תשובון בגרות קיץ 2011 – ערוץ ההיסטוריה

תשובון בגרות קיץ 2011 – ערוץ ההיסטוריה

חובר ע"י איתמר לוי, ב-21 ביוני. הועלה בשעה 12:00

1א.

תורת הגזע: הרעיונות המרכזיים של תורת הגזע נפוצו כבר במחצית השנייה של המאה ה-19 והיא נחשבה, כביכול, תורה מדעית המתבססת על תורת הדרוויניזם (כלומר, עיוות של תורה זו). הנאצים העמידו את תורת הגזע במרכז השקפת עולמם: לגזע הם ייחסו תפקיד מרכזי בתהליכים ההיסטוריים, ואת ההיסטוריה הם ראו כתולדות מלחמת הישרדות ומאבק על שליטה בין הגזעים השונים.

תורת הגזע ממיינת את כל בני האדם לקבוצות גזע שונות, ולכל קבוצת גזע יוחסו תכונות קבועות, בלתי ניתנות לשינוי, העוברות בתורשה מדור לדור. החלוקה בין הגזעים היא הירארכית: גזעים יוצרי תרבות (כמו הגזע הארי), נושאי תרבות והורסי תרבות (כמו הגזע השמי).

הגזע הארי, שאליו משתייך העם הגרמני ועמים צפון-אירופאים נוספים, הוא הגזע העליון, שמכלול תכונותיו הטובות הועיד אותו להיות "גזע האדונים" הראוי לשלוט בעולם. גזעים נחותים יותר, כמו הסלאבים, נועדו לשרת את הגזע הארי אילו נגד הגזעים הנחותים (היהודים), המאיימים על טוהר הגזע הארי יש להכריז מלחמת חורמה.

הגזע הארי חייב לשמור על חוזקו וחיוניותו כי רק כך הוא יוכל למלא את ייעודו כשליט העולם, ולתקן את כל העיוותים, שנוצרו במהלך השנים ולבנות סדר עולמי חדש על בסיס תורת הגזע. לפיכך, חייב הגזע הארי העליון לשמור על טוהר דמו. אסור, שדם ארי יתמזג עם גזעים נחותים יותר (כלומר אסור שיתקיימו נישואי תערובת) ובמיוחד לא עם דם שמי. הדבר עלול להביא לניוון הגזע הארי.

האנטישמיות בגלגולה הנאצי: האנטישמיות היא מרכיב מרכזי באידיאולוגיה הנאצית ומרכיב חשוב בתורת הגזע. כמו תורת הגזע, גם האנטישמיות לא הומצאה ע"י הנאצים אך הנאצים הקצינו את הטיעונים והדימויים האנטישמיים והפכו את היהודים, בני הגזע השמי, למקור כל הרוע בעולם, לשטן, לחיידק המאיים על האנושות כולה. הגזע השמי הוצג כניגוד המוחלט של הגזע הארי, שבמזימותיו חותר להשתלט על העולם. תפקידו של הגזע הארי להלחם בגזע השמי הנחות ובכך להציל את האנושות כולה. תכונות הגזע ההרסניות טבועות ביהודים והן עוברות בתורשה והן בלתי ניתנות לשינוי.

ייחודה של האנטישמיות בגלגולה הנאצי בא לידי ביטוי במרכזיות ובטוטאליות שלה וכבסיס לבניית סדר עולם חדש. עם תפיסת השלטון ע"י הנאצים ב-1933, הפכה תורת הגזע לאידיאולוגיה הרשמית של המדינה ובפעם הראשונה, השתמשה מדינה מודרנית בכל האמצעים לממש אידיאולוגיה גזענית זו – בגרמניה תחילה ואח"כ בכל מקום שהרייך השלישי כבש.

ע"פ הקטע ניתן לראות שדימוי היהודי כמקור הרוע וכחיידק המאיים על העולם, ע"פ האנטישמיות בגלגולה הנאצי בא לידי ביטוי בקטע בכך שיהודי מוצג כאספסוף המפיץ מחלות ושאין לרחם עליו כיון שהרגשות שלהם שונים לגמרי מאילו של הגרמנים, דבר המבטא גם תורת הגזע שעל-פיו הגרמנים עליונים ויוצרי תרבות ואילו היהודים נחותים, כך גם, ע"פ הקטע מבחינה רגשית.

1ב. התמודדות עם קשיי החיים בגטו עד תחילת ביצוע "הפתרון הסופי" כדי לשמר על קיום פיזי וצלם אנוש:

למעשה התפיסה שהתגבשה והתממשה באופן חלקי בגטאות הייתה תפיסת קידוש החיים: המבטא את ההתמודדות והמאמץ להישאר בחיים ולשמור על צלם אנוש למרות התנאים הבלתי אנושיים שכפו הנאצים על היהודים.

בהתאם לכך:

נעשו ניסיונות להמשיך ולקיים מסגרות יהודיות חינוכיות תרבותיות (תיאטרון, קונצרטים פעילות של משוררים וסופרים, פעילות של ארכיונים כמו "עונג שבת" של עמנואל רינגלבלום ועוד).

הוקם מערך מפעלי עזרה הדדית לנזקקים, בעיקר מטבחים ציבוריים ומרכזי טיפול בחולים.

בוצעה פעילות מגוונות במסגרת תנועות נוער וכן עיתונות מחתרת.

הוקמו מפעלי עדות ותיעוד (כגון עונג שבת בגטו ורשה).

הוברח מזון אל תוך הגטו ממקורות חיצוניים.

הוקמו מפעלים ובתי מלאכה להשגת אמצעי קיום נוספים, וכן נשתלו גני ירק בחצרות הבתים.

2א.

דוגמה מטור א':

הפלישה לחבל הריין: חוסר היציבות הפוליטית בצרפת שבאה לידי ביטוי במערכת בחירות נוספת (צרפת סבלה מאי יציבות פוליטית קשה בתקופה שבין שתי מלחמות עולם), היווה עיתוי מושלם לביצוע מחטף גרמני בחבל הריין המפורז בהתאם להסכם ורסאי. היטלר הורה לכוחות הוורמאכט לצעוד לתוך חבל הריין. הצבא הגרמני חשש מתגובה צרפתית וטען שעדיין אינו חזק להתמודד במלחמה, אך היטלר הימר על כל הקופה, ובכך הצליח להבטיח מחדש את ריבונותה המלאה של גרמניה על החבל שהיה מפורז בהתאם להסכם ורסאי, שאותו היטלר רצה לבטל מעשית.

דוגמה מטור ב':

הסכם ריבנטרופ-מולוטוב: באוגוסט 1938 נפגשו שרי החוץ של גרמניה ובריה"מ - ריבנטרופ הגרמני ומולוטוב הסובייטי, והכריזו על הסכם שהפתיע את המערב. הסכם זה היה להלכה הסכם אי התקפה ל-10 שנים, כשבמקרה של מלחמה בין אחת המדינות החתומות על ההסכם (גרמניה או בריה"מ) למדינה אחרת/שלישית כלשהי, לא תוגש עזרה לאותה מדינה אחרת/שלישית זו, מצד החתומה השנייה.

ע"פ סעיף סודי שהתגלה ב-1945 חולקה פולין באופן מעשי בין שתי המדינות  ("איך יותוו גבולות מדינה זו"), וכן הוחלט על חלוקה של מזרח אירופה לאזורי השפעה:

גרמניה – מערב פולין, ליטא

בריה"מ – מזרח פולין, פינלנד, לטביה ואסטוניה.

ההסכם אפשר לגרמניה לבצע מתקפה בפולין ללא חשש מתגובת ברית המועצות, ובכך להשיב לידיה את הפרוזדור הפולני ואת העיר דנציג, תוך מחיקה סופית של הסכם ורסאי. כמו כן, דרך הסכם זה, הבטיח היטלר להימנע מאפשרות של התדרדרות למלחמה בשתי חזיתות, שכן בריטניה וצרפת הודיעו שיכריזו על מלחמה נגד גרמניה במקרה של התקפת פולין. היטלר השיג בהסכם שקט באחת החזיתות שכן מלחמה בשתי חזיתות נחשבה לחלום הבלהות של גרמניה. בנוסף, היטלר שאף "להרדים" את סטלין וליצור באמצעות פולין פרוזדור לבליצקריג נגד בריה"מ, מתוך סימון המטרה העתידית של חיסול הקומוניזם ומימוש עקרון מרחב המחייה.

2ב. תגובתה של בריטניה באותן שנים הייתה נקיטה במדיניות הפיוס שעל פיה יש להשלים עם הצעדים התוקפניים של גרמניה.

המניעים למדיניות זו:

בעיות פנים:

בתקופה שבין שתי מלחמות עולם, התקשו צרפת ובריטניה להתאושש מתוצאותיה של מלחמת העולם הראשונה, שהייתה מלחמה טוטאלית. מובן, שגם המשבר הכלכלי שפרץ ב-1929 לא תרם לשיפור המצב. לבעיות הכלכליות, התלוו בעיות קשות של אבטלה. מצב עניינים זה הביא לכך שבריטניה התרכזה בעיקר בבעיות הפנים, תוך גילוי אדישות כלפי ענייני החוץ שלא נגעו ישירות לביטחונן. לבעיות הפנים אפשר להוסיף את החשש הבריטי, שמלחמה קשה וממושכת נוספת עלולה למוטט את האימפריה הבריטית (חשש שהתגלה כמוצדק לאור תוצאות  מלה"ע השנייה). וכן – חוסר רצון להיגרר למשברים שיקצרו את חיי הממשלה המכהנת.

פציפיזם:

תוצאותיה הקשות של מלחמת העולם הראשונה (1.4 מיליון הרוגים בצרפת וכשמונה מאות אלף הרוגים בבריטניה) הביאו להתחזקות מגמות פציפיסטיות (בעיקר בבריטניה), תוך התנערות מהאשליה שהמלחמה יכולה לפתור בעיות. שום מטרה לא נתפסה עוד כקדושה מספיק, וככזו שראוי להקריב למענה מחיר כה גבוה, הן ברמה האנושית והן ברמה החומרית. רבים התנגדו לצאת שוב ל"מלחמות אוויליות" של מנהיגים, גנרלים ואנשי עסקים. בבריטניה זכו מחרחרי המלחמה לכינוי: "סוחרי מוות". ביטוי בולט לכך היה באגודת הסטודנטים של אוקספורד שקבעה כי "הבית הזה מסרב להלחם בכל נסיבות שהן למען המלך והמדינה..." (צ'רצ'יל יצא כנגדם בחריפות), וכן בהתארגנותם של אגודות ובחתימה על עצומות כנגד התחמשות.

היערכות צבאית כחלק מ"לקחי המלחמה":

בריטניה – ביססה את חימושה על תפיסה שנקבעה ב-1919: "חוק 10 השנים". עפ"י חוק זה – נערכו קיצוצים משמעותיים בתחום הביטחון. מדיניות זו נמשכה לתוך שנות ה-30. לפיכך בריטניה, לא יכלה, גם אם רצתה לגבות עמדת תקיפה.

הפחד מהקומוניזם:

תפיסה זו הייתה חזקה במיוחד בבריטניה. בשנות ה-30 הקומוניזם הסטליניסטי נתפס כמסוכן בהרבה מהנאציזם של היטלר. לא זו בלבד אלא שהתגבשו תפיסות שראו בהיטלר "מגן המערב" מפני "הסכנה האדומה", ולפיכך יש לאפשר לגרמניה להתחזק. לכך אפשר להוסיף מדינאים בריטים שחשו שגרמניה אכן קופחה בחוזה ורסאי, ולכן יש צדק בכמה מדרישותיו של היטלר. כמו כן, לבריטניה, כאימפריה היה קשה מבחינה רטורית לצאת נגד דרישות "לגיטימיות" של גרמניה. יתרה מזאת, בקרב ארגונים ימניים קיצוניים בצרפת, אף התפתחה אהדה לסגנון הטוטאליטרי נוסח גרמניה הנאצית ואיטליה הפאשיסטית.

 3א.

מדוע היגרו יהודים מעטים בשנים 1938-1933:

מגבלות על יעדי הגירה: א"י – הגבלות שמתן סרטיפקטים מצד הבריטים, ארה"ב – הגבלות בהגירה ע"פ חוק ג'ונסון-ריד (1924) ובמדינות מערב אירופה – לא נטו לקבל יהודים באהדה.

מעבר לקשיים הללו, הגירה מחוץ לגרמניה הייתה כרוכה באבדן רכוש, קשיי הסתגלות הצפויים בעקבות הגירה (רווחה, מקצוע, שפה, תרבות), פירוק משפחות וקשרים חברתיים/קהילתיים וכן איזו אמונה אופטימית שהמצב עוד ישתנה לטובה.

דרכי התמודדות של הנהגת יהודי גרמניה:

האגודה המרכזית של האזרחים הגרמנים בני דת משה: ארגון זה סימן את המבוכה וההתלבטות מול צעדי המשטר הנאצי, תוך שמירה על התקווה שמדובר ברעה חולפת. ארגון זה ניסה לנקוט צעדים משפטיים כדי לעכב את נישולם הכלכלי והחברתי של היהודים, אך ללא הצלחה.

הקמת "הנציגות הארצית של יהודי גרמניה": כארגון גג שיפעל מול השלטון. נציגות זו עברה ממאבק משפטי ופוליטי, שהתברר כחסר תכלית, לארגון פנימי מחודש ולתמיכה בתחומי החיים השונים, שמהם נושלו יהודי גרמניה: סיוע כלכלי, עזרה במעבר לריכוזים יהודיים גדולים, הסבה מקצועית, פעילות בתחומי החינוך והתרבות.

הברית הארצית של חיילי החזית המשוחררים: ארגון סקטוריאלי זה ניסה שהיה מורכב מיהודים ששירתו בצבא גרמניה בזמן מלחמת העולם הראשונה שאפה להגן על זכויות חברי הארגון ולהשיג פטור מהגזרות שהטילו הנאצים, וזאת הדגשת נאמנותם לגרמניה. הנשיא הינדנבורג אף סייע למניעת אפלייתם יהודים ששרתו בצבא הגרמני. אך מותו של הינדנבורג ב-1934 וחקיקת חוקי נירנברג ב-1935, השווה אותם למצבם הקשה של שאר יהודי גרמניה.

3ב.

תוצאות ועידת אוויאן: למרות התגובות הצוננות של רוב המדינות לאפשר הגירה יהודית לתחומן, הוחלט בכל זאת על הקמת ועדה בין ממשלתית לענייני פליטים שמטרתה הייתה לאתר מקומות מקלט ליהודים ולשתף את גרמניה בקביעת הסדרים לביצוע הגירה זו. אך בסופו של דבר, לועדה זו הוקצו משאבים דלים ביותר והיא לא תרמה לפתרון בעיית הפליטים.

תוצאות אלו העניקו להיטלר "אור ירוק" להמשיך במגמת רדיפת היהודים, לאור העובדה שהעולם מגלה אדישות לבעיית היהודים, מה שמאפשר להיטלר להבין שהעולם אינו באמת מתעניין במצוקת היהודים. ניתן לקשר בין עמדה בינלאומית זו, להסלמה המתרחשת בהמשך השנה, כאשר גרמניה מבצעת את גירוש זבונשין באוקטובר 1938, ובנובמבר 1938 מחוללת את ליל הבדולח.

4א.

הלבטים שמציין רומקובסקי:

1.      האם היודנרט צריך לבצע את פקודות הגרמנים לבצע את האקציות או לאפשר לגורם אחר לעשות זאת.

2.      האם להתעסק בשאלה "כמה יאבדו" או "כמה ניתן להציל". כלומר, כיצד ניתן להכריע בשיקול המוסרי האם מותר להקריב חלק מהאוכלוסיה לטובת חלק אחר שלה – כלומר האם מוסרי שהיודנרט למעשה יערוך סלקציה.

השיקולים המנחים את רומקובסקי:

1.      עדיף שהפעולה תבוצע ע"י היודנרט, כדי אולי למתן אותה ולמנוע מהגרמנים לבצע אותה, אולי במחיר גבוה יותר.

2.      בכל מקרה, יש אנשים חולים בגטו, שימיהם ספורים, ולכן עדיף להקריב את החולים כדי להגדיל את הסיכוי להציל את הבריאים.

4ב.

התלבטויות נוספות בזמן ביצוע הפתרון הסופי:

1.      האם יש להזהיר את יהודי הגטו מפני האקציות הצפויות.

2.      כיצד יש להתייחס לארגוני המחתרת בגטו. האם המחתרת מערערת את ההנהגה הקיימת של היודנרט ואולי היא מסכנת את כלל תושבי הגטו. היודנרטים התלבטו בשאלה האם יש לתמוך במורדים או לתמוך בבריחה ליערות, להעלים עין מפעילותם או להסגיר את המורדים לגרמנים.

3.      האם ניתן להתמקח אם הגרמנים על מספר היהודים שהם מעוניינים לשלוח בכל אקציה.

5א. מדוע פלשה גרמניה לברית המועצות:

גורמי הפלישה הגרמנית:

1. גורמים אידיאולוגיים: ביסוס "מרחב המחייה" במזרח על חשבון הגזע הסלאבי ורצון לחסל את הקומוניזם ולעצור את "הברבריות מהמזרח".

2. הגרמנים שאפו לנצל את משאביה האדירים של בריה"מ לטובת אספקת חומרי גלם ומוצרים לניהול מלחמתה של גרמניה ולטובת הרייך בכלל.

3. לאחר השגת רוב יעדי המלחמה במערב אירופה ובמרכזה, הייתה המערכה נגד בריה"מ רק שאלה של זמן. כמו כן, האמין שהסבת תבוסה לבריה"מ, תוביל גם לכניעתה של בריטניה שתיוותר מבודדת באירופה.

4. עניינים של עיתוי: חשיפת חולשות הצבא האדום בפינלנד, טיהורי הגנרלים והעובדה שבריה"מ הייתה עדיין בתהליך של התחמשות.

פלישה זו השפיעה על המשך המלחמה בכך שעתה גם ברית המועצות, על עתודותיה העצומות מבחינה חומרית ואנושית נכנסה למלחמה. בנוסף, גרמניה פתחה לעצמה, בנוסף לצפון אפריקה, חזית נוספת. הכרזת מלחמה זו קרבה את בריטניה לברית המועצות ויצרה לראשונה במלחמה, ברית משמעותית נגד הגרמנים.

5ב. כיצד השפיעה הצטרפות ארה"ב למלחמה: מעצמה עולמית בעלת משאבים וכושר יצור המוביל בעולם, ועם עתודות אנושיות נכנסה למלחמה לצד בריטניה וברית המועצות – תחילה בחזית המזרח הרחוק (נגד יפן) ובהמשך בחזית צפון אפריקה ובאירופה (איטליה, צרפת). הצטרפות זו הגבירה את התמיכה הכלכלית והצבאית בארצות המותקפות והמותשות בריטניה וברית המועצות ואפשרה להן "אוויר לנשימה", והקשתה על מדינת הציר לשמר את המומנטום שצברו במלחמה עד אביב-קיץ 1942.

השיקולים של טרומן להטיל את פצצות האטום:

1. השימוש בפצצות האטום נועדו להביא לסיום מיידי של המלחמה, תוך חסכון חיי אדם אמריקניים (ואף יפניים בחשבון קר). יש לזכור שהמלחמה באירופה כבר הסתיימה ודעת הקהל תבעה סיום מהיר של המלחמה עם מינימום קרבנות. טרומן נימק את הפצצה בצורך "להציל חיי מאות אלפים אמריקנים ויפנים כאחד." החלטה זו התבססה גם על הניסיון הקשה במלחמה נגד היפנים (קמיקאזה, חוסר נכונות להיכנע).
2. הפגנת כוח מול בריה"מ וסטלין, במסגרת התפתחות המלחמה הקרה, לאור חיסול האויב המשותף – גרמניה הנאצית. בהתאם לתפיסה זו, שאף, טרומן להשלים את כניעת יפן לפני שהסובייטים יגיעו להישגים בחזית זו, שכן הסובייטים התחייבו לסייע למלחמה נגד יפן – תוך שלושה חודשים מסיום המערכה באירופה (הם לא יודעו על הצלחת הניסוי ביולי 1945).
3.  נקמה על פרל הארבור, מתקפה פתע יפנית בו נהרגו כ-2,400 אמריקנים. טרומן עצמו אמר בהודעתו לעם האמריקני לאחר ההפצצה בהירושימה: "היפנים התחילו במלחמה בפרל הרבור מן האוויר. עתה שולם להם גמולם."
4.  מומחים צבאיים הפעילו לחצים על טרומן לבחון את הפצצה עם השלמת "פרויקט מנהטן".

6א. שלושה גורמים שהשפיעו על יחס האוכלוסיה במדינות הכבושות:

-          מעמד בהיררכיה של תורת הגזע. אוכלוסיות "איכותיות" כמו בהולנד, דנמרק ונורבגיה, סבלו, לפחות בשנים הראשונות, מיחס יותר ליברלי של הנאצים, מתוך שאיפתם של אלה לקרב את העמים הללו אליהם. דבר זה היה עשוי, כמו בדנמרק, למשל לאפשר את הפעולה שהביאה להצלת יהודי גרמניה, שהצליחו לברוח לשבדיה.

-          המסורת האנטישמית – בארצות בהם הייתה נטועה אנטישמיות, יכלו הגרמנים להשיג ביתר קלות משתפי פעולה למימוש מטרותיהם (ליטא, אוקראינה וכו').

-          כמות היהודים במדינה – בארצות בהן היו יהודים רבים כמו פולין, הגרמנים עשו מאמצים מיוחדים לחסל את היהודים, לפיכך – הנוכחות הגרמנית המוגברת הייתה יכולה להרתיע את המקומיים מלנסות לסייע בהצלת יהודים.

6ב. השיקולים של ארה"ב בנוגע להצלת יהודים בזמן המלחמה:

-          א. המטרה המוצהרת הייתה להביא לכניעתה של גרמניה ללא תנאי. לפיכך הכנעתה תביא לסיום ההשמדה ולכן אין לנהל מאבק מיוחד לטובת היהודים.

-          ב. אין לנהל מו"מ עם היטלר ("השטן"), דבר שאולי מנע אפשרויות להצלת יהודים תמורת כופר נפש.

-          ג. אין לשלוח אספקה לאוכלוסיה כולל זו היהודית שתחת כיבוש גרמני מתוך חשש שהיא תיפול לידיים גרמניות, דבר שיפגע במאמץ המלחמתי של בעה"ב.

-          ד. נוצר גם חשש להצטייר כפועלים בשם היהודים ולחזק את הטענה הנאצית שיהודים שולטים בממשלות המערב.

שתי דוגמאות המבטאות עמדה זו:

-          לא התקבלו החלטות ביצועיות מרחיקות לכת בועידת ברמודה.

-          סירוב להפציץ את אושוויץ או את מסילות הברזל המובילות אליה.

חלק שני – בונים את מדינת ישראל במזרח התיכון

7א. הנימוקים של גרומיקו ע"פ הקטע:

- הסבל שעבר העם היהודי במלחמת העולם השנייה – ההשמדה הפיזית של היהודים.

- העובדה שישנם יהודים רבים במעמד עקורים הממשיכים לסבול חיי מחסור ועוני.

- חוסר היכולת של המערב לדאוג לשלומם וביטחונם של היהודים (עקיצה גם במסגרת המלחמה הקרה).

- לעם היהודי יש שורשים בא"י (פלשתינה).

הפתרונות של גרומיקו:

מדינה דו לאומית – יהודית-ערבית עם זכויות שוות לשני העמים.

חלוקת א"י לשתי מדינות – מדינה יהודית עצמאית ומדינה ערבית עצמאית.

7ב. שיקול נוסף של בריה"מ שאינו מופיע בקטע:

א. הסובייטים היו מעוניינים לדחוק את רגליה של בריטניה מהשפעתה במזרח התיכון. הייתה זו חלק מהאסטרטגיה במסגרת "המלחמה הקרה", שנועדה לפגוע בבריטניה, שייצגה קו אנטי סובייטי חריף.

ב. ברית המועצות הייתה משוכנעת שהקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל תזכה אותה בבעלת ברית באזור. זאת לאור העובדה שהנהגת היישוב היהודי בארץ ישראל (ובראשה מפא"י) החזיקה באידיאולוגיה סוציאליסטית, ונראה היה שבארץ יוכל לקום משטר פּרוֹ סובייטי.

ג. בריה"מ קיוותה שתמיכתה בתכנית החלוקה תגביר את המתח בין בעלות הברית ארה"ב ובריטניה שהיו חלוקות בעניין זה, דבר שהיה עשוי להחליש מבחינת בריה"מ את המערב.

ד. ברית המועצות שאפה להציג את עצמה כמדינה אשר תומכת בעמים המדוכאים, ולכן ניסתה להראות כי היא מזדהה עם הסבל שעבר על העם היהודי בשואה, כאשר הסבל העצום שחוו הסובייטים במלחמה, מהווה בסיס משמעותי להזדהות זו.

חשיבות התמיכה של ברית המועצות הייתה גורם חשוב בהעברת תכנית החלוקה – גם בכך שמדובר

באחת משתי המנצחות המובילות עם סיום מלחמת העולם השנייה, גם ביכולת שלה להשפיע על מדינות אחרות (גרורות) להצביע כמוה וכן בהחלט יתכן, שתמיכתה גם תרמה להחלטה האמריקנית לתמוך בהחלטה, כדי להראות שלא רק הסובייטים הם שדואגים לעם היהודי, ובכך לא להפקיר את היהודים בחזית המלחמה הקרה לידי הסובייטים.

8א. חשיבות הקמת צה"ל זמן קצר לאחר הקמת המדינה ופלישת מדינות ערב:

-          לארגן את המחתרות השונות תחת צבא עם פיקוד אחיד שיוכל לבצע מהלכים מתואמים נגד צבאות סדירים.

-          לבסס את ריבונות המדינה ובכך לנטרל את יכולת המחתרות להוביל מדיניות עצמאית או מהלכים צבאיים עצמאיים.

שבועת החייל מבטאת חשיבות זו בכך שהחייל נשבע לשרת את המדינה ואת שלטונותיה המוסמכים, כלומר, השבועה מבטאת את ריבונות המדינה ואת חובת הציות למסגרת אחת הנתונה תחת שלטון המדינה החדשה.

8ב. הקשיים בפירוק מטה הפלמ"ח והמחתרות:

מחתרות:

• הפירוק של המחתרות לא היה מלא בגלל שאלת ירושלים: לאור מצבה המדיני המיוחד של ירושלים כעיר בינלאומית ע"פ ההכרזה ומצבה הלא ברור בזמן המלחמה (הן הניתוק הפיזי והן מה יעשה בשטח היהודי של העיר), החליטו האצ"ל והלח"י להמשיך לקיים את מסגרותיהן העצמאיות בירושלים. עניין אספקת הנשק ליחידות אלה, היה אחד הגורמים לפרשת אלטלנה.
• למרות ההסכם שנחתם בין בן גוריון לאצ"ל, שרר חוסר אמון בין לוחמי האצ"ל להנהגת המדינה שפיקדה על צה"ל. לאנשי האצ"ל שבעבר לא נענו למרות ההנהגה, היה יסוד לחוש כי קופחו לרעה בעניין חימוש ואספקה מול יחידות אחרות. גם עניין זה בא לידי ביטוי בפרשת אלטלנה.
• קושי לקבל מרות מלאה מצד האצ"ל: האצ"ל שהתרגל לקיום עצמאי, התקשה עתה לקבל החלטות של ההנהגה, שלא ייצגה את עמדותיה. כך למשל, ההוראה של בן גוריון להעביר מיד את הנשק לידי צה"ל, נענתה בפעולה שנתפסה ע"י בן גוריון כמרדנית וע"י האצל כניסיון לחיסול פוליטי.

פלמ"ח:

• קושי מוראלי: פירוק הפלמ"ח עורר התנגדות קשה בקרב אנשיו שטענו, שהפלמ"ח הוא גוף ייחודי בערכיו החלוציים וההתיישבותיים (הפלמ"ח היה לא רק גוף לוחם אלא גם מיישב ועובד בעל ערכים סוציאליסטיים ושוויוניים, גם כמסגרת צבאית) ואנשיו תמיד קיבלו עליהם את מרות הנהגת היישוב, בניגוד לאצ"ל וללח"י. ההחלטה לפרק מטה הפלמ"ח בזמן הלחימה עלולה הייתה לפגוע במוראל הלוחמים.  נתיבה בן יהודה, לוחמת פלמ"ח תיארה כך את רגשותיה עם פירוק פלמ"ח: ממש 'מפרקים את הפלמ"ח! ולא עוזר כלום! הדְרֶקֶס האלה מ"קרייתי" – ניצחו אותנו! דופקים אותנו! ואת החיוּל שלנו יתחילו אחורה רק מה-15 במאי כדי שהפלמ"ח יהיה בדיוק כמו החיילי-שוקולד האלה! מפרקים את החטיבות שלנו, את הגדודים, ויפזרו את כל הפלמ"ח בצבא! ותהיה שבועה חדשה לצה"ל! לא סומכים על השבועה שלנו בפלמ"ח! ויהיו מדים! ויתחילו עם הצדעות! ויפרידו חדרי אוכל לקצינים ולַפּוּשְטִים! וייתנו דרגות! ורק למי שיסכים לכל! לא יכניסו לצבא סתם כל אחד! הכל – מההתחלה!'
• קושי ארגוני: ביצוע ההחלטה היה צריך להיעשות בתנאים של מלחמה בעוד יחידות הפלמ"ח נלחמות בחזיתות השונות.

9א.  עיקרי הסכם שביתת הנשק עם שתי מדינות:

מצרים (24/2/1949):  ההסכם הראשון שסלל את הדרך להסכמים הבאים.

• קביעת הגבול בין מצרים לישראל בהתאם לקווי הגבול הבינלאומי (כלומר הנגב כולו נכלל בשטח ישראל, כאשר ניצנה נקבעה כשטח מפורז), מלבד רצועת עזה שנותרה בידי מצרים ובה התרכזו עשרות אלפים פליטים פלסטינים שנמלטו אליה בזמן המלחמה.
• הותר לצבא מצרים הנצור ב"כיס פלוג'ה לעזוב את ישראל, על ציודו ונשקו.

 ירדן (3/4/1949): ההגעה להסכם הייתה ארוכה וממושכת ובמהלכה נערך גם מבצע עובדה כדי לקבוע עובדות בשטח:

• קו שביתת הנשק יעבור מאילת לאורך הערבה ולאורך ים המלח עד עין גדי.
• ירדן ויתרה לישראל על שטחי ואדי ערה (עליהם השתלטה לאחר נסיגת העיראקים), דבר שהבטיח חיבור בין שפלת החוף לעמק יזרעאל. בתמורה ויתרה ישראל על שטחים באזור הר חברון.
• שטחי יהודה ושומרון (הגדה המערבית) הועברו לשלטון ירדן ובכך ירד מהפרק רעיון הקמת מדינה פלסטינית עצמאית, כפי שקבעה החלטת האו"ם 181.
• חלוקת ירושלים בין ירדן לישראל, כאשר בידי ירדן נותרו המקומות הקדושים, כולל הכותל המערבי. לישראל ניתנה אפשרות לעבור למובלעת בהר הצופים ולמקומות הקדושים (דבר שהירדנים לא קיימו בפועל).

חשיבות הסכמי שביתת הנשק לישראל:

·         מבחינת ישראל, הסכמי שביתת הנשק יכלו להוות מעין הכרה "דה פקטו" (למעשה) של מדינת ערב בישראל, על אף שאלה הצהירו שאינן מכירות בזכותה של המדינה היהודית להתקיים.

·         הסכמי שביתת הנשק ביססו את גבולות ישראל עד שנת 1967.

·         הסכמי שביתת הנשק ביטאו באופן סופי את הגשמת מטרת הקמת המדינה: בן גוריון חשב שהמשימה העיקרית של המדינה היהודית היא לקלוט את הפליטים היהודים מאירופה ויהודים ממדינות ערב, שמצבם החמיר בעקבות הקמת המדינה ומלחמת העצמאות. לשם כך, נדרש להגיע למצב ביטחוני יציב, דבר שיושג באמצעות הסכמים.

9ב. בעיות לא פתורות:

- בעיית הפליטים הפלסטינים שברחו או גורשו ע"י ישראל במהלך מלחמת העצמאות.

- מעמדה של ירושלים. חלקה המזרחי של העיר כלל גם את המוקמות הקדושים ונשאר בידי ירדן, ואילו החלק המערבי בידי ישראל. שתי המדינות סיפחו את חלקי ירושלים שברשותן, בניגוד להחלטת האו"ם, שהחליטה שירושלים תהיה בינלאומית.

- המחלוקת על השטחים המפורזים ועל ניצול מקורות המים בין ישראל לבין סוריה.

- אי הכרה של מדינות ערב בקיומה של ישראל: מדינות ערב אמנם חתמו על ההסכם כדי להגן על האינטרסים שלהן, אך לא היו מוכנות להסכם שלום כיוון שלא הכירו בלגיטימיות של מדינת ישראל כמדינה עצמאית במזרח התיכון והייתה ציפייה ל"סיבוב שני". ההסכמים לא נוסחו כמקדמי שלום אלא כהסכמים שנועדו להפריד בין הכוחות בלבד.

10א.

מדוע מבחינת בן גוריון הייתה מלחמה עם מצרים בלתי נמנעת:

בן גוריון תמך בגישה האקטיביסטית בנוגע לשאלת הביטחון הבסיסי, מכאן האמין שבכל מקרה יתקיים "סיבוב שני" נגד מדינות ערב (מצרים, במקרה זה), ומתוקף גישתו, היוזמה צריכה להיות בידיים ישראליות. ההתקרבות המואצת של הסיבוב השני נשענה על הגורמים הבאים:

הרחבת המצור הימי על ישראל (ספטמבר 1955): נאצר, נשיא מצרים, התגרה שוב ושוב בישראל בכך שסגר את מצרי טיראן, המעבר הימי היחיד ממפרץ אילת לים סוף. מעשה זה היווה פגיעה קשה ביכולתה של לישראל לנהל באופן ריבוני את כלכלתה.

עסקת הנשק הצ'כית (ספטמבר 1955): ב-1955, נערכה עסקת נשק גדולה בין מצרים לצ'כוסלובקיה בו קנו המצרים נשק סובייטי בכמות ובאיכות שכמותה עוד לא נראה במזה"ת. הנחת העבודה של צה"ל לפיה מרגע שהמצרים יסיימו לקלוט את הנשק החדש ויגיעו לעוצמה הראויה, יצאו ל'סיבוב שני' הצפוי להתרחש בקיץ 1956.

רצון לשים קץ לבעיית הפדאיון.

לפיכך, בן גוריון, האמין שאוקטובר 1956 היא שעת הכושר לצאת למלחמה. ע"פ הקטע הוא קובע שבכל מקרה המלחמה תתרחש ולכן כדאי לצאת אליה כאשר מתקיים שיתוף פעולה עם שתי מעצמות (אמנם בירידה) כמו צרפת ובריטניה. דבר זה יסייע לסלק את נאצר וגם להקטין את הזעם הבינלאומי שישראל עלולה לסבול ממנו בעקבות מלחמה יזומה.

10ב. תוצאות המלחמה: ישראל אמנם הגיעה להישג צבאי מרשים אך למרות זאת יעדי המלחמה לא הושגו: ישראל נאלצה לסגת מכל השטחים שכבשה (כולל אותן נקודות אסטרטגיות החיוניות לשמירת חופש השיט שלה), תוך מטר נזיפות משתי מעצמות העל וכן, משטרו של נאצר נותר על כנו ואף התחזק.

השפעות בשני תחומים:

בטווח הארוך, התגלו השפעות המלחמה כחיוביות עבור ביטחונה של מדינת ישראל. בחזית הדרום, הושג שקט ל-10 שנים. חצי האי סיני נותר מפורז למעשה ופעולות הפדאיון והסתננויות מכיוון מצרים נפסקו והצבא המצרי אף הפסיק את תמיכתו ביחידות אלה מחשש לתגובת ישראל ששפרה מאוד את יכולת ההרתעה שלה.

מצרי טיראן נפתחו לתנועה ימית בלתי מופרעת מאילת וממנה,  דבר שלא רק ביטא את ההכרה הבינ"ל בחופש השיט של ישראל אלא גם תרם להתפתחותו של נמל אילת ואפשר לישראל להתמקד בצמיחה כלכלית, כולל יבוא נפט מאיראן לנמל אילת.

מבחינה כלכלית, היו 10 שנות הרגיעה הללו, שנים של פריחה כלכלית ויציאה מהמיתון שבו הייתה שרויה המדינה מאז הקמתה. הסחר הימי דרך ים סף פתח אפשרויות מסחר חדשות עם מדינות אפריקה ואסיה, דבר שתרם אף הוא לחיזוק מעמדה המדיני.

מבחינה מדינית, התהדקו גם הקשרים עם ארה"ב. בנוסף הסכמתה של ישראל לעמוד בדרישות של הקהילה הבינ"ל ולסגת מסיני הובילו לתמיכה בינ"ל בדרישותיה עשור לאחר מכן, ערב מלחמת ששת הימים.

11א. חוקים שהתקבלו בשנות ה-50:

החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם (1950): החוק מאפשר להעמיד לדין נאצים ועוזריהם על פשעיהם נגד היהודים בתקופת המשטר הנאצי בגרמניה. חוק זה איננו חוק רגיל משום שמדינת ישראל לוקחת על עצמה אחריות להעמיד לדין פושעים שאינם אזרחיה ושפעלו מחוץ לתחומיה. בנוסף החוק מבטל התיישנות על פשעים אלה. בהתאם לחוק זה, הועמד לדין אדולף אייכמן ב-1961, למרות הפשעים שבדינם הורשע, נעשו מחוץ לישראל ולא נגד אזרחים ישראליים.

בחוק זה, לקחה על עצמה מדינת ישראל את הסמכות המוסרית לייצג את העם היהודי (שכן  רבים מניצולי השואה כלל לא עלו לישראל) ואת ההתמודדות הפלילית עם זיכרון השואה.

חוק זיכרון השואה והגבורה – יד ושם (1953): הקמת מוסד ששם לעצמו כמטרה להנציח את השואה, לחקור ולתעד אותה ולהיות אחראית לכל ההיבטים הכרוכים בעיצוב זיכרונה ובהם קידום הוראתה. בין היתר אחראי יד ושם על עיצוב יום הזיכרון והוא מי שמעניק את תואר חסיד אומות עולם.

חוק יום הזיכרון השואה והגבורה (1959): חוק זה עדכן גרסה מוקדמת יותר של החוק משנת 1951. החוק קבע ש"כ"ז בניסן הוא יום הזיכרון לשואה ולגבורה, ומוקדש, מדי שנה בשנה, להתייחדות עם זכר השואה שהמיטו הנאצים ועוזריהם על העם היהודי ועם זכר מעשי הגבורה ומעשי המרד בימים ההם.

דרכי קיום של יום הזיכרון: ביום הזיכרון תהא בכל רחבי המדינה דומיה של שתי דקות בהן תשבות כל עבודה ותיפסק כל תנועה בדרכים; יקוימו אזכרות, עצרות עם, וטכסי התייחדות במחנות הצבא ובמוסדות החינוך; הדגלים על הבניינים הציבוריים יורדו לחצי התורן; תכניות השידורים ברדיו יביעו את יחודו של היום, ובבתי השעשועים יעלו אך נושאים ההולמים את רוחו."

בדרך זאת, השתלטה המדינה על עיצוב זיכרון השואה, קבעה את תכניו ודחקה נרטיבים שפחות הלמו את התפיסות והאינטרסים של מדינת ישראל (אז).

יחס החברה הישראלית לניצולי השואה בתקופה זו:

בשנותיה הראשונות של המדינה, נבע היחס לשואה מ"הגישה הממלכתית" שהוביל ראש הממשלה דוד בן גוריון. כלומר, קיומה של מדינת ישראל מבטא ניגוד לערכים השליליים של היהדות בגלות: המדינה סימלה כוח וכבוד לאומי ואילו הגלות חולשה והשפלה. היהודי הגלותי זוהה ככנוע, תלוש וחסר גאווה לאומית בעוד היהודי החדש בארץ ישראל זוהה עם עוצמה, גאווה לאומית והתחדשות. ע"פ תפיסה זו, השואה הייתה הדוגמה המוחשית לצדקת דרכה של התנועה הציונית ששללה את הקיום היהודי בגלות. רבים בארץ התנכרו לסיפוריהם של ניצולי השואה ולזיכרון השואה. חלק ניכר מהניצולים העדיפו לאמץ זהות חדשה ולבנות לעצמם חיים חדשים.

בעשור הראשון לקיומה של המדינה, טיפחה המדינה את סיפור הגבורה והניצחון של מלחמת העצמאות, וכך סיפורם של ניצולי השואה נדחק והושתק, בעיקר לנוכח מה שנתפס בעיני מנהיגי היישוב היהודי כגבורה של לוחמי צה"ל אל מול הפסיביות של "הצאן ההולך לטבח" של יהדות אירופה.

בהיבט של זיכרון השואה, היוצאים מן הכלל, שקולם כן נשמע באותן שנים, היו אותם ניצולי שואה, שלקחו חלק במאבק בנאצים ובראשם מורדי בגטאות שניצלו. הללו, סייעו בטיפוחו של מיתוס הגבורה האקטיבי בשואה. הם תרמו ליצירת הניגוד בין היהודי המורד החמוש בנשק, האמור לייצג את היהודי החדש, לבין היהודי הגלותי והצייתן. הבחנה זו התאימה לתפיסה השלטת בארץ.

בנוסף, באותה עת עסקה מדינת ישראל הצעירה בבעיות קיומיות קשות והתמודדה עם קליטתם של מאות אלפי עולים על רקע ביטחוני וכלכלי רעוע, דבר שגרם גם הוא לדחיקת סיפור הניצולים.

11ב.

• המשפט חשף את הציבור הישראלי לשואה, על מורכבותה והביא לתגובה של אמפתיה כלפי הניצולים, הבנה שהניצולים הם קורבנות ובעצם חשף את הבורות של חלקים ניכרים בציבור לשואה. ההיסטוריון ישראל גוטמן מסכם עניין זה: "האזרחים ובעיקר בני הנוער בישראל למדו לראשונה מפיהם של עדים רבים כיצד הביאו השיטות הבלתי אנושיות של הנאצים לידי השמדת המונים מבלי לאפשר התנגדות יעילה של הקרבנות."
• המשפט חולל מפנה תודעתי. הוא הפך את המידע על השואה לידיעה וחיבר את השואה לחלק מהזהות הישראלית. כבר ב-1963 החלו לצאת משלחות בני נוער לפולין ביוזמת ניצולי השואה. הניצולים הגדירו מסעות אלה כהפגנת המשכיות של העם היהודי והפגנת הזדהות של הנוער הישראלי עם יהדות אירופה שנרצחה. מסעות אלה נפסקו לאחר מלחמת ששת הימים עם ניתוק היחסים עם הגוש המזרחי (וחודשו עם נפילת גוש זה). בנוסף, במרוצת שנות ה-60, החלו להזמין את הניצולים לטקסים ולכיתות. במסגרת הדיון הציבורי החלו לעלות שאלות נוקבות וגורמים בציבור הישראלי החלו לבחון האם המפעל הציוני בא"י עשה מספיק למען יהודי אירופה הנרדפים.
• בהשפעת המשפט התגברו פעולות ההנצחה. החלו להופיע יותר מחקרים על השואה, נכתבו יותר ספרים אוטוביוגרפיים ע"י הניצולים וכמו כן החלו להופיע יותר יצירות ספרות על השואה.  בתי ספר החלו להנציח קהילות יהודיות שהושמדו בשואה. כדי להנציח אותן יצרו קשר עם ניצולי הקהילות הללו.

 

מבחינת היחס לגבורה – הרי שהציבור בארץ החל להבין שפעולות ההישרדות של הניצולים שאינם לוחמים ופרטיזנים הן תופעה שאיננה צריכה להיות מקור לתחושת אשם ונחיתות אלא ביטוי לגבורה לקידוש החיים.

12 - אולי התשובה תועלה בהמשך