תשובון בגרות קיץ 2012 – ערוץ ההיסטוריה

פרק ראשון

1א. הצגת הצעדים שנקטו הנאצים כדי להפריד בין יהודים לפולנים עד להקמת הגטאות:

· הטלת עבודות כפיה לגברים מגיל 60-14 (סחיבת משאות, עבודות שירות במחנות צבא, פינוי הריסות מרחובות הערים שהופצצו, ויסות נהרות, סלילת כבישים, חיזוק ביצורים, פינוי שלג ועוד).

· 23/11/1939: חיוב כל יהודי לענוד סרט מסומן במגן דוד על זרוע ימין.

· סימון חנויות יהודיות.

· 26/1/1940: איסור שימוש ברכבות ליהודים בתחום גנרל-גוברנמן.

מטרת ההפרדה של יהודי פולין הייתה לערער את בסיס הקיום היהודי, לרכז ולבודד את היהודים, תוך נישולם הכלכלי וניצול כוח העבודה שלהם. כמו כן, הגרמנים פעלו לשבירת מבנה הקהילה היהודי והטילו הגבלות קשות על מערכת החינוך ועל הדת. הצעדים נועדו גם ליצור עמימות ולבלבל את היהודים.

1ב.הסבר מטרות הקמת הגטו ע"פ קטע:

ניצול כוח העבודה היהודי: ע"פ הקטע ניתן לראות שניצול כוח העבודה היהודי הוא הגורם הבולט שמודגש בקטע. נאמר שמחצית מתושבי הגטו "הושארו" רק בזכות חשיבותם כעובדי כפייה עבור מכונת המלחמה הגרמנית. כמו כן, לאורך הקטע מופיע שוב ושוב עניין עבודת היהודים כחובה שיש עליה פיקוח צמוד, מה שמעיד על חשיבותה. עם זאת, במאמר מוסגר, אני מוצא קושי מסוים בלהוכיח זאת באופן ישיר, לפחות ע"פ הקטע, כמטרת הקמת הגטו.

הגטו כאמצעי הכחדה בלתי ישיר: בסוף הקטע נאמר "בנוסף סיפקו הגרמנים לתושבי הגטו מנות מזון 'חינם', אלא שמנות אלה היו בעצם מנות רעב." לפיכך, כאן בא לידי ביטוי התפיסה של אמצעי הכחדה "בלתי ישיר" וזאת ע"י חשיפת היהודים לתנאי מצוקה של רעב, עבודה וטרור והראייה לכך: מותם של 112,000 תושבי הגטאות לודז' וורשה בשנים 1941-2 (20% מתושבי גטאות אלה).

דרכי הפיקוח ע"פ הקטע:

מוסדות יהודים שהוקמו ע"י הנאצים כדי לפקח על הגטו: לשכת העבודה של היודנראטים ומשטרת הגטו (כלומר, המשטרה היהודית)– מוסדות אלה נועדו להקפיד שהיהודים ימלאו בדייקנות את חובת העבודה שלהם.

הגטו כמקום סגור: מצוין בקטע שלגטו יש שער, כלומר סביר להניח שרק משם אפשר לצאת ולהיכנס. על שער זה הוצבה שמירה.

כוחות גרמנים ומקומיים (כלומר, פולנים) – בקטע מצוין שמשמר מזוין של חיילים גרמנים או מקומיים הוביל את היהודים למקום העבודה ובכך דאג שיהודים לא יחמקו ממלאכתם ו/או יסתובבו באופן חופשי.

2א.

עיקרון באידיאולוגיה הנאצית הקשור ליהודים:

אנטישמיות בגלגולה הנאצי: האנטישמיות- השנאה ליהודים- הייתה מרכזית בהשקפת עולמו של היטלר.

היהודים שייכים לגזע השמי הנחות. הם הורסים את התרבות שיצר הגזע "הארי". היהודים הם האויב הנצחי של העם הגרמני, האויב המסוכן ביותר לטוהר הגזע הארי. היהודים רוצים להשתלט על העולם. הם עושים זאת על ידי החדרת רעיונות דמוקרטיים וסוציאליסטיים, המטיפים לשוויון בין בני האדם, רעיונות המנוגדים לסדר הטבעי, ששואף לאי שוויון בין הגזעים ולהעמדת הגזע הארי כגזע העליון והשליט. הרעיונות שמפיצים היהודים הופכים את הגזע השמי לאויבו של הגזע הארי ולאויב האנושות כולה.

הנאצים הקצינו את הדימויים האנטישמיים. הם ניצלו את הדימוי הסטריאוטיפי השלילי של היהודים ועשו דמוניזציה (הפיכה לשטנים) ודה הומניזציה (הפיכה ללא אנושיים) של היהודים. הנאצים הפכו את היהודים למקור כל הרע שבעולם: חיידקים, טפילים, נגיף האנושות, שטניים. בכך הם הכשירו את הדרך להשמדת היהודים.

הנאצים הזהירו ממשימתם של היהודים הרוצים לחלל את טוהר הדם הגרמני ולפגוע בגזע הארי על ידי נישואי תערובת. אסור שתכונות הגזע ההרסניות של הגזע השמי יתערבבו בטוהר הגזע הארי. ערבוב הגזעים לא רק מטמא את הגזע הארי אלא גם עלול לחבל בעליונותו כגזע האדונים.

הגזע השמי שואף להשתלט על העולם ולגזול על ידי כך את מקומו של הגזע הארי כשליט העולם ולהפר את הסדר הטבעי. הגזע הארי צריך למנוע זאת ולצאת למלחמה נגד הגזע השמי על מנת לקבוע את הסדר הנכון ולהציל את האנושות.

האנטישמיות הנאצית שונה מהאנטישמיות שקדמה לה משום שהיא לא מאפשרת ליהודים להשתנות, באמצעות המרת דת למשל. היהודים מוצגים בכינויים לא אנושיים ובכך מדגימים את הסכנה שהם מהווים לחברה ואת הצורך לסלק אותם. החידוש באנטישמיות בגלגולה הנאצי היה בקיצוניות שלה ובמרכזיות שלה בעיצוב סדר היום בגרמניה.

אפשרות נוספת: תורת הגזע.

עיקרון באידיאולוגיה הנאצית הקשור לעם הגרמני בלבד:

עיקרון המנהיג ( פיחרר פרינציפ)

המנהיג, העומד בראש המדינה, המפלגה והעם, הוא שליח האל. הוא אינו כפוף לשום חוק. הוא האחד והיחיד שיודע מה טוב לגרמניה. הוא יוציא את המדינה מהקשיים שלה ויחזיר לגרמניה את המקום הראוי לה בעולם. על כן יש להאמין בו ולציית לו ללא תנאי וללא היסוס.

אפשרויות נוספת: מרחב מחייה, שלילת הדמוקרטיה, הליברליזם והקומוניזם.

2ב. הצגת צעדים המבטאים את המעבר מדמוקרטיה לנאציזם:

ניצול שריפת בניין הרייכסטאג (ליל ה-28 בפברואר 1933)

כשבוע לפני הבחירות הוצת בניין הרייכסטאג והיטלר האשים בהצתה את הקומוניסטים, אך בפועל המעשה תוכנן ככל הנראה על ידי הנאצים עצמם. השריפה נוצלה ע"י היטלר ואנשיו כדי להציג את הקומוניסטים ומפלגות השמאל כאויבי העם והאומה הגרמנית. לפיכך פורסמו צווי חירום נגד "מעשי אלימות קומוניסטיים המסכנים את המדינה" , שנקראו "צווי חירום להגנת העם והמדינה". צווים אלה פגעו באופן חמור בזכויות האדם.

הצווים כללו בין היתר:

· סגירת עיתונים וכתבי עת.

· הגבלות על הזכות לקיים אסיפות וחופש ההתאגדות.

· היתר לצותת לטלפון.

· היתר לערוך חיפוש בבתים ללא צו שופט.

· עונש מוות למי שיואשמו בפשעים נגד המולדת.

"חוק ההסמכה"- "החוק לסילוק מצוקת האומה והרייך"

מאחר והיטלר לא הצליח להשיג רוב בבחירות, הוא היה מעוניין לקבל סמכויות שלטון בלעדיות בדרך חוקית אחרת. ב-23/3/1933, התכנס הרייכסטאג כדי לדון בחוק חדש "חוק ההסמכה". חוק זה העניק לממשלה (ולמעשה להיטלר) סמכות לתקופה של ארבע שנים לחוקק חוקים בלי שיתוף הרייכסטאג, ואף לחוקק חוקים המנוגדים לחוקה. חוק זה שינה את החוקה ועל כן היה צורך ברוב מיוחס (שני שליש מחברי הרייכסטאג). הרוב שהושג היה מדהים: 441 צירים תמכו בחוק, 81 התנגדו. החוק ביטל באופן מעשי את עיקרון הפרדת הרשויות והפך את הרייכסטאג לחסר חשיבות, כיוון שהוא אינו גוף מחוקק.

חוקי נירנברג (1935): ב-15 בספטמבר 1935 אישרו הנאצים פה אחד את חוקי נירנברג בוועידה המונית של מפלגתם. בחוקים אלה נכללים:

חוק אזרחות הרייך

1. אזרח הרייך יכול להיות רק בעל דם גרמני או בעל דם קרוב לו, המוכיח על-ידי התנהגותו שהוא נכון וראוי לשרת בנאמנות את העם הגרמני והרייך.

2. אזרח הרייך הוא בלבד בעל זכויות פוליטיות מלאות.

החוק להגנת הדם הגרמני והכבוד הגרמני

1. נישואים בין יהודים ובין נתיני המדינה בעלי דם גרמני או בעלי דם קרוב לו – אסורים. האיסור חל גם על נישואים בחו"ל.

2. יחסים מחוץ לנישואים בין יהודים לבין נתיני המדינה, בעלי דם גרמני או בעלי דם קרוב לו – אסורים.

3. אסור ליהודים להעסיק במשק ביתם נתינות המדינה בעלות דם גרמני או בעלות דם קרוב לו, שהן מתחת לגיל 45.

4. אסור ליהודים להניף את דגל הרייך והמדינה.

תקנה ראשונה לחוק אזרחות הרייך מיום 14 בנובמבר 1935

1. יהודי אינו יכול להיות אזרח הרייך.

2. יהודי הינו מי שמוצאו לפחות משלושה סבים, שהם יהודים גמורים לפי גזעם.

3. כיהודי נחשב גם בן תערובת, נתין המדינה שמוצאו משני סבים יהודים גמורים, אם הוא נשוי ליהודי/ה או משתייך לקהילה יהודית.

הסבר כיצד פגע אחד הצעדים ביהודי גרמניה: חוקי נירנברג נטלו מהיהודים את זכויות האזרח שהיו להם והורידו אותם לדרגה של נתינים נטולי זכויות פוליטיות (הם ביטלו את השוויון האזרחי שהאמנציפציה העניקה ליהודי גרמניה). חוקי נירנברג לא רק הפכו את הגזענות הנאצית לחוק כללי של המדינה, אלא גם היוו במרוצת השנים בסיס לתקנות אנטי-יהודיות רבות.

אפשרויות נוספות: תהליך ההאחדה, ליל הסכינים הארוכות, יום החרם, חוק הפקידות ועוד.

3א. שניים מיעדי ממדיניות החוץ של גרמניה הנאצית בשנים 1939-1933:

ביטול חוזה ורסאי: היטלר שאף לבטל את החוזה שנכפה על גרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה. (סעיפי החוזה כללו: גרמניה היא האשמה בפרוץ מלחמת העולם הראשונה, גרמניה איבדה שטחים רבים לשכנותיה ("הפרוזדור הפולני" ואלזס ולורן לצרפת), צבא גרמניה הוגבל במספר חייליו, נאסר על גרמניה לייצר נשק ולהחזיק בכלי נשק גדולים כמו צוללות, מטוסים וכו', נאסר על גרמניה להתאחד עם אוסטריה השכנה, כדי שלא תתחזק). היטלר הבטיח מטרה זו במצע המפלגה הנאצית.

שילוב גרמניה בהסכמים ובבריתות: שילובה של גרמניה עם מדינות שונות כדי להשפיע על המהלכים הבינלאומיים וכדי למנוע את בידודה של גרמניה. לחלק מהבריתות הללו הייתה תכלית נוספת והיא "להרדים" אותן מדינות, כדי שלא תהיינה מוכנות למתקפת פתע גרמנית בהמשך (פולין, בריה"מ).

איחוד כל הגרמנים תחת רייך אחד: היטלר שאף לאחד את כל הגרמנים היושבים באירופה, ולשם כך היה בכוונתו לספח שטחים שבהם יושבים גרמנים מחוץ לגרמניה בכדי להקים באמצעותם מדינה גרמנית אחת גדולה (אוסטריה, חבל הסודטים).

"מרחב המחייה" התפשטות מזרחה: הנאצים שאפו להתפשט מזרחה. יסוד מרכזי בתפיסת העולם הנאצית הוא עקרון "מרחב המחיה". הגזע העליון מבטא את כוחו בהשתלטות על שטחי גזעים נחותים יותר וניצולם לצרכי אוכלוסייתו הגדלה. במרכז שאיפתו ל"מרחב מחיה" הציב היטלר את שטחי המזרח- פולין ורוסיה.

3ב. הסבר כיצד התוקפנות הגרמנית באה לידי ביטוי בשניים מהצעדים:

סיפוח אוסטריה- האנשלוס (1938)

עם עלית הנאצים לשלטון ב-1933 בגרמניה, המנהיגים הנאצים לא פסקו לדבר על איחוד גרמני-אוסטרי. וזאת למרות שהיטלר חתם ב-1933 על הסכם עם אוסטריה בו הוא מתחייב לא להתערב בענייניה הפנימיים וביולי 1936 חתם הקאנצלר האוסטרי שושניג על הסכם עם היטלר ובו התחייב לנקוט מדיניות ידידותית כלפי גרמניה, ואילו היטלר התחייב לכבד את עצמאות אוסטריה.

עם זאת, עם התחזקותה של גרמניה הנאצית העז היטלר יותר ובפברואר הזמין היטלר את שושניג לגרמניה ואילץ אותו לצרף לממשלתו את מנהיג המפלגה הנאצית האוסטרית כשר לביטחון הציבור. היטלר איים על שושניג שאם יסרב, יפלוש הצבא הגרמני לאוסטריה. שושניג ניסה להרוויח זמן ע"י הכנת משאל עם בזק, שנועד להיערך ב-13/3/1938 סביב שאלת עצמאות אוסטריה. היטלר התנגד לעריכת משאל העם והורה למנות את המנהיג הנאצי האוסטרי כקאנצלר. משלב זה המאורעות התרחשו כדלקמן:

1. היטלר איים בהתערבות צבאית אם שושניג לא יבטל את משאל העם.

2. שושניג החליט לבטל את משאל העם לנוכח חומרת המצב, היטלר דרש את פיטורי שושניג ומינוי המנהיג הנאצי כקאנצלר. שושניג נאלץ להסכים.

3. ב-10/3 התפטר שושניג ע"מ למנוע שפיכות דמים. המנהיג הנאצי זייס-אינקווארט, התמנה כקאנצלר.

4. הקאנצלר החדש הזמין את כוחות גרמניה להיכנס לאוסטריה, ב-13/3 נכנסו צבאות גרמניה לאוסטריה והוכרז על סיפוחה הרשמי של אוסטריה לגרמניה.

סיכום והסבר ביטוי התוקפנות: היטלר השתמש בסיפוח אוסטריה בשיטות תוקפניות כמו לחצים ואיומים להשתמש באלימות ובנשק, שימוש בתומכים בתוך המדינה המותקפת, במקרה זה בנאצים האוסטרים וכן, שימוש בשקרים, הבטחות שווא ועלילות.

פרשת חבל הסודטים

במערב צ'כוסלובקיה, באזור הגבול עם גרמניה ישבו בחבל הסודטים כ-3 מליון גרמנים אתניים. עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, התחזקה מפלגה זו גם בצ'כוסלובקיה ובכך שאף לערער גם אותה, בעזרת המיעוט הגרמני.

לאחר השלמת האנשלוס, נשמעו כבר בחודש מאי 1938 שמועות על פלישה גרמנית קרובה, ובצ'כוסלובקיה הוכרז גיוס. בריטניה וצרפת חששו מהתפרצות מלחמה, והחל שלב נוסף במדיניות הפיוס. צ'מברלין, ראש ממשלת בריטניה, שלח נציג מטעמו לצ'כוסלובקיה ע"מ לתווך בין הגרמנים לצ'כים. נציג זה הצליח לשכנע את נשיא צ'כוסלובקיה להעניק ויתורים השקולים לאוטונומיה, אך כעת דרשו הנאצים הסודטים יותר. היטלר הציב אולטימטום לפיו צבאו יפרוץ לתוך צ'כוסלובקיה ויביא לחיסולה הסופי עד ה-1 באוקטובר 1938.

ממשלות צרפת ובריטניה היו להוטות למנוע מלחמה בכל מחיר, וניסו להתמקח עם היטלר במו"מ ארוך ומפותל שכמעט "התפוצץ". ברגע האחרון כמעט הציע מוסוליני לערוך ועידה בהשתתפות ראשי הממשלה של ארבע המעצמות.

הועידה התכנסה במינכן ב-29/9/38 בהשתתפות בריטניה, צרפת, גרמניה ואיטליה. (נציגי בריה"מ וצ'כוסלובקיה לא הוזמנו).

תוך מספר שעות הגיעו הארבעה להסכם לפיו יועבר חבל הסודטים לגרמניה. הוסכם כי הצבא הגרמני ייכנס לחבל הסודטים ב-1/10 וישלים את הכיבוש עד ה-10/10. כמו כן, 4 המעצמות הסכימו לשמש כוועדה בינ"ל שתפקח על העברת השטחים וכן לערוב לגבולות החדשים של צ'כוסלובקיה.

סיכום והסבר ביטוי התוקפנות: היטלר שכלל במשבר חבל הסודטים אותן שיטות שהביאו להישגי האנשלוס. הוא שוב נקט באמצעים תוקפניים כמו לחצים ואיומים לצאת למלחמה אם לא ייענו דרישותיו, תוך ניצול חוסר הרצון ש בריטניה וצרפת להגן על צ'כוסלובקיה. בנוסף נעזר היטלר ב,גיס החמישי", כלומר בגרמנים האתניים שישבו בחבל הסודטים וכן, בתכסיסי הונאה והטעיה וביניהם ההתחייבות שחבל הסודטים היא דרישתו האחרונה למען השלום.

תגובת מעצמות המערב למשבר חבל הסודטים: שיא מדיניות הפייסנות תוך כניעה מוחלטת למדי של בריטניה וצרפת לכל הדרישות של היטלר לגבי חבל הסודטים והקרבתה של בעלת ברית יציבה וחזקה (יחסית) כמו צ'כוסלובקיה למען "השלום".

פרק ראשון

4א. שניים מדפוסי ההתייחסות של האוכלוסייה המקומית אל היהודים בזמן הכיבוש הנאצי כפי שהם באים לידי ביטוי בקטע:

דפוס ראשון: משתפי הפעולה: תושבי ארצות הכיבוש ששיתפו פעולה באופן פעיל עם הרוצחים ואפילו ביצעו את הרצח הלכה למעשה. היו כאלה שעשו זאת בהתלהבות, והיו כאלה שעשו זאת מתוקף הנסיבות שסחפו אותם. כמו כן היו מיליוני משתפי פעולה פסיביים שהרוויחו רווחים שונים מרצח היהודים.

דפוס זה בא לידי ביטוי בקטע בכך שהאיש מהפולקסדויטשה רצה למשטרה כדי להסגיר את תרזה והנריק וזאת אפשר להניח מטעמים אידיאולוגיים שכן האישה היא ארית והיא חושדת שמסתירים יהודי. אין התייחסות לתמורה חומרית שהיא קיבלה בעבור ההסגרה.

דפוס שני: מצילי היהודים

יחידים ומשפחות שסיכנו את עצמם ופעלו ממניעים הומאניים כדי להציל יהודים שהיו בסכנת חיים בשעה שהעולם עמד מנגד. דפוס זה בא לידי ביטוי בקטע שפעולה של תרזה שהסתירה את הנריק, לאור היכרותה ארוכת השנים עם הנריק. בפעולה זו, סיכנה תרזה את חייה שהרי היא נעצרה ואף נשלחה למחנה ריכוז ורק בגלל קשרים, לא הוצאה, ככל הנראה להורג.

4ב. פעולות של אחד מחסידי אומות העולם להצלת יהודים:

ראול ולנברג (1947-1912) – דיפלומט שוודי בהונגריה, בן למשפחה עשירה ביותר, שהפך את הצלת היהודים למפעל חיים. ולנברג סייע בדרכים רבות להצלת יהודים רבים. בין היתר לחץ על ממשלת הונגריה להעסיק 300 יהודים במחלקתו, כמו כן הסתיר יהודים בבתים שרכש. ולנברג דאג להנפקת דרכונים שוודים. בצעדת המוות של יהודי בודפשט לאוסטריה בסוף 1944 ליווה במשאיות את הצועדים וחילק להם מזון וביגוד, כך הצליח ולנברג להציל כ-500 יהודים שאותם החזיר לבודפשט כשהוא מצליח להוריד מאות יהודים מקרונות המוות. כמו כן הקים בתי תמחוי ובתי חולים. לאחר המלחמה, נאסר ככל הנראה על ידי הסובייטים והוצא להורג.

מדוע זכה לתואר חסיד אומות עולם: לאור פעילות רחבת היקף זו, החליט מוסד יד ושם ב-1966 להעניק לוולנברג אות זה, כאדם לא יהודי שהקריב את חייו כדי להציל המוני יהודים ללא שום תמורה חומרית בעבור פעולתו.

5א. מדוע עם הפלישה לברית המועצות החל הרצח ההמוני של היהודים:

הסבר אידיאולוגי: היהודים נחשבו ליוצרי הקומוניזם והבולשביזם (כינוי לקומוניזם במתכונת הסובייטית). כזכור, האידיאולוגיה הנאצית ראתה בקומוניזם אויב אידיאולוגי שיש למגר, ולפיכך חיסול הקומוניזם בברית המועצות מהווה תנאי להגשמת עקרון מרחב המחייה וייסוד "הסדר החדש" והוא כרוך גם בחיסול יוצריו, היהודים.

"פקודת הקומיסרים" שהוציא הפיקוד העליון של הצבא הגרמני (6/6/1941) מעניק "אור ירוק" לחסל את הקומיסרים הפוליטיים (כלומר אנשי המפלגה הקומוניסטית) בברית המועצות וכן לחסל גם מי שרק חשודים כמתנגדים, כמחבלים או כמסיתים.

כלומר, אם היהודים מזוהים ע"י האידיאולוגיה הנאצית כקומוניסטים וקיימת הוראה ברורה לחסל קומיסרים, ניתן להבין לאיזו מסקנה הגיעו המפקדים בשטח.

הסבר נסיבתי (1): המרחק הגיאוגרפי של "המזרח" מהמולדת הגרמנית ומהמערב ויחס הבוז לעמים הסלאבים (רוסים, למשל) אשר בשטחם החל הרצח השיטתי של היהודים, חיזקו את התחושה שאין עוד צורך להתחשב בשיקולים של דעת קהל מקומית או להיכנע לעכבות מוסרות כלשהן. לכך ניתן להוסיף שהלחימה הקשה בתחילת המלחמה עוררה דחפים אלימים ודרבנה חלק מהחיילים להשתתף ברצח ההמוני.

הסבר נסיבתי (2): נוצר צורך לטפל במספר רב של יהודים בעקבות הכיבושים החדשים והעתידיים. הגרמנים אמדו את מספר היהודים בבריה"מ בכ-5 מיליון. צורך זה יכול גם הוא להסביר מדוע הגרמנים חיפשו אחר פתרונות קיצוניים במקום הפתרונות המקובלים עד אותו שלב במלחמה.

הסבר פונקציונאלי: עצם קיומן של יחידות שטופות אידיאולוגיה בנוסח האיינזצגרופן הייתה עשויה לזרז יוזמה או ביצוע של פעולות הרצח בשטח.

5ב. מטרות כינוס ועידת ואנזה:

1. היידריך ביקש להבהיר באופן רשמי לנציגי הממשלה ולרשויות המנהל באזורי הכיבוש, שמבצע רצח המוני כבר מתנהל כחצי שנה ועתיד להתרחב ולכלול את כל יהודי אירופה, וכן, להבהיר, שפעולה זו היא על דעת הפיהרר ושהאחריות לתכנון ולביצוע היא בידי ראשי האס.אס.

2. היידריך ביקש להדגיש שמימוש "הפתרון הסופי" הוא מבצע כולל ומקיף של הרייך כולו, ללא יוצא מהכלל וכל הרשויות מחויבות להשתתף בו ולתרום את חלקן.

3. היידריך ביקש ליצור תיאום בין המשרדים והרשויות השונות ברייך ולהבהיר שבמקרה של חילוקי דעות או אי הבנות, האס.אס הוא הארגון המוסמך לפסוק בכל נושא ויתר הרשויות כפופות להחלטותיו בעניין זה.

הנושאים שהועלו בועידה:

1. סקירת מדיניות הנאצים כלפי היהודים עד 1941: דחיקת היהודים מתחומי החיים השונים של העם הגרמני, ואחר כך, דחיקת היהודים ממרחב המחייה של העם הגרמני. הסקירה שמה דגש על מדיניות ההגירה בזמן המלחמה והקשיים הארגוניים (הלוגיסטיים) ביישום מדיניות זו.

2. תיאור הנסיבות והתנאים החדשים שנוצרו במזרח אירופה דבר המאפשר יישום של פתרון חדש. ע"פ פתרון זה לשאלה היהודית יש לשלוח את היהודים מזרחה, לנצל את כוח העבודה שלהם מתוך הנחה שרובם "יאבד ללא ספק בתהליך ההתמעטות הטבעית" ולאלה שיישרדו (החזקים בעלי כושר ההתנגדות הגבוה ביותר) יש לתת "טיפול מתאים".

3. הצגת טבלה שכללה נתונים על מספר היהודים בארצות השונות שנכללו ב"פתרון הסופי". סה"כ 11 מיליון יהודים מכל ארצות אירופה: גם ארצות תחת כיבוש או השפעה גרמנית וגם ארצות שלא – שכללו גם אויבות במלחמה שלא נכבשו כמו בריטניה וגם ארצות ניטראליות כמו אירלנד או שוויץ.

4. הוזכרו כמה בעיות נוספות כמו שאלת נישואי תערובת ובני תערובת, הקמת גטו לזקנים, קביעת סדר עדיפויות מבחינת ביצוע הפתרון והעלאת בקשה להתחיל בביצוע הפתרון הסופי באזור "גנרל גוברנמן" בפולין.

6א. שלושה מהנושאים שבהם היו למארגני המרד בגטאות התלבטויות/קשיים והסבר כיצד פעלו בשניים מהנושאים:

קושי להשיג נשק, מחסור בנשק, מחסור בתחמושת – גם אם הושג נשק. ליהודים היה במיוחד להשיג נשק ממקורות חוץ. לפיכך, היהודים נאלצו לפנות למקורות הפסקה אחרים: לרכוש נשק מסוגים שונים במחירי השוק השחור, מאיכרים, מסוחרי נשק לא חוקיים ומעריקים, או לייצר כלי נשק מאולתרים בבתי מלאכה מחתרתיים בגטו.

היעדר תמיכה של עורף ציבורי מחוץ לגטו: האוכלוסייה המקומית ובעיקר המחתרות הפולניות לא תמיד שיתפו פעולה עם הרעיונות המרדניים של המחתרות היהודיות. לעתים קרובות, לא הייתה תמיכה בתוך הגטו למרד, דבר שהוביל גם לעימותים עם היודנראטים. לפיכך, היו פעולות של חברי המחתרת בעניין הפצת הרעיון ע"י עיתונים מחרתיים או פרסום כרוזים.

חשש מהלשנות. ככל שהתארגנות גדולה יותר, כך גובר החשש מהלשנות והדלפות לגרמנים. לפיכך, נעשו מדי פעם פעולות של חברי המחתרות שנועדו לפגוע במשתפי פעולה יהודים ובבוגדים וזאת על מנת ליצור הרתעה.

קשיים נוספים:

קושי בקביעת העיתוי למרד כשטעות בקביעה עלולה להביא לחיסול הגטו, שכן המורדים ראו ב"אקציה האחרונה" את העיתוי הנכון למרוד, שכן השמועות על התקדמות הצבא האדום המתקדם, עוררו ציפיות שינצלו לפני חיסול הגטו.

האם יש להילחם בתוך הגטו או לצאת ליער. הסיכויים לשרוד במסגרת לוחמת הפרטיזנים, תוך הסתתרות ביערות, עשויים להיות גבוהים יותר מאשר המתנה בגטו. תפיסה זו גם מייחסת ערך לחיי היהודי על פני הרצון להרוג את הגרמני בגטו. בלחימה במסגרת הפרטיזנים יש אפשרות להילחם בגרמנים לטווח ארוך יותר ואפשרה להטריד אותם לאורך זמן להסב להם אבדות.

6ב. הסבר למניעי ההצטרפות לצבאות השונים

1. המניע העיקרי להצטרפות היה מניע מחייב. כלומר, מילוי חובה אזרחית, להתגייס כאזרחים לצבאם מולדתם בזמן מלחמה.

2. חלקם של חיילים אלה ביקש להדגיש את הבעיה היהודית שממנה ניסו ממשלות רבות להתעלם. לגורל היהודים היה מקום משני בלבד בהסברת מניעי המלחמה והצידוק האידיאולוגי שלה. בעלות הברית נרתעו מלהשתמש בנושא היהודי במערכת ההסברה שלהן. הן חששו שהדגשת הבעיה היהודית תצדיק את הטיעון הגרמני, כי היציאה למלחמה למען היהודים נעשתה לפי תכתיב יהודי.

3. חלק מהלוחמים היהודים שלחמו בצבאות בעלות הברית, רצו לעזור ליהודי אירופה תחת השלטון הנאצי בזמן השואה, כדי לא להשאירם לבד לגורלם.

פרק שלישי

7א. הצגת ההחלטה שהתקבלה באו"ם ע"פ המפה:

המנדט הבריטי יגיע לסיומו. ממשלת בריטניה נדרשה לסיים את שהותה בארץ-ישראל ולפנות את כוחותיה לא יאוחר מ-1 באוגוסט 1948. (הבריטים הודיעו שיקדימו לעזוב ויפנו את כוחותיהם עד ל-15 במאי 1948). עניין זה בא לידי ביטוי במפה בכך שאזור המנדט חולק עתה לשלוש ישויות: מדינה יהודית, מדינה ערבית ואזור בינ"ל – כלומר סיום השליטה הבריטית.

ירושלים תוכרז כאזור בין לאומי ותנוהל ע"י האו"ם. במפה מסומנת ירושלים כאזור בינ"ל.

בהתאם להחלטת החלוקה תשתרע המדינה היהודית (55% משטח א"י) על שטח הגליל המזרחי, רצועת החוף מחיפה בצפון עד באר-טוביה בדרום ובאזור הנגב, למעֵט רצועת עזה. בשאר שטחה של א"י המערבית תקום המדינה הערבית (45% משטח א"י). המפה כמובן משקפת חלוקה זו.

7ב. השינויים שחלו במפה 2 לעומת מפה 1:

המדינה היהודית הרחיבה את השטח שלה מ-55% ל-78% משטחה של א"י המנדטורית. המפה מבטאת כמובן גידול זה כמו בהשתלטות על שטחי הגליל המערבי, אזור מישור החוף הדרומי עד עזה, הפרוזדור לירושלים ועוד.

ירושלים אינה בינלאומית. במפה 1 ירושלים מופיעה כאזור בינלאומי ואילו במפה 2 ירושלים מוצגת על הגבול בין ישראל לאזור כיבוש ירדני. כלומר, יש ביטוי לחלוקת השליטה על ירושלים בין ישראל לירדן.

אין מדינה ערבית – שטחי המדינה הערבית חולקו בין ישראל, ירדן ומצרים.

הסבר מה הביא לשינויים אלה: הישגי צה"ל במלחמת העצמאות וכמובן, הסדרי שביתת הנשק שקבעו את גבולות הפסקת האש בין ישראל לירדן ולמצרים.

8א.

מאבק צמוד:

התומכים: ההסתדרות הציונית, הנהגת היישוב היהודי ו"ההגנה".

הגדרה: על פי גישה זו, המאבק בבריטים צריך להיות צמוד למדיניות הציונית, כפי שהוחלט עליה בהנהגת היישוב והתנועה הציונית, מבחינת היעדים ומבחינת העיתוי. גישה זו טענה, שההתמקדות במאבק צריכה להתרכז בלחימה בכל הקשור להמשך ההתיישבות היהודית בא"י ובהעפלה, באותם יעדים שהבריטים, על פי מדיניות "הספר הלבן" מגבילים את היישוב וכן להימנע מהסלמת המאבק עם הבריטים ומפגיעה באופי המוסרי של המאבק.

גישה זו שילבה בין דרך המאבק הצבאי להתיישבות ולהעפלה לבין דרך המאבק המדיני בזירה הבינלאומית.

מאבק הרצוף:

התומכים: "אקטיביסטים": התנועה הרוויזיוניסטית, האצ"ל והלח"י.

הגדרה: גישה זו טענה, שיש להילחם בבריטים מאבק רצוף, מאבק מזוין כולל, לא מוגבל בזמן ובתחומי פעילות. יש לפגוע במוסדות ממשל, כלכלה וצבא בריטים, במתקנים בריטים, באנשי צבא, פקידים ואזרחים בריטים. ע"פ תפיסה זו אין כל סיכוי להידברות עם בריטניה ורק מאבק בכל התחומים, בלי הפסקה, יביא לסיום השלטון הבריטי. מאבק רצוף יחייב את הבריטים לתגבר את הכוחות בארץ, וזה יכביד על התקציב של בריטניה, יגרור ביקורת של דעת

8ב. פעולות שבוצעו נגד הבריטים בשנים 1947-1945

במסגרת המאבק הצמוד - תכנית 11 הנקודות: הנגב, היה אמור להיות חלק מהשטח המיועד למדינה הערבית, לפי תכנית מוריסון-גריידי (1) בה תמכו הבריטים. לכן, הפך ליעד מועדף להתיישבות, למרות הקשיים הכרוכים ביישוב המדבר. במוצאי יום הכיפורים (אוקטובר 1946), במבצע רב היקף, עלו לקרקע 11 נקודות יישוב חדשות (חצרים, בית אשל, אורים, בארי, כפר דרום ועוד). הצלחת הפעולה באה לידי ביטוי כעבור פחות שנה, כאשר ועדת אונסקו"פ כללה את אזור הנגב, בניגוד לתכנית מוריסון-גריידי - בתחום שטחה של המדינה היהודית.     

תחום ההתיישבות, במסגרת "המאבק הצמוד", פעל להקמת יישובים במקומות שלא הותרו על ידי שלטונות המנדט ובכך הייתה לא רק משמעות פוליטית של מאבק במדיניות הבריטים, אלא גם משמעות אסטרטגית. כלומר, היישוב היהודי שאף לעצב את גבולות המדינה העתידית על ידי הקמת יישובים באזורים מבודדים כמו הנגב.

אפשרויות נוספות" פרשת לה ספציה, פרשת האניית המעפילים אקסודוס ועוד.

במסגרת המאבק הרצוף: תליית הסמלים הבריטים: בינואר לאחר שהבריטים ביצעו גזרי דין מוות לאנשי אצ"ל ולח"י כענישה על פעולות שעשו נגד הבריטים, הגיב האצ"ל באופן מעורר מחלוקת. האצ"ל מימש את איומו ותלה את שני הסמלים הבריטים, שנחטפו כקלפי מיקוח שנועדו למנוע את ביצוע גזר הדין של אנשיהם.

הנהגת היישוב עלתה בעקבות זאת ביקורת קשה נגד האצ"ל. הטענות היו כי הטרור פוגע בחיים הדמוקרטיים של היישוב, כי ארגונים אלה אינם כפופים למרוּת המוסדות הלאומיים וכי הם פוגעים במאמץ המדיני. בכך ניתן לראות שהאצ"ל בפעולתו אינו כפוף למרות הנהגת היישוב והוא פועל פעולות טרור קשות נגד הבריטים מבלי להתמקד על עניין מוסרי מוסכם כמו הפעלה או התיישבות.

9א. גורמים שסייעו לתהליך הדה-קולוניזציה:

גורם אידיאולוגי: התפתחות רעיון הלאומיות בקרב עמי אפריקה ואסיה – העמים שחיו תחת השלטון הקולוניאלי נחשפו לתרבות ולרעיונות האירופאים ובהשפעתם החלו לפתח רגשות לאומיים. משכילים, בני המושבות, שרכשו השכלה גבוהה באוניברסיטאות של המדינות הקולוניאליות, הובילו את העמקת התודעה הלאומית, את החדרת רגשות הניצול והקיפוח שנוהגים כלפיהם האירופאים ואת התביעה לעצמאות.

2. גורם כלכלי: המשבר הכלכלי לאחר מלחמת העולם השנייה – קשייהן הכלכליים של מדינות אירופה הקולוניאליות לאחר מלחמת העולם השנייה והצורך שלהן לשקם את מדינותיהן לאחר המלחמה, היקשו עליהן כלכלית, להמשיך ולשלוט בקולוניות, להחזיק בהן אנשי צבא ומנהל ולדאוג לפיתוח הקולוניות. יתרה מכך, ארה"ב דרשה מדינות אירופה, כתנאי לסיוע כלכלי שלה לשיקומן, שיוותרו על שליטתן בקולוניות.

3. גורם פוליטי: שינוי יחסי הכוחות בעולם והשפעת "המלחמה הקרה" – מעצמות אירופה ובעיקר שתי המעצמות הקולוניאליות המרכזיות – בריטניה וצרפת, איבדו מאוד מעוצמתן בעקבות מלחמת העולם השנייה.

בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה קמו שתי מעצמות חדשות – ארה"ב ובריה"מ. שתי מעצמות העל – ארה"ב ובריה"מ- התנגדו לקולוניאליזם, תמכו בדה קולוניזציה ועודדו את עמי אפריקה ואסיה במאבקן לעצמאות. תמיכתן של המעצמות בתהליך הדה קולוניזציה נבעה ממניעים אידיאולוגים וממניעים פוליטיים. אבל היו אלה מניעים אידיאולוגיים מנוגדים ומניעים פוליטיים מנוגדים, שהושפעו מהמאבק הבינגושי ומהיריבות והתחרות ביניהן על אזורי השפעה בעולם, כפי שהיה בימי ה"המלחמה הקרה".

9ב. השפעת תהליך הדה-קולוניזציה על גורל יהודי צפון אפריקה ואסיה:

א. זיהוי היהודים כבעלי ברית של השלטון הקולוניאלי - היהודים קשרו את גורלם עם השלטונות הקולוניאליים במדינות בהן הם חיו. השלטון הקולוניאלי העניק להם זכויות, ביטחון, תעסוקה ואפשרויות קידום. הם אימצו את התרבות האירופאית ואת המודרניזציה, שהביא עימו השלטון הקולוניאלי. ככל שהיהודים התקרבו יותר לשלטון הקולוניאלי הזר, כך הם התרחקו מהאוכלוסייה המוסלמית המקומית. לכן במאבק כנגד השלטונות הקולוניאליים,זוהו היהודים כמשתפי פעולה עם השלטון הקולוניאליסטי השנוא, דבר שהחריף את היחס השלילי כלפיהם.

ב. התגברות הרגשות הלאומיים – תהליך הדה קולוניזציה והמאבק לעצמאות מדינית לווה בהתגברות הרגשות הלאומיים, שהדגישו את המשותף לבני הלאום ודחו את היהודים בארצות האסלאם כבעלי לאום זר, שאין לו מהמשותף ללאום החדש המתגבש. היהודים החלו להיתפס כזרים וכמיותרים.

ג. ההזדהות עם התרבות האירופאית והקושי לאמץ את התרבות הערבית - היהודים התקשו להיטמע בזהות הלאומית הערבית שקמה במדינות החדשות. מבחינתם, תהליך הערביזציה היווה נסיגה תרבותית מהמסלול האירופאי-מודרני אותו אימצו ולפיו חיו ולכן לא רצו לחיות במדינות הערביות החדשות שקמו.

דוגמה ממדינה אחת – עיראק: בעיראק התגוררו כ-125,000 יהודים. יהודי עיראק היו ברובם עירוניים, בעלי מעמד מבוסס, שנהנו תחת שלטון המנדט הבריטי משוויון זכויות זהה לזה של המוסלמים. בשנות ה-30', לאחר קבלת עצמאות עיראק, הורע מצבם של היהודים וזאת בעקבות התעמולה והסתה האנטישמית של גרמניה הנאצית בעיראק וההסתה האנטי-ציונית בעקבות הסכסוך היהודי-ערבי בא"י. ההשפעה הגרמנית גברה בד בבד עם שקיעת ההשפעה הבריטית באותה תקופה, והגרמנים אכן פעלו להדגיש בתעמולה האנטי הבריטית את היהודים כמי שנהנו תחת המנדט הבריטים מה שסייע לקבע את הדפוס של זיהוי היהודים כבעלי הברית של השלטון הקולוניאלי.

פרק ראשון

10א. מה הופר בהסדר ע"פ הקטע:

· פירוז חצי האי סיני. בקטע מצוין שחצי האי סיני הוא אזור חיץ מפורז בין ישראל ומצרים. באביב 1967, הזיז נאצר כוחות מצריים לתוך סיני ובכך הפר סעיף זה בהסדר.

· נוכחות כוחות האו"ם. בקטע מצוין שההסדר מחייב נוכחות כוחות או"ם באזור החיץ. עניין זה הופר כאשר נאצר הורה על גירוש פקחי האום מסיני.

· אפשר לכלול גם את המחויבות המעורפלת של אייזנהאואר לחופש שיט במצרי אילת. עניין זה הופר עם סגירת מצרי טיראן בהוראת נאצר.

גורם נוסף להתפרצות המלחמה:

"סגירת חשבון" עם ישראל - נשיא מצרים, גמאל עבד אל נאצר, חזר וטען שעליו לגמול לישראל על תבוסת מצרים ומדינות ערב במלחמת העצמאות ועל התבוסה המצרית במלחמת סיני ב 1956. ברור היה שיהיה 'סיבוב' נוסף. השאלה הייתה – מתי? בינתיים, מצרים הצטיידה בנשק סובייטי, כדי להתכונן ל'סיבוב' הנוסף.

אפשרויות נוספות: להתייחס להתלקחות בחזית הצפונית עם סוריה והשפעת חזית זאת על התנהגותה של מצרים.

10ב. השפעות מלחמת ששת הימים:

1. בתחום הכלכלי: בעקבות המלחמה עברה כלכלת ישראל ממיתון לשגשוג כלכלי. גרמו לכך, פעילות הממשלה בשיקום ובביצור השטחים שנכבשו, פתיחת שווקי הגדה המערבית ועזה לכלכלה הישראלית והצטרפות כוח עבודה גדול וזול של פלסטינים לשוק העבודה הישראלי. השליטה בסיני העניקה לישראל גז טבעי ונפט והשליטה על רמת הגולן הבטיחה את מקורות המים ועודדה את החקלאות בצפון.

2. בתחום החברתי (והפוליטי) – מלחמת ששת הימים יצרה מחלוקת עקרונית בחברה הישראלית בין שתי תפיסות מנוגדות, מחלוקת המפלגת את החברה והפוליטיקה הישראלית עד היום למחנות ימין ושמאל. תפיסה אחת ראתה בהישגים הטריטוריאליים של המלחמה "שטחים משוחררים" – שטחי ארץ ישראל השלמה אשר מתוקף זכות היסטורית אין לוותר על אף שעל מאדמת ארץ ישראל. התומכים בגישה זו אף טענו כי שיקולים ביטחוניים מחייבים את המשך השליטה בשטחים אלה, שכן הם מעניקים לישראל עומק אסטרטגי ובכך מסייעים להגנתה. התומכים בגישה זו אף הציעו להקים נקודות התיישבות ישראליות בשטחים אלה. התפיסה האחרת, זו של השמאל, ראתה בהישגים הטריטוריאליים "שטחים כבושים" וטענה שמדינת ישראל תתקשה לשלוט באוכלוסייה ערבית כל כך גדולה לאורך זמן ושליטה על עם אחר מעלה חשש שישראל תאבד את ערכיה התרבותיים והלאומיים. המצדדים בתפיסה זו טענו כי מעמדת הכוח שהושגה במלחמת ששת הימים יש לחתור להסכם שלום עם מדינות ערב ולהגיע להסדר עם הפלסטינים.

3. בתחום היחסים הבינלאומיים – במישור הבינלאומי חל שינוי במעמדה של ישראל בעקבות ניצחונה המזהיר. אם לפני המלחמה הייתה ישראל מדינה קטנה ושולית במזרח התיכון, הרי שאחרי הניצחון היא נתפסה כמעצמת על אזורית. ארה"ב החלה לראות בישראל נכס אסטרטגי במזרח התיכון, אימצה אותה כבעלת ברית והחלה להזרים לישראל סיוע כלכלי וצבאי רב ערך. לעומת זאת, מדינות "הגוש המזרחי" ובראשן בריה"מ ניתקו את הקשרים עם ישראל וגינו אותה בשל תוקפנותה. בזירה הפוליטית הבינלאומית לא הופעל על ישראל לחץ לנסיגה מיידית שטחים שכבשה כמו לאחר מלחמת סיני. בנובמבר 1967 גיבשה מועצת הביטחון של האו"ם את החלטה 242 הקובעת את העקרונות לפתרון הסכסוך בין ישראל לשכנותיה, תוך ניסיון לאזן בין דרישות שני הצדדים. עפ"י החלטה 242 תמורת נסיגה ישראלית ייפסק מצב הלחימה, תוכר עצמאותן המדינית של כל מדינות האזור (כולל ישראל!) ויושכן שלום צודק ובר-קיימא באזור. הניסיונות למשא ומתן על בסיס החלטת האו"ם נכשלו.

11א. כור ההיתוך: לארץ הגיעו עולים מארצות שונות בעלי תרבות שונה, שפה שונה מחברות שונות היה צורך לגבש חברה מגוונת זו במסגרת לאומית ותרבותית אחידה. על מנת להתמודד עם קושי זה גיבשה המדינה את תפיסת "כור ההיתוך". הדבר נוסח ע"י ראש הממשלה בן-גוריון : " את כל הציבור הרב עלינו להתיך מחדש, לצקת אותו בדפוס של אומה מחודשת, עלינו לעקור את המחיצות הגיאוגרפיות, התרבותיות והלשוניות, המפרידות בין החלקים השונים, להנחיל להם לשון אחת, אזרחות אחת, נאמנות אחת."

על פי תפיסתו של בן-גוריון יש להנחיל לעולים את המורשת של היישוב הוותיק: ציונות, שפה עברית, חלוציות, התיישבות וליצור חברה דמוקרטית, מערבית ומודרנית. המטרה הייתה יצירת דמות ישראלית חדשה של "הצבר" ומטלה זו הופקדה בידי מערכת החינוך הישראלית, תנועות הנוער וצה"ל.

פעולות המבטאות תפיסה זו:

א. "חוק חינוך חובה": נחקק ב1949, לפיו כל גילאי 5-14 זכאים לחינוך חינם. בוגרים בגיל 14-17, שלא למדו בבי"ס יסודיים, חויבו ללמוד בבי"ס לנערים עובדים. בתקופה זו כל זרם חינוכי נאבק על הסכמת ההורים להפניית ילדיהם לבי"ס שלו. המאבק הקשה התנהל על הילדים במחנות העולים.

ב. "חוק חינוך ממלכתי": נחקק ב-1953. ביטל הלכה למעשה את הזרמים בחינוך וריכז אותם ב-2 מגזרים- החינוך הממלכתי והממלכתי דתי. לחרדים הותר להמשיך לקיים מערכת חינוך עצמאית. לצד מערכות אלה פעלו גם מערכת החינוך של הקיבוצים ומערכת השכלת מבוגרים, והצבא ותנועות הנוער המשיכו בפעולותיהם תחת פיקוח המדינה. שינוי זה היה חשוב כי הוא ביטא את עליונות התפיסה הממלכתית על פני חלוקה לקבוצות אוכלוסייה בעלות אינטרסים ייחודיים.

ג. הנחלת הלשון העברית לאוכלוסיית העולים: מרבית הפעולות נעשו בהתנדבות.

11ב. הגורמים לאירועי ואדי סאליב:

את הגורמים לאירועים אלה אפשר לחלק לגורמים ארוכי טווח המתייחסים לתחושות הקיפוח של תושבי שכונת עוני זו ובטווח הקצר, לטריגר התקרית של המשטרה במעצר של אדם שיכור בואדי סאליב. ואדי סאליב הייתה אחת משכונותיה הערביות הנטושות של חיפה. יושבו בה עולים, בעיקר יוצאי צפון אפריקה. תנאי הדיור והתשתיות בשכונה היו ברמה נמוכה, איכות החינוך ירודה, ורבים מהתושבים היו מובטלים. ביולי 1959, בעקבות ירי המשטרה בעת ביצוע מעצר של שיכור באחד מבתי הקפה בשכונה, התפרצה המחאה האלימה.

השפעות על החברה בישראל:

בתחום החברתי- הוגשה הצעת חוק למתן מענקים למשפחות ברוכות ילדים והוגדל תקציב השיכון למפוני המעברות.

בתחום הפוליטי- מנהיגי האירועים בואדי סאליב הקימו ב-1960 רשימה לקראת הבחירות לכנסת, אך לא הצליחו להיכנס לכנסת. כעשר שנים לאחר אירועי ואדי סאליב קמה ב-1971 תנועת "הפנתרים השחורים". חברי תנועה זו מחו אף הם על הקיפוח החברתי והכלכלי של בני עדות המזרח

12א. עיקרי משפט קסטנר:

ישראל קסטנר היה משפטן ועיתונאי יליד רומניה ומראשי התנועה הציונית ברומניה ובהונגריה. במהלך מלחמת העולם השנייה והשואה ניהל משא ומתן עם גרמנים (בהם אדולף אייכמן) על הצלת יהודים תמורת ציוד ואספקה מהמערב ("סחורה תמורת דם"). פעולתו הידועה ביותר כרוכה בפרשת "רכבת ההצלה". על רכבת זו, שיצאה מבודפשט ביוני 1944 ועליה 1685 יהודים. את רובם בחר קסטנר באופן אישי מבין בני משפחתו, עירו (קלוז') ויהודים רבים בעלי ממון והשפעה, שניצלו הודות למו"מ שניהל קסטנר עם הגרמנים.

לאחר המלחמה, עלה לישראל ומילא תפקיד בכיר בשירות המדינה, ואף היה מועמד ברשימת מפא"י לכנסת. ב-1952 פרסם אדם בשם מלכיאל גרינוולד כתב פלסתר (מאמר שטנה) נגד קסטנר בו האשימו בשיתוף פעולה עם הנאצים בהשמדת יהודי הונגריה, בהשתקת הידיעות על השמדתם, בפרסום עדות לטובת קצין האס.אס קורט בכר במשפטי נירנברג ובשותפות עימו בגזל רכוש יהודי הונגריה.

המדינה החליטה לתבוע את גרינוולד על הוצאת דיבה נגד פקיד מדינה בכיר. את גרינוולד ייצג עורך הדין שמואל תמיר, ממפקדי האצ"ל וממייסדי תנועת חירות, וכך הפך המשפט גם לזירה פוליטית, כשתמיר מנצל את המשפט להתנגח בראשי שלטון מפא"י על כך שלא פעלו מספיק לטובת יהודי הונגריה בזמן השואה. בית המשפט המחוזי בראשות השופט בנימין הלוי קבע כי רוב טענותיו של גרינוולד נכונות ואף פסק ש"מכר קסטנר את נפשו לשטן". בית המשפט הרשיע את גרינוולד על סעיף אחד שולי וקנס אותו בסכום סמלי של לירה אחת ובכך זיכה למעשה את גרינוולד.

פרקליטות המדינה החליטה לערער על פסק הדין והמשפט עבר לבית המשפט העליון בהרכב חמישה שופטים. הדיון נפתח ב-1957 ופסק הדין שנמסר שנה מאוחר יותר ביטל את הקביעה של השופט הלוי, בטענה שתפיסתו מתבססת על "ידיעה לאחר המעשה". בכך הכיר בית המשפט העליון בקושי המוסרי לשפוט אירועים בשואה בדיעבד וממקום נוח. בהתאם לכך הפך את פסק הדין והרשיע את גרינוולד בארבעה מתוך חמשת סעיפי האישום. בית המשפט העליון את הדגיש כאמור את הקושי המוסרי לשפוט את קסטנר של 1944 בירושלים של 1955 לאור אירועי השואה ולאור שיקוליו בזמן אמת ב-1944.

מבחינתו של קסטנר היה טיהור שמו מאוחר מדי, שכן הוא נרצח בפתח ביתו במרץ 1957.

כיצד המשפט מבטא את יחס החברה הישראלית לשואה בשנות ה-50: בשנות ה-50, חלקים ניכרים בחברה הישראלית גילו בורות בתולדות השואה וגילו חוסר רגישות ואף ניכור כלפי אותם ניצולים שלא היו לוחמים בגטאות או במסגרות פרטיזניות. כלפי אותם ניצולים הועלו פקפוקים בנוגע לדרך הישרדותם והם נחשדו כמי ששיתפו פעולה כדי לשרוד. חוסר הרגישות בא לידי ביטוי בפסיקת בית המשפט המחוזי שקבע שקסטנר מכר את נשמתו לשטן. עניין זה מבטא אותו חוסר רגישות, את הקושי להבין את מורכבות החיים היהודים תחת הכיבוש הנאצי בימי ביצוע הפתרון הסופי.

12ב. מדוע משפט אייכמן גרם לשינוי ביחס החברה הישראלית לשואה:

משפט אייכמן היה מעין משפט ראווה ציבורי שנועד מראש להנחיל את סיפור שואת העם היהודי לאוכלוסייה בישראל ולעולם. גדעון האוזנר, היועץ המשפטי לממשלה, שימש כתובע הראשי במשפט. לקראת דיוני המשפט אסף מסמכים רבים ובחר למעלה מ-100 עדי תביעה.

העדים נבחרו בעיקר ע"פ שני הקריטריונים הבאים:

ארצות מוצא מגוונות כדי להראות שהשואה הייתה טוטאלית וגלובאלית.

נבחרו עדים בעלי יכולת רטורית שהיו מסוגלים לעלות על דוכן העדים ולמסור באופן רהוט ומעניין את עדותם, שהייתה אמורה לשקף את מה שארע ליהודים בשואה. יש לציין שהעדים לא הכירו את אייכמן באופן אישי. כלומר, המשפט נועד לחשוף את שואת העם היהודי לציבור בארץ ובעולם.

מדינת ישראל השקיעה אפוא מאמצים רבים על מנת שהמשפט ישמש ככלי חינוכי כאשר בן גוריון אמר ש"חשיבות המשפט היא בכך שבבית משפט ישראלי תתגולל כל פרשת השואה, למען ידע ויזכור זאת הנוער בארץ שגדל והתחנך לאחר השואה... וגם למען תדע זאת דעת הקהל בעולם." המשפט נערך בבית העם בירושלים, צולם והושמע ברדיו. אייכמן הורשע וב-31 במאי 1962 הוצא להורג בתלייה.

שניים מהביטויים לשינוי זה:

· המשפט חולל מפנה תודעתי. הוא הפך את המידע על השואה לידיעה וחיבר את השואה לחלק מהזהות הישראלית. כבר ב-1963 החלו לצאת משלחות בני נוער לפולין ביוזמת ניצולי השואה. הניצולים הגדירו מסעות אלה כהפגנת המשכיות של העם היהודי והפגנת הזדהות של הנוער הישראלי עם יהדות אירופה שנרצחה. מסעות אלה נפסקו לאחר מלחמת ששת הימים עם ניתוק היחסים עם הגוש המזרחי (וחודשו עם נפילת גוש זה). בנוסף, במרוצת שנות ה-60, החלו להזמין את הניצולים לטקסים ולכיתות. במסגרת הדיון הציבורי החלו לעלות שאלות נוקבות וגורמים בציבור הישראלי החלו לבחון האם המפעל הציוני בא"י עשה מספיק למען יהודי אירופה הנרדפים.

· בהשפעת המשפט התגברו פעולות ההנצחה. החלו להופיע יותר מחקרים על השואה, נכתבו יותר ספרים אוטוביוגרפיים ע"י הניצולים וכמו כן החלו להופיע יותר יצירות ספרות על השואה. בתי ספר החלו להנציח קהילות יהודיות שהושמדו בשואה. כדי להנציח אותן יצרו קשר עם ניצולי הקהילות הללו.

· ההעמדה לדין של אייכמן יחד עם פסק הדין וגזר הדין המחישו לאזרחי המדינה את ריבונותה. מדינת ישראל שפטה בירושלים, עיר הבירה שלה, וע"פ חוקיה, את מי שהיו אחראים לרצח היהודים באירופה. בכך, ביססה ישראל גם את מעמדה כמייצגת את העם היהודי כולו.