאם. מטרת האמריקנים כאמור הייתה למנוע תרחיש של "תיאורית הדומינו", כלומר לא לתת לדרום וייטנאם ליפול בידי הקומוניסטים, תרחיש שעלול היה ליצור תגובת שרשרת במזרח אסיה.

יש לזכור שהשלטון המקומי בדרום וייטנאם היה מושחת, והשגריר האמריקני אף טען שאין טעם לתחזק שלטון מסוג זה, מה עוד שדיים עצמו נרצח ב- 1963. השגריר האמריקני גם טען שרצון העם הוייטנאמי הוא בהנהגתו של הו צ'י מין על כל וייטנאם. השגריר רצה להגיש דו"ח בעניין לנשיא, אך גם קנדי נרצח (נובמבר 1963).

חוסר היציבות בדרום וייטנאם הביא לחיזוק כוחות הוייט-קונג שהסתתרו בג'ונגלים, והם הסבו אבדות קשות לצבא של דרום וייטנאם. לאור מצב זה הכריז הנשיא הנכנס, לינדון ג'ונסון (1969-1963) על מחויבות אמריקנית לדרום וייטנאם תוך דבקות ב"תאורית הדומינו" שעל פיה כאמור אין לוותר על אף מאחז, זאת משום שנפילת מאחז אחד בידי הקומוניסטים עלולה להוביל לתגובת שרשרת שתפיל מאחזים נוספים. בכך החילה ארה"ב את דוקטרינת הבלימה על מזרח אסיה. וכך, בתקופת ג'ונסון התרחשה הסלמה חריפה, ומספר הכוחות האמריקנים בוייטנאם הגיע עד ל-600,000 חיילים. כוחות אלה פעלו גם ביבשה וגם באוויר. עד 1971 הוטלו על וייטנאם 13 מיליון טור חומר נפץ. על וייטנאם הוטלה כמות חומר נפץ גדולה יותר מזאת שהוטלה במהלך כל מלחמת העולם השנייה. הסלמה זאת בוצעה בעזרת צווים נשיאותיים תוך עקיפה מתמדת של הקונגרס, ובכך נפגעה מערכת האיזונים והבלמים של הדמוקרטיה האמריקנית.

ב-1964 לאחר פרשת "מפרץ טונקין" החלו האמריקנים להפציץ גם את צפון וייטנאם. בפרשה זו שיקר הנשיא וטען שספינה אמריקנית הופגזה ללא סיבה ע"י תותחים של הצפון, ושהפצצות ארה"ב היו תגובת נגד. בפועל הייתה הספינה האמריקנית ספינת ביון ששטה במימיה הטריטוריאליים של צפון וייטנאם. פרשייה נוספת שהטילה כתם על הצדקנות האמריקנים הייתה חשיפת טבח מאי לאי בו בוצעו מעשי טבח בכפר וייטנאמי ע"י הצבא האמריקני. כמו כן, עד שנת 1970 הושמדו על ידי ריסוס מהאוויר יבולים שהשתרעו על שטח של כ-23,000 קמ"ר בשיאה עלתה המלחמה למעלה משני מיליארד דולר לחודש (כמעט 30 מיליארד בשנה). אבדות האמריקנים הגיעו בשיא המלחמה לכאלף איש בשבוע.

בינואר 1968 לאחר שהנשיא ג'ונסון הביע תקווה לניצחונה המתקרב של ארה"ב הפתיעו לוחמי הוייט-קונג את ארה"ב במה שנודע כ"מתקפת טט". במהלך מתקפה זו הצליחו לוחמי הוייט-קונג להשתלט באופן זמני על אגפים בשגרירות האמריקנית בסייגון. תמונות של מתקפה זאת שודרו ע"י צוותי הטלוויזיה וקיבעו את הביזיון האמריקני בארה"ב ובעולם כולו.


תיאור המלחמה: מלחמת וייטנאם הייתה מלחמת "הפריים-טיים" הראשונה בטלוויזיה האמריקנית, כלומר המלחמה הראשונה שהועברה בשידור חי במהדורות החדשות. תמונות משדה הקרב חדרו בזמן אמת לסלון המשפחתי. שודרו תמונות של ההרוגים ושל ההלוויות יחד עם חוסר היכולת של המנהיגים להסביר את מטרות המלחמה.

שידורים אלה עוררו התנגדות קשה ובייחוד בשמאל האמריקני הליברלי. ניתן לציין גם את המחאה של אמהות ושל נשות חיילים, ואפילו ביקורת בימין האמריקני שטען שהממשל לא מספיק נחוש במלחמה. הימין טען שאם ארה"ב לא מוכנה לעשות הכל כדי לנצח במלחמה, אזי עדיף לא להיות בה משום שרק נגרם נזק.

1968 הייתה שנת בחירות, אך הנשיא ג'ונסון החליט לוותר על הצגת מועמדתו מטעם המפלגה הדמוקרטית. בבחירות 1968 ניצחו הרפובליקנים בראשותו של ריצ'ארד ניקסון את הדמוקרטים שהונהגו ע"י יוברט המפרי (סגנו של ג'ונסון). ניקסון הבטיח לצמצם את העימות בוייטנאם על ידי "וייטנאמיזציה" – העברת הנטל של המלחמה לוייטנאמים עצמם (דרום וייטנאם בעיקר) תוך השבת הכוחות האמריקניים הביתה. ניקסון הביא לצמצום הכוחות היבשתיים אך מצד שני הרחיב את ההתקפות האוויריות על צפון וייטנאם תוך ניסיון לשבור את רוח הלחימה של כוחות הוייט-קונג. ניקסון גם נתן הוראה לפלוש לקמבודיה וזאת כדי לפגוע בבסיסים ובמקומות מסתור של הוייט-קונג בשטח קמבודיה השכנה . ניקסון הבין שהמהלכים אלה (ההפצצות האוויריות) לא היו מוצלחים ושרוח הלחימה של החייל האמריקני הלכה ונשחקה, וזאת במקביל לפגיעה קשה בתדמית האמריקנית בעיני דעת הקהל העולמית. לפיכך, הורה ניקסון לפתוח במשא ומתן עם הצפון להפסקת המלחמה. לקידום שיחות אלה תרמה סין לאחר שניקסון הביא להפשרת יחסים עמה. ב-1973 בסיוע של מתווכים צרפתיים הושגה הפסקת אש. ע"פ ההסכם אמורות שתי המדיניות הוייטנאמיות לחיות זו לצד זו בשלום, אבל שנתיים לאחר נסיגת האמריקנים כבשו כוחות גרילה מהצפון את הדרום והכריזו על איחוד המדינה. מראות האמריקנים הנמלטים מהשגרירות האמריקנית צולמו בשידור חי והמחישו באופן סמלי את תבוסתה של ארה"ב במלחמה זו, בעיקר בצד המנטלי, ובכך שלא הושגו יעדי המלחמה. יש לציין שעם נפילת דרום וייטנאם לידיים קומוניסטיות לא התרחשה "תיאורית הדומינו" ורוב המרחב של מזרח אסיה נותר פרו-מערבי. עניין זה המחיש שמעורבותה של ארה"ב הייתה מיותרת, יקרה וטראגית. המלחמה הייתה מיותרת משום שכאמור מטרות המלחמה לא הושגו ארה"ב לא הצליחה לבלום את הקומוניזם בדרום וייטנאם, כי ברגע שהאמריקנים עזבו את האזור, כל הישות המלאכותית של דרום וייטנאם קרסה. 

המלחמה היוותה פגיעה קשה בכלכלה האמריקנית. המלחמה הייתה טראגית משום שכאמור נהרגו בה 60,000 אמריקנים, כמיליון חיילים וייטנאמיים ועוד אינספור אזרחים. מספר האבדות של צפון ודרום

וייטנאם נאמד בלמעלה משני מיליון. במלחמה זו איבדה ארצות הברית את ה"חזקה על הצדק". יש לזכור שהכוחות הוייטנאמיים לא לחמו למען  הקומוניזם כמו שהם לחמו כתנועת שחרור לאומית נגד הנוכחות האמריקנית. כלומר, זוהי בעצם מלחמה נגד הקולוניאליזם.

מלחמת וייטנאם הביאה לשינוי הנחות יסוד בחברה האמריקנית ובייחוד בכל מה שנוגע לעיצוב מחדש של מטרות מדיניות החוץ. עד מלחמת וייטנאם וכולל, הייתה תפיסתה של ארה"ב חד-ממדית ומיושנת, וזאת משום שהיא תפסה את העולם הקומוניסטי כגוש אחד ויחיד. בשנות ה-60 התפיסה הזאת כבר לא הייתה רלוונטית, וזאת על רקע הקרע האידיאולוגי והמדיני בין בריה"מ לסין, דבר שאפשר לגורמים קומוניסטיים קטנים יותר לנקוט בעמדות עצמאיות יותר .

מלחמת וייטנאם הותירה טראומה קשה בחברה האמריקנית, כשטראומה זאת בולטת בתרבות האמריקנית, וביטוייה מומחשים היטב בעיקר בקולנוע האמריקני שנוצר מאמצע שנות ה-70 בסרטים רבים כמו: אפוקליפסה עכשיו, צייד הצבאים, נהג מונית, רמבו, פלאטון, נולד בארבעה ביולי, בוקר טוב וייטנאם, שיער, השיבה ביתה, פורסט גאמפ ועוד רבים נוספים.




7ג. ממרוץ חימוש גרעיני לדטנט: השינויים בתפיסת המעורבות האמריקנית (לא בהלימה תשע"ו)

שלבים מרכזיים במרוץ החימוש האמריקני

• 1945 – ארה"ב השלימה את פיתוח "פרויקט מנהטן" והופכת בכך למעצמה הגרעינית הראשונה. היא הדגימה היטב את עוצמתה בהטלת שתי פצצות האטום על יפן -  בהירושימה ובנגסאקי.

• 1949 – בריה"מ השלימה פיתוח פצצת אטום משלה. פיתוח זה החריד את ארה"ב שנהנתה עד אז ממונופול מרתיע בתחום זה. לפיכך ניתן "אור ירוק" לפיתוח מתקדם ומואץ של כלי נשק גרעיני מתקדמים יותר, כמו למשל פצצת המימן שפותחה ע"י הפיזיקאי אדוארד טלר.

בשנות ה-50 ביססה ארה"ב את תפיסתה האסטרטגית על רעיון "התגובה המאסיבית". כלומר, ארה"ב נשענה על ההנחה שתוכל להתמודד עם מתקפה גרעינית ראשונית ואז להנחית על יריבתה "מכה שנייה" מרתיעה. לפיכך, החלו האמריקנים בייצור של מפציצים ארוכי טווח המסוגלים לשאת נשק גרעיני. מפציצים אלה פוזרו בבסיסים בכל רחבי אסיה ובמרחב האוקיינוס השקט. במציאות, הוכחה תפיסת "התגובה המאסיבית כ" בלתי-ריאלית.

בשנות ה-50 הקימה ארה"ב בריתות נוספות בדגם של נאט"ו כמו את הארגון SEATO ב-1954 שכללה מלבד ארה"ב את בריטניה, צרפת, אוסטרליה, -ניו זילנד, תאילנד ופקיסטן ואת CENTO (1958) שכללה מלבד ארה"ב את בריטניה, איראן, טורקיה ופקיסטן.

• 1957 – בריה"מ המחישה את יכולותיה הטכנולוגיות עם שיגור לוויין החלל הראשון "ספוטניק" באמצעות שימוש בטיל בין-יבשתי. בהמשך, שיגרה בריה"מ לחלל את הכלבה לייקה ואת האדם הראשון, הוא יורי גגרין. לפיכך, הציבה לעצמה ארה"ב מטרה להיות הראשונה להציב אדם על הירח. משימה זו הוגשמה בשנת 1969 באמצעות מעבורת החלל "אפולו 11" שהנחיתה על הירח את ניל ארמסטרונג ואת באז אולדרין.

באמצע שנות ה-60 היה מלאי הנשק הגרעיני שבידי ארה"ב שווה בעוצמתו לפי 615 מהפצצה שהוטלה על הירושימה. כמו כן, היו בידי ארה"ב 1054 טילים בליסטיים לטווח -בין יבשתי, 41 צוללות גרעיניות ו-600 מפציצים נושאי פצצות גרעיניות למרחק של עד 10,000 מייל, כש-40% ממטוסים אלה היו בכוננות טיסה של 24 שעות ביממה. כל האמצעים האלה נועדו לאפשר לארה"ב "מכה שנייה".

בהמשך פיתחה ארה"ב גם טילים בעלי ראש מתפצל, וגם מערכות הגנה של טילים נגד טילים. מטרת ארה"ב הייתה יצירת מערכת הרתעה שתיצור "מאזן אימה". עם זאת לא היה ברור באילו נסיבות ישנה הצדקה לשימוש בכוח זה.



בדרך לדטנט

בימי קנדי חל שינוי בתפיסה האסטרטגית, ובוצע מעבר מתורת "התגובה המאסיבית" לעקרון "הגמול הגמיש" - כלומר, פגיעה ממוקדת, מוגדרת ומוגבלת במטרות צבאיות ע"י שילוב כוחות קונבנציונאליים ונשק גרעיני טקטי (נשק גרעיני בעל עוצמה מוגבלת ).

לאחר משבר קובה ובייחוד בימי הנשיא ניקסון חלו שינויים תודעתיים נוספים. המרוץ הגרעיני הפך את האינטרס למנוע מלחמה גרעינית לחיוני ביותר, וכך, אחרי משבר קובה, נחתם כזכור הסכם ראשון בעניין זה. לאחר משבר זה גם נחנך קו טלפון ישיר בין "הבית הלבן" ל"קרמלין" כדי להגביר את התיאום בין שתי המעצמות הגרעיניות.

בשנות ה-70 נחתמו שני הסכמי סאל"ט (Strategic Arms Limitation Talks) שהגבילו באופן הדדי את המשך פיתוח הנשק הגרעיני. הסכמים אלה ביטאו את השאיפה להרפיית המתח בין המעצמות הגרעיניות. הרפיית מתח זו מכונה "דטנט". מדיניות החוץ האמריקנית החלה לתפוס את העולם פחות כמערכת דו-קוטבית ויותר כמערכת פוליצנטרית (רבת מרכזים). בהתאם לכך, ארה"ב חתרה לביסוס קשרים תקינים עם סין ("הפתיחה הסינית") וזאת תוך התנערות ממסורת של איבה כלפי סין שהתפתחה במלחמת קוריאה ונמשכה במלחמת וייטנאם. ארה"ב הזמינה את נבחרת סין בפינג- פונג לטורניר בארה"ב כדי להפשיר את היחסים (ומכאן המונח "דיפלומטית פינג-פונג"). כך, ניצלה ארה"ב את האיבה ששררה בין שתי המעצמות הקומוניסטיות, בריה"מ וסין. הפשרת היחסים עם סין זרזה לא רק את סיום מלחמת וייטנאם אלא גם הביאה לקירוב הקשר עם בריה"מ, שכן, ההתקרבות בין ארה"ב לסין נועדה להפעיל לחץ על בריה"מ שאכן חששה מברית בין שתי המעצמות. עניין זה הקל על ניקסון ומזכיר המדינה הנרי קיסינג'ר להגיע להידוק הקשר גם עם בריה"מ בשיחות עם מנהיגה ברז'נייב. שיחות אלה הביאו כאמור להסכמי סאל"ט.

תקופת הדטנט הבליטה את המסר שעדיפה הידברות על פני עימות, ולכן שנות ה-70סימנו דעיכה מסוימת של "המלחמה הקרה". עם זאת, לאחר פלישת בריה"מ לאפגניסטן (1979) ועלייתו לשלטון של רונלד רייגן בארה"ב (ב -1981) החריפה המתיחות מחדש.

שנות הדטנט עוררו חששות מצד בעלות ברית מסורתיות של ארה"ב כמו מדינות מערב אירופה ויפן. חששות אלו נבעו מצעדים של ארה"ב כמו העברת המושב הקבוע במועצת הביטחון באומות המאוחדות לסין ("הרפובליקה העממית של סין") תוך הקרבתה של טאיוואן ("הרפובליקה של סין").




ד. מעורבות ארה"ב בסכסוכים בעולם: מלחמת המפרץ, קוסובו (עמ' 211-210 בספר של פלורסהיים)

רקע:

ב-9 בנובמבר 1989 הופלה חומת ברלין וכך בה הקץ הסימבולי לתקופת המלחמה הקרה. תהליך ההתפוררות של המלחמה הקרה החל עוד באמצע שנות ה-80, עם עלייתו לשלטון של מיכאיל גורבצ'וב. הוא הנהיג רפורמות מרחיקות לכת בתוך בריה"מ וגם תרם להפשרת היחסים עם המערב שהביא לצמצום החימוש הגרעיני ולפינוי הכוחות הסובייטים מאפגניסטן.

ב-1989, התמוטט הגוש הקומוניסטי ומדינות מזרח אירופה התנערו מהשלטון הקומוניסטי. ב-1990, התרחש זעזוע נוסף, כשבריה"מ עצמה החלה להתפרק והרפובליקות השונות הכריזו בהדרגה על עצמאות.

פירוקה של בריה"מ ושל הגוש הקומוניסטי גרמו לזעזועים נוספים ברחבי העולם והעמידו את ארה"ב בפני שאלות מורכבות בהמשך ניהול מדיניות החוץ שלה, כשהיא ניצבה כמעצמת על יחידה בעלת יכולת להשתמש בכוחה בכל רחבי העולם. מאז 1989, התערבה ארה"ב במספר מוקדי עימות מסיבות שונות – מדיניות, כלכליות ואידיאולוגיות.



עיראק – מלחמת המפרץ – 1991

ההתפרקות של בריה"מ, העניקה תחושת שחרור גם לכמה ממנהיגי העולם הערבי ובראשם לסדאם חוסיין שליט עיראק. באוגוסט 1990, פלשו כוחות עיראקיים לכווית, השכנה הקטנה אך העשירה בנפט, בניגוד לחוק הבינ"ל ולמרות קריאת האו"ם לסגת ואף קבע אולטימאטום לביצועה.

ארה"ב דחפה לפעולה צבאית. מניעיה היו לכאורה "ליצור עולם טוב יותר", כדברי הנשיא ג'ורג' בוש (האב), וכן להעניש את עיראק על תוקפנותה. עם זאת, היו מניעים נוספים לפעולה שכללו רצון לתפוס עמדת השפעה במדינות המייצרות נפט במפרץ הפרסי (מטרה שלא הוצהרה כמובן באופן פורמאלי) וכן למנוע מעיראק את האפשרות לייצר פצצת אטום.

וכך, האו"ם, בדחיפה אמריקנית ובשיתוף כוחות בריטים, צרפתים וערבים ("כוחות הקואליציה") פתחו פתח בפעולה צבאית ("מלחמת המפרץ" המכונה גם "סופה במדבר") נגד עיראק. המלחמה נמשכה כמה שבועות והסתיימה בתבוסה קשה לעיראק, כשישראל ספגה טילי סקאד ולא התערבה על מנת שלא לפורר את הקואליציה. עם זאת, סדאם לא הופל במלחמה ורק "בסיבוב השני" ב-2003 חוסל סופית שלטונו ומאז עמלה ארה"ב לייצב משטר דמוקרטי בעיראק הכבושה.



 קוסובו (1999)

בראשית שנות ה-90, התפרקה גם יוגוסלביה למדינות ומיוגוסלביה נפרדו, בדרך כלל באלימות, סלובניה, קרואטיה, בוסניה ומקדוניה. יוגוסלביה המשיכה לכלול רק את סרביה ומונטנגרו (גם שתי ישויות אלה נפרדו וכיום, נכון ל-2015, אין ישות מדינית העונה לשם יוגוסלביה).

בסוף שנות ה-90, החלו דרוש תושביה האלבנים של חבל קוסובו שבדרום סרביה עצמאות. הם מנו כ-90% מהאוכלוסייה שבחבל. הסרבים, בהנהגת סלובדן מילושביץ', התנגדו לדרישה לשחרר את חבל הארץ, שהיה מבחינתם חלק ממורשתם הלאומית וההיסטורית. במלחמה שהתלקחה ביצעו הסרבים מעשי רצח וגירוש של האלבנים.

הסיקור התקשורתי השפיע על דעת הקהל העולמית וארה"ב החליטה להתערב בעזרת נאט"ו. תחילה הוצגה ליוגוסלביה (סרביה) הצעה שעליה למסור את השלטון על קוסובו לידי נאט"ו. הסרבים דחו את ההצעה אך הגישה הצעת נגד שקראה למו"מ מדיני על אוטונומיה נרחבת לאלבנים בקוסובו. ההצעה לא זכתה להתייחסות משמעותית והדרך נפתחה למסלול הצבאי. במשך 78 יום במהלך שנת 1999, הופצצה סרביה ע"י מטוסי נאט"ו. אלפי סרבים נהרגו ורבים נותרו ללא קורת גג. עם זאת, המבצע הכוחני הביא לסיום המלחמה ומעמדה של קוסובו נמסר לטיפול בידי האו"ם. קיימת ביקורת נגד השימוש הרב בכוח שעשתה ארה"ב בפעולה ונטען כי ניתן היה להגיע להסכמה דיפלומטית שהייתה יכולה למנוע חלק ניכר מההרס, אלא שע"פ אותה ביקורת, הייתה ארה"ב שבויה בקונספציה מיליטריסטית, הרואה פתרונות רק דרך כוונת הרובה.

בשנת 2008, הכריזה קוסובו באורח חד צדדי על עצמאותה, ובעוד שארה"ב ומדינות נוספות הכירו בלגיטימיות של ההכרזה, הרי שסרביה וגם רוסיה אינן מכירות בה.



 ו. התייצבות ארה"ב בראש המאבק בטרור הבינ"ל (עמ' 213 בספר של פלורסהיים)

ה-11 בספטמבר 2001, פתח מבחינה סמלית את המאה ה-21 עם מתקפת הטרור של אל קאעדה על אדמת ארה"ב. מתקפת טרור זו פגעה בסמלים אמריקניים – מגדלי התאומים במרכז הסחר העולמי ובניין הפנטגון. מטוס רביעי התרסק בלי שהגיע ליעד בעקבות תושיית הנוסעים. המתקפה גבתה אלפי קורבנות וזרעה בהלה ותדהמה. מראה המטוסים המתנגשים במגדלי התאומים התבססו כסמל התקופה.

התגובה האמריקנית של הנשיא בוש הייתה "מלחמה בטרור" תוך הודעה שארה"ב לא תבחין בין טרוריסטים לבין המדינות המעניקות להם מחסה.

מתוך הנחה, שאוסאמה בן לאדן הוא האחראי על מתקפות ה-11 בספטמבר ושהוא מצוי באפגניסטן, הורה בוש לתקוף את אפגניסטן ולהשמיד בה את בסיסי המחבלים. אך הפצצות מסיביות על אפגניסטן לא הביאו ללכידת בן לאדן או לעצירת הטרור. במובן מסוים, נראה היה שארה"ב מגיבה לזוועות שביצעו נגדה בהרג חפים מפשע באפגניסטן.

ב-2003, יצאה ארה"ב לסיבוב נוסף נגד עיראק, מתוך תפיסה שהתבררה עד כה כשגויה, שהיא מחזיקה בנשק להשמדה המונית, ושאין לאפשר לדיקטטור חסר אחריות כסדאם חוסיין להחזיק באמצעים שכאלה. סדאם ברח, אך נתפס בסופו של דבר. הוא נשפט והוצא להורג בנובמבר 2006.

 ב-2013, בתקופת הנשיא ברק אובמה, צמצמה עד מאוד ארה"ב את מעורבותה הצבאית גם באפגניסטן וגם בעיראק. מה שאפשר את המהלכים הללו הוא ההישג הצבאי-מורלי של חיסול אוסמה בן לאדן ב-2011 על אדמת פקיסטן.

אם תחילה, זכו האמריקנים לאהדה בדעת הקהל העולמית (בעיקר באירופה) בשל הפיגועים, והצעדים הראשונים שנקטה מבחינה צבאית כדי ללכוד את המפגעים נתפסה כלגיטימית, הרי שהתרחבות הפעולות והאמצעים הדראסטיים שארה"ב נקטה (כולל חוק הפטריוט והקמת מחנה העצירים בגוואנטנמו שבקובה), הביאה בהדרגה לנסיגת התמיכה האירופאית ולערעור בצדקת הדרך האמריקנית.

19 תגובות:

  1. היי , מתי תוסיפו את סעיף 7 ד?

    השבמחק
  2. תגובה זו הוסרה על ידי מנהל המערכת.

    השבמחק
  3. נוסף סעיף 7ד' שנשמט בזמנו. תודה על הסבת תשומת הלב, ותודה על התודות. :)

    השבמחק
  4. האם ניתן לראות את התוכניות על תולדות ארה"ב באתר?

    השבמחק
    תשובות
    1. שלום אמיר,
      בקרוב יעלו שידורי הבגרות.
      בנוגע לתכניות הרלוונטיות להיסטוריה מוגבר - תוכל להתעדכן כאן בבלוג:
      http://historybagrut.blogspot.co.il/p/2015_2.html

      מחק
  5. היי, ראיתי שהורדתם בסיכום את פרשת ווטרגייט ומקרטיזם. מה הסיבה לכך?

    השבמחק
  6. עבודה יפה ומקיפה.
    יחד עם זאת חסרה בעבודה התיחסות מסודרת (פרק מוקדש לנושאים מרכזיים), למספר סוגיות ובהן:
    א. יחסי המתישבים הלבנים עם האינדיאנים הילידים, לרבות המאבקים הכוחניים והנישול מן הקרקעות
    ב. השפעות מלחמת האזרחים.
    ג. השלכות הפרופיל הדמוגרפי המשתנה וגורמי השינוי העקריים על החברה והפוליטיקה האמריקנית (מדינת הגירה!)
    ד. מקורות העושר
    ה. ההיסטוריה והפילוסופיה של תהליכי התאזרחות של מהגרים בארה"ב.

    השבמחק
  7. ראשית, תודה.

    לגבי הסוגיות שהעלית:
    חשוב לציין שהסקירה/סיכום ע"פ תכנית הלימודים של משרד החינוך. מכאן, שיש נושאים רבים (ביניהם, אלה שהעלית) שאינם מופיעים כאן. וב