תשובון היסטוריה מוגבר – חלק ב'
15/6/2015
נערך ע"י איתמר לוי
הערה: יתכנו כמובן תשובות נוספות ומי שקובע בסופו של דבר אילו תשובות יתקבלו הוא הפיקוח בהיסטוריה.
נושא א'
- פרק ראשון
1א. דימוי היהודי באידאולוגיה הנאצית
מתבסס על התפיסה שבני הגזע השמי, הם מקור כל הרוע בעולם, שטן, וחיידק המאיים על
האנושות כולה. הגזע השמי הוצג כניגוד המוחלט של הגזע הארי, שבמזימותיו חותר להשתלט
על העולם.
דימוי זה בא לידי ביטוי בקטע באופן שבו
מוצגת הנוכחות היהודית בברכות שחייה. הוא ביטא את הסלידה הארית "הבריאה"
מגוף היהודי, כלומר הגוף היהודי נתפס כמשהו שיכול להעביר זיהום, כמו עכברוש או
חיידק.
גם הפן של התאווה המינית לנשים גרמניות שיוחס
ליהודים מהווה חלק מהרצון של היהודים להרוס ולזהם.
כלומר, התיאורים של היהודים מבטאים בזה אחר
זה אלמנטים של זיהום, גועל ושתלטנות. כל אותם דברים המיוחסים ליהודים כמקור רוע,
שטן וחיידק המאיים לזהם את כל הסביבה.
1ב. ליל
הבדולח: בלילה שבים ה-9 ל-10 בנובמבר, בוצע פוגרום אלים, ראשון מסוגו, כיוון שהיה
מאורגן ע"י השלטון (שר התעמולה יוזף גבלס). אנשי ס.ס ובריונים השתוללו ברחבי
גרמניה תוך פגיעה בנפש וברכוש יהודיים. 91 יהודים נהרגו ועוד רבים נפצעו. כ-1000
בתי כנסת הוצתו ואילו מאות בתי עסק יהודים נשדדו, הוצתו וחלונות הראווה שלהם
נופצו. לאחר ליל הבדולח, נעצרו כ-30,000 יהודים ונשלחו למחנות ריכוז. שחרורם
התאפשר רק לאחר שהתחייבו לעזוב את שטח הרייך. היהודים גם אולצו לשלם כמיליארד מארק
על מנת לממן את נזקי הפוגרום.
האירוע מבטא החרפה משום שהיה אירוע אלים
יזום ראשון של השלטון ובכך ניתן לראות שחרור רסן נוסף של הנאצים כלפי היהודים תוך
התנערות מכל עכבה, גם במישור של הגינוי הבינלאומי. היקף האירוע, הכלל ארצי יחד עם
התוצאות הקשות כלפי היהודים מבטאים אף הם החרפה (אבדן חיי אדם, שריפת בתי הכנסת
כשהשמטת בסיס הקיום של הקהילה). לא זו בלבד, אלא המעצר ההמוני הראשון של יהודים
כיהודים והעברתם למחנות ריכוז ושחרורם כתוצאה מהתחייבות לעזוב את הרייך, מבטאים אף
הם הקצנה קשה ביחס – מאסר בגלל גזע וגירוש בכפייה.
2א. הגורמים לעליית הנאציזם:
תוצאות מלה"ע הראשונה: הימין וגורמים
בצבא ראו ברפובליקת גוף בוגדני שחתם על הסכם הכניעה המשפיל בורסאי וההנהגה הואשמה
ב"תקיעת סכין בגב האומה". התבוסה הגרמנית התקבלה בהפתעה, שכן צבא גרמניה
(הוורמאכט) עדיין היה על אדמת צרפת בעת הכניעה וכמה חודשים לפני כן, הכניע הצבא את
הרוסים. הסכם ורסאי נתפס כפגיעה קשה בכבוד העם הגרמני וכלל ויתור על שטחים (למשל:
"הפרוזדור הפולני", שפיצל את גרמניה לשתיים ושטחי אלזס-לורן לטובת
צרפת), פיצויים כבדים בסך 30 מיליארד דולר, פירוז חבל הריין והגבלת הצבא. ההסכם
ערער בעיני רבים את הלגיטימיות של המשטר החדש ותנועות ימניות קיצוניות, כמו
הנאצים, עשו הון פוליטי מתקיפת ההסכם והסתייעו בו כדי לחזק את כוחם ולהחליש את
כוחם של יריביהם (ובראשם, במקרה הזה הסוציאל-דמוקרטים).
כישלונותיה של רפובליקת ויימאר: בין השנים 1918-1923
סבלה גרמניה מקשיים כלכליים גדולים לאחר מלחמת העולם הראשונה. בין השנים הללו
השתוללה אינפלציה קיצונית שפגעה קשה במעמדות הביניים והחלישה את תמיכת הציבור
המתון במשטר. אמנם בין השנים 1929-1923 הייתה התייצבות, אבל המשבר הכלכלי הגדול
(1929), השני (!) בעשור אחד, הביא לקריסת המערך הפיננסי במדינה. חוסר היכולת של
מערכת השלטון הדמוקרטית גרם לציבור הרחב, בעיקר למיליוני מובטלים וצעירים מיואשים,
לאבד סופית את אמונם בשלטון ולהעביר את תמיכתם למפלגות הקיצוניות ואנטי-דמוקרטיות,
שהבטיחו פתרונות מוחלטים לקשיי היום-יום. יש לזכור, שגם היו מספיק גורמים
ב"מרכז" הגרמני שלא קיבלו בברכה את הרפובליקה ולא ממש סייעו לבלום את
נפילתה.
הפחד מהקומוניזם: האידיאולוגיה
הקומוניסטית ששאיפתה להשתלט על העולם ולנשל את בעלי ההון באמצעות יצירת חברה
שוויונית, והמשטר הקומוניסטי הטוטליטארי שהנהיג יוסף סטלין בברית המועצות, הרתיעו
את רוב העם הגרמני, שחזה לצד עליית הנאציזם, עלייה מקבילה (גם אם פחות דרמטית) של
הקומוניסטים. הינדנבורג ויועציו סברו שהיטלר מסוגל לרסן את הקומוניזם, שנתפס, אז,
כמסוכן יותר מהנאציזם. יחס קשה זה לקומוניסטים, כבר התבטא ביחס החברה
למרד ספרטקוס שהיה קשה לעומת היחס הסלחני יותר לפוטש קאפ או לפוטש בית הבירה.
2ב. שני
חוקים שנחקקו בגרמניה בין השנים 1935-1933 וסייעו לביסוס המשטר הנאצי
ב-23/3/1933, התקבל חוק ההסמכה ("החוק לביטול
מצוקת העם והמדינה"). הרייכסטאג הגרמני קיבל את החוק המאפשר לממשלה להעביר
חוקים ללא אישור הפרלמנט תחת נימוק של שעת חירום. החוק נקבע לארבע שנים (הוא כמובן
הוארך ב- 1937). החוק עבר ברוב של 2/3 מקולות הרייכסטאג שהיו דרושים כדי לחוקק חוק
הסותר את חוקת ויימאר. רק המפלגה הסוציאל דמוקרטית התנגדה (הקומוניסטים כאמור לא
הורשו להשתתף בהצבעה), וכך גוף דמוקרטי, הרייכסטאג, ביטל באופן דמוקרטי את כוחו.
חוק זה חיסל למעשה את העיקרון הדמוקרטי של הפרדת הרשויות בגרמניה ואפשר לממשלתו של
היטלר לעשות ככל העולה על רוחה.
"החוק להשבת הפקידות המקצועית על
כנה" (7/4/1933): חוק זה נועד לסלק מהשירות הממלכתי יהודים ולא יהודים
שהתקבלו לשירות בימי רפובליקת ויימאר ונחשבו לנאמני השלטון הקודם. תחילה, לחוק זה
הייתה השפעה מוגבלת על היהודים, מה עוד שהנשיא הינדנבורג התערב לטובת היהודים
ששרתו במלה"ע הראשונה כשביקש מהיטלר לא להחיל את החוק על
קבוצה זו. עם זאת, חוק זה אפשר למשטר למנות לתפקידי מפתח, אנשי מפלגה נאמנים על
חשבון נאמני המשטר הישן תוך חידוד האלמנט האידיאולוגי הבא לקדם את בני הגזע הארי
ולדחוק החוצה את היהודים.
"החוק
להקטנת הצפיפות בבתי הספר" – חוק זה
אמנם נוסח באופן כללי אך הוא כוון בבירור נגד תלמידים וסטודנטים שאינם ארים. החוק
היווה "נומרוס קלאוזוס" שאפשר מקסימום של 1.5% של תלמידים לא ארים. אמנם
היהודים היוו רק אחוז מכלל האוכלוסייה, אך משקלם במוסדות להשכלה גבוהה היה גבוה
באופן משמעותי ממשקלם היחסי בכלל האוכלוסייה. גם כאן, החוק לא חל תחילה על ילדי
וותיקי מלה"ע הראשונה. גם חוק זה בא לחזק את שליטת המדינה
במנגנון החינוך, תוך הבלטת חשיבות מקומה של האידיאולוגיה הנאצית, בהיבט המוסדי של
עצם האפשרות של ילדים יהודים ללמוד בבתי ספר גרמנים.
חוקי נירנברג התקבלו בועידת המפלגה שנערכה בעיר נירנברג בספטמבר 1935.
שני החוקים הבסיסיים שהתקבלו ביטאו במידה חריפה ביותר את האידיאולוגיה הנאצית:
1.
חוק
אזרחות הרייך – חוק זה קבע שרק בעלי דם גרמני (או בעלי דם קרוב לו) יכולים להיות
אזרחי הרייך. יש לזכור שרק לאזרחים יש זכויות פוליטיות מלאות.
2.
החוק להגנת הדם הגרמני והכבוד הגרמני – חוק זה
אסר, בין היתר, על נישואים (עתידיים) בין יהודים לבין נתיני המדינה ועל ביטולם של
נישואים שנערכו בניגוד לחוק זה. כמו כן, אסר החוק על העסקה של נשים גרמניות מתחת
לגיל 45 במשקי בית יהודים ועל יהודים נאסר להניף את דגל הרייך ולהציג את צבעי
הרייך.
כיוון שהחוקים לא הגדירו במפורש מיהו יהודי, נקבעה תקנה נוספת (נובמבר
1935) שהבהירה ראשית, שיהודים אינם יכולים להיות אזרחי הרייך. כמו כן נקבע, שיהודי
הוא מי שמוצאו לפחות משלושה סבים, שהם יהודים גמורים. כמו כן נקבעו הגדרות נוספות
לשאלת זהות היהודים הנוגעות ליהודים בעלי שני סבים יהודיים גמורים ותנאים נוספים
כמו השתייכות לקהילה היהודית, נישואים ליהודי ועוד.
חוקים אלה מבטאים בעיקר הביסוס האידיאולוגי של המשטר בהיבט של זהות
אזרחית, תוך קביעת זהות האזרחות על יסוד גזעי תוך דחיקת היהודים ונישולם ממעמד זה
ומהזכויות הנגזרות ממנו.
3א. השפעת תנאי הקיום הקשים בגטו על חיי המשפחה:
תנאי החיים הבלתי נסבלים בגטו שכללו רעב, מחלות, צפיפות, אי וודאות,
עבודות כפייה ועוד - יצרו שבר קיומי בכל רמות החברה דרך הפרט והמשפחה. לאור העובדה
שגברים רבים נלקחו למחנות העבודה, איבד הגבר היהודי מעמדו בהיררכיה המשפחתית לטובת
האישה, דבר שיצר מתחים, לאור אי היכולת של הגבר לקיים את משפחתו. וכך, נשים וילדים
לקחו על עצמם את עול הקיום ויצאו להתמודדות היומיומית למציאת מזון.
היו תופעות של אבדן ילדות בהיעדר מסגרת מחייבת ומגוננת, למרות המאמצים
להכין מסגרות אלטרנטיביות. היו גם מקרים של חבורת ילדים שהתארגנו ועסקו בהברחות
וניסו לדאוג באופן עצמאי לקיומם. קמו גם ארגונים כמו צנטוס בגטו ורשה או המשיכו
להתקיים מוסדות עצמאיים כמו בית היתומים של יאנוש קורצ'אק מתוך מטרה לתת מסגרת
חלופית לילדים שאיבדו את משפחותיהם.
3ב. חשיבות פעילות התרבות עבור היהודים:
נושא התרבות בגטאות מתקשר במידה רבה למושג "קידוש החיים" המבטא
את ההתמודדות והמאמץ להישאר בחיים ולשמור על צלם אנוש למרות התנאים הבלתי אנושיים
שכפו הנאצים על היהודים.
וכך במסגרת התרבות נעשה ניסיון להמשיך ולקיים לא רק מסגרות יהודיות
דתיות (הבלטת תאריכים יהודיים, ציון ימי מועד ואבל מסורתיים וכו') אלא גם פעילויות
חינוכיות ותרבותיות (תיאטרון, קונצרטים פעילות של משוררים וסופרים, פעילות של
ארכיונים כמו "עונג שבת" של עמנואל רינגלבלום ועוד).
אותן פעילויות אפשרו ליהודים להתנתק, לפחות לשעה קלה, מקשיי הקיום
הפיזיים באמצעות חיי הרוח, תוך חיזוק יסודות קהילתיים (קהל המתאסף לצפות בהצגה או
בקונצרט – חווה יחד חוויה משותפת שעשויה להקרין על הווית הגטו). הפעילות התרבותית
נתנה גם אפשרות לתת ביטוי לשבר האישי-קיומי-לאומי שפקד אותם.
מדוע אפשרו הנאצים פעילויות אלה בגטאות מסוימים?
בחלק מהגטאות הנאצים אפשרו פעילויות אלה, כי רמת הפיקוח בין הגטאות לא
הייתה אחידה, ולחלק מהמפקדים לא כל כך היה אכפת מהנעשה בתוך הגטו בתחום זה (כל עוד
לא היה חתרני) ואף העדיפו לתת ליהודים להוציא את האנרגיה על פעילויות מסוג זה ולא
על פעילויות מחתרתיות ובכך "להרדים" את היהודים שלא עורבת להם סכנה של
ממש. בגטו טרזיינשטט, שהיה גטו לדוגמה, הגרמנים אף עודדו פעילות זו, כי זה אמור
היה ליצור רושם של כיבוש נאור מול הביקורת של ארגון הצלב האדום.
נושא א' – פרק שני
4א. הדילמה שבאה לידי ביטוי בקטע: האם להסגיר או לא להסגיר את אנשי
המחתרת?
שיקולי גנס:
·
סיכון
כלל האוכלוסייה של גטו יצרני: גנס טוען שאפילו הגרמנים מכירים בחשיבות הגטו כגטו
יצרני בזמן מלחמה ולפיכך, ההתנהגות של החזקת אקדחים בידי אנשי המחתרת מסכנת את כלל
האוכלוסייה – שכן טענת אחד ממפקדי הגסטפו אמנם הכירה, כאמור בחשיבות הגטו - אך זו מתבטלת לאור התגובה הגרמנית הצפויה
לניסיון של התמרדות.
·
סיכון
הילדים – גנס טען שתפיסה נוספת של מסחר באקדח יביא לכך שיאספו או את כל הזקנים או
את כל הילדים. כלומר, המשך פעילות בתחום זה, עלולה להביא להענשה קולקטיבית
לאוכלוסייה חלשה וחפה מפשע שאינה יכולה להתגונן. גנס מצביע בכך שאי הוודאות המרחפת
לגבי התגובה הגרמנית, מסוכנת גם היא לתושבי הגטו.
4ב. דילמה אחרת שאינה באה לידי ביטוי בקטע:
·
האם
להיענות ליוזמות להפוך את הגטו ליצרני בעיני הנאצים, כדרך להצלה או לדחיית ביצוע
פינוי הגטו? הסוגיה העולה כאן, בשונה מהקטע, היא האם על היודנרטים לסייע למכונת
המלחמה הגרמנית, כדי לעכב את חיסול הגטו תוך הבנה שפעולה זו תורמת במקביל לחיזוק
כוחם של הגרמנים.
·
האם
וכיצד לבצע את פקודות הגרמנים בזמן הגירושים. היודנרטים נאלצו להכין את הרשימות
לקראת המשלוחים (תוך ניסיונות התמקחות לצמצם את המספר של המגורשים) ולדאוג לביצועם
המסודר והשקט בזמן ה"אקציה". עניין זה העלה שאלות מוסריות בלתי אפשרויות
כגון את מי יש להציל ולפיכך את מי יש לגרש ראשון
התמודדויות מצמררות לדילמה זו
מצויות בדברי/פעולות של ראשי יודנרטים כמו ברש שהיה מוכן ללכת על הקרבה של חלק
מהאוכלוסייה כדי להציל לכאורה את שאר האוכלוסייה או נאום הילדים הקשה של רומקובסקי.
לעומת זאת צ'רניאקוב התאבד ולא חתם על הרשימות לאקציות כשהבין את משמעותן. כלומר
ההתמודדות היא בין שיתוף פעולה אקטיבי לבין חוסר נכונות לשתף פעולה, במחיר אבדן
החיים.
5א. נימוק לביסוס הטענה שההחלטה על הפתרון
הסופי התקבלה לפני כינוס הוועדה:
עצם קיומו של ויכוח היסטורי לגבי אופן תחילת הפתרון הסופי (קיץ 1941)
מבסס על בסיס כרונולוגי שההחלטה לא התקבלה בוועידה עצמה (ינואר 1942). בנוגע
לויכוח זה, הרי שלאור החיסולים של יהודים בגאיות הריגה לאחר הפלישה לברית המועצות,
קיימות השערות היסטוריות המתייחסות לטענה שהיטלר נתן הוראה בעל-פה לראש האס.אס
הימלר באביב 1941, לקראת הפלישה ומנגד תפיסה הגורסת שמסע ההרג החל במישור המקומי
וכפתרון של מפקדים לבעיות שהתעוררו בשטח או כיוזמה נקודתית, שקיבלה בדיעבד אישור
מהשלטון.
אבל כאמור, מה שמוסכם הוא שהפלישה הגרמנית לברית המועצות, "מבצע
ברברוסה", ב-22 ביוני 1941, מהווה מבחינת העיתוי את תחילת ביצוע "הפתרון
הסופי" של יהודי אירופה. ההשמדה בברית המועצות נוהלה ע"י אנשי
האיינזצגרופן ויחידות המשנה האיינזצקומנדו. מכאן, שההחלטה לא התקבלה בוועידת
ואנזה.
אפשר כמובן, גם לנמק את הטענה גם על בסיס הרכב משתתפי הוועידה מהם
נעדרים מקבלי ההחלטות בדרג הבכיר ביותר (היטלר, גרינג, הימלר וכו'), ומה שהזדמן לוועידה
הם רק אנשי הדרג המשני (ובראשם היידריך). כלומר, קשה להעלות על הדעת שהחלטה כה
קיצונית התקבלה ללא אור ירוק מלמעלה. לפיכך, כשהוועידה התכנסה, ההחלטה למעשה כבר
התקבלה.
לפיכך, מדוע בכל זאת כונסה הוועידה?
הועידה כונסה על מנת להסדיר את ביצוע הפתרון הסופי – זאת ניתן גם ללמוד בהרכב שבו הדמות הבכירה היא
ריינהרד היידריך והמוזמנים הם גורמים בירוקראטיים ופונקציונאליים, שאינם אמורים
לדון בעצם מהות השאלה אלא במציאת הדרכים היעילות לביצועה, תוך רצונו של היידריך
להבליט את בכירותו ואת חשיבות שיתוף הפעולה בין הגורמים הללו תחת הוראותיו.
5ב. ביטויי הטוטליות ע"פ פרוטוקול הוועידה:
עצם פרסום הטבלה המונה, לכאורה במדויק את כמות היהודים בכל אחת ואחת מארצות
אירופה השונות מעיד על הכוונות הטוטליות. הרזולוציה שבה מגיעים עד לרמת הציון
הזניח של 200 יהודי אלבניה מעידה על היסודיות בבדיקה הגרמנית ויכולה לאותת כמובן
על הטוטליות הרצחנית שלה.
לא זו בלבד, אלא גם המספר המנופח של יהודי צרפת, דבר המעיד על הכללת
יהודי צפון אפריקה שהיו כפופות לוישי מעיד על כך שהגרמנים חיפשו להשמיד יהודים בכל
מקום (גם בצפון אפריקה).
כמובן שגם – ציון יהודים מכל סוגי המדינות ללא קשר אם הן משתפות פעולה
עם גרמניה, כבושות ע"י גרמניה, ניטרליות או נלחמות בה, יכול להעיד על מה
שהגרמנים קיוו לעשות אם וכאשר ישתלטו על המדינות הניטרליות או מדינות האויב.
6א. הקריאה למרד נשמעה דווקא בשנים 1943-1942 – כי
זו התקופה שבה התבהרו באופן חד משמעי ליהודי אירופה כוונות הרצח של הנאצים. זאת
החל מהקריאה של אבא קובנר בראשית 1942 ועד להחלטה להוציא לפועל עד מרד גטו ורשה
באפריל 1943. כלומר, היהודים (בעיקר הצעירים) הבינו שאין עוד מה להשתדל ולנהוג
באופן צייתני מתוך תקווה שהגל יעבור, אלא שהדרך המכובדת האחרונה שנותרה להתמודד עם
הגרמנים היא במרד. בנוסף, בתקופה זו, המפנה במלחמה עוד לא היה ידוע או מוחשי
מספיק, כדי לשקול המשך של ניסיון הישרדות עד הצלה מידי המעצמות.
המחתרות הונהגו על ידי בני תנועות הנוער. זאת משום שגילם הצעיר והלהט
האידיאולוגי הכשירו את התנועות לנקוט צעדים נועזים ומרדניים. יש לזכור שרוב חברי
התנועה היו כמובן צעירים המשוחררים מנטל הדאגה למשפחה.
6ב. שתיים מהתלבטויות והניסיון לפתור אותן:
- מקום המרד: האם יש להילחם בתוך
הגטו או לצאת ליער. הסיכויים לשרוד במסגרת לוחמת הפרטיזנים, תוך הסתתרות
ביערות, עשויים להיות גבוהים יותר מאשר המתנה בגטו. תפיסה זו גם מייחסת ערך לחיי
היהודי על פני הרצון להרוג את הגרמני בגטו. בלחימה במסגרת הפרטיזנים יש אפשרות
להילחם בגרמנים לטווח ארוך יותר ואפשרה להטריד אותם לאורך זמן להסב להם אבדות.
בהקשר זה, קשה להתייחס לפתרון חד
משמעי. היו מקרים, שהמחתרת התפצלה על רקע זה אך אם ניקח כדוגמה את גטו קרקוב, הרי
שחוסר ההצלחה להתקבל ע"י הפרטיזנים, החזירה את הזירה לגטו. בנוסף, רבים
מהמורדים ראו בלחימה בגטו אקט סמלי מובהק של לוחמה יהודית ולכן בחרו לקיים את
הלחימה דווקא בו.
- קושי בקביעת העיתוי למרד כשטעות
בקביעה עלולה להביא לחיסול הגטו, שכן המורדים ראו ב"אקציה האחרונה" את
העיתוי הנכון למרוד, שכן השמועות על התקדמות הצבא האדום המתקדם, עוררו ציפיות
שינצלו לפני חיסול הגטו. המורדים ניסו להשיג מודיעין על מנת לוודא את "העיתוי
הנכון". כך למשל, במרד גטו ורשה, הלוחמים הוזהרו מראש לגבי העיתוי ולכן יגעו
במקרה ספציפי זה להתארגן לקראתו ואף להפתיע תחילה את הגרמנים.
- קושי בנוגע לשאלת האחריות הקולקטיבית,
במידה רבה, דילמה זו קשורה לקודמת. המורדים הבינו שכל פעולה אלימה שלהם עלולה
להוביל להענשה גרמנית חסרה פרופורציה ולפגיעה מידית בחפים מפשע. האחרונה".
הדרך להתגבר, לכאורה, על עניין זה, הייתה לנסות ולכוון את הפעולה לתזמון עם אותה
אקציה אחרונה. כלומר, שגורם ההתחשבות באחריות הקולקטיבית כבר בעצם היה לא רלוונטי.
במקרה אחר, ניתן לקחת בחשבון את ההיערכות
למרד גטו ורשה, שהתנהלה בהסכמה רחבה יחסית של האוכלוסייה, שכן לאור האקציות הרבות
שהביאו לדילול חמור של אוכלוסיית הגטו, לאף אחד כבר לא הייתה כמעט אשליה של הצלה.
נושא ב – פרק שלישי
7א. אחד הגורמים שבא לידי ביטוי בקריקטורה הוא נושא
ההעפלה – או אם נחדד יותר, הצורך בקליטת שארית הפליטה וניצולי השואה אל מול
מדיניות הספר הלבן של בריטניה. ניתן להיזכר כמובן בבווין שקרא בנאומו שיחזרו
לבתיהם באירופה.
שתי דוגמאות למאבק בבריטניה:
- במסגרת
"תנועת המרי העברי" - ביצוע פעולות נגד מטרות נבחרות המסייעות
לביצוע המדיניות האנטי-יהודית
כגון תחנות מכ"ם וסירות משמר החופים.
- "ליל
הגשרים" (16/6/1946). יחידות של הפלמ"ח פוצצו את כל הגשרים בגבולות
שמחברים את א"י עם המדינות השכנות. המבצע הצליח, אולם בפיצוץ אחד הגשרים
נהרגו 14 לוחמים.
·
העפלה – באופן כללי, מינואר
1946 למאי 1948 (הקמת מדינת ישראל) ניסו להגיע לחופי ארץ ישראל 58 אניות מעפילים –
46 מהן נתפסו, 39 מהן נשלחו לקפריסין. על אניות אלה היו כ-70,000 מעפילים, רובם
נעצרו וגורשו למחנות בקפריסין. פעולות אלה, אמנם לא השיגו בהכרח את היעד של להעלות
את העולים לארץ, אך כן העסיקו את דעת הקהל העולמית (למשל, סיפורה של האניה
אקסודוס).
עיקרי השיקולים של התומכים בגישה: המאבק הרצוף יחייב את הבריטים לתגבר
את הכוחות בארץ, וזה יכביד על התקציב של בריטניה ובנסיבות של המועקה הכלכלית ששררה
בבריטניה עם סיום מלה"ע השנייה, יגרור ביקורת של דעת הקהל הבריטית, ויזרז את
סיום המנדט.
בנוסף, אנשי המאבק הרצוף, סברו שהטרדה בלתי פוסקת תהפוך את השהות של
הבריטים לבלתי נסבלת מבחינתם ובכך תזרז את הלחץ של יציאתם מהארץ.
8א. מדוע על אף היריבות – תמכו שתי המעצמות בהחלטת האו"ם
בתום מלה"ע ה-2, מצאו עצמן שתי בעלות הברית – ארה"ב
ובריה"מ במלחמה קרה. על אף עניין, זה התברר ששתיהן תומכות בתכנית החלוקה. עם
זאת, למרות ההסכמה, חשוב להבין שהסיבות לתמיכה נבעו מאינטרסים שונים, הקשורים
למלחמה הקרה וליריבות בין שתיהן.
הסברים לעמדת ברית המועצות:
א. הסובייטים היו מעוניינים לדחוק את רגליה של בריטניה מהשפעתה במזרח
התיכון. הייתה זו חלק מהאסטרטגיה במסגרת "המלחמה הקרה", שנועדה לפגוע
בבריטניה, שייצגה קו אנטי סובייטי חריף.
ב. ברית המועצות הייתה משוכנעת שהקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל
תזכה אותה בבעלת ברית באזור. זאת לאור העובדה שהנהגת היישוב היהודי בארץ ישראל (ובראשה
מפא"י) החזיקה באידיאולוגיה סוציאליסטית, ונראה היה שבארץ יוכל לקום משטר
פּרוֹ סובייטי.
ג. בריה"מ קיוותה שתמיכתה בתכנית
החלוקה תגביר את המתח בין בעלות הברית ארה"ב ובריטניה שהיו חלוקות בעניין זה,
דבר שהיה עשוי להחליש מבחינת בריה"מ את המערב.
ד. ברית המועצות שאפה להציג את עצמה כמדינה אשר תומכת בעמים המדוכאים,
ולכן ניסתה להראות כי היא מזדהים עם הסבל שעבר על העם היהודי בשואה. (בנוסף, ברית
המועצות הייתה מעוניינת להראות שהיא נוטלת חלק בהחלטות האו"ם, מקבלת על עצמה
את סמכותו ומעמדו ומוכנה לשתף פעולה עם החלטותיו).
ההסברים לעמדת ארצות הברית (או במקרה זה – עמדת טרומן, בניגוד למזכיר
המדינה, מרשל):
1. השפעת המלחמה הקרה. תמיכה של בריה"מ בהקמת מדינה יהודית
הפתיעה את ארה"ב, ועל כן לא יכלה שלא להביע את תמיכתה בתוכנית החלוקה, לאור "המלחמה
הקרה". האמריקאים חשו שאסור להשאיר לברה"מ להניח את ידה על החלל שייווצר
עם צאת בריטניה. בנוסף, האמינו האמריקאים כי המדינה היהודית בא"י תהיה
דמוקרטית ובכך תשרת את האינטרסים שלה באזור במאבקה מול ברה"מ הקומוניסטית,
דבר שיבטיח את שמירת האינטרסים האמריקניים במזרח התיכון, מבלי להיכנס למעורבות
ישירה.
2. זעזוע ציבורי תחושת אשמה בנוגע לעמדת ארה"ב בשאלת העזרה
ליהודי אירופה בזמן השואה. יתרה מזאת, נוצר צורך מעשי לפתור את בעיית הפליטים
והעקורים היהודים, שהצטופפו בהמוניהם במחנות שהיו בשטחי כיבוש אמריקניים (ובריטים)
על אדמת גרמניה ואוסטריה. המראות ממחנות העקורים והידיעות באמצעי התקשורת אודות
רצח העם היהודי, עוררו זעזוע קשה בציבור האמריקני. בעקבות זעזוע זה הפעילה דעת
הקהל בארצות הברית לחץ כבד על הנשיא האמריקני, הארי טרומן, לפעול למען הקמת מדינה
ליהודים. מה עוד שכבר הושמעה קודם לכן ביקורת על כך שבעלות הברית בכלל וארצות
הברית בפרט, לא עשו די לטובת היהודים בתקופת מלחמת העולם השנייה. ניתן גם לטעון
שביסוס אופציה של קליטת יהודים בא"י, יכלה לצמצם הגירה אפשרית של פליטים
לארה"ב.
3. לחץ של יהודי ארה"ב והמנהיגים
הציונים על הממשל האמריקאי לתמוך בתוכנית החלוקה: יש לזכור שזו הייתה גם שנת
בחירות בארה"ב. הדיון באו"ם בשאלת ארץ ישראל התקיים כשנה לפני הבחירות
בארצות הברית, והארי טרומן, נשיא שעדיין לא נבחר בזכות עצמו, רצה לזכות בתמיכתם של
יהודי ארצות הברית.
8ב. עיקרי תכנית החלטת האו"ם:
א. המנדט הבריטי יגיע לסיומו. ממשלת בריטניה נדרשה לסיים את שהותה
בארץ-ישראל ולפנות את כוחותיה לא יאוחר מ-1 באוגוסט 1948. (הבריטים הודיעו שיקדימו
לעזוב ויפנו את כוחותיהם עד ל-15 במאי 1948).
ב. הבריטים נדרשו לפנות שטח המכיל נמל ימי עד ל-1 בפברואר 1948 כדי
לאפשר עלייה יהודית ניכרת.
ג. חודשיים לאחר פינוי הכוחות הבריטים, יוקמו המדינות העצמאיות,
היהודית והערבית. ועדת ביצוע של האו"ם, בת חמישה חברים, תקבל מידי בריטניה את
הממשל האזרחי ותעבירו בהדרגה לשתי המדינות החדשות.
ד. ירושלים תוכרז כאזור בין לאומי ותנוהל ע"י האו"ם.
ה. בהתאם להחלטת החלוקה תשתרע המדינה היהודית (55% משטח א"י) על
שטח הגליל המזרחי, רצועת החוף מחיפה בצפון עד באר-טוביה בדרום ובאזור הנגב, למעֵט
רצועת עזה. בשאר שטחה של א"י המערבית תקום המדינה הערבית (45% משטח א"י).
(מפה בעמוד 65 בספר הלימוד)
ו. שתי המדינות והאזור הבינלאומי יקפידו על שיתוף כלכלי ביניהם כולל
ענייני מים, תחבורה, נמלים, ביטול גבולות מכס, מטבע משותף וכו'.
הקשיים שנובעים מתוכן ההחלטה מנקודת מבט של היישוב הציוני: התכנית הייתה מורכבת, בעיתית ויצרה מובלעות, וקושי ביצירת שליטה על
רצף טריטוריאלי – ושכל מדינה בעצם הייתה מורכבת מ"איים". לא זו בלבד,
אלא שהתכנית הביאה לוויתור על אזורים שיהודים שאפו לשלוט בהם כירושלים או אזורים
בגליל. כמו כן, מבחינה דמוגרפית, נותר בשטח "המדינה היהודית" מיעוט ערבי
גדול ובשטח "המדינה הערבית", נותר מיעוט יהודי (אם כי, קטן יותר – כלומר
רוב האוכלוסייה היהודית נכלל בשטח "המדינה היהודית"). כלומר, מבחינה
ציונית, נוצר קושי להבטיח ע"פ התכנית את העיקרון של "רוב יהודי".
9א. השיקולים להקמת צה"ל לאחר פלישת צבאות ערב:
1. תמו ימי המנדט והמחתרות. קמה מדינה עצמאית וריבונית, במדינה כזאת
יש מקום רק לצבא אחד. אין מקום לקיומם של גופים צבאיים נוספים, מחוץ לצבא הממלכתי.
2. אסור, שענייני בטחון המדינה יהיו נתונים להשפעת גופים מפלגתיים –
פוליטיים. צה"ל קם כצבא ממלכתי של מדינת ישראל ועליו להיות כפוף לרשות המבצעת
של המדינה ולפעול על פי הוראותיה בלבד.
יש לזכור, שהאצ"ל והלח"י כונו בימי המנדט
"הפורשים" והם היו נתונים להשפעת גורמים ימניים בישוב ולא נשמעו להוראות
מוסדות הישוב הנבחרים. אפילו הפלמ"ח על אף היותו באופן רשמי כפוף להגנה, היה
לו פיקוד עצמאי וסדר יום חברתי-פוליטי.
3. בימי המלחמה הקשה נגד צבאות ערב הפולשים, היה צורך לנהל את המלחמה
עפ"י קו מוסכם ואחיד, אותו יקבע המטכ"ל של צה"ל. דבר זה גם נגע
לאלמנטים של חלוקת ציוד ואספקה.
9ב. הצגת פרשת אלטלנה:
אלטלנה הייתה במקורה אנייה אמריקנית, שנרכשה על ידי האצ"ל
בחו"ל במטרה להעלות עולים וכמויות גדולות של נשק, שיירכש בחו"ל. שמה של
האנייה הוסב ל"אלטלנה", כשמו הספרותי של מנהיגה הרוחני של האצ"ל –
זאב ז'בוטינסקי.
אלטלנה הייתה אמורה להגיע לארץ סמוך לקום המדינה. אך בגלל קשיי
התארגנות נאלצה לדחות את הפלגתה במספר שבועות. עיכוב זה היה משמעותי להשתלשלות
האירועים. בשבועות אלה הוכרז על הקמת המדינה, קמה ממשלה זמנית בראשות בן גוריון,
שכיהן גם כשר הביטחון, הוקם צה"ל ומפקדי האצ"ל חתמו על הסכם, שלפיו
יתפרק הארגון מרצון, חייליו ישולבו כגדודים בחטיבות צה"ל והאצ"ל ימנע
מכל פעילות עצמאית של רכישת נשק.
אלטלנה הפליגה מנמל דה בוק שבדרום צרפת ב-11 ביוני 1948, יום כניסת
ההפוגה לתוקפה, ועליה היו כ-900 עולים,
רובם ניצולי שואה, וכמויות גדולות של נשק, שהמדינה הייתה זקוקה לו בשלב זה של
מלחמת העצמאות הקשה כנגד צבאות מדינות ערב. עם היוודע למנחם בגין, מפקד
האצ"ל, על הפלגתה של האנייה, הוא דיווח על כך לנציגי הממשלה.
בהתאם לכך נשלחה הוראה לאנייה המתקרבת לחופי הארץ להגיע לחוף כפר
ויתקין שבשרון ולא לחוף תל אביב. (יש לזכור, שעל פי תנאי ההפוגה, אסור היה להביא
נשק לארץ ובכפר ויתקין אמור להיות קל יותר להתחמק מפקחי האו"ם).
בעוד האנייה מתקרבת לארץ החל משא ומתן בין מפקדי האצ"ל לבין
נציגי הממשלה על עתיד הנשק שעל גבי האנייה. האצ"ל רצה להעביר 20% מהנשק
לחייליו בירושלים, שם עדיין הוא לא התפרק וחייליו פעלו באופן עצמאי וחלק נוסף
מהנשק, לגדודי האצ"ל שגויסו לצה"ל בנימוק שהם מקופחים מבחינת כמות הנשק
שברשותם ואיכותו לעומת שאר חיילי צה"ל. דרישה זו נדחתה בתקיפות. הממשלה דרשה
שכל הנשק יועבר אליה וממשלת ישראל היא זו שתחליט על אופן חלוקתו. בדרישות
האצ"ל ראו ניסיון לחזק "צבא בתוך צבא".
ב-20 ביוני 1948 עגנה אלטלנה בחוף ויתקין. מרבית העולים הורדו מהאנייה
והועברו למקומות קליטה שונים והחל תהליך פריקת הנשק שעל האנייה. בהוראת הממשלה
הגיעו למקום כוחות צה"ל והציגו אולטימאטום, שבו דרשו מידית את העברת האנייה
ותכולתה לידיהם. מנחם בגין, שהגיע לויתקין, סירב. כתוצאה מכך, החלו חילופי יריות
שבמהלכם נהרגו שישה מאנשי האצ"ל ושניים מחיילי צה"ל.
היריות פסקו, כשהאצ"ל הסכים למסור לידי כוחות הצבא את הנשק שכבר
נפרק והיה מונח על החוף.
אלטלנה הצליחה לחמוק ולהפליג לכיוון תל אביב. בגין, שעלה על האנייה
בויתקין, קיווה שבתל אביב, שבה הייתה לאצ"ל תמיכה רחבה יותר, הוא
יצליח לנהל משא ומתן עם הממשלה, שישבה בעיר ולהגיע לפשרה, שתאפשר לפרוק את הנשק
בשלום.
אך לא כך קרה. בחוף תל אביב עלתה האנייה על שרטון כ-150 מטרים מהחוף. באותו
היום ה-22 ביוני ארע מה שיצחק רבין כינה לימים "היום הכי שחור שלי".
חיילי האצ"ל עזבו את יחידותיהם והגיעו לחוף הים כדי לעזור לחבריהם שעל
האנייה. במקביל, הורה בן גוריון לרכז כוחות צבא כנגד האצ"ל. במעשי האצ"ל
הוא ראה ניסיון למרד. ליגאל אלון, מפקד הפלמ"ח, שעליו ועל כוחותיו הוטל למעשה
לפעול כנגד האצ"ל הוא אמר: "...אנו ניצבים בפני מרד גלוי, לא רק תל
אביב בסכנת נפילה בידי המורדים. כל עתיד המדינה הזאת הוא על כף המאזניים".
עוד הוסיף ואמר לאלון: "תפקידך החדש עשוי להיות הקשה ביותר שהיה לך עד כה.
בפעם זו יתכן, כי יהיה עליך להרוג יהודים...".
קרבות התפתחו ברחובות תל אביב. כששני מחנות אויבים לחמו ביניהם חיילי
צה"ל: חיילי האצ"ל מול חיילי הפלמ"ח. אנשי האצ"ל ניסו להשתלט
על מטה הפלמ"ח ואילו אנשי הפלמ"ח על יעדים מרכזיים של האצ"ל בתל
אביב. יריות נורו גם לכיוון האנייה. עיתונאי ישראלי דיווח: "יורים מהגגות, יורים
ברחובות, יורים מלפנים ומאחור, כל האזור אש...". עיתונאי אמריקני דיווח:
"יהודים הורגים זה את זה" ואיש פלמ"ח העיד: "היה זה מחזה
מזוויע, דרמה מחרידה: אחים מול אחים, עם נשק ביד הורגים זה את זה".
יצחק רבין, ממפקדי הפלמ"ח באותה העת, שלחם באנשי האצ"ל אמר:
"האמנתי בשליחותי וגם קיבלתי פקודה מבן גוריון ופקודות צריך לבצע, מה גם שלא
הייתה כל ברירה". אך היו אחרים שסירבו למלא פקודה ואמרו: "לא ניטול חלק
במלחמת אחים". בשעות אחר הצהריים הורה בן גוריון להפגיז את האונייה באמצעות
תותחים שהובאו לחוף. אחד הפגזים פגע באנייה והיא עלתה באש. אנשיה נטשו אותה וקפצו
למים מחשש להתפוצצות חומרי הנפץ שעל האנייה.
בתל אביב נהרגו באותו היום עשרה חברי אצ"ל וחייל אחד
מהפלמ"ח. הנשק ירד ברובו למצולות הים.
בהוראת הממשלה נעצרו כ-200 אנשי אצ"ל. הם שוחררו כעבור מספר
שבועות. במסיבת עיתונאים, שערך בגין בליל ה-22 ביוני, הוא הביא את גרסתו להשתלשלות
הפרשה. הוא הכחיש, שהייתה כוונה כלשהי להשתמש בנשק כדי למרוד בממשלה. הוא סיים את
מסיבת העיתונאים בקריאה הבאה: "לא תהייה מלחמת אחים בעוד האויב בשער, אנו לא
נפתח באש ולא תהייה מלחמת, ואם נותקף על ידי הערבים, נמשיך יחד בהתקפה כנגד האויב
המשותף".
בישיבת ממשלה שנערכה למחרת האירוע כינה בן גוריון את התותח שהפגיז את
אלטלנה וגרם לטביעתה "מבורך". יש הטוענים, שכינה אותו "התותח
הקדוש". עוד הוסיף ואמר: "...תוך הפרת חוקי המדינה והתחייבויותיו, הביא
האצ"ל לארץ אנייה עם נשק...היה זה עניין חמור...כי אין שום מדינה יכולה
לסבול, שאנשים פרטיים או ארגון פרטי, יכניסו לארץ, בלי רשות הממשלה, אפילו את
הכמות הקטנה ביותר של נשק... כי הוא מעמיד בסכנה את המדינה ומכשיר את הקרקע למלחמת
אזרחים בקנה מידה נרחב". עד היום נחשבת הפרשה כטעונה ביחסים שבין אנשי
הפלמ"ח לאנשי האצ"ל.
כיצד הקשיים בפירוק המחתרות באות לידי ביטוי בפרשה:
- הפירוק של
המחתרות לא היה מלא בגלל שאלת ירושלים: לאור מצבה המדיני המיוחד של ירושלים
כעיר בינלאומית ע"פ ההכרזה ומצבה הלא ברור בזמן המלחמה (הן הניתוק הפיזי
והן מה יעשה בשטח היהודי של העיר), החליטו האצ"ל והלח"י להמשיך
לקיים את מסגרותיהן העצמאיות בירושלים. עניין אספקת הנשק ליחידות אלה, היה
אחד הגורמים לפרשת אלטלנה.
- למרות ההסכם
שנחתם בין בן גוריון לאצ"ל, שרר חוסר אמון בין לוחמי האצ"ל להנהגת
המדינה שפיקדה על צה"ל. לאנשי האצ"ל שבעבר לא נענו למרות ההנהגה,
היה יסוד לחוש כי קופחו לרעה בעניין חימוש ואספקה מול יחידות אחרות. גם עניין
זה בא לידי ביטוי בפרשת אלטלנה.
- קושי לקבל מרות
מלאה מצד האצ"ל: האצ"ל שהתרגל לקיום עצמאי, התקשה עתה לקבל החלטות
של ההנהגה, שלא ייצגה את עמדותיה. כך למשל, ההוראה של בן גוריון להעביר מיד
את הנשק לידי צה"ל, נענתה בפעולה שנתפסה ע"י בן גוריון כמרדנית
וע"י האצל כניסיון לחיסול פוליטי.
10א. הגורמים לדה-קולוניזציה ע"פ הקטע
1. התמערבות, השפעת
הלאומיות והתפתחות כלכלית – ע"פ הקטע, הגורמים שהובילו לתנועה
הי וקשורים לגידול אוכלוסייה, גידול העושר וההשכלה והתפתחות התודעה הלאומית. כלומר,
מכאן ניתן להבין, שהעמים שחיו תחת השלטון הקולוניאלי נחשפו לתרבות ולרעיונות
האירופאים ובהשפעתם החלו לפתח רגשות לאומיים. משכילים, בני המושבות, שרכשו השכלה
גבוהה באוניברסיטאות של המדינות הקולוניאליות, יחד עם התחושה הלא לגמרי מבוססת של
עצמאות כלכלית, הובילו את העמקת התודעה הלאומית, את החדרת רגשות הניצול והקיפוח
שנוהגים כלפיהם האירופאים ואת התביעה לעצמאות.
2. גורם פוליטי: שינוי יחסי הכוחות בעולם והשפעת "המלחמה
הקרה" – מעצמות אירופה ובעיקר שתי המעצמות
הקולוניאליות המרכזיות – בריטניה וצרפת, איבדו מאוד מעוצמתן בעקבות מלחמת העולם
השנייה.
בתקופה שלאחר מלחמת
העולם השנייה קמו שתי מעצמות חדשות – ארה"ב ובריה"מ. שתי מעצמות העל –
ארה"ב ובריה"מ- התנגדו לקולוניאליזם, תמכו בדה-קולוניזציה ועודדו את עמי
אפריקה ואסיה במאבקן לעצמאות. תמיכתן של המעצמות בתהליך הדה קולוניזציה נבעה
ממניעים אידיאולוגים וממניעים פוליטיים. אבל היו אלה מניעים אידיאולוגיים מנוגדים
ומניעים פוליטיים מנוגדים, שהושפעו מהמאבק הבינגושי ומהיריבות והתחרות ביניהן על
אזורי השפעה בעולם, כפי שהיה בימי ה"המלחמה הקרה". זאת ניתן לראות על פי הקטע כאשר העמים תבעו
לסיים את אי התלות המדינית ואת חוסר השוויון שאפיינו את התקופה שבין שתי
מלה"ע. ההזדמנות החדשה שנפתחה לאחר המלחמה, ניזונה כאמור מאותם אידיאליים
ששודרו ממערב – בין אם בגישה הדמוקרטית-ליברלית מארה"ב ובין אם בגישה של
שחרור מניצול בוורסיה הסובייטית.
10ב. השפעת הדה-קולוניזציה על גורל היהודים.
א. זיהוי היהודים
כבעלי ברית של השלטון הקולוניאלי - היהודים קשרו את גורלם עם השלטונות
הקולוניאליים במדינות בהן הם חיו. השלטון הקולוניאלי העניק להם זכויות, ביטחון,
תעסוקה ואפשרויות קידום. הם אימצו את התרבות האירופאית ואת המודרניזציה, שהביא
עימו השלטון הקולוניאלי. ככל שהיהודים התקרבו יותר לשלטון הקולוניאלי הזר, כך הם
התרחקו מהאוכלוסייה המוסלמית המקומית. לכן במאבק כנגד השלטונות הקולוניאליים, זוהו
היהודים כמשתפי פעולה עם השלטון הקולוניאליסטי השנוא, דבר שהחריף את היחס השלילי
כלפיהם.
ב. התגברות הרגשות
הלאומיים – תהליך הדה קולוניזציה והמאבק לעצמאות
מדינית לווה בהתגברות הרגשות הלאומיים, שהדגישו את המשותף לבני הלאום ודחו את
היהודים בארצות האסלאם כבעלי לאום זר, שאין לו מהמשותף ללאום החדש המתגבש. היהודים
החלו להיתפס כזרים וכמיותרים.
ג. ההזדהות עם התרבות
האירופאית והקושי לאמץ את התרבות הערבית - היהודים התקשו להיטמע בזהות הלאומית הערבית שקמה במדינות החדשות.
מבחינתם, תהליך הערביזציה היווה נסיגה תרבותית מהמסלול האירופאי-מודרני אותו אימצו
ולפיו חיו ולכן לא רצו לחיות במדינות הערביות החדשות שקמו. לפיכך, תהליכי הדה
קולוניזציה והקמת המדינות הערביות העצמאיות הביאו לדחיקת היהודים וערעור מעמדם
וביטחונם.
דוגמה למדינה – עירק
בעיראק התגוררו כ-125,000 יהודים. יהודי עיראק היו ברובם עירוניים,
בעלי מעמד מבוסס, שנהנו תחת שלטון המנדט הבריטי משוויון זכויות זהה לזה של
המוסלמים. בשנות ה-30', לאחר קבלת עצמאות עיראק (כלומר ביטוי לדה-קולונוזיציה),
הורע מצבם של היהודים וזאת בעקבות התעמולה והסתה האנטישמית של גרמניה הנאצית
בעיראק וההסתה האנטי-ציונית בעקבות הסכסוך היהודי-ערבי בא"י.
ב-1941, בימי שלטונו הקצר של ראשיד עלי אל-כילאני הפרו-נאצי, אף התחוללו
פרעות קשות ביהודי בגדד. פרעות אלה נודעו בשם "אל-פר'הוד". במשך יומיים,
פרעו המוסלמים ביהודים: רבים נהרגו, אחרים נפצעו ורכוש רב נשדד. הייתה זו הפעם
הראשונה, שיהודי עיראק חוו פרעות, לאחר מאות שנים של קיום בצוותא עם המוסלמים.
11א. הגורמים לעלייה הגדולה בשנות ה-50 וה-60:
גורמים מושכים:
·
הקמת המדינה נתפסה בעיני רבים מיהודי התפוצות כהוכחה לצדקת הציונות
ועוררה רצון לחיות במדינה עצמאית יהודית.
·
חלק מהיהודים היו דתיים והם ראו בהקמת המדינה ובניצחון על מדינות ערב
סימן לתחילת הגולה וביאת המשיח.
·
במדינות, בהם תנאי היהודים היו קשים, מדינת ישראל נתפסה כמקום שיעניק
ליהודים שיפור במצבם החברתי והכלכלי.
גורמים דוחפים:
·
השואה הייתה הוכחה לכך שאין סיכוי לחיים בטוחים כמיעוט יהודי בקרב עם
אחד.
רבים מניצולי השואה לא רצו לחזור למדינות שבהן הם נרדפו ומשפחתם
הושמדה.
·
גם לאחר השואה יהודים סבלו במדינות בהן חיו מאיומים קיומיים
ותרבותיים, ואלה דחפו את היהודים לעזוב את ארצם. בפולין, רבים מהיהודים ששבו לבתיהם סבלו מיחס אנטישמי
מצד האוכלוסייה המקומית, שהובילו לרציחות ופוגרומים.
·
בארצות ערב, נתפסה תבוסת מדינות ערב במלחמה נגד ישראל, לעוינות כלפי
היהודים.
·
בארצות מזרח אירופה ומרכזה, שהשתייכו ל"גוש המזרחי" ונשלטו
בידי ברית המועצות, עלו שלטונות קומוניסטיים דיקטטורים. שלטונות אלה הגבילו את
חירות האזרחים ואת פעילותם התרבותית והלאומית. הדיכוי הקומוניסטי הוביל רבים
מיהודי "הגוש המזרחי" לרצות לעלות לישראל.
11ב. עמדתי בסוגיה היא שרצוי היה להימנע מעלייה מבוקרת סלקטיבית. זאת
משום ש:
·
מושג הסלקציה עורר אסוציאציות קשות (שואה). וכן, ההגבלה על מספרי
העולים הזכירה את ההגבלות מתקופת המנדט הבריטי ויצר דימוי לא פשוט לשלטון הישראלי.
·
מדיניות העלאת הצעירים ובעלי המקצוע הובילה לעיתים לפירוק משפחות.
·
מדיניות הסלקציה הופנתה בעיקר כלפי עולי צפון אפריקה. הדבר נבע מכך
שבאמצע שנות ה-50 ביקשו עולים מעטים מאירופה לעלות לישראל, אבל גם מדעות קדומות של
מובילי העלייה והקליטה. הייתה ביקורת על אפליה, חוסר רגישות וחוסר מחויבות לקלוט
עולים.
כמובן שניתן לענות גם בעד המדיניות – על רקע כושר הקליטה של המדינה
וחוסר רצון ליצור חברה לא מאוזנת/בריאה.
12א. הגורמים למעבר מכור היתוך לתפיסה רב תרבותית:
1. ביקורת ומחאה חריפה נגד שיטת "כור ההיתוך" - שיטת "כור ההיתוך" התנכרה לתרבויות של העולים ובמיוחד
לזו שהביאו עימם העולים מארצות האסלאם. הערכים התרבותיים הישראליים, שנדרשו העולים
לאמץ, היו קרובים יותר לעולים מארצות אירופה 'האשכנזים' ולכן, היה להם קל יותר
להשתלב בחברה ובתרבות הישראלית החדשה שנוצרה. לעומת זאת, העולים מארצות האסלאם
'המזרחיים' התקשו מאוד לאמץ את התרבות החדשה, שהייתה רחוקה מהם ובמקביל נתקלו
בזלזול רב בתרבותם 'המזרחית'. כתוצאה מהקשיים של העולים מארצות האסלאם וילדיהם
להשתלב בחברה הישראלית, הועמקו הפערים בין 'אשכנזים' לבין מזרחיים'. 'המזרחיים'
חשו שמדינת ישראל והחברה הישראלית מפלים אותם ומקפחים אותם. תחושות אלה של מרירות
וכעס התפרצו בשנות ה-70' כשקמה תנועת "הפנתרים השחורים" ע"י צעירים
בני עדות המזרח, שיצאו להפגנות סוערות נגד הממסד הישראלי, שמדכא את תרבותם המזרחית
ומפלה אותם במכוון. (התנועה נקראה כך בהשפעת ארגון שפעל בארה"ב כנגד האפליה
של האפרו-אמריקנים. חברי "הפנתרים השחורים" הצהירו: "אנחנו נהייה
כמו הפנתרים השחורים בארצות הברית, כי אנחנו שחורים ודפוקים"). מחאת
"הפנתרים השחורים" הולידה בהמשך תנועות ומפלגות 'מזרחיות' שמחו נגד
הקיפוח העדתי (אחת מהן, ש"ס, קיימת עד היום). מחאות אלה גרמו למודעות לגבי
המחירים הקשים ששילמו בני עדות המזרח ולקרע העמוק שנוצר בחברה הישראלית כתוצאה
ממדיניות "כור ההיתוך" והיוו שיקול משמעותי בזניחת מדיניות זו ובאימוץ
המדיניות "הרב תרבותית".
2. השינויים שחלו בחברה ובמדינה בישראל – בשנות ה-50' וה-60', כשנוצרה מדיניות "כור ההיתוך", היה מצבה של החברה הישראלית ושל מדינת ישראל
שונה לחלוטין מאשר בשנות ה-70' ואילך. מכאן גם ניתן להבין את המעבר מהסגירות
התרבותית של גישת "כור ההיתוך" לפתיחות שמציעה הגישה "הרב
תרבותית". בעשורים הראשונים לקיומה של המדינה הגיעו לישראל כמיליון וחצי עולים
חדשים אך, מספרם של 'הקולטים' הוותיקים היה כ-600,000. כלומר, המדינה קלטה
אוכלוסייה חדשה בממדים של פי שלושה גדולים יותר מהאוכלוסייה שהייתה קיימת בה.
בנוסף, העולים הגיעו ממגוון גדול מאוד של ארצות והביאו עימם תרבויות, לשונות,
מנהגים ומסורות שונים מאוד זה מזה. מדיניות "כור ההיתוך" נתפסה ע"י
הממסד הישראלי כמדיניות, שבאמצעותה יצליחו להפוך את המוני המהגרים לחברה אחידה
במדינה החדשה שנוצרה. יש גם לזכור, ששנים אלה היו שנים שבהם גם המצב הביטחוני היה
קשה והיה איום לגבי עצם קיומה של המדינה, לכן גבר הצורך ליצור חברה מלוכדת בעלת
חוסן לאומי, כשהערכים המנחים אותה הם טובת הכלל והאומה. בעליות של שלושים השנים
האחרונות של המאה העשרים. אמנם גם הגיעו כמיליון וחצי עולים, אך מספר 'הקולטים',
הישראלים הוותיקים, היה כחמישה מיליון. כלומר, העולים החדשים הגיעו לחברת רוב,
שכבר הספיקה לגבש ערכים מלכדים. החברה הישראלית הפכה להיות בטוחה יותר בעצמה
ובוגרת יותר, המבינה שהיא מורכבת ממגוון תרבויות, עדות, מדתיים, חילונים, עולים
ותיקים, עולים חדשים והיא מסוגלת להכיל את השוני ולאפשר את ההיבדלות לצד ערכים
בסיסיים לאומיים מלכדים. לגישה 'רב תרבותית' זו תרם גם השיפור במצב הביטחוני,
בעקבות הגבולות הנוחים שהעניק הניצחון במלחמת ששת הימים ומאוחר יותר בעקבות הסכמי
השלום עם מצרים ועם ירדן.
3. שינויים בערכים החברתיים – החל משנות ה-70' התחזקו מגמות האמריקניזציה בכלכלה, בחברה ובתרבות
הישראלית. ישראל אימצה ערכים ליברלים-קפיטליסטים מערביים, שהעמידו במרכז את
חירויות האדם, ההתקדמות האישית והמימוש העצמי, ופחות את טובת החברה והמדינה. מגמות
אלה חיזקו את הפלורליזם (=הריבוי) התרבותי ואת הגישה 'הרב תרבותיות', שבה הפרט
יוכל לבחור את השתייכותו התרבותית.
12ב. הגורמים למעבר מתפיסת כור ההיתוך לתפיסה הרב-תרבותית
החל משנות ה-70' אומצה הגישה 'הרב תרבותית' ע"י מעצבי המדיניות
הישראלית אך. תפיסה זו מבטאת שחרור מהצורך לכפות או ליצור זהות ישראלית/יהודית
אחידה על פי תבנית מסוימת ומקבלת שיש לאפשר ביטוי למגוון הזהויות היהודיות שנוצרו
בגלויות השונות. אך, יחד עם ההכרה, העידוד והתמיכה בתרבויות השונות המרכיבות את
החברה הישראלית, לזכור שלתרבות העברית יש מעמד בכורה ויצירת ציפייה מהעולים החדשים
לאמץ במקביל גם תרבות ישראלית.
ביטויים מתחומים שונים למימוש תפיסה זו:
1. בתחום הפוליטי - הקמתן של מפלגות רבות המייצגות מגזרים
שונים במדינה, המיוצגות בכנסת ואף בממשלות ישראל. מפלגות מזרחיות כמו
"ש"ס"(ספרדים שומרי תורה"), מפלגות המייצגות את עולי
בריה"מ כמו "ישראל ביתנו", מפלגות המייצגות את החרדים כמו "יהדות
התורה", מפלגות המייצגות את הדתיים-הלאומיים, הערבים, החילוניים.
2. בתחום התרבותי - המוזיקה המזרחית קיבלה במה והפכה
לפופולארית, נוצרו "סרטי בורקס", שבהם הוצגו המפגשים בין העדות השונות, והפגינו
לעתים קרובות לעג גם אליטה הוותיקה. הזמר המזרחי החל לצבור פופולריות בד בבד עם
יחס לועג ומתנשא מצד מבקרים בתקשורת. קמו להקות אתניות כמו שפתיים, נוצר תיאטרון
רוסי "גשר", ספריות ומועדונים למען דוברי השפה הרוסית, מסעדות וחנויות
אתניות ועוד.
3. בתחום החינוך - הכנת תוכניות לימוד לבתי הספר על
"מורשת עדות ישראל", עידוד עבודות "שורשים" ע"י
התלמידים, הקמת בתי הספר מופ"ת (מתמטיקה, פיזיקה ותרבות), שנועדו להעשרת ילדי
העולים מבריה"מ והלימודים אף מתנהלים לעיתים בשפה הרוסית, הרחבת מוסדות
החינוך של ש"ס.
4. כלי תקשורת – בתחילת שנות ה-90 החלו להתחולל שינויים
משמעותיים בתחום התקשורת בישראל – עם אפשרויות חדשות בתחום הטלוויזיה – המעבר
מערוץ אחד ממלכתי לרב ערוציות (ערוץ 2, כבלים, שידורי לוויין וכו') אפשר ביתר קלות
ערוצים מיוחדים למגזרים נפרדים, גם בתחום הרדיו נפתחו זיכיונות לתחנות מקומיות,
שלא תחת רשות השידור, תחנות שאפשרו פנייה למגוון גדול יותר של מגזרים. העלייה
הגדולה ממדינות ברית המועצות בשנות ה-90 תרם לפתיחתם של עיתונים בשפה הרוסית כמו
ווסטי ונובוסטי.
5. חגים עדתיים - לחגיגות "המימונה" בצאת השביעי
של פסח, של יוצאי מרוקו, ניתן מעמד רשמי במדינה וכן לחגיגות "הסהרנה" של
יוצאי כורדיסטן. גם מעמד חג הסיגד של יהודי אתיופיה עוגן באמצעות חוק (2008) במטרה
לתרום לתחושת ההזדהות והמעורבות של בני קהילת אתיופיה בישראל.
תכנית שבוחנת מקרוב את כת הסיינטולוגיה (שעלתה לאחרונה לכותרות בעקבות סרט תיעודי ששפך אור על פעילותה). נחשוף את מקורותיה, הדוקטרינה הנוקשה שלה והשפה הסודית של הכת השנויה במחלוקת שייסד אל. רון הבארד, ובין מאמיניה כוכבים הוליוודיים דוגמת טום קרוז וג'ון טרבולטה. בתכנית מתראיינים חברים לשעבר בכת, המספרים מדוע הצטרפו לשורות הסיינטולוגיה.
חברי הקו-קלוקס קלאן מסתתרים מאחורי גלימות וכובעים לבנים, מוגנים על-ידי חוקים להגנת חופש הדיבור והביטוי – אותם חוקים שהם מעוניינים לבטל מן היסוד. עד כמה חזקה השפעת הארגון הגזעני ונוטף השנאה בתוך ארה"ב? ג'וני לי קלארי, אחד מראשיו לשעבר, חושף בתכנית את סודות ודרכי הפעולה של התנועה הדוגלת בעליונות הגזע הלבן, וקיימת כבר קרוב ל-150 שנה. 
כמות הרוצחים הסדרתיים בארה"ב יותר מכפולה מאשר בשאר מדינות העולם גם יחד; מאז שנות השבעים של המאה שעברה, זוהו למעלה ל-1,400 מתוצרת הדוד סם. בתכנית מתראיינים קרימינולוגים מומחים, עיתונאים ואנשי רשויות החוק, המנסים לענות על הסוגיות הבאות: מה הופך אדם לרוצח סדרתי? מה מניע אותו? האם ניתן לזהותו? 
ספר הסודות של אמריקה: כתות קטלניות
עלייתו של המאפיונר האגדי אל קפונה לצמרת עולם הפשע, סימלה את שנות העשרים הנודעות לשמצה בעיר שיקגו. קפונה וחבריו הציפו את העיר באלכוהול, שיחדו פקידי ממשל וחיסלו זה את זה ללא רחם. נצא למסע המשחזר את ימי שיקגו העליזים. היסטוריונים מומחים בוחנים ממצאים מדעיים לצד מסמכים היסטוריים, כדי לשרטט תמונה מלאה של "עיר הרוחות", בעידן בו נשלטה על-ידי כנופיות פשע מאורגן, כשהבולטת בהם הייתה כנופיית אל קפונה.
