בגרות קיץ 2014 – תשע"ד
תשובון היסטוריה א' –
נערך ע"י איתמר לוי – הועלה ב-11:20
חלק I -
לאומיות
1 1. חברת
המופת הרצויה בארץ ישראל:
א.
תמונה מס' 1: מייצגת את הגישה
הסוציאליסטית.
שני מאפיינים של הגישה:
הציונות הסוציאליסטית שאפה לשלב בין רעיון
הלאומיות היהודית לבין הרעיונות הסוציאליסטים, שנפוצו באירופה באותו הזמן ולהקים
במדינה היהודית חברת מופת, עפ"י הרעיונות הסוציאליסטים.
השילוב שהם הציעו היה מדינת יהודים, שבה יהיה
מעמד פועלים חזק. הרעיונות הסוציאליסטים תומכים במעמד הפועלים והגנה על זכויות הפועלים
והעובדים ובחברה שוויונית. מאפיין זה מתבטא בשילוב של סמלים ציוניים/לאומיים
יהודיים (מגן דוד עם "ציון", מגיני דוד, אזכור יהודים בכיתוב באידיש) עם
סמלים סוציאליסטיים ("פועלי ציון").
עפ"י הציונות הסוציאליסטית, יוכלו
היהודים במדינה משלהם, לעסוק במקצועות יצרניים ולהיות עובדי אדמה ופועלים, דבר שנמנע מהם בגולה. בגולה נדחקו היהודים לעסוק
ב'מקצועות אוויר', לא יצרניים, כמו מסחר ושירותים. הקמת מדינה בא"י תאפשר
ליהודים לבנות חברה יצרנית ובריאה, שבה היהודים יעסקו בעבודות יצרניות. כך יקום
בא"י מעמד פועלים חזק, הדואג לזכויות הפועלים ותורם לבניית הארץ. החברה החדשה
שתקום בא"י, הנשענת על מעמד הפועלים, תהייה חברה צודקת ושוויונית. מאפיין
זה בא לידי ביטוי בתמונה שבא נראים חקלאי (ע"פ המגל) ופועל (ע"פ הפטיש)
שלובי זרועות העובדים במקצועות יצרניים תוך שיתוף פעולה וסולידריות המעידים על
שוויון. הציונות
הסוציאליסטית הציעה שאדמות א"י יהיו שייכות לכלל העם היהודי ולא לאנשים
פרטיים ועל ידי כך, לשתף את כל העם היהודי בבניית המדינה היהודית.
תמונה מס' 2: מייצגת את הגישה של
ציונות-דתית.
תמונה מס' 3 מייצגת את הגישה של הרצל
(ציונות מדינית)
ב. גישה
שונה מזו של סעיף א':
חברת המופת ע"פ הרצל (ציונות מדינית): בספרו "מדינת היהודים" כתב הרצל,
שהיהודים יכולים ליצור מדינה למופת ותאר את דמותה של המדינה שיקימו היהודים.
ספר מאוחר יותר שכתב הרצל נקרא "אלטנוילנד" (ארץ ישנה-חדשה, ובתרגום
לעברית, תל-אביב), והוא מוקדש לתיאור החברה העתידה להתפתח בא"י.
"אלטנוילנד" הוא ספר דמיוני, המספר על שני חברים, שבמסעם לאי בודד,
עוברים דרך א"י ורואים אותה מוזנחת, דלה ושוממה.
20 שנים לאחר מכן, הם חוזרים מהאי ששהו בו
ועוברים שוב דרך א"י. הם נדהמים מהשינוי העצום שחל בה. השינוי הוא מעשה ידיהם
של היהודים, שהצליחו להקים בא"י, תוך עשרים שנים, מדינה לתפארת. הספר מוקדש
לתיאור המדינה שהצליחו היהודים להקים ומבטא את חזונו של הרצל על דמותה של המדינה
היהודית והחברה היהודית בא"י. הרצל מבטיח בספרו, שחזונו יוכל להתגשם, באלו
המילים: "אם תרצו אין זו אגדה".
חברת המופת שתקום בא"י עפ"י ספריו
של הרצל: "מדינת היהודים" ואלטנוילנד" תהיה: דמוקרטית, ליברלית,
המעודדת את חירות האדם. היא תהייה מבוססת על עקרונות הצדק החברתי ותדאג לחוקי רווחה
כמו הענקת חינוך חינם לילדים, 7 שעות עבודה ביום ועוד.
המדינה היהודית תהייה משגשגת ומודרנית, המשלבת את כל חידושי הטכנולוגיה של
התקופה המודרנית.
המדינה לא תהייה יהודית דתית אלא חילונית. למדינה
היהודית יהיה צבא, אך היא תהייה ניטראלית. הרצל האמין שבין היהודים לבין הערבים
בא"י ישררו יחסים טובים,
שיהוו דוגמא לדו-קיום. בזכות היהודים ישתפר
מצבה של הארץ המוזנחת ולכן ישתפר מאוד מצבם של הערבים. בזכות השיפור העצום שיחול
באיכות חייהם, יקבלו הערבים את יהודים בברכה. המדינה היהודית תהייה מופת לסובלנות
ושלום.
דמות המדינה היהודית וחברת המופת שתקום בה,
עפ"י חזונו של הרצל, לקוחה מתוך התרבות האירופאית שלפיה גדל והתחנך. אין הוא
מבקש להקים מדינה על ערכי היהדות או בעלת מאפיינים ייחודיים יהודים, אלא מדינה
הדומה למדינות אירופה, אם כי הכול בה טוב
יותר. הוא אף האמין, ששפת המדינה תהייה אירופאית - גרמנית.
2.
הרצל
א.
הצגת
שלוש פעולות של הרצל ע"פ השיר:
·
ארגן
מפגשים דיפלומטיים עם בכירי המנהיגים –
גיוס הקיסר
הגרמני: ("ובמקווה ישראל הוא פגש את הקיסר ואז לפני וילהלם...") לגרמניה
היו קשרים הדוקים עם האימפריה העות'מנית. הרצל קיווה, שיצליח להשפיע על הקיסר
הגרמני וילהלם ה-2, שיצליח לשכנע את הסולטן להעניק את הצ'רטר. כלומר, השגת הצ'רטר
על א"י בעקיפין, באמצעות גרמניה. שלושה מפגשים נערכו בין הקיסר וילהלם ה-2
לבין הרצל. הקיסר יצא לסיור ברחבי האימפריה העות'מנית. המפגש הראשון נערך בקושטא,
בירת האימפריה העות'מנית, טרם פגישתו של הקיסר עם הסולטן. הקיסר הבטיח להעלות את
הנושא בפני הסולטן. המפגש השני היה מפגש מיקרי בא"י, במקווה ישראל, בו הוחלפו
מילות נימוסין בלבד. המפגש השלישי היה בירושלים.
מטרת
הצעד: קידום הצ'רטר. אחת ממטרותיו של הרצל מתחילת דרכו הייתה קבלת לגיטימציה
בינלאומית לתנועה הציונית ובאותה תקופה מהאימפריה העות'מאנית ששלטה בא"י.
הרצל קיווה שהקיסר הגרמני ירכך את השולטן התורכי.
פגישות עם
הסולטאן: ("הוא חילק ונפגש עם השולטן...") פנייה ישירה לאימפריה
העות'מנית לקבלת הצ'רטר. טיעוניו של הרצל לשכנוע הסולטאן עבדול חמיד ה-2 היו שהתיישבות
יהודית בא"י תביא לפיתוח כלכלי של האזור ושיהודים ישלמו תמורת הצ'רטר ובכך
יכסו את חובותיה של האימפריה העות'מנית. המפגשים: הרצל נפגש עם הסולטן פעמיים, אם
כי עם עוזריו של הסולטן נפגש מספר פעמים אך ללא הצלחה לקדם את הרעיון.
מטרת
הצעד: פעולה ישירה מול הגורם השולט בא"י על מנת לקדם את רעיון הצ'רטר –
של הקמה מוסכמת של מדינה יהודית בא"י.
ארגון
קונגרס ציוני: ("והשקיע בקונגרסים..."). הרצל ייחס חשיבות רבה לקונגרס
והקדיש זמן ותשומת לב רבה להכנתו ונקבע שהקונגרס הציוני ייערך בעיר באזל שבשוויץ. לקונגרס
הגיעו 197 צירים מארצות שונות, שנבחרו ע"י הפעילים הציוניים במדינותיהם.
הצירים הגיעו מארצות אירופה השונות, מא"י, מארצות הברית ואף מצפון אפריקה.
בכך הם ביטאו את עובדת היותם של היהודים עם אחד, למרות פיזורם הגיאוגרפי במדינות
ואף ביבשות שונות.
מטרת
הצעד: לתת לקונגרס – כלומר לארגון התנועה הלאומית היהודית פרסום בעולם
היהודי ובעולם הלא-יהודי ולהביא לארגון דרכי הפעולה והמטרות של התנועה הציונית
הלאומית, כפי שבא לידי ביטוי בתכנית באזל.
אופציות
נוספות: מאבק באליטות יהודיות שנאבקו בדרכו (מונטיפיורי ורוטשילד), כתב ספרים
(ע"פ "אם תרצו – אין זו אגדה") ועוד.
ב. שלושה
מהקשיים של הרצל ע"פ השיר:
* פיצול
רעיוני בתנועה הציונית: "אחד דרש מהפכה, אחד שוויון, אחד דרש מיד את כל
ציון..." – מכאן ניתן להבין שהייתה אופוזיציה רעיונית לדרכו הציונית של הרצל –
ושהיו זרמים אחרים שדגלו ברעיונות אחרים ו/או נוספים מהרצל. כששורה זו מהשיר מרמזת
למשל על הזרם הסוציאליסטי או על המתנגדים מקונגרס אוגנדה שלא היו מוכנים להתפשר על
ציון.
* הקושי
להשיג מימון מיהודים עשירים: ""הוא לחם במונטיפיורי וברוטשילד הוא
נזף...". הוא פנה ליהודים נדבנים עשירים כמו משפחת רוטשילד ולברון הירש,
שהרבו לעזור ליהודים, אבל הם ראו את תכניותיו של הרצל כאינן ברות ביצוע ואף
מסוכנות ודחו את פניותיו לתמיכה ולמימון כספי.
*הקשיים
בהשגת הישגים במו"מ הדיפלומטי: ע"פ השיר – "ואז לפני וילהילם הוא
חש פתאום כאב..." "בקשישים הוא חילק..." – כלומר הרצל היה צריך
לעמול קשה כדי לקיים את הפגישות עם האישים הבכירים, שלא גילו הבנה או רצון לקדם את
רעיונותיו. כלומר, תכניתו המדינית נתקלה בפני סרבנות של המעצמות הקובעות.
3. התפתחות
הפעילות הלאומית באירופה:
א. שניים
מהשלבים בהתפתחות הלאומית של הפעילות הלאומית באירופה במאה ה-19:
שלב א' – שלב ההיערכות
שלב זה מאופיין בפעילות של מאות אנשים, בדרך כלל משכילים, ממעמד
הבורגנות, המניחים את היסודות לצמיחתה של התנועה הלאומית. פעילותם מתמקדת ביצירת
רגשות ומודעות לאומית וכוללת גיבוש שפה לאומית, החייאת העבר, איסוף סיפורים ושירים
עממיים, אגדות עם, מוסיקה וריקודים מסורתיים.
פעילותם נועדה להפיץ את הגורמים המלכדים את בני הלאום.
שלב ב' – שלב ההרחבה
שלב זה מאופיין בגידול מספר המצטרפים לתנועה הלאומית ובהרחבת הפעילות
הלאומית שבאה לידי ביטוי בהקמת אגודות לאומיות, גיוס כספים, פרסום עיתונים, ייסוד
בתי ספר ברוח הלאומית וארגון טקסים לאומיים.
הדגש המרכזי בפעילות זו הוא בתחומי התרבות והחברה. המטרה היא לעודד
ולטפח את הזהות הלאומית ולהרחיב את מספר המצטרפים לארגונים הלאומיים, כדי שיפעלו
למען המטרות הלאומיות.
שלב ג' – שלב המאבק
1.שלב המאבק העממי
בשלב זה הרעיון הלאומי נפוץ באזורים שונים ובשכבות אוכלוסייה רחבות
ומגוונות.
שלב זה מאופיין בגיוס ההמונים למאבק למען השגת זכויות לאומיות.
התנועות הלאומיות יוצאות אל הרחובות ובאמצעות
הפגנות המלוות אף באלימות, מנסות לקדם את מטרתן הפוליטית.
הביטוי המובהק לשלב זה הוא מהפכות 1848- "אביב העמים".
המאבק הלאומי מתנהל גם נגד שליטים מקומיים ו/או זרים המתנגדים לשינוי
הלאומי ומנסים לשמר את הסדר הפוליטי והמדיני הישן.
2. שלב המאבק
המדיני והצבאי
בשלב זה הכוחות הקובעים את אופי המאבק הלאומי ואת תוצאותיו הם כוחות
בעלי יכולות מדיניות וצבאיות והמאבק הלאומי עושה שימוש בבריתות מדיניות ובמלחמות
במטרה לסלק שליטים זרים ולכבוש טריטוריות שהוגדרו חלק מהמולדת הלאומית.
שלב ד'- לאחר הקמת המדינה הלאומית הריבונית
הפצת והרחבת התודעה הלאומית נמשכת ואף מתגברת לאחר הקמתה של המדינה
הלאומית העצמאית.
המדינה הלאומית כופה את מלוא כובד משקלם של מנגנוניה לחיזוק הקשר
ותחושות ההזדהות והנאמנות בין היחיד לאומה ולמדינה. המדינה הלאומית עושה זאת
באמצעות מערכת החינוך הקובעת תכני לימוד לאומיים, קביעת ימי זיכרון וטקסים
לאומיים, הקמת אתרי הנצחה, מוזיאונים, קביעת סמלי מדינה לאומיים, שימוש בתקשורת.
דרך חשובה נוספת היא השירות הצבאי, שבה נדרש האדם למסור את חייו למען הלאום
והמולדת.
3ב. מטרות המאבק של אחת מהתנועות (יוון): התורכים
שלטו ביוון כ-400 שנה והיא נכללה בתחומי האימפריה העות'מאנית הגדולה. האימפריה
העות'מאנית הייתה אימפריה מוסלמית ובראשה עמד סולטן. היוונים היו נוצרים
אורתודוקסים ושפתם הייתה יוונית. השלטון העות'מאני גילה סובלנות דתית והתיר
ליוונים לקיים את דתם ולכנסיה האורתודוקסית לפעול ביוון. השלטון העות'מאני הזניח
את יוון, לא הכניס בה מודרניזציה והטיל מיסים גבוהים. בעיקר סבלו האיכרים ממדיניות
הדיכוי של המושלים התורכים ביוון.
היוונים נשלטו במשך מאות שנים ע"י שלטון זר, ששפתו ודתו שונה מאלה
שלהם.
הלאומיות
שהתפתחה בקרב היוונים הייתה לאומיות אתנית. היוונים הדגישו את מוצאם המשותף –
היותם צאצאי היוונים הקדמונים, את עברם המפואר, את תרבותם אותה הנחילו לעולם
המערבי ואת דתם הנוצרית-אורתודוקסית. וכיצד יכול עם נוצרי בעל עבר מפואר שכזה
להיות נתון לשלטון מוסלמי בעל תרבות נחותה משלהם?! לכן מטרת המאבק הייתה שחרור
מהשעבוד העות'מאני והשגת עצמאות לעם היווני.
אחד
משלבי המאבק:
שלב
ההיערכות: יורדי הים והסוחרים היוונים ובני הקהילות היווניות באירופה נחשפו
לרעיונות ההשכלה, המהפכה הצרפתית והלאומיות האירופאית, שהתעוררה בעקבות כיבושי
נפוליאון והחלו להקים את האגודות הלאומיות היווניות הראשונות בקרב הקהילות
היווניות באירופה וביוון עצמה.
האגודה
היוונית הגדולה ביותר קמה באודסה שברוסיה ובראשה עמד אלכסנדר איפסילנטי.
או
שלב ההרחבה: האגודות
הלאומיות היווניות הפיצו ברחבי יוון את הלאומיות היוונית, הדגישו את מוצאם של
היוונים, כצאצאי היוונים הקדמונים, עוררו בהם גאווה על עברם המפואר ועל תרבותם
שנחשבת, למקור התרבות האירופאית וקראו לעם היווני להחזיר לעצמו את כבודו להשתחרר
מהשלטון העות'מאני המוסלמי האכזר. כדי לטפח את הלאומיות היוונית תרמו קהילות
המהגרים היוונים כספים והקימו ברחבי יוון אגודות לאומיות ובתי ספר, שלימדו ברוח
הלאומיות היוונית ועל ידי כך עודדו צמיחה של אוכלוסייה צעירה ומשכילה, שתהא מוכנה
להילחם למען חירות יוון.
4. צמיחת התנועות הלאומיות
א. בחירה
והסבר של הגורמים ע"פ הקטגוריות:
אירועים
פוליטיים-היסטוריים מעצבים: המהפכה האמריקנית והמהפכה הצרפתית.
רעיונות
אידיאולוגיה – השכלה ורומנטיקה
שינויים
במצב הכלכלי-חברתי: המהפכה התעשייתית
בחירה
בשניים מהגורמים והסבר כיצד כל אחד מהם השפיע על התנועות הלאומיות באירופה במאה
ה-19:
רעיונות תנועת ההשכלה:
תנועת ההשכלה התפתחה באירופה במאה ה-18 והעמידה במרכז את האדם ואת
שכלו. הוגי הדעות של תנועת ההשכלה טענו, שעל האדם להשתמש בשכלו, תבונתו והגיונו בבואו
להחליט על מעשיו, השקפותיו ואמונותיו וכי האדם באמצעות שכלו ותבונתו הוא המעצב של
גורלו האישי והציבורי ולא האל וחוקיו. הייתה זו תפיסה מהפכנית שדרשה מהאדם לחשוב,
לחקור, לבדוק, לדעת ולא רק לציית כפי שהיה נהוג עד אז: לציית למוסדות הכנסייה,
שנחשבו למקור הידע ולמלך האבסולוטי השולט "בחסד האל".
תנועת ההשכלה ערערה את הסמכות הדתית, ששלטה במשך מאות שנים, ויצרה
במקומה רעיונות חילוניים ולפיהן, לא הכנסייה היא מקור הידע אלא האדם בתבונתו,
החוקר את היקום.
היחס אל האדם ותבונתו הביא את אנשי תנועת ההשכלה ליצירת רעיון "הזכויות הטבעיות".
הזכויות הטבעיות מגיעות לכל אדם באשר הוא אדם ואינן מוענקות לאדם
ע"י איש. הן כוללות את הזכות לחיים, הזכות לחירות, הזכות לקניין והזכות
לשוויון. רעיון הזכויות הטבעיות היה שינוי עצום לעומת המצב ששרר באותה העת, שבה רק
למלך, לאצילים ולכמורה היו זכויות ואילו רוב העם היה משולל זכויות ונשא בנטל
החובות בלבד.
צורת השלטון שתגן על הזכויות הטבעיות של בני האדם היא כאשר בני האדם
ישלטו בעצמם על עצמם. אנשי תנועת ההשכלה יצרו מושג נוסף והציעו את "ריבונות
העם" כלומר, העם הוא הריבון-השליט במדינה. לטענת אנשי ההשכלה, המדינה
הוקמה ע"י העם והיא שייכת לעם. העם הוא הסמכות השלטונית במדינה. שליט ששולט
במדינה נבחר ע"י העם והוא נציגו של העם. השליט נבחר כדי להגן על הזכויות
הטבעיות של בני העם וזהו תפקידו. שליט, שלא יגן על הזכויות הטבעיות ולא יפעל
עפ"י האינטרסים של העם, יוחלף ע"י הריבון- העם, באחר.
רעיונות אלה היוו שינוי עצום לעומת המצב שהיה קיים באותה העת, שבה
המדינה הייתה שייכת למלך והעם היה מחוסר סמכויות וזכויות.
אנשי תנועת ההשכלה ותומכיהם האמינו שרעיונות אלה, שבמרכזם עומד האדם
והתבונה האנושית, יובילו לקדמה, להתפתחות ולעתיד טוב יותר לבני האדם ולחברה. לכן
יש המכנים את ההשכלה גם "נאורות" מתוך אמונה, שרעיונות אלה יוציאו את
בני האדם מ"חושך" ויובילו אותם ל"אור" ולקדמה האנושית.
הרעיונות הפילוסופיים של אנשי תנועת ההשכלה יצרו מהפכה בתחום החשיבה
ויישומם של רעיונות אלה ע"י בני האדם, שינו מציאות קיימת, שלפיה חיו אנשים
במשך מאות שנים. יישומם של רעיונות ההשכלה הם הבסיס לעידן המודרני, שבו אנו חיים
כיום.
כיצד השפיעה ותרמה תנועת ההשכלה ברעיונותיה על התפתחותן והתגבשותן של
התנועות הלאומיות?
*רעיונות תנועת ההשכלה יצרו את הבסיס לחילוניות המאפיינת את העידן
המודרני, לדמוקרטיה המודרנית וללאומיות המודרנית.
*אנשי ההשכלה יצרו את המושג "עם" כקבוצת אנשים גדולה החיה
במדינה ומאוחדת סביב אינטרסים משותפים – הגנה על זכויותיהם הטבעיות. המושג
"עם", המאוחד באינטרסים משותפים, הוא מרכיב מרכזי ביצירת המושגים
"לאום" ו"לאומיות".
*רעיונות תנועת ההשכלה יצרו את הדמוקרטיה (=שלטון העם) המודרנית,
כשקבעו שהעם הוא הריבון-השליט במדינה והמדינה שייכת לעם. העם, שמורכב מאוסף פרטים
(בני אדם, אנשים) בעלי תבונה, הוא המעצב את גורלו וקובע כיצד ברצונו לחיות במדינה.
רעיונות אלה העבירו את מוקד הכוח השלטוני לעם והעצימו את העם.
*רעיונות תנועת ההשכלה יצרו את הבסיס ללאומיות
הפוליטית/ליברלית/אזרחית, כשקבעו שהרעיונות המאחדים את אוסף הפרטים במדינה ומהווים
את מוקדי ההזדהות הם רעיונות החירות והשוויון, זכויות טבעיות וריבונות העם.
* המושג "זכויות טבעיות" הביא לתפיסה שלפיה, כשם שכל
בני-האדם שווים ובני חורין, כך גם העמים צריכים להיות שווים ועצמאיים ולא משועבדים
לעמים אחרים. מכאן תבוא השאיפה לעצמאות של כל עם במולדתו.
2. השפעת עצמאות ארה"ב (1776)
עצמאות ארה"ב:
13 המושבות, שהוקמו באמריקה הצפונית לאורך החוף האטלנטי, נשלטו
ע"י אנגליה. התושבים במושבות אלה היו מהגרים מאנגליה ומשאר ארצות אירופה.
במשך הזמן, אותם המהגרים-האמריקנים, החלו לראות עצמם כבעלי זהות ייחודית, שונה
מהזהות האנגלית והאירופאית. הם חשו שהם יוצרים באמריקה "עולם חדש",
השונה מהעולם האירופאי, אותו כינו "העולם הישן". באמריקה לא היו מעמדות,
המהגרים הלבנים לא היו משועבדים לאצילים והם נהנו מחירות אישית. באמריקה נהנו
המהגרים הלבנים גם משוויון הזדמנויות והארץ הציעה שפע של הזדמנויות לאדם להצליח בכוחות
עצמו. כך החלו להתפתח באמריקה ערכים חדשים: ערכים של חירות, שוויון הזדמנויות
ויכולתו של האדם להצליח בזכות עצמו. ערכים משותפים אלה החלו לגבש את האמריקנים
כעם. עד מהרה הפך בעיניהם מלך אנגליה, שכפה עליהם תשלומי מיסים וחוקים מגבילים,
כמשעבד.
תושבי 13 המושבות החליטו
להתאחד למאבק משותף נגד אנגליה. האינטרס המשותף – המלחמה נגד אנגליה איחדה את אנשי
המושבות.
ב 4 ביולי 1776 הכריזו 13 המושבות של אמריקה הצפונית על התנתקותן
מאנגליה ועל עצמאותן – קמה ארצות הברית.
הכרזת
העצמאות של ארצות הברית מבוססת על רעיונות תורת ההשכלה. בהכרזה מצהירים האבות
המייסדים של ארה"ב, שמטרת השלטון היא להגן על הזכויות הטבעיות של בני האדם
כמו הזכות לחיים, לחירות ולרדיפת אושר. שלטון, שאינו ממלא תפקיד זה ופועל בניגוד
לו, כפי שנהג המלך האנגלי, זכותו של העם כריבון, כמקור הסמכות השלטונית, להחליפו
בשלטון אחר. עוד קובעת ההכרזה, שכשם שבני אדם נבראו שווים, כן על העמים והמדינות
להיות שוות בעצמאותן.
כך
העניקו האמריקנים, הסבר שכלתני והגיוני, ברוח ההשכלה, לרצונם להינתק מאנגליה
ולזכות בעצמאות.
חמש שנים לחמו האמריקנים באנגלים לשם השגת עצמאותם. במהלכן נוצר דגל
הכוכבים והפסים כסמל לאומי.
כיצד השפיעה ותרמה עצמאות ארה"ב על התפתחותן והתגבשותן של
התנועות הלאומיות?
*עצמאות ארה"ב מהווה ביטוי ראשון ליישום רעיונות תורת ההשכלה
וביטוי מעשי ראשון לרעיון הלאומיות המודרנית. לראשונה התברר, שניתן ליישם את
רעיונות תנועת ההשכלה ולהקים מדינה לאומית המתבססת על רעיונות אלה. בכך מהווה
עצמאות ארה"ב גורם המקדם את רעיון הלאומיות המודרנית.
*האמריקנים החלו להתגבש כעם סביב ערכים פוליטיים-ליברליים-אוניברסאליים
(-כלל-אנושיים): ערכי "העולם החדש" ו"זכויות טבעיות" – חיים,
חירות, שוויון הזדמנויות ויכולתו של האדם להצליח בזכות עצמו. ערכים אלה הם המכנה
המשותף, שליכד את האמריקנים, מהגרים מארצות שונות, כעם. לכן הלאומיות האמריקנית
היא לאומיות פוליטית/ליברלית/אזרחית.
*בשם רעיון "ריבונות העם" ובשם "הזכויות הטבעיות"
הכריזו המושבות על ניתוקן מאנגליה ועל עצמאותן, מתוך אמונה, שרק במדינה עצמאית,
שבה הכוח השלטוני הוא בידי העם-הלאום יוכלו בני הלאום להגן על חירויותיהם
וזכויותיהם.
*המלחמה של האמריקנים על עצמאותם היוותה תקדים עולמי למלחמת שחרור
לאומית משעבוד של שלטון זר.
*ארה"ב הייתה הראשונה
שיצרה סמל כביטוי לאומי – הדגל.
4ב. הסבר שתי השפעות של תנועות לאומיות באירופה במאה ה-19 על הצמיחה
ו/או דרכי הפעולה של התנועה הציונית באירופה:
עיצוב מחדש של הזהות ע"פ חלוקה לאומית-אתנית
במאה ה-19 התפתחו הרגשות הלאומיים בקרב עמי אירופה. רובם פיתחו את דגם
הלאומיות האתנית (להוציא את צרפת). בהשפעת הלאומיות האירופאית האתנית גם היהודים
החלו לראות את עצמם כלאום אתני ולמרות, שהם מפוזרים בעולם, הרי שיש להם מוצא
משותף, היסטוריה משותפת, שפת קודש משותפת, קשר לארץ ישראל, דת משותפת, מנהגים
ומסורות משותפים וערבות הדדית יהודית ("כל ישראל ערבים זה לזה"). לכן הם
לאום וכלאום עליהם להגשים את שאיפותיהם הלאומיות במולדתם העתיקה.
1. לעיתים הלאומיות המודרנית החדשה יצרה לאומיות אתנית שלא כללה את
היהודים, ואף יצרה כלפיהם שנאה ואנטישמיות – כגורמים הלא שייכים ללאום.
2. מאבקיהם של התנועות הלאומיות האירופיות והצלחותיהן של כמה מהן
(היוונים שהשיגו עצמאות, והאיטלקים והגרמנים שהצליחו להגיע לאיחוד לאומי), עודדו
את היהודים לפעול בכיוון הלאומי משני טעמים:
חלק II – מדינת מקדש לעם הספר
5. עיתוב הזהות היהודית בימי עזרא ונחמיה
א. הצגת
פעולות של עזרא לקידום אחד מהעקרונות:
חיים
ע"פ התורה: קריאת התורה בציבור, מינוי שופטים ודיינים ששפטו ע"פ התורה.
בדלנות:
פעולות למניעת נישואי תערובת וגירוש הנשים הנוכריות
לעזרא נודע כי נישואים בין
יהודים לנוכרים הם תופעה נפוצה ביהודה. התופעה נפוצה בעיקר בקרב הכוהנים והשכבות
העליונות הנישאים לנוכריות מקרב העמים השכנים. עזרא מכנה תופעה זו: "התערבו
זרע קודש בעמי ארצות", כלומר זרע קודש ישראל, העם המקודש לאלוהי ישראל,
שקדושתו עוברת מדור לדור, מתערבב באמצעות נישואי תערובת עם עמי ארצות=הנוכרים.
ברור, שציטוט זה מעיד על התנגדותו של עזרא לנישואי תערובת.
1. עזרא המזועזע, נוהג במנהגי אבלות, קורע את בגדיו, מורט את שערות זקנו
ושערו, צם, שוכב על הארץ ומתפלל לאלוהים. קרב לוודאי, שנישואי התערובת ביהודה היו
ידועים לעזרא כבר בבבל, טרם עלייתו ליהודה. 'הצגת מנהגי האבלות' נועדה להביע בפני
העם ביהודה את התנגדותו הרבה לנישואי התערובת ואת חומרת המעשה.
2.
עזרא רצה
לגרש את הנשים הנוכריות ואת ילדיהן. מעשה זה לא רק נגד את ההשקפה הדתית
האוניברסאלית ששררה ביהודה אלא היווה בעיה מוסרית ואנושית קשה – בעיה של פירוק
משפחות וגירוש הנשים עם הילדים המשותפים, שנולדו כתוצאה מנישואים אלה. עזרא ידע
שהוא עומד בפני התמודדות קשה.
קשייו של
עזרא בפעולותיו ביהודה:
עזרא התקשה בגירוש הנשים הנוכריות ובניסיון לכפות ביהודה את הגישה הבדלנית
המתנגדת לנישואי תערובת. הוא לא הצליח לכפות את גירוש הנשים וילדיהן. ההתנגדות
לפעולה זו הייתה רבה, בעיקר מצד מנהיגי העם והכוהנים, שנשאו נשים נוכריות. כאשר
יגיע נחמיה ליהודה, גם הוא ינסה לכפות את גירוש הנשים.
5ב.
עיקרי האמנה שחתם נחמיה עם העם:
האמנה
הייתה הסכם בשבועה בין העם ביהודה לבין אלוהים. העם ביהודה שחטא, נשבע ללכת בדרכי
ה' ומצוותיו. הייתה זו ברית דתית-חברתית בין העם לאלוהיו, מעשה שסימל את חידוש
הברית בין עם ישראל לאלוהי ישראל. נחמיה כינס את העם בירושלים לאסיפת עם ובטקס
חגיגי ורב רושם התחייב העם בשבועה לנהוג עפ"י תורת ה' ולקיים את חוקותיו
ומצוותיו.
עיקר
סעיפי האמנה היו:
*התחייבות
להימנע מנישואי תערובת עם נוכרים.
*התחייבות
להימנע מחילול שבת. לשמור על קדושת השבת ולהימנע ממסחר, גם עם נוכרים, בשבת.
*ההתחייבות
לשמיטת אדמות ולשמיטת חובות בשנה השביעית, שנת השמיטה. (כל שנה שביעית אין מעבדים
את האדמות
וכל שנה שביעית מבטלים את החובות על הלוואות
שנלקחו)
*התחייבות
לשמירת תקנות לקיום עבודת המקדש ולאחזקת המשרתים בו, כמו: לתרום תרומה של שליש שקל
מידי שנה לעבודת המקדש, להביא קורבן עצים – לספק עצים לעבודת הקורבנות, להביא
למשרתים במקדש מעשרות, ביכורים ותרומות וזאת כדי
שיוכלו
להתמסר לעבודתם.
על האמנה
חתמו נחמיה, מנהיגי העם, כוהנים ולווים.
האמנה
מבטאת שניים משלושת העקרונות בסעף א': בפעולה זו הייתה להשיג הסכמה כללית של העם
והתחייבות מרצון ללכת בדרכי ה' ולחיות עפ"י חוקי התורה ומצוותיה,
לדאוג לטוהר הפולחן בעבודת המקדש, לקיים חברה של "זרע קודש" ישראל, בהתאם
לגישה הבדלנית, וחברה יהודית צודקת יותר עפ"י ערכיה המוסריים של התורה.
הרצון היה להקים חברת מופת יהודית.
6. המרד הגדול
א. הגורמים למרד הגדול:
1. פגיעת
השלטון הרומי ונציגיו ביהודה ברגשות הדתיים היהודים.
הקיסרים
הרומים, הנציבים וחיילים ששירתו בצבא הרומי פגעו שוב ושוב ברגשות הדתיים היהודים.
דוגמאות:
א. הנציב
הרומי פונטיוס פילאטוס – (36-26) לספירה, ששמו ידוע בהיסטוריה, כנציב הרומי, שהוציא להורג
את ישו הנוצרי, ציווה על חייליו להכניס
לירושלים את דגלי הצבא הרומי עם תמונות הקיסר שעליהן. המעשה היה הפרה של חוקי
התורה ופגע בקדושת ירושלים ועורר התנגדות קשה של היהודים.
התנגשות
אחרת ארעה כשפילטוס לקח כסף מאוצר בית המקדש כדי לממן בניית אמת מים חדשה
לירושלים. העם ראה בכך חילול בית המקדש.
בשנים
הארוכות (10 שנים), שבהן היה פילאטוס הנציב ביהודה, הוא נהג באכזריות ופגע
ביהודים.
ב. הקיסר
קאליגולה ופרשת הצלם בהיכל – הקיסר הרומי קאליגולה (41-37 לספירה) היה ידוע באי יציבותו הנפשית.
הוא ראה עצמו כאל ודרש מתושבי האימפריה שיעבדו לו כאל, ולכן הורה להציב פסל זהב
שלו בבית המקדש בירושלים. פקודת הקיסר עוררה כמובן את התנגדות היהודים והיה ברור
שקיום הפקודה עלול להסתיים בתוצאות קשות. מאמצים רבים הוקדשו כדי לשכנע את הקיסר
לבטל את הפקודה והיא בוטלה.
הקיסר
קליגולה נרצח ע"י מתנגדיו ברומא (ללא קשר לנעשה בירושלים) והאיום לחילול
המקדש הוסר סופית. היהודים נשמו לרווחה אך הפרשה הותירה משקעי מרירות, תסכול
וחששות עמוקים בקרב היהודים.
ג. מעשי
הנציב פלורוס – (66-64 לספירה), שהיה אחרון הנציבים ונחשב לגרוע שבהם, ציווה
להוציא מספר ניכר של כיכרות זהב מאוצר בית המקדש. התנגדות היהודים הובילה לדיכויה
ביד קשה ע"י חייליו של פלורוס והייתה אחת מהסיבות הישירות לפרוץ המרד.
ד.
מינוי כוהנים גדולים – אחת מסמכויותיו של הנציב הייתה מינוי כוהנים גדולים.
הנציבים מינו כוהנים שישתפו איתם פעולה ומכרו את הכהונה הגדולה לכל המרבה במחיר.
מכירת הכהונה הגדולה היה מקור הכנסה נאה לנציב ולכן הנציבים הרבו להחליף כוהנים גדולים
ובד"כ נבחרו אנשים לא ראויים למשרה זו.
ה.
ביטויי זלזול של החיילים המשרתים בצבא הרומי בדת היהודית ובמנהגי היהודים - בימי
שלוש הרגלים הוגברה השמירה בירושלים ובאזור המקדש. היהודים התמרמרו בראותם את
מספרם הרב של החיילים וההתמרמרות גברה כשחיילים אלה התנהגו בגסות ולא כיבדו את
מנהגיהם הדתיים של היהודים. אחד, חשף את עצמו בצורה מגונה וחירף את אלוהי ישראל
ואחר שרף ספר תורה.
2. החרפת
המתח בין יהודים לבין נוכרים.
כבר
מתחילת הכיבוש הרומי הלך והתחזק מעמדם של הנוכרים בא"י. האהדה והעדפה של
הנוכרים בא"י על פני היהודים הייתה קיימת הן אצל שליטי רומא והן אצל הנציבים,
שהרגישו קירבה תרבותית לנוכרים ובסכסוכים שפרצו בין יהודים לנוכרים בערים המעורבות
הנציבים תמיד צידדו בנוכרים. הסכסוכים בין שתי האוכלוסיות היו על זכויות, מעמד, דת
ואורח חיים. הסכסוכים היו מלווים בעוינות רבה והגיעו לעיתים קרובות למהומות דמים
קשות.
הסכסוכים הגיעו לשיאם ערב פרוץ המרד באירועי קיסריה.
הנוכרים
והיהודים בעיר התעמתו בשאלה למי זכות האזרחות בעיר. העניין הובא להכרעתו של הקיסר
הרומי, שפסק לטובת הנוכרים.
פסיקת
הקיסר הגבירה את ההתנכלויות הדתיות של הנוכרים בקיסריה כלפי היהודים ואת התקריות
האלימות ביניהם. היהודים במצוקתם פנו לנציב פלורוס בבקשה שיגן עליהם ואף שילמו לו
כסף רב לצורך זה. פלורוס הבטיח את עזרתו, לקח את הכסף, אף עזב את העיר ולא עשה דבר
למען הגנת יהודי קיסריה, שהנוכרים ביצעו בהם טבח.
מעודדים מפסיקת הקיסר
והתנהגות הנציב, התרבו מעשי הטבח של נוכרים ביהודים בערים המעורבות.
תקרית
קיסריה הייתה מהגורמים הישירים למרד.
3. המצב
הכלכלי הקשה והעמקת הקיטוב החברתי.
השלטון הרומי
הטיל על הפרובינקיה יהודה מיסים כבדים. הטלת המיסים ביטאה את אובדן החירות והכבידה
את תחושת השעבוד וגרמה לנטל כלכלי קשה. למיסים הכבדים נוספו עם מעשי העושק של
הנציבים, שניצלו את שהותם בפרובינקיה כדי להתעשר. המצב גרם לאיכרים רבים להתרושש,
לאבד את אדמותיהם או לנטוש אותם ולנסות את מזלם בעיר אך גם שם לא הייתה עבודה והם
הצטרפו למעגל הפועלים המובטלים שהלך וגדל.
לעומת
המוני העם המרוששים, משפחות האצולה והכהונה העשירות, ממנהיגי העם, שיתפו פעולה עם
השלטון הרומי וכתוצאה משיתוף פעולה זה הם הלכו והתעשרו והיו שותפים לרומאים בעושק
המוני העם. המצב יצר מתח חברתי קשה וקיטוב חברתי עמוק בין היהודים המעטים העשירים
והמושחתים, המנצלים ועושקים את ההמונים חסרי הכול.
ההמונים
המרוששים נענו לקריאות להצטרף למרד. לא היה להם מה להפסיד. המרד היה לגביהם תקווה,
שאולי מצבם ישתפר.
4.
התגברות התקוות המשיחית.
תקופות
קשות של מצוקה יוצרות ציפייה לבואו של המשיח שיגאל את עם ישראל ויביא את הגאולה.
בתקופה קשה זו, שרומא הכבידה את שעבודה והמצוקה הייתה קשה, גברה האמונה, שאלוהי
ישראל יגאל את העם מייסוריו. הציפיות המשיחיות גרמו להופעתם של 'נביאים' ו'משיחים'
שונים, שסחפו את העם.
אחד מהם,
שזכה להצלחה רבה היה ישוע (ישו) מנצרת. בזכות הטפותיו ומעשי הניסים שלו רבו תומכיו
מקרב המוני העם הפשוטים. גורלו היה כגורל שאר 'הנביאים' וה'משיחים'. הוא הוצא
להורג (בצליבה, כמנהג הרומאים) מחשש למהומות ולמרידות.
הציפייה
העממית לנס אלוהי משיחי יצרה מצב של תסיסה ונכונות למרד.
5.
התגברות הקנאות בקרב היהודים.
קבוצות
שונות של קנאים פעלו ברחבי הארץ. קבוצות אלה החלו להתגבש עם הפיכתה של יהודה
לפרובינקיה ובהדרגה, ככל שהחריף המצב, כוחן הלך וגדל. הרעיונות שאיחדו את קבוצות
הקנאים היו הקנאות לאלוהי ישראל והאמונה שאלוהי ישראל הוא אדונה היחיד של
א"י. הכניעה לשעבוד רומא נתפסה בעיניהם כחטא כי יש בה הכרה באדון אחר חוץ
מאלוהים. בא"י צריכה להתקיים אך ורק מלכות ה'. עיקרון נוסף שלהם היה קנאותם
לחירות וראיית שלטון רומא כעבדות. הם היו מוכנים להכיר רק באדון אחד – אלוהי
ישראל. הם האמינו שבמלחמה למען החירות אלוהים יעמוד לצידם ויעזור להם.
אחת
הקבוצות הקיצוניות של הקנאים נקראה סיקרים (מהמילה סיקה, פגיון בלטינית). הסיקרים
הסתירו פגיונות מתחת לבגדיהם ובאמצעותם רצחו את מתנגדיהם וביניהם יהודים משתפי
פעולה עם הרומאים.
קבוצות
הקנאים סחפו את העם והיו למובילי המרד ברומאים.
6ב. שני
נימוקים נגד המרד:
1.
המתונים לא האמינו בסיכויי הצלחתו של המרד. הם חששו מפני עוצמתה וכוחה הצבאי של רומא.
היהודים אינם יכולים להתמודד צבאית עם החיילים הרומאים המנוסים ועם הנשק הרב
שברשותה של רומא. כוחות היהודים דלים לעומת העוצמה הרומית.
2.
המתונים חששו שתוצאות המרד יסתיימו באסון. הרומאים לא ירחמו על איש ויהרגו לא רק
את המורדים, אלא גם נשים וילדים. הרומאים גם עלולים לשרוף את בית המקדש ואף להתנקם
ביהודים החיים בתפוצות.
3.
המתונים, שהיו מעשירי יהודה ומשכבות האצולה, נהנו ממעמדם תחת שלטון רומא ורצו
בהמשך שלטונה ביהודה. התנגדותם למרד הייתה מסיבות אישיות: החשש למעמדם ולעושרם
והחשש שמאבק המורדים היהודים לא יופנה רק
נגד הרומאים, אלא גם נגדם.
7א. שלוש
סכנות שאיימו על העם היהודי בעקבות חורבן בית המקדש השני:
נשקפה סכנה להמשך קיומה של הדת היהודית והמשך קיומו של העם
היהודי, שחי בארץ ובתפוצות. סכנות אלה נשקפו בגלל שאבדו היסודות שליכדו את העם
מבחינה דתית ולאומית. אבד המקדש-מקום הפולחן היהודי העיקרי, אבדה ירושלים-הבירה הקדושה,
שליכדה את העם בארץ ובתפוצות, ובשעה קשה זו אבדה גם ההנהגה-הכהונה והסנהדרין. האובדן
הקשה, מספר ההרוגים והשבויים הרב, העונשים שהטילו הרומאים, כל אלה הגבירו את תחושות
ההלם והייאוש והכבידו מאוד על היכולת להשתקם. ובנוסף, ריחפה סכנת קיומה של אלטרנטיבה
דתית לא-אלילית, הנצרות. כמו
כן ריסוק ההנהגה המסורתית בראשות הכוהנים, האצילים והצדוקים היוותה סכנה של היעדר
מנהיגות. רבים מהיהודים יצאו לחוץ לארץ ישראל, רבים נהרגו או נמכרו לעבדות – דבר
שאיים על הזהות היהודית והחזקה בא"י.
7ב. שתי
פעולות של חכמי יבנה והסבר התרומה של כל אחת מהן לעיצוב החיים היהודיים בהיעדר
מקדש:
*הקמת
סנהדרין ביבנה.
הצגת הפעולה - ריב"ז, שיצא מירושלים עוד לפני החורבן, הקים ביבנה
סנהדרין: בית מדרש ללימוד תורה ובית דין,שבו פוסקים הלכות ומתקנים תקנות. ריב"ז
צפה את החורבן והחל להקים ביבנה את היסודות לשיקום הדתי והלאומי ליום שלאחר החורבן.
לאחר החורבן הצטרפו לריב"ז חכמים מכל הארץ ובכך נוצר בה מרכז הנהגה רוחני חדש
לעם היהודי ולמעשה הסנהדרין העתיקה את מקום משכנה מבית המקדש בירושלים ליבנה. כעשר
שנים עמד ריב"ז בראש המרכז ביבנה והחליף אותו רבן גמליאל, בן לשושלת נשיאי הסנהדרין
וצאצא של הלל הזקן. בימי רבן גמליאל התחזק המרכז ביבנה והוא זכה לתמיכת העם היהודי
בארץ ובתפוצות ואף להכרת הרומאים.
הסבר תרומת הפעולה להתמודדות עם המשבר - המרכז ביבנה פעל וקבע תקנות,
שנועדו לקיים את הדת היהודית, גם ללא המקדש והקרבת הקורבנות, תוך כדי שמירת 'זכר החורבן'
והסתגלות למציאות החדשה, חיזוקו של המרכז ביבנה כמרכז הרוחני הבלעדי של העם היהודי
בארץ ובתפוצות ושמירה על ליכודו ואחדותו של העם היהודי. בכך למעשה עוצבה היהדות מחדש
ונמנעה התפוררותו של העם.
*ברכת כוהנים.
הצגת התקנה - הכוהנים בבית המקדש נהגו לברך את העם בברכה מיוחדת שנקראה
"ברכת כוהנים". הכוהנים נהגו לשרת במקדש יחפים וכך נהגו גם בזמן שבירכו את
העם. לעומת זאת כשעלו הכוהנים לברך את העם מחוץ למקדש הם עלו בסנדליהם. ריב"ז
קבע שהכוהנים ימשיכו לברך את העם בבתי הכנסת ב"ברכת הכוהנים" והם יעשו זאת
כשהם יחפים, כפי שהכוהנים היו יחפים כשנהגו לברך את העם בבית המקדש. בכך קבע ריב"ז
שברכת הכוהנים בבתי הכנסת, לאחר החורבן, שווה בערכה לזו שהייתה נהוגה בבית המקדש.
הסבר תרומת התקנה להתמודדות עם המשבר – פעולה זו נועדה לעצב את היהדות
מחדש ולאפשר את המשך קיומה של הדת היהודית, תוך כדי שמירה על 'זכר המקדש': קיום טקסים
ומנהגים, שהיו נהוגים במקדש והעברתם אל מחוץ למקדש, כהסתגלות למציאות החדשה שנוצרה.
*התפילה-"העבודה שבלב".
הצגת התקנה - עם חורבן המקדש וביטול עבודת הקורבנות נשאלה השאלה כיצד
יש לעבוד את האל וכיצד יקיים המאמין היהודי קשר עם אלוהיו. הדרך החדשה שאותה התווה
ריב"ז הייתה: התפילה ('העבודה שבלב'), לימוד התורה וגמילות חסדים. התפילה הפכה
לדרך מרכזית לעבודת האל והיה זה רבן גמליאל שדאג למיסוד התפילה. התפילה הייתה נהוגה
עוד טרם החורבן בבית המקדש ובבתי נכנסת אך, תקנותיו של רבן גמליאל הפכו את התפילה לתחליף
העיקרי להקרבת הקורבנות בבית המקדש. ואם נהוג היה לכנות את הקרבת הקורבנות במקדש
"העבודה" הרי שהתפילה זכתה לאחר החורבן לכינוי "העבודה שבלב".
רבן גמליאל קבע שיש להתפלל במועדים קבועים שלוש פעמים ביום: שחרית, מנחה
וערבית וזאת כנגד קורבנות התמיד שהיו נהוגים בבית המקדש. בנוסף, הוא קבע נוסח קבוע
אחיד ומחייב לתפילה (בניגוד לימי טרום החורבן שהתפילות נשאו אופי אישי). התפילות שחוברו
התבססו על תפילות שהיו קיימות ונהוגות טרם החורבן, כמובן עם שינויים המתאימים למצב
החדש. התפילה המרכזית, שנאמרת שלוש פעמים ביום, היא תפילת שמונה עשרה, שכוללת תפילות
ובקשות שהגאולה תגיע במהרה. תפילת שמונה עשרה נאמרת ע"י המתפלל בעמידה ובלחש.
מגמת האחדות ההלכתית באה לידי ביטוי בתפילה. רבן גמליאל כפה אותה חרף
ההתנגדויות של חכמים רבים. עם קביעת התפילה כדרך מרכזית לעבודת האל עלתה מאוד חשיבותו
של בית הכנסת. למעשה, בתי הכנסת הוקמו בארץ ובתפוצות בימי בית שני, טרם החורבן והיו
מקום התכנסות ללימוד תורה, קריאת תורה בציבור, תפילה והתכנסויות ציבוריות. בהדרגה הפכה
ההתכנסות בבתי הכנסת לדרך נוספת לעבודת האל. יחד עם זאת, בימי קיומו של בית המקדש,
עבודת האל העיקרית הייתה הקרבת הקורבנות במקדש. בעקבות החורבן הפך בית הכנסת למקום
הפולחן העיקרי והוא זכה לכינוי "מקדש מעט".למעין תחליף בזעיר אנפין (בקטנה)
למקדש, כשבו מתקיימת 'העבודה שבלב' – התפילה וטקסים ומנהגים שהתקיימו בבית המקדש. דרך
נוספת לעבודת האל הייתה לימוד התורה בצוותא בבתי מדרש ובבתי כנסת ע"י חכמים שהוכשרו
לכך ביבנה וכונו בפי תלמידיהם "רבי".
עבודת האל כללה גם "גמילות חסדים".
הסבר תרומת התקנה להתמודדות עם המשבר – תקנה זו נועדה לעצב את היהדות
מחדש ולאפשר את הפולחן הדתי היהודי גם ללא המקדש והקרבת הקורבנות. חכמי יבנה הפכו את
היהדות ליותר רוחנית ופחות גשמית ונעזרו בפולחן אלוהי, שכבר היה נהוג בקרב יהודי הארץ
והתפוצות, בבתי הכנסת שהוקמו בימי בית שני.
קביעת הנוסח האחיד לתפילה נועדה לשמור על אחידות דתית-הלכתית ועזרה לשמור
על אחדות העם.
*ברכת המינים.
הצגת התקנה - בהנחייתו של רבן גמליאל צורפה לתפילת שמונה עשרה תפילה נוספת
(כך שלמעשה תפילת שמונה עשרה כוללת תשע עשרה תפילות). תפילה זו ידועה בשם "ברכת
המינים" אך אינה ברכה כי אם קללה של המינים (=הכופרים). התפילה חוברה כנגד הנוצרים
הראשונים, שראו עצמם כיהודים, שהאמינו במשיחיותו של ישו, קיימו את מצוות היהדות והתפללו
בבתי הכנסת. אך לא כך ראו אותם חכמי יבנה. הם ראו אותם כלא יהודים, ככופרים והכוונה
בברכת המינים הייתה לגרום להרחקתם מבתי כנסת, כי הרי לא יוכלו לשאת תפילה המקללת את
הכופרים- הסוטים מהיהדות ומכוונת נגדם.
הסבר תרומת התקנה להתמודדות עם תוצאות המשבר - ברכת המינים נועדה להביא
לאחדות דתית בעם, כפי שיורו אותה חכמי יבנה. התקופה שלפני החורבן התאפיינה בפיצול דתי
וריבוי כיתות ופלגים. בתקופה שלאחר החורבן, פיצול זה היה מסוכן להמשך קיומה של היהדות
ולכן נוצר הצורך ליצור איחוד וגיבוש דתי.
ברכת המינים הצליחה להרחיק את הנוצרים מהיהודים והביאה לניתוק המוחלט
בין היהדות לבין הנצרות.
*פעולות שנועדו להדק את הקשרים
בין המרכז ביבנה לבין היהודים בא"י ובתפוצות.
הצגת הפעולה - רבן גמליאל וראשי הסנהדרין ביבנה ביקרו באזורים שונים בארץ,
הקימו בתי דין, הסמיכו רבנים ודיינים וביססו את סמכותו והנהגתו הדתית של המרכז ביבנה.
רבן גמליאל דאג גם לחידוש הקשר עם יהודי התפוצות, שנפסק בעקבות החורבן.
הוא שלח חכמים לתפוצות והוא עצמו ערך מספר מסעות לקהילות השונות. בביקורים אלה הביאו
החכמים את ההלכות החדשות שהתגבשו ביבנה ולעיתים יהודי התפוצות שלחו שאלות לסנהדרין
ביבנה. כמו כן, יהודי התפוצות שלחו תרומות למרכז ביבנה.
הסבר תרומת הפעולה להתמודדות עם המשבר - המרכז ביבנה ביסס את עצמו בקרב
יהודי הארץ והתפוצות. היה ברור שלעם היהודי יש הנהגה אחת, זו שביבנה, והיא הסמכות ההלכתית
העליונה והבלעדית.
היה זה אמצעי לשמור על אחדותו ולכידותו של העם היהודי למרות פיזורו הפיסי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה