תשובון היסטוריה ב' - בגרות קיץ 2014 תשע"ד

תשובון בחינת בגרות – קיץ 2014 תשע"ד

היסטוריה ב'

נערך ע"י איתמר לוי, הועלה בשעה – 13:45

1.               מקור האידיאולוגיה הנאצית ועליית היטלר לשלטון:

א.               הצגת שני עקרונות של האידיאולוגיה הנאצית:

תורת הגזע: הרעיונות המרכזיים של תורת הגזע נפוצו כבר במחצית השנייה של המאה ה-19 והיא נחשבה, כביכול, תורה מדעית המתבססת על תורת הדרוויניזם (כלומר, עיוות של תורה זו). הנאצים העמידו את תורת הגזע במרכז השקפת עולמם: לגזע הם ייחסו תפקיד מרכזי בתהליכים ההיסטוריים, ואת ההיסטוריה הם ראו כתולדות מלחמת הישרדות ומאבק על שליטה בין הגזעים השונים.

תורת הגזע ממיינת את כל בני האדם לקבוצות גזע שונות, ולכל קבוצת גזע יוחסו תכונות קבועות, בלתי ניתנות לשינוי, העוברות בתורשה מדור לדור. החלוקה בין הגזעים היא הירארכית: גזעים יוצרי תרבות (כמו הגזע הארי), נושאי תרבות (למשל, היפנים) והורסי תרבות (כמו הגזע השמי).

הגזע הארי, שאליו משתייך העם הגרמני ועמים צפון-אירופאים נוספים, הוא הגזע העליון, שמכלול תכונותיו הטובות הועיד אותו להיות "גזע האדונים" הראוי לשלוט בעולם. גזעים נחותים כמו הסלאבים, נועדו לשרת את הגזע הארי ואילו נגד הגזעים הנחותים ביותר (היהודים), המאיימים על טוהר הגזע הארי יש להכריז מלחמת חורמה.

ע"פ תורת הגזע, הגזע הארי חייב לשמור על חוזקו וחיוניותו כי רק כך הוא יוכל למלא את ייעודו כשליט העולם, ולתקן את כל העיוותים, שנוצרו במהלך השנים ולבנות סדר עולמי חדש על בסיס תורת הגזע. לפיכך, חייב הגזע הארי העליון לשמור על טוהר דמו. אסור, שדם ארי יתמזג עם גזעים נחותים יותר (כלומר אסור שיתקיימו נישואי תערובת) ובמיוחד לא עם דם שמי. הדבר עלול להביא לניוון הגזע הארי.

האנטישמיות בגלגולה הנאצי: האנטישמיות היא מרכיב מרכזי באידיאולוגיה הנאצית ומרכיב חשוב בתורת הגזע. כמו תורת הגזע, גם האנטישמיות לא הומצאה ע"י הנאצים אך הנאצים הקצינו את הטיעונים והדימויים האנטישמיים והפכו את היהודים, בני הגזע השמי, למקור כל הרוע בעולם, לשטן, לחיידק המאיים על האנושות כולה. הגזע השמי הוצג כניגוד המוחלט של הגזע הארי, שבמזימותיו חותר להשתלט על העולם. תפקידו של הגזע הארי להילחם בגזע השמי הנחות ובכך להציל את האנושות כולה. תכונות הגזע ההרסניות טבועות ביהודים והן עוברות בתורשה והן בלתי ניתנות לשינוי.

ייחודה של האנטישמיות בגלגולה הנאצי בא לידי ביטוי במרכזיות ובטוטאליות שלה וכבסיס לבניית סדר עולם חדש. עם תפיסת השלטון ע"י הנאצים ב-1933, הפכה תורת הגזע לאידיאולוגיה הרשמית של המדינה ובפעם הראשונה, השתמשה מדינה מודרנית בכל האמצעים לממש אידיאולוגיה גזענית זו – בגרמניה תחילה ואח"כ בכל מקום שהרייך השלישי כבש.

מרחב המחיה: עקרון מרחב המחיה הוא הצידוק האידיאולוגי לשאיפות ההתפשטות הטריטוריאליות של הנאצים. גם הוא מבוסס על תורת הגזע. העם הגרמני זקוק למרחב מחיה עבור מיליוני הגרמנים בהווה ולאלה, שייוולדו בעתיד. ולכן ראוי, ש"גזע האדונים" יחיה ברווחה.

מרחב המחיה הגרמני מוּקם במזרח – בעיקר באדמות פולין ורוסיה, בהן נמצאו הגזעים הנחותים יותר- הסלאבים, אותם ניתן לשעבד ל"גזע האדונים" הארי. היטלר ידע, שהשאיפה למרחב מחיה עלולה להוביל את גרמניה למלחמה אך, מלחמה נתפסה בעיניו כערך חיובי שיחשל את העם הגרמני, יעורר את חיוניותו וינער אותו מניוון.

עקרון המנהיג: הפיהרר (המנהיג) הוא שיעמוד בראש העם הגרמני ויוביל את גרמניה לייעודה. הפיהרר הוא הדוגמא המושלמת של הגזע הארי והוא מייצג את כל מעלותיו, כוחו וצרכיו. הפיהרר הוא נציג ההשגחה העליונה. הוא אינו מוגבל ע"י שום חוק או חוקה. יש לציית לפיהרר ללא היסוס. החלטותיו של הפיהרר הן כמו צו הגורל והן מחייבות ציות מוחלט.

עליונות ואחדות האומה והגזע:  ע"פ הנאציזם, העם הגרמני ("הפולק") הוא גוף אחיד בעל רצון אחד השואף לליכוד כל בני העם הגרמני תחת מסגרת מדינית אחת. במסגרת כזאת, רצון המדינה עומד מעל לרצון היחיד ולפיכך, אין מקום לפלורליזם – כלומר, לתפיסות אחרות כמו הדמוקרטיה הליברלית המבוססת על מרכזיות האדם היחיד ומימוש זכויותיו הטבעיות או הקומוניזם הבא לקדם שוויון חברתי-כלכלי ללא הבדל דת, גזע ומין. יש לזכור, שהאיבה לדמוקרטיה ולקומוניזם טופחו גם ע"י אפיונם כ"יהודיים". מטרת הנאצים ליצור מדינה שבה חיים רק גרמנים טהורים הנאמנים לערכי האידיאולוגיה הנאצית.

מדוע משכה האידיאולוגיה הנאצית – גרמנים רבים: האידיאולוגיה הנאצית משכה גרמנים רבים, בין היתר על רקע המצב המעורער של רפובליקת ויימאר, בעיקר לאחר המשבר הכלכלי הגדול. האידיאולוגיה הדגישה וחידדה צדדים קיצוניים בזהות, שבני אדם, שחיפשו תיקון למצבם הכלכלי, יכלו להתחבר אליו – בכך שהם הוצגו כבנים המובחרים של הגזע עליון ושמגיע להם מרחב מחייה וגם בכך שנמצא "אשם" לכל הצרות (היהודים).

ב.         הגורמים שסייעו לעליית המפלגה הנאצית לשלטון ע"פ הקטע:

·           "החברה הגרמנית הייתה מפולגת ומשוסעת והמשטר הדמוקרטי לא הצליח לאחות את השסעים העמוקים החברה" – כלומר הדמוקרטיה הגרמנית, נכשלה במשימה של ליצור מכנה משותף לעם הגרמני – וקרעים מימין (נאצים) ומשמאל (קומוניסטים), שניסו להתמרד בכוח עם הקמתה, הלכו והתחזקו אלקטורלית לאחר המשבר של 1929 והוויכוחים בין הצדדים התדרדרו לאלימות קשה ברחובות, שאיימה לצאת מכלל שליטה. המפלגה הנאצית שהתחזקה והמינוי של היטלר בידי הינדנבורג לקאנצלר היה אמור לשים קץ למצב זה של אלימות וחוסר יכולת  המשילות בגרמניה.

·           "שיעורי האבטלה הגבוהים הביאו פועלים רבים לידי הקצנה" – כאמור לאחר המשבר הכלכלי של 1929, נוצרה אבטלה המונית (כ-6 מיליון מובטלים). לאור העובדה, שהמדינה לא הצליחה להתמודד עם הקושי, נדחף כוח אלקטורלי רב לקצוות מימין (בעיקר) ומשמאל מתוך תקווה לתת אפשרות קיצונית יותר לפתרון המשבר. כוח אלקטורלי זה שבא לידי ביטוי גובר בסה"כ, בכל מערכות הבחירות מ-1930, סימן לנאצים את עמדת הזינוק, בדרך להיותה המפלגה הגדולה ביותר ברייכסטאג, מה שהעניק להינדנבורג את הלגיטימציה למנות את היטלר לקאנצלר.

·           "הדמוקרטיה של ויימאר לא הייתה מסוגלת, אפילו בשנות הפריחה שלה, לגייס בסיס תמיכה מוצדק דיו לשם התמודדות עם מגזרים חברתיים רבי עוצמה שהתנגדו לעצם קיומה. שאלת הלגיטימיות שלה עמדה בחריפותה." יש לזכור שהדמוקרטיה הגרמנית היא רפובליקת ויימאר הונחתה על העם הגרמני בעקבות מלחמת העולם הראשונה והתקבלה באופן צונן ע"י גורמים רבים – ביניהם הצבא, הפקידות הקיסרית הוותיקה ואילי ההון, וכן ע"י זרמים פוליטיים חתרניים. מכאן, כשהדמוקרטיה התחילה לקרטע באופן חריף, לא נזעקו אותן אליטות להגן עליה.

2.      המעבר מדמוקרטיה לנאציזם

א.      הצגת תוכן חוק ההסמכה והסבר כיצד פגע בדמוקרטיה הגרמנית:

ב-23/3/1933, התקבל חוק ההסמכה ("החוק לביטול מצוקת העם והמדינה"). הרייכסטאג הגרמני קיבל את החוק המאפשר לממשלה להעביר חוקים ללא אישור הפרלמנט תחת נימוק של שעת חירום. החוק נקבע לארבע שנים (הוא כמובן הוארך ב- 1937). החוק עבר ברוב של 2/3 מקולות הרייכסטאג שהיו דרושים כדי לחוקק חוק הסותר את חוקת ויימאר. רק המפלגה הסוציאל דמוקרטית התנגדה (הקומוניסטים כאמור לא הורשו להשתתף בהצבעה), וכך גוף דמוקרטי, הרייכסטאג, ביטל באופן דמוקרטי את כוחו. חוק זה חיסל למעשה את העיקרון הדמוקרטי של הפרדת הרשויות בגרמניה.

צעד זה הביא לריכוז סמכויות בידי הממשלה המונהגת בידי הנאצים, והביא לריכוז הכוח בידי מפלגה אחת. צעד זה גם ביטל באופן מעשי את התלות בצווי החירום הנשיאותיים, היוה ביטול מעשי של החוקה וחיזק בכך את הממשלה הנאצית. בכך הצליח היטלר לפגוע בעקרונות הדמוקרטיה בגרמניה שהיו מנוגדים לאידיאולוגיה הנאצית ונפתח פתח שנוצל לחקיקה ברוח עקרונות הנאציזם.

ב.      הצגת תוכנם של חוקי נירנברג:

חוקי נירנברג התקבלו בוועידת המפלגה שנערכה בעיר נירנברג, שאותם אישר הרייכסטאג פה אחד. שני החוקים הבסיסיים שהתקבלו ביטאו במידה חריפה ביותר את האידיאולוגיה הנאצית:

1.            חוק אזרחות הרייך – חוק זה קבע שרק בעלי דם גרמני (או בעלי דם קרוב לו) יכולים להיות אזרחי הרייך. יש לזכור שרק לאזרחים יש זכויות פוליטיות מלאות. אזרחות זו מותנית גם בנאמנות לרייך. כלומר, יהודי אינו יכול להיות אזרח הרייך.

2.                         החוק להגנת הדם הגרמני והכבוד הגרמני – חוק זה אסר, בין היתר, על נישואים (עתידיים) בין יהודים לבין נתיני המדינה ועל ביטולם של נישואים שנערכו בניגוד לחוק זה. כמו כן, אסר החוק על העסקה של נשים גרמניות מתחת לגיל 45 במשקי בית יהודים ועל יהודים נאסר להניף את דגל הרייך ולהציג את צבעי הרייך. 

כיוון שהחוקים לא הגדירו במפורש מיהו יהודי, נקבעה תקנה נוספת (נובמבר 1935) שהבהירה ראשית, שיהודים אינם יכולים להיות אזרחי הרייך. כמו כן נקבע, שיהודי הוא מי שמוצאו לפחות משלושה סבים, שהם יהודים גמורים. כמו כן נקבעו הגדרות נוספות לשאלת זהות היהודים הנוגעות ליהודים בעלי שני סבים יהודיים גמורים ותנאים נוספים כמו השתייכות לקהילה היהודית, נישואים ליהודי ועוד.

כיצד השפיעו החוקים על אזרחי גרמניה היהודים ועל מעמד האזרחים הלא יהודיים:

·         חוקים אלה למעשה קבעו שיהודים אינם אזרחי הרייך ומכאן שאיבדו את זכויותיהם הפוליטיות כאזרחי המדינה. לא זו בלבד, אלא שמבחינה משפטית נאסר עליהם להינשא לגרמנים/גרמניות – וזהותם האזרחית נקבעה, בהתאם לתורת הגזע ע"פ שושלת היוחסין שלהם, כלומר ע"פ דמם.

·         הנגטיב של עניין זה הוא ההשפעה על אזרחי גרמניה הלא יהודיים. רק בעלי דם גרמני טהור (או דם הקרוב לו) הורשו להיות אזרחי הרייך. כלומר גם בקרב הלא יהודים, היה צורך להיות גרמני או קרוב לגרמני כדי להיות אזרח והאזרחות הובטחה רק למי שגם גילה נאמנות לרייך (כלומר לא קומוניסטים). בנוסף, אותה חובה משפטית של איסור נישואי תערובת חלה כמובן גם על גרמנים ויצרה לא מעט קשיים משפטים-בירוקרטיים בהמשך.

3.                        החיים בגטאות

א. הסבר רעיון קידוש החיים: המושג "קידוש החיים" מבטא את ההתמודדות והמאמץ להישאר בחיים ולשמור על צלם אנוש למרות התנאים הבלתי אנושיים שכפו הנאצים על היהודים. מושג יוחס לרב ניסנבוים מורשה (מראשי הציונות הדתית בעיר) שאמר: "זוהי שעה של קידוש החיים ולא של קידוש השם במוות. לפנים דרשו אויבים את הנשמה והיהודי הקריב את נשמתו על קידוש השם; עתה דורש הצורר את הגוף היהודי, וחובה על היהודי להגן עליו, לשמור על חייו."

דוגמאות: למימוש רעיון זה מצויות כמובן גם במישור הפיזי וגם במישור הרוחני ובעצם מסכמות עניינים שכבר נידונו בהקשרים שונים:

ניסיונות להמשיך ולקיים מסגרות יהודיות דתיות (הבלטת תאריכים יהודיים, ציון ימי מועד ואבל מסורתיים וכו') וחינוכיות תרבותיות (תיאטרון, קונצרטים פעילות של משוררים וסופרים, פעילות של ארכיונים כמו "עונג שבת" של עמנואל רינגלבלום ועוד).

פעילות מגוונות במסגרת תנועות נוער וכן עיתונות מחתרת.

הקמת מפעלי עדות ותיעוד (עונג שבת).

ג.       שלוש דרכים להתמודד עם קשיי הקיום בתחום הפיזי:

צפיפות: שטח הגטו היה קטן מלהכיל את האוכלוסייה שנאלצה להצטופף בתחומיו. למשל, לגטו ורשה שהוקם על 2.4% משטח העיר (פחות מ-3.5 קמ"ר) הוכנסו קרוב לחצי מיליון יהודים (כלומר מספר השווה לכשליש מאוכלוסיית ורשה כולה!). על מנת להתמודד עם בעיה זו, מספר משפחות נאלצו לחלק דירה אחת ומספר הנפשות בחדר אחד נע בין שש לשבע, ובניינים ציבוריים הפכו לבתי מחסה. ארגון זה הוקם בגטו ורשה ובין פעילויותיו – הפעלת רשת של ועדי בתים, שעזרו למשפחות מוכות מחסור. חלק מועדי הבתים, שבהם חיו מאות אנשים, הפכו למעין קולקטיב שניסה להתמודד עם המצוקה תוך ארגון מופעים לילדים, גני ילדים ומועדוני נוער.

רעב: רעב כבד שרר במיוחד בגטאות הגדולים: ורשה ולודז'. הגרמנים הקציבו מנות מזון דלות ליהודים בגטאות (184 קלוריות בממוצע). על מנת להתמודד עם קושי זה, רוב צריכת המזון (כ-80%) בגטו ורשה הגיעה בצינורות הברחה שונים (תעלות תת קרקעיות, פרצות בחומה, שומרים ששוחדו). הרעב החליש את היהודים ופורר משפחות. בגטאות קטנים הגישה למזון הייתה נוחה יותר.

קור: החורף הפולני הקר יחד עם מחסור באמצעי הסקה השפיעו גם כן על התמותה. על מנת להתמודד עם קושי עונתי זה, תושבי הגטו הבעירו כל חומר הסקה אפשרי ולצורך זה פירקו בתים הרוסים, רהיטים ולוחות של רצפות עץ ועוד.

4 מקור – הגטאות בזמן הפתרון הסופי:

א.      ע"פ הנלמד מדוע התקשו היהודים בגטאות להבין כי מטרת הנאצים היא להשמיד יהודים:

יש לזכור שהיהודים חיו בבידוד בתוך הגטאות והתקשו להשיג מידע מהימן, מה עוד שהנאצים לא נהגו לשתף את היהודים בתכניותיהם (מה גם שהגרמנים לא תמיד ידעו מה התכניות) ואף נהגו להשתמש בטכניקות של הסתרה והטעייה. בנוסף, גם כשכבר דלף מידע, התקשו חלק מהיהודים להאמין לו כי הוא נשמע מוגזם או סותר למקורות מידע אחרים ולחלופין הדחיקו אותו ולא האמינו שמה שקרה במקום אחר, יקרה גם להם. בנוסף, על מנת לא ליצור דמורליזציה, גם כשהגיע מידע מסוים למקורות מסוימים בחברה היהודית הוא לא תמיד שותף.

כיצד קושי זה של היהודים בא לידי ביטוי בקטע:

עניין המידע המוגזם בא לידי ביטוי בדיווח שנמסר לצ'רניאקוב מפי שני אנשי בית"ר שברחו מלובלין. צ'רניאקוב סבר שהמידע מוזגם, שיש לו הבטחה אישית מפי הנס פרנק כי גטו ורשה יישאר על כנו. כלומר, כאן מתבטא גם עניין המידע הסותר וגם עניין ההטעייה הגרמנית, שכן שלושה חודשים לאחר מכן, יחלו האקציות בגטו ואשה. כמו כן, נושא מניעת הדמורליזציה באה לידי ביטוי בבקשה של ראש ועדת התיאום הציונית בגטו שביקש "אל תפיצו סיפורי זוועה...".

ב.      שתי דילמות של חברי היודנרט בזמן הפתרון הסופי:

·         האם להיענות ליוזמות להפוך את הגטו ליצרני בעיני הנאצים, כדרך להצלה או לדחיית ביצוע פינוי הגטו? הסוגיה העולה כאן, האם על היודנרטים לסייע למכונת המלחמה הגרמנית, כדי לעכב את חיסול הגטו תוך הבנה שפעולה זו תורמת במקביל לחיזוק כוחם של הגרמנים.

·         האם וכיצד לבצע את פקודות הגרמנים בזמן הגירושים. היודנרטים נאלצו להכין את הרשימות לקראת המשלוחים (תוך ניסיונות התמקחות לצמצם את המספר של המגורשים) ולדאוג לביצועם המסודר והשקט בזמן ה"אקציה". עניין זה העלה שאלות מוסריות בלתי אפשרויות כגון את מי יש להציל ולפיכך את מי יש לגרש ראשון. כך למשל, ביקש חיים רומקובסקי מגטו לודז' מתושבי הגטו "לתת לו את הילדים" לעומת זאת צ'רניאקוב התאבד ולא חתם על הרשימות לאקציות כשהבין את משמעותן.

·         כיצד יש להתייחס לארגוני המחתרת בגטו. האם המחתרת מערערת את ההנהגה הקיימת של היודנרט ואולי היא מסכנת את כלל תושבי הגטו. היודנרטים התלבטו בשאלה האם יש לתמוך במורדים או לתמוך בבריחה ליערות, להעלים עין מפעילותם או להסגיר את המורדים לגרמנים.

                  4.                        פלישת גרמניה לברית המועצות ו"הפתרון הסופי"

א.      הסבר אידיאולוגי: היהודים נחשבו ליוצרי הקומוניזם והבולשביזם (כינוי לקומוניזם במתכונת הסובייטית). כזכור, האידיאולוגיה הנאצית ראתה בקומוניזם אויב אידיאולוגי שיש למגר, ולפיכך חיסול הקומוניזם בברית המועצות המהווה תנאי להגשמת עקרון מרחב המחייה וייסוד "הסדר החדש" כרוך גם בחיסול יוצריו, היהודים. "פקודת הקומיסרים" שהוציא הפיקוד העליון של הצבא הגרמני (6/6/1941) העניק "אור ירוק" לחסל את הקומיסרים הפוליטיים (כלומר אנשי המפלגה הקומוניסטית) בברית המועצות וכן לחסל גם מי שרק חשודים כמתנגדים, כמחבלים או כמסיתים. כלומר, אם היהודים מזוהים ע"י האידיאולוגיה הנאצית כקומוניסטים וקיימת הוראה ברורה לחסל קומיסרים, ניתן לשער לאן הוביל "המדרון החלקלק" הזה.

סיבות נוספות:

הסבר נסיבתי: המרחק הגיאוגרפי של "המזרח" מהמולדת הגרמנית ומהמערב ויחס הבוז לעמים הסלאבים (רוסים, למשל) אשר בשטחם החל הרצח השיטתי של היהודים, חיזקו את התחושה שאין עוד צורך להתחשב בשיקולים של דעת קהל מקומית או להיכנע לעכבות מוסרות כלשהן. לכך ניתן להוסיף שהלחימה הקשה בתחילת המלחמה עוררה דחפים אלימים דרבנה חלק מהחיילים להשתתף ברצח ההמוני.

הסבר נסיבתי: נוצר צורך לטפל במספר רב של יהודים בעקבות הכיבושים החדשים והעתידיים. הגרמנים אמדו את מספר היהודים בבריה"מ בכ-5 מיליון. צורך זה יכול גם הוא להסביר מדוע הגרמנים חיפשו אחר פתרונות קיצוניים במקום הפתרונות המקובלים עד אותו שלב במלחמה.

הסבר פונקציונאלי: עצם קיומן של יחידות שטופות אידיאולוגיה בנוסח האיינזצגרופן הייתה עשויה לזרז יוזמה או ביצוע של פעולות הרצח בשטח. בנוסף לפעילות יחידות אלה, יש להתייחס גם לנכונות לשיתוף פעולה אקטיבי של גורמים באוכלוסייה המקומית בארצות אלה (אוקראינה, ליטא).

ב. צעדות המוות

מונח שהשתרש בקרב אסירי מחנות הריכוז הנאצים לציון הובלת שיירות של אסירים תחת משמר כבד, למרחקים גדולים ובתנאים בלתי אנושיים (מזג אויר, מזון), תוך התעללות באסירים והריגתם בידי השומרים המלווים. צעדות המוות היו ידועות בעיקר מתקופת פינוי מחנות הריכוז בשלב הסופי של המלחמה. פינוי המחנות וצעדות המוות נמשכו עד סיום המלחמה. ע"פ השערות שונות, נרצחו או מתו בצעדות המוות מקיץ 1944 עד אביב 1945 כרבע מיליון אסירים, בהם יהודים רבים. בעיני שומרים רבים, נתפסה נוכחותם של יהודים חיים במצעדים הללו כ"תקלה שיש לתקן" ע"י רציחתם.

מטרות צעדות המוות (כאשר קיימות מספר מטרות סותרות):

-            ניסיון להמשיך את רצח היהודים מאחר שהמצב בחזית לא אפשר לנאצים להמשיך ולהפעיל את מחנות ההשמדה.

-            הנאצים שאפו לרכז את כל האסירים במחנות כדי להבטיח את העלמת פשעיהם ולהמשיך בעזרת עבודת האסירים את הייצור המלחמתי.

-            השורדים יכלו לשמש בני ערובה במשא ומתן אפשרי עם מדינות המערב (ארה"ב ובריטניה) על תנאי הכניעה של גרמניה.

  5.          המרד הגטאות

א.      מטרות המרד:

      1.            מוות בכבוד: למות כבני חורין הנאמנים לדרכם ולמאבקם ולא לצאת "כצאן לטבח" כדבריו של אבא קובנר בכרוז שפרסם בינואר 1942 בגטו וילנה. לפיכך נועדו המרידות לשמש כמעשה של התקוממות נגד האקציות (ריכוז היהודים לקראת גירושם ורציחתם).

      1.            לשמש אותו ומופת ("שלוש שורות בהיסטוריה, תוך הבעת מחאה ואות חיים אחרון, לעולם שמחוץ לחומות הגטו ולדורות הבאים ויגשימו את הרעיונות בהם מאמינים המורדים, שאחד מהם הוא בניין ארץ ישראל.

      2.            נקמה בגרמנים: פגיעה פיזית בגרמנים תוך מהלך המרד. זו נקמה של ציבור שאמור להיות מושפל, מדוכא וחסר אונים והנה הוא מרים את ראשו כדי לפגוע בגרמנים.

דילמות:

היעדר תמיכה של עורף ציבורי מחוץ לגטו: האוכלוסייה המקומית ובעיקר המחתרות הפולניות לא תמיד שיתפו פעולה עם הרעיונות המרדניים של המחתרות היהודיות. לעתים קרובות, לא הייתה תמיכה בתוך הגטו למרד, דבר שהוביל גם לעימותים עם היודנראטים ולתחושת חוסר לגיטימציה לפעולה, המסכנת אוכלוסייה גדולה.

חשש מהלשנות. ככל שהתארגנות גדולה יותר היא עשויה להיות אפקטיבית יותר, אבל אז גבר החשש מהלשנות והדלפות לגרמנים.

קושי בקביעת העיתוי למרד כשטעות בקביעה עלולה להביא לחיסול הגטו, שכן המורדים ראו ב"אקציה האחרונה" את העיתוי הנכון למרוד, שכן השמועות על התקדמות הצבא האדום המתקדם, עוררו ציפיות שינצלו לפני חיסול הגטו.

האם יש להילחם בתוך הגטו או לצאת ליער. הסיכויים לשרוד במסגרת לוחמת הפרטיזנים, תוך הסתתרות ביערות, עשויים להיות גבוהים יותר מאשר המתנה בגטו. תפיסה זו גם מייחסת ערך לחיי היהודי על פני הרצון להרוג את הגרמני בגטו. בלחימה במסגרת הפרטיזנים יש אפשרות להילחם בגרמנים לטווח ארוך יותר ואפשרה להטריד אותם לאורך זמן להסב להם אבדות.

ב.      מדוע דווקא מרד גטו ורשה מסמל את הלחימה היהודית בגטאות:

מרד גטו ורשה היה המרד הראשון, ואחריו היו מרידות נוספות בגטאות אחרים. מרד זה היה המרד ההמוני הראשון באירופה הכבושה – כלומר היהודים הקדימו את כל העמים האחרים, שניסו למרוד בגרמנים.

·   העובדה שדווקא מרד מסמל את הלחימה היהודית בא לידי ביטוי גם בעניינים נוספים:

·   היקף התמיכה במרד: מרד גטו ורשה היה התקוממות עממית בקנה מידה נרחב של עשרות אלפי יהודים שהתקוממו נגד שליחתם להשמדה. ארגון אי"ל שהנהיג את המרד זכה לתמיכה של כלל (או הרוב המוחלט) תושבי הגטו. היהודים שנותרו בגטו היו עדים לאקציות ולא היו להם שום אשליות לגבי כוונות הגרמנים. לפיכך, במרד זה, בניגוד למרידות בגטאות אחרים, רוב היהודים גילו נכונות להתנגד לגרמנים ולפיכך נחשב הגטו כולו ל"גטו לוחם". בפועל את הלחימה מול הגרמנים ביצעו כ-750 לוחמים בעוד יתר תושבי הגטו הסתתר בבונקרים שנחפרו מראש.

·   היקף ההכנות למרד: ארגון אי"ל שהוקם בעת הגירוש הגדול ב-1942 ע"י תנועות הנוער הציוניות התרחב ומחתרות נוספות הצטרפו אליו, כולל לוחמים מהבונד, קומוניסטים וארגון אצ"י. מרדכי אנילביץ' הגיע לגטו ועמד בראש הארגון. ההכנות למרד כללו רכישת נשק , אימונים וסיוע מהמחתרת הפולנית (ואחת היחידות אף נטלה חלק בלחימה באחד הימים). בעוד הלוחמים התכוננו מבחינה צבאית, עסקו רוב תושבי הגטו בהכנת מקומות מסתור: בונקרים נחפרו, הוכנו תעלות קישור בין הבונקרים, נאגר מלאי מזון ותרופות וחלק מהבונקרים אף חובר לרשת החשמל ולמערכת המים.

·   ההתנגדות והלחימה העיקשת של היהודים: משך המרד, הכמות הגדולה של הלוחמים היהודים, האבדות שנגרמו לגרמנים והקושי של הגרמנים לדכא את המרד: ב-19 באפריל 1943, ערב פסח, פרץ המרד. היהודים הוזהרו שהגרמנים מתכוונים הפעם לחסל את הגטו (הגרמנים נסוגו מהגטו ב-18 בינואר 1943 לאחר שלוחמי המחתרות פתחו עליהם באש). הגרמנים נכנסו לגטו וגילו שהוא ריק מאדם. הכוח הגרמני המאומן שכלל חיילים מצוידים בנשק וטנקים, נתקל בהתנגדות עיקשת של 750 לוחמי הגטו. הגרמנים המופתעים נאלצו לסגת תוך שהם סופגים אבדות. הגרמנים שבו בכוחות מתוגברים ואז החלה לחימה מבית לבית ומבונקר לבונקר כשהגרמנים מפוצצים ושורפים את הגטו ואף זרקו גז רעיל לכל פתחי הניקוז, כדי לחנוק את היהודים בבונקרים ולהפוך את התנאים בהם לבלתי נסבלים. רק כעבור ארבעה שבועות (!) הודיע המפקד הגרמני שטרופ על חיסול המרד אותו כינה "המבצע הגדול". הגרמנים הודיעו באופן רשמי על 16 הרוגים וכמה עשרות פצועים, אך ע"פ מקורות אחרים המספר גבוה יותר.

7. מקור – העברת שאלת א"י לאו"ם

א. ההערכות להעברת שאלת א"י מבריטניה לאו"ם ע"פ הקטע וע"פ הנלמד:

א. עמדת ארצות-הברית: ממשלת בריטניה, ובעיקר שר החוץ הבריטי בווין, התאכזבו קשות מחוסר הנכונות האמריקאית לתמוך בתוכניות לפתרון בעיית ארץ-ישראל שאותן יזמו. בנאום בפרלמנט הבריטי תקף בווין באופן חריף את טרומן והאשים אותו באחריות העיקרית לכך שכל הניסיונות הבריטיים לפתור את בעיית ארץ-ישראל נכשלו. בווין סבר שהעברת השאלה לאו"ם תעורר חשש אצל האמריקאים שמא הם יאלצו להתערב פיזית בסכסוך ולשלוח חיילים לארץ ישראל על מנת לכפות את החלטות האו"ם, דבר שהאמריקאים לא רצו לעשותו בשום אופן. עם זאת הבריטים הבינו שבמציאות שנוצרה אחרי מלה"ע ה-2 והתלות שלהם באמריקנים, הם אינם יכולים לבטל את עמדתם והפנייה לאו"ם היוותה מעין דרך לפתור עימות זה. עניין זה בא לידי ביטוי בקטע בכך שנאמר ש"לארה"ב היה משקל רב. ממשלת לונדון לא הייתה יכולה להרשות לעצמה להרחיק מעליה את וושינגטון בשל נושא שאחרי ככלות הכול לא היה בגדר אינטרס חיוני בריטי."

ב. מצבה הכלכלי והפוליטי של בריטניה: בריטניה שלאחר מלחמת העולם השנייה הייתה נתונה בקשיים כלכליים. החזקת הצבא הבריטי שמנה כ-100 אלף חיילים (!) בארץ-ישראל, עלתה הון רב, בו בזמן שהגרעון הבריטי הלך ותפח. בנוסף, ספגה ממשלת הלֵייבּוֹר ביקורת קשה: האופוזיציה בבריטניה, תקפה בחריפות את ממשלת הלֵייבּוֹר שהחזיקה כוחות צבא עצומים בארץ-ישראל, בשעה שהציבור בבריטניה עצמה חי בקיצוב חמור ובעוני. קולות רבים בבריטניה, טענו שהבריטים נלחמים בארץ ישראל מלחמה חסרת תכלית, שנהרגים בה חיילים בריטים במעשי טרור, ושהצי הבריטי נלחם כנגד פליטים ניצולי שואה, דבר הגורם נזק תדמיתי עצום לבריטניה. בקטע נאמר: "בריטניה הייתה חלושה ומדולדלת מכדי להמשיך ולהיאבק".

ג. תקווה בריטית שהאו"ם ייכשל בפיתרון בעיית א"י: קיימת טענה שכאשר החליט בווין להעביר את הטיפול בנושא ארץ-ישראל לאו"ם, הוא הניח כי הארגון הבינלאומי, שהוקם פחות משנתיים קודם לכן, לא יצליח לגבש פתרון מוסכם ואז יחזור המנדט לבריטניה ויינתן לה חופש פעולה לנהוג כרצונה: הקמת מדינה עם רוב ערבי. בקטע נאמר, ש"בן דוריון היה משוכנע שצעד זה של בריטניה היה רק מזימה. האו"ם יתלבט וייכשל ובריטניה תוסמך מחדש להמשיך לשלוט בא"י."

ד. פעולות "תנועת המרי העברי" ואחר כך פעולותיהם של האצ"ל והלח"י במאבק הרצוף ושל ההגנה במאבק הצמוד, הפכו את השהות בארץ-ישראל לבלתי נסבלת עבור הבריטים, עד שבווין נאלץ לפנות לאו"ם כדי למצוא בחסותו פתרון לבעיה. מידת ההשפעה המיוחסת לפעולות אלה מקבלת ביטויים שונים במקורות שונים.  עניין זה בפירוש לא מופיע בקטע.

ב. המלצת הרוב של ועדת אונסקו"פ

א. המנדט הבריטי יגיע לסיומו. ממשלת בריטניה נדרשה לסיים את שהותה בארץ-ישראל ולפנות את כוחותיה לא יאוחר מ-1 באוגוסט 1948. (הבריטים הודיעו שיקדימו לעזוב ויפנו את כוחותיהם עד ל-15 במאי 1948).

ב. הבריטים נדרשו לפנות שטח המכיל נמל ימי עד ל-1 בפברואר 1948 כדי לאפשר עלייה יהודית ניכרת.

ג. חודשיים לאחר פינוי הכוחות הבריטים, יוקמו המדינות העצמאיות, היהודית והערבית. ועדת ביצוע של האו"ם, בת חמישה חברים, תקבל מידי בריטניה את הממשל האזרחי ותעבירו בהדרגה לשתי המדינות החדשות.

ד. ירושלים תוכרז כאזור בין לאומי ותנוהל ע"י האו"ם.

ה. בהתאם להחלטת החלוקה תשתרע המדינה היהודית (55% משטח א"י) על שטח הגליל המזרחי, רצועת החוף מחיפה בצפון עד באר-טוביה בדרום ובאזור הנגב, למעֵט רצועת עזה. בשאר שטחה של א"י המערבית תקום המדינה הערבית (45% משטח א"י). (מפה בעמוד 65 בספר הלימוד)

ו. שתי המדינות והאזור הבינלאומי יקפידו על שיתוף כלכלי ביניהם כולל ענייני מים, תחבורה, נמלים, ביטול גבולות מכס, מטבע משותף וכו'.

התגובות:

בקרב הישוב היהודי: החלטת החלוקה של א"י והקמתה של מדינה יהודית, התקבלה בישוב בשמחה עצומה. רבים ישבו בבתים והאזינו לתוצאות ההצבעה בשידור ישיר, ופתחו בחגיגות ספונטניות ברחובות הערים.

הנהגת הישוב קיבלה עקרונית את החלטת האו"ם, והביעה את הסכמתה לחלוקת א"י למדינה יהודית וערבית. למרות זאת, הביעה הנהגת הישוב הסתייגות מכך שירושלים והגליל המערבי לא נכללו בתחום המדינה היהודית. דוד בן גוריון, כתב ביומנו "המונים רקדו ברחובות, אני לא יכולתי לרקוד. ידעתי שאנו ניצבים בפני מלחמה". עם זאת, היו גורמים  ביישוב שהסתייגו מאימוץ ההחלטה וביקרו בחריפות את הוויתורים שקיבלה על עצמה התנועה הציונית.

התגובות להחלטת האו"ם בקרב הערבים.

הפלסטינים: תגובת הפלסטינים להחלטת האו"ם הייתה שלילית לחלוטין. הם הודיעו חד משמעית שהם מתנגדים לרעיון חלוקת א"י וששאיפתם היא להקים מדינה ערבית בכל השטח. יום למחרת ההחלטה, פתחו הפלסטינים בפעולות איבה, שפתחו למעשה את מלחמת העצמאות. התגובות להחלטת האו"ם במדינות ערב: במדינות ערב הייתה התגובה קיצונית. הללו סרבו להכיר בתוכנית חלוקה. עזאם פחה, מזכיר הליגה הערבית, ניבא והזהיר: "קו החלוקה יהיה קו של אש ודם". בבירותיהם של מדינות ערב נערכו הפגנות נגד החלוקה, והושמעו קריאות למלחמה. מלך סעודיה, אבן סעוד, אף הכריז כי משאלתו היחידה היא לשחרר את פלסטין בראש צבאו. מדינות ערב הכינו את צבאותיהם לקראת יום הנסיגה של הבריטים.

8. המאבק של היישוב היהודי במנדט הבריטי 1947-1945:

מדוע הנהגת שינתה את מדיניותה כלפי בריטניה לאחר סיום מלה"ע ה-2?

במהלך מלה"ע ה-2, התבססה מדיניות המנדט הבריטי בא"י על הספר הלבן השלישי (מקדונלד, 1939) ולפיו אמורה הייתה לקום בא"י מדינה בעלת רוב ערבי (2/3 ערבים). בנוסף, הגביל המסמך באופן חמור את העלייה לארץ ואת האפשרות לרכוש קרקעות בה.

עם סיום מלה"ע ה-2, הייתה באירופה תנועה עצומה של פליטים שנדדו ברחבי היבשת, ביניהם היו הפליטים היהודים ("שארית הפליטה") – אותם ניצולי מחנות ריכוז וצעדות המוות, שרידי הפרטיזנים, יהודים שיצאו ממחבוא ועוד. רוב הניצולים היהודים הפכו לעקורים – כלומר כאלה שאינם יכולים או רוצים לחזור לארצות שמהם באו. רבים מהם (כ-200,000) התרכזו במחנות בשטח הכיבוש האמריקני והבריטי בגרמניה. חלק ניכר מהעקורים ברח משטחים שתחת שליטת הסובייטים או מפני רדיפות על רקע אנטישמי בפולין ונעזר בשליחים ציונים ואנשי בריגדה ("תנועת הבריחה").

בנוסף יש להתייחס לציפיות היישוב היהודי מבריטניה והגורמים לגיבוש ציפיות אלה:

עם סיום המלחמה, קיוותה התנועה הציונית לשינוי אמיתי במדיניותה של בריטניה בא"י ולביטולה של מדיניות הספר הלבן. תקווה זו התבססה על מספר גורמים:

• סיוע לבריטניה במלחמה נגד גרמניה - היישוב היהודי בא"י שיתף פעולה, ברובו הגדול, עם בריטניה נגד גרמניה הנאצית ורבים התגייסו לצבא הבריטי (בניגוד לרוב הערבים).
• נסיבות הומניטאריות – העולם כולו הזדעזע, נוכח ממדי האסון הנורא, שפקד את העם היהודי בשואה. לכן, נראה היה לראשי התנועה הציונית, שהדרישה להקמת מדינה יהודית בא"י תיענה בחיוב ע"י הבריטים.
• שינוי  השלטון בבריטניה – בבחירות שנערכו בבריטניה ביולי 1945, זכתה מפלגת הלייבור שעלתה לשלטון. מפלגה זו תמכה באופן מסורתי בדרישות הציוניות והבטיחה בתקופה שקדמה לבחירות, שתנהיג בא"י מדיניות פרו-ציונית, תבטל את הספר הלבן ותאפשר עלייה יהודית המונית לא"י (בכך קיוותה המפלגה למשוך מצביעים יהודים ופרו-ציוניים בבריטניה).

לפיכך, שינוי המדיניות בא לידי ביטוי ביוזמה להקים את תנועת המרי העברי ששתי פעולות שלה בתחום הצבאי המדגימות שינוי זה הן:

·   "ליל הרכבות" (1-2/11/1945). פעולת חבלה במסילות ברזל והטבעת ספינות משמר בריטיות שנאבקו בהעפלה.

·    25/11/1945 – התקפה על תחנות משטרה בגבעת אולגה וסידני-עלי, שהיו במוקד המאבק נגד המעפילים.

·   10/6/1946 – מתקפה של האצ"ל על תנועת הרכבות.

·   "ליל הגשרים" (16/6/1946). יחידות של הפלמ"ח פוצצו את כל הגשרים בגבולות שמחברים את א"י עם המדינות השכנות. המבצע הצליח, אולם בפיצוץ אחד הגשרים נהרגו 14 לוחמים.

·   17/6/1946. מתקפה של אנשי לח"י על בתי המלאכה של הרכבת בחיפה. בפעולה זו נהרגו 11 לוחמים.

ב. חשיבות ההעפלה בעיני היישוב הבריטי:

מעבר לשאיפה הציונית להעלות יהודים לארץ ישראל ולשפר את המאזן הדמוגרפי מול האוכלוסייה הערבית (שלא ממש הצליח לאור פעולות הסיכול הבריטיות) ובכך לבסס את הלגיטימיות של הדרישה למדינה יהודית, שרת המאבק על ההעפלה גם את המאבק הכללי בשלטון הבריטי ובמדיניות "הספר הלבן" ולנסות בכך להפעיל לחץ על בריטניה לשנות את מדיניותה.

המאבק שימש אמצעי לגיוס דעת הקהל העולמית למען היהודים ונגד בריטניה. כפי שניסח זאת אליעזר קפלן, מראשי היישוב: "זו הדרך היכולה, ברגע זה, לכבוש את דעת הקהל, יכולה לכבוש לנו ידידים ויכולה לבצר את הבעיה שלנו כבעיה בינלאומית." במאבק על ההעפלה הפסידו הבריטים את המאבק על דעת הקהל העולמית. כפי שראינו בסיפור האנייה אקסודוס, נראו הבריטים כמי שרודפים אחרי פליטים וניצולי שואה, שמונעים עתה, להעלות לחוף מבטחים. בנוסף, שניים מהחברים ממשלחת אונסקו"פ ששהתה בא"י באותם ימים היו עדים להורדת הפליטים בנמל חיפה, דבר שחיזק את עמדתם לטובת הפסקת המנדט הבריטי בא"י. 

שניים מהקשיים:

·         מדיניות בריטניה – בריטניה הפעילה את כל האמצעים על מנת למנוע את העפלת היהודים לארץ, אם ע"י הפעלת ספינות משמר, ותחנות ראדאר, ביצוע פעולות מודיעים שהביאו לניסיון לאתר את הספינות כבר בנמלי המוצא (לה-ספציה, אקסודוס) ובפעולות הגירוש שנועדו להרתיע (קפריסין או במקרה של אקסודוס – צרפת ואח"כ גרמניה).

·          קשיים ארגוניים: אנשי המוסד חכרו ורכשו אניות תוך השקעת מאמצים כספיים ניכרים. הם אימנו אנשי צוות היכולים להוביל את האניות הרעועות בלב ים בניסיון לחמוק מהצי הבריטי. בנוסף, הקימו מחנות מעבר למתכוננים לעלייה וחיפשו מקורות מימון. את ההעפלה בשנים הללו אפיינו התנאים הקשים באניות בהן הוסעו המעפילים כמו צפיפות, מזון מועט, קיצוב במים ומצב תחזוקתי ירוד. בנוסף, לרוב העולים לא היו מסמכים ודרכונים מסודרים ואנשי עלייה ב' זייפו עבורם תעודות ונאלצו לשלם שוחד לפקידי הגירה על מנת שיתנו לעולים לעבור בארצם. אולם, עם זאת, חשוב להבין שרוב המעפילים שתפו פעולה והיו מודעים לתנאים הקשים שהיו יכולים להיווצר.

9. מלחמת העצמאות:

מטרות הפלישה של מדינות ערב:

* חיסול קיומה של ישראל כמדינה, שזה עתה קמה וזאת מתוך התנגדות עקרונית לרעיון החלוקה ולרעיון הציונות בכלל.

* מדינות ערב הציגו עצמן כמי שמתגייסות לעזרת ערביי הארץ, אף שלא לה היה להן עניין מיוחד בהקמת מדינה ערבית בא"י. זאת משום שלחלקן היו תכניות אחרות ובראשן - שאיפות התרחבות טריטוריאלית.

* שיקולים פוליטיים פנימיים. מנהיגי מדינות ערב קיוו לסיח את דעת הקהל מבעיות פנים ממה שנראה תחילה כניצחון קליל במלחמה בטוחה.

שניים מהגורמים לכישלון בהשגת המטרה:

·         הצלחת הבלימה של צה"ל בחודש הראשון של המלחמה, תוך התבססות על הנשק שהגיע מצ'כוסלובקיה והעידוד המורלי כתוצאה מהקמת המדינה.

·         צבאות ערב לא ציפו ולא נערכו לרמת ההתגוננות של צה"ל ולכן נאלצו להסכים להפוגה.

·         חוסר תיאום בין צבאות ערב, בשל בעיות של אגו ותקשורת מנעו מצבאות ערב לממש את מלוא את הפוטנציאל שלהם.

10. ע"פ הקריקטורה מדינת ישראל הופתעה בשל הקונספציה. הקריקטורה מתארת היטב את הקונספציה שאותה הובילה הנהגת המדינה בראשות ראשת הממשלה גולדה מאיר, שר הביטחון משה דיין והיועץ ישראל גלילי. גלילי מתואר באירוניה כ"רואה כרגיל" אך הוא מכסה את עיניו והטלפון שלצידו אפילו לא מורם, גולדה עם הראש בעננים, עם התרווד ביד והטלפון רחוק מאזנה אבל היא "שומעת כרגיל" ואילו דיין מוצג כפטפטן לא קשוב ה"מדבר כרגיל". זו כמובן השאלה מתמונת "שלושת הקופים" – לא ראיתי לא שמעתי, לא אמרתי.

כלומר, ההנהגה לא הייתה שאננה עם "הראש בעננים" או עסוקה בפטפוטי סרק ולא נערכה לסימני המלחמה שאולי חלקם הועברו דרך הטלפון...

גורמים נוספים ע"פ הנלמד:

השבת הכבוד של מצרים וסוריה: שנפגע קשות במלחמת ששת הימים שהסתיימה בתבוסתן שש שנים קודם. מדינות אלה שאפו גם להשיב את השטחים שנכבשו על ידי ישראל במלחמה זו: סיני ורמת הגולן. כלומר, מצרים וסוריה ראו במלחמה זו "סיבוב נוסף" במאבק המתמשך כנגד קיומה של מדינת ישראל והזדמנות “לסגור חשבון” על מלחמת ששת הימים”.

נכונות מצרית למו"מ נתקלת בסירוב ישראלי (חסימת הערוץ המדיני): ב-1970 עלה לשלטון אנואר סאדאת במקום נאצר, שנפטר. בניגוד לקודמו, נתפס סאדאת כמנהיג חלש, אפרורי וחסר כריזמה. דימוי זה הביא בין היתר למחשבה בישראל שאין להתייחס ברצינות להצעותיו בתחום המדיני. סאדאת שלח מסרים חשאיים לישראל עם הצעה למו"מ, שיביא להחזרת שטחי סיני למצרים, אולם ישראל לא רק זלזלה בסאדאת אלא גם חשדה בטוהר מניעיו. בנוסף, הייתה למצרים ברית עם ברית המועצות, שהעבירה למצרים נשק ויועצים. ברית זאת הגבירה גם היא את החשד בישראל, שנתמכה בידי ארה"ב, שסאדאת הוא רק כלי שרת בידי הסובייטים. לא זו בלבד, אלא שסאדאת גם ניסה לפתוח ערוץ שיחות עם האמריקנים, בתקווה שהם ילחצו על ישראל – אך גם מאמץ זה לא נשא פרי. כשסאדאת שלח את מסריו החשאיים, הוא קבע בפומבי ששנת 1971 תהיה שנת ההכרעה בין הסדר למלחמה נוספת. הכרזתו התקבלה בזלזול בישראל וזלזול זה התחזק, כשבסוף שנה זו לא התחוללה שום מלחמה.

לאור המהלכים הללו של סאדאת שכשלו ולאור הסירוב והזלזול הישראליים, הבין סאדאת שהדרך היחידה לכפות על ישראל החזרת שטחים ומו"מ תהיה רק דרך מלחמה שתטרוף מחדש את הקלפים.

ב.      שתי השפעות:

בציבור הופיעו תנועות מחאה (השפעה בתחום החברתי והפוליטי): אחת התוצאות של המלחמה הייתה הופעתן של תנועות מחאה על רקע החלטות ועדת אגרנט. אחד מיוזמי תנועות המחאה היה סרן מוטי אשכנזי, מפקד מוצב "בודפשט", המוצב היחיד, שלא נפל במלחמה בידי המצרים. תנועות המחאה קראו לממשלה ולאישי מפתח בה להתפטר, לאור “המחדל” ועל אף שוועדת אגרנט פטרה אותם מאחריות. מחאה זו, הביאה בסופו של דבר להתפטרותם של שר הביטחון משה דיין וכעבור זמן קצר גם של ראשת  (על אף שהובילה לניצחון של "המערך" – שהתגלגלה למפלגת העבודה של ימינו - בבחירות שנערכו בדצמבר 1973).

                                                                                                                                                                                                                             

 שינויים במפה הפוליטית (השפעה פוליטית):

המחאה והביקורת הציבורית בעקבות המלחמה סללו את הדרך למהפך הפוליטי של 1977, כשלשלטון עלתה, בפעם הראשונה, מפלגת "הליכוד", בראשותו של מנחם בגין. מפלגה זו שתמיד הייתה באופוזיציה הגדילה מאוד את כוחה בשתי מערכות הבחירות שנערכו לאחר מלחמת יום כיפור. אבל, המהפך התאפשר גם בגלל הירידה הדרמטית של המערך, מפלגת השלטון והצטרפות כוחות פוליטיים לשלטון שהיטו את הכף לטובת סדר יום חדש בראשות מנחם בגין. מעניין לציין שמהפך זה לא התרחש באופן מיידי בבחירות 1973, אלא היה כאן אפקט מושהה.

שינויים בתפיסות עולם (השפעה חברתית ופוליטית): המלחמה הביאה למשבר בתפיסת הישראליות וביחס בין העם לשלטון, לצבא ולמדינה. הערצת צה"ל שאפיינה את הציבור לאחר מלחמת ששת הימים התערערה והזעם כלפי ההנהגה הצבאית והמדינית היה רב. התחושות היו שהנהגת המדינה נהגה בחוסר אחריות בתחום הביטחוני ולמעשה הפקירה את החיילים והאזרחים. בנוסף, השנים שלאחר המלחמה התאפיינו בהתמודדות עם השכול – תחושות קשות של אובדן ואבל בתחום הפרטי ובתחום הלאומי.  תחושה זו התחזקה לאור מספר הנפגעים הגבוה, ואי הוודאות של משפחות רבות בנוגע לגורל יקיריהם. החלו להישמע מחאות נגד מלחמות ונגד המדינה והערכים שבשמם נשלחים חיילים אל מותם. הדבר בא לידי ביטוי בשירה, בספרות, בתיאטרון ובאמנות.

משבר זה חיזק שתי זהויות מנוגדות:

מצד ימין, תנועת "גוש אמונים": תנועה זו שהושפעה מתפיסותיו הציוניות-דתיות של הרב קוק שעל-פיהן ארץ ישראל נתפסה כשלמות אחת היוצרת קשר בין העם לבין כל חלקי ארץ ישראל. התנועה שמה דגש על יישוב כל השטחים שנכבשו בשנת 1967 – כולל יישובים בלב אוכלוסייה ערבית צפופה כמו ברצועת עזה. בכך ביקשה התנועה  לקבוע עובדות ע"י הקמת ישובים (התנחלויות) כדי למנוע את החזרת השטחים לערבים.

מצד שמאל, קמה תנועת שלום עכשיו שקראה לוויתורים טריטוריאליים ולהחזרת שטחים תמורת שלום, על מנת למנוע מלחמות נוספות.

השפעה חברתית-כלכלית: המשק איבד הון רב בזמן המלחמה, ולאחר המלחמה נוצרו קיפאון ואינפלציה שהשפיעו גם על סדרי העדיפות הלאומיים בין התחום הביטחוני לתחום הרווחה.

11. תהליך הדה-קולוניזציה והשפעתו על היהודים:

א. מהו תהליך הדה-קולוניזציה והסבר הגורמים לו:

דה קולוניאליזם: תהליך השתחררותן של מדינות אפריקה ואסיה מהשלטון הקולוניאלי האירופאי והפיכתן למדינות עצמאיות. תהליך הדה קולוניזציה החל עוד לפני מלחמת העולם השנייה אך שיאו היה לאחר מלחמת העולם השנייה ובמהלך שנות החמישים והשישים של המאה ה-20. בשנים אלה הפך התהליך לרב-היקף, כשבעקבות מאבקם הלאומי של עמי אפריקה ואסיה במדינות האירופאיות ששלטו עליהם, קמו בשנים אלה עשרות מדינות חדשות.

הסבר הגורמים:

1. גורם אידיאולוגי: התפתחות רעיון הלאומיות בקרב עמי אפריקה ואסיה – העמים שחיו תחת השלטון הקולוניאלי נחשפו לתרבות ולרעיונות האירופאים ובהשפעתם החלו לפתח רגשות לאומיים. משכילים, בני המושבות, שרכשו השכלה גבוהה באוניברסיטאות של המדינות הקולוניאליות, הובילו את העמקת התודעה הלאומית, את החדרת רגשות הניצול והקיפוח שנוהגים כלפיהם האירופאים ואת התביעה לעצמאות.

2. גורם כלכלי: המשבר הכלכלי לאחר מלחמת העולם השנייה – קשייהן הכלכליים של מדינות אירופה הקולוניאליות לאחר מלחמת העולם השנייה והצורך שלהן לשקם את מדינותיהן לאחר המלחמה, היקשו עליהן כלכלית, להמשיך ולשלוט בקולוניות, להחזיק בהן אנשי צבא ומינהל ולדאוג לפיתוח הקולוניות. יתרה מכך, ארה"ב דרשה מדינות אירופה, כתנאי לסיוע כלכלי שלה לשיקומן,  שיוותרו על שליטתן בקולוניות.

3. גורם פוליטי: שינוי יחסי הכוחות בעולם והשפעת "המלחמה הקרה" – מעצמות אירופה ובעיקר שתי המעצמות הקולוניאליות המרכזיות – בריטניה וצרפת, איבדו מאוד מעוצמתן בעקבות מלחמת העולם השנייה.

בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה קמו שתי מעצמות חדשות – ארה"ב ובריה"מ. שתי מעצמות העל – ארה"ב ובריה"מ- התנגדו לקולוניאליזם, תמכו בדה קולוניזציה ועודדו את עמי אפריקה ואסיה במאבקן לעצמאות. תמיכתן של המעצמות בתהליך הדה קולוניזציה נבעה ממניעים אידיאולוגים וממניעים פוליטיים. אבל היו אלה מניעים אידיאולוגיים מנוגדים ומניעים פוליטיים מנוגדים, שהושפעו מהמאבק הבינגושי ומהיריבות והתחרות ביניהן על אזורי השפעה בעולם, כפי שהיה בימי ה"המלחמה הקרה". 

בריה"מ, בעלת המשטר הקומוניסטי, התנגדה לקולוניאליזם כי ראתה בו ניצול כלכלי קפיטליסטי של עמי אפריקה ואסיה 

ע"י מדינות מערב אירופה אך התנגדותה נבעה גם מסיבות פוליטיות: ויתור מדינות אירופה על הקולוניות שלהן יוביל להחלשתן ובימי "המלחמה הקרה" שאפה בריה"מ להחליש את המערב, כלומר את אותן מדינות אירופה הקולוניאליות, שהיו חלק מהגוש המערבי, שבראשו עמדה ארה"ב. במקביל, קיוותה בריה"מ, שהמדינות החדשות שתקומנה באסיה ובאפריקה תהיינה קומוניסטיות, תצטרפנה למחנה שלה ועל ידי כך היא תוכל להגדיל את אזורי השפעתה.                                                                                  

בהתאם למדיניותה הפיצה בריה"מ בקרב עמי אפריקה ואסיה תעמולה אנטי-מערבית, עודדה אותן להשתחרר משלטון הניצול המערבי קפיטליסטי והפיצה את האידיאולוגיה הקומוניסטית.

ארה"ב התנגדה לקולוניאליזם ועודדה את מתן העצמאות לעמי אפריקה ואסיה בגלל האידיאולוגיה הדמוקרטית-הליברלית שלה והכרתה בזכות ההגדרה העצמית של העמים השואפים לחירות מדינית.

תמיכתה של ארה"ב בעמי אפריקה ואסיה לעצמאות נבעה גם מסיבות פוליטיות: רצונה להבטיח את השפעתה במדינות החדשות שתקומנה, הצטרפותן למחנה שלה ובלימת ההשפעה הקומוניסטית של בריה"מ באסיה ובאפריקה.

ב. מה הייתה השפעת הדה-קולוניזציה על גורל יהודי ארצות האסלאם:

המאבק לעצמאות מדינית היו מלווה בהתגברות הרגשות הלאומיים, שהדגישו את המשותף לבני הלאום ודחו את היהודים בארצות האסלאם כבעלי לאום זר, שאין לו מהמשותף עם הלאום החדש שמתגבש. היהודית החלו להיתפס כזרים ומיותרים. תהליך זה הביא לדחיקת היהודים וערעור מעמדם וביטחונם. לא זו בלבד, אלא שיהודים רבים היו מחוברים לאליטה הקולוניאלית, וסילוקה גם יצר חשש מפני העתיד וגם שרבים מהיהודים נתפסו כחלק מהסדר הישן, שזה עתה הוחלף.

דוגמה להשפעה:

ב-1941, בימי שלטונו הקצר של ראשיד עלי אל-כילאני הפרו-נאצי, שניסה להתנער באופן מוחלט מההשפעה הבריטית (כלומר, חלק ממגמת הדה-קולוניזציה) התחוללו פרעות קשות ביהודי בגדד. פרעות אלה נודעו בשם "אל-פר'הוד". במשך יומיים, פרעו המוסלמים ביהודים: רבים נהרגו, אחרים נפצעו ורכוש רב נשדד. הייתה זו הפעם הראשונה, שיהודי עיראק חוו פרעות, לאחר מאות שנים של קיום בצוותא עם המוסלמים.

הכיבוש הבריטי של עיראק בימי מלחמת העולם השנייה הביא להתאוששות מסוימת.

12. כור היתוך ורב תרבותיות

א.      ניתן לענות על התשובה משני הכיוונים – או

אני תומך בטענה שמדיניות כור ההיתוך הייתה הכרחית בשנות ה-50 והיא יצרה לפתור בעיות רבות או לחלופין אני סבור שמדיניות זו גבתה מחיר כבד ויצרה בעיות חדשות.

נימוקים לעמדה הראשונה:

גיבוש זהות: לארץ הגיעו עולים מארצות שונות בעלי תרבות שונה, שפה שונה מחברות שונות היה צורך לגבש חברה מגוונת זו במסגרת לאומית ותרבותית אחידה. על מנת להתמודד עם קושי זה גיבשה המדינה את תפיסת "כור ההיתוך". הדבר נוסח ע"י ראש הממשלה בן-גוריון : "את כל הציבור הרב עלינו להתיך מחדש, לצקת אותו בדפוס של אומה מחודשת, עלינו לעקור את המחיצות הגיאוגרפיות, התרבותיות והלשוניות, המפרידות בין החלקים השונים, להנחיל להם לשון אחת, אזרחות אחת, נאמנות אחת." כלומר, לדעתי, ללא עיצוב זהות מגבשת, היכולת לקלוט קבוצה כל כך גדולה של יהודים עולים בעלי זהויות שונות הייתה מחלישה את הסולידריות של המדינה בשעה שכל כך נזקקה לו.

שלילת הגולה: התנועה הציונית שללה את הגולה ואל ערכיה ושאפה ליצור בישראל דמות חדשה של יהודי. בהתאם לכך, נדרשו העולים לוותר על זהותם היהודית הגלותית, שנתפסה כפגומה ולהפוך לישראלים גאים. כלומר, לדעתי כור ההיתוך היה נחוץ על מנת לנתק את העולים מהמורשת הישנה שלהם ולקרב אותם למורשת חדשה על מנת לאפשר להם להזדהות עם המדינה וצרכיה הבהולים.

 צורכי המדינה: הצרכים הדחופים של המדינה היו בתחום הביטחון, ביישוב הארץ ובעיקר אזורי הגבול, בפיתוח החקלאות והתעשייה ובהתאם, הדמות האידיאלית של "הצבר" אליו כיוונו היה הלוחם, החלוץ, או הפועל. כלומר, בגלל המצוקות של המדינה, היה צורך לצקת זהות מגבשת המעודדת את העולים החדשים לפעול בהתאם לצרכי המדינה.

ב.      מהי התפיסה הרב תרבותית?

בגישה 'הרב תרבותית' הקבוצות השונות החברה שומרות על ייחודן וזהותן אך, במקביל הן נדרשות להיות מאוחדות בנאמנותן הלאומית. המעבר לגישה הרב–תרבותית מבטאת את השינויים שחלו בישראל ובעולם. החברה הישראלית כיום פתוחה יותר ובטוחה יותר בזהותה ולפיכך יכולה להכיל קבוצות עם שונות. בנוסף, גם בעולם, על רקע שינויים דמוגרפיים, הפכה הרב-תרבותיות לגישה מקובלת. המעבר של ישראל מגישה אחת לשנייה משקפת שינויים אלה.

ביטויים לגישה:

1. בתחום הפוליטי - הקמתן של מפלגות רבות המייצגות מגזרים שונים במדינה, המיוצגות בכנסת ואף בממשלות ישראל. מפלגות מזרחיות כמו "ש"ס"(ספרדים שומרי תורה"), מפלגות המייצגות את עולי בריה"מ כמו "ישראל ביתנו", מפלגות המייצגות את החרדים כמו "יהדות התורה", מפלגות המייצגות את הדתיים-הלאומיים, הערבים, החילוניים.

2. בתחום התרבותי - המוזיקה המזרחית קיבלה במה והפכה לפופולארית, נוצרו "סרטי בורקס", שבהם הוצגו המפגשים בין העדות השונות, והפגינו לעתים קרובות לעג גם אליטה הוותיקה. הזמר המזרחי החל לצבור פופולאריות בד בבד עם יחס לועג ומתנשא מצד מבקרים בתקשורת. קמו להקות אתניות כמו שפתיים, נוצר תיאטרון רוסי "גשר", ספריות ומועדונים למען דוברי השפה הרוסית, מסעדות וחנויות אתניות ועוד.

3. בתחום החינוך - הכנת תוכניות לימוד לבתי הספר על "מורשת עדות ישראל", עידוד עבודות "שורשים" ע"י התלמידים, הקמת בתי הספר מופ"ת (מתמטיקה, פיזיקה ותרבות), שנועדו להעשרת ילדי העולים מבריה"מ והלימודים אף מתנהלים לעיתים בשפה הרוסית, הרחבת מוסדות החינוך של ש"ס.

4. כלי תקשורת – בתחילת שנות ה-90 החלו להתחולל שינויים משמעותיים בתחום התקשורת בישראל – עם אפשרויות חדשות בתחום הטלוויזיה – המעבר מערוץ אחד ממלכתי לרב ערוציות (ערוץ 2, כבלים, שידורי לוויין וכו') אפשר ביתר קלות ערוצים מיוחדים למגזרים נפרדים, גם בתחום הרדיו נפתחו זיכיונות לתחנות מקומיות, שלא תחת רשות השידור, תחנות שאפשרו פנייה למגוון גדול יותר של מגזרים. העלייה הגדולה ממדינות ברית המועצות בשנות ה-90 תרם לפתיחתם של עיתונים בשפה הרוסית כמו ווסטי ונובוסטי. 

5. חגים עדתיים - לחגיגות "המימונה" בצאת השביעי של פסח, של יוצאי מרוקו, ניתן מעמד רשמי במדינה וכן לחגיגות "הסהרנה" של יוצאי כורדיסטן. גם מעמד חג הסיגד של יהודי אתיופיה עוגן באמצעות חוק (2008) במטרה לתרום לתחושת ההזדהות והמעורבות של בני קהילת אתיופיה בישראל.