יום חמישי, 16 במאי 2013

היסטוריה מוגבר - תולדות ארה"ב: סיכום ע"פ מיקוד קיץ תשע"ג



 סיכום נושא תולדות ארה"ב – הגימנסיה העברית הרצליה
מהדורה המותאמת למיקוד קיץ 2013/ערך איתמר לוי
 ספר הלימוד המחייב: תולדות ארה"ב/יונינה פלורסהיים

 המיקוד/תוכן עניינים:
1. הקמת ארה"ב  — צמיחת האומה האמריקנית ועיצובה: 
א. הסיבות להגירה לאמריקה הצפונית, מאפייני מהגרים, מושבות הצפון, המרכז והדרום ומאפייניהן.
ב. תהליכי אמריקניזציה שעברו על המהגרים בארה"ב — כור ההיתוך, טמיעה ופלורליזם תרבותי.
ג. תפיסת הספר ועיצוב החברה האמריקנית על־פי פ"ד טרנר, והביקורת כלפיה.
2. עקרונות היסוד של הדמוקרטיה האמריקנית ומבנה המשטר:
א. הכרזת העצמאות והחוקה האמריקנית. (עמ' 10)
ב. מוסדות השלטון הפדרלי ודרכי פעולתם בהתאם לחוקה.
4. הדמוקרטיה האמריקנית במבחן הזמן — משברים ודרכי התמודדות:
א. גורמי יסוד למלחמת האזרחים ודרכי השיקום החוקתיות, הכלכליות והחברתיות.
ב. תופעת המקרתיזם: גורמיה, ביטוייה והשפעותיה על החברה האמריקנית.
ג. מאבק השחורים למען שוויון זכויות במאה ה־20.
5. הקפיטליזם האמריקני מסוף המאה ה־19:
א. מאפייני הקפיטליזם, גילוייו והשלכותיו הכלכליות, החברתיות והפוליטיות משלהי המאה ה־19 עד מלחמת העולם הראשונה; התנועה הפרוגרסיבית ותיקוניה.
6. מדיניות החוץ של ארה"ב עד תום מלחמת העולם השנייה:
א. התפיסה הבדלנית על פי תפיסותיהם של ג' וושינגטון וג' מונרו.
ב. האימפריאליזם האמריקני בשלהי המאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20: גורמים וגילויים מרכזיים.
ג. מבדלנות למעורבות: גורמי ההצטרפות של ארה"ב למלחמת העולם הראשונה, חזון ההסדר העולמי החדש של ווילסון בוועידת השלום בפריז. 


הערה:


כל שימוש בחוברת הנ"ל באחריות המשתמש בלבד, ואין העורך אחראי לשגיאות שעשויות להופיע בסיכום זה. נשמח כמובן לקבל הערות ותיקונים. באיחולי הצלחה בבחינה ולמידה פורייה. 

הסיכומים מתבססים בעיקר על ספרה של יונינה פלורסהיים - תולדות ארה"ב והוא הספר המחייב למבחן.


פרק 1
הקמת ארה"ב – צמיחת האומה האמריקאית ועיצובה
א. הסיבות להגירה לאמריקה הצפונית, מאפייני מהגרים, מושבות הצפון, המרכז והדרום ומאפייניהן.
הקדמה: נתוני ההגירה
תקופות הגאות העיקריות בתולדות ההגירה לארה"ב הן סוף המאה ה-19 ושני העשורים הראשונים של המאה העשרים. לאחר מכן נרשמה תקופת השפל בהגירה בין השנים 1924 ל-1945  בעקבות חוק ג'ונסון (חוק מכסות ההגירה), השפל כלכלי הגדול ומלחמת העולם השנייה. בשנות ה-50, לאחר סיום מלה"ע ה-2 של המאה ה-20 חלה עלייה מחודשת בנתוני ההגירה לארה"ב
להלן מספר נתונים לגבי ארצות המוצא המרכזיות של המהגרים (ראו גם נתונים בספר בעמ' 17-16):
עם הקמת ארה"ב – היוו בני האיים הבריטים כ-71% מאוכלוסיית 13 המושבות.
1860-1840 – אירים – 2.9 מיליון. גרמנים 1.5 מיליון.
1900-1870 – גרמניה-  2.7 מיליון. בריטניה - 1.6 מיליון. אירלנד - 1.5 מיליון. סקנדינביה - 1.2 מיליון. איטליה -  1 מיליון. דרום אירופה -  1 מיליון. רוסיה -  0.9 מיליון.
1920-1900 – איטליה - 3 מיליון. רוסיה ופולין - 2.5 מיליון. כמו כן, חשוב לציין שהיגרו 2.4 מיליון יהודים בין 1924-1880.
השינוי בהרכב האתני בעקבות גלי ההגירה השונים הוא בעיקר ממהגרים מצפון ומערב אירופה למהגרים מדרומה וממרכזה והוא התחולל לקראת סוף המאה ה-19. שינוי זה איים על הדומיננטיות של ה-WASP (White Anglo-Saxon Protestant) וחשף את הציבור האמריקני לקבוצות שונות מבחינה אתנית, דתית ותרבותית, דבר שיצר מצד אחד מתחים אתניים בין הקבוצות אך גם חיזק את היסודות הפלורליסטיים באמריקה.
הסיבות להגירה לאמריקה הצפונית:
ההגירה לארה"ב משלבת שני יסודות: גורמים דוחפים וגורמים מושכים. מצד אחד, גורמים כמו מצוקה כלכלית ורדיפה פוליטית שזירזו הגירה מאירופה, ואילו מצד שני ארה"ב - "ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות", המושכת בזכות יתרונותיה, אותן קבוצות של מהגרים.
להלן מספר דוגמאות לגורמים דוחפים, שהביאו להגירה מארצות שונות:
אנגלים – בימים הקולוניאליים, כלומר בימים בהם נוסדו מושבותיה הראשונות של אמריקה ע"י מהגרים אנגלים פוריטנים (פרוטסטנטים ששאפו לטהר את יסודות הדת בבריטניה משאריות ההשפעה הקתולית) נרדפו ע"י הכנסייה באנגליה (הכנסייה האנגליקנית).
אירים – (1860-1840) – בתקופה זו היגרו קרוב ל-3 מיליון אירים לארה"ב. הסיבה המרכזית להגירה זו הייתה הרעב ההמוני באירלנד בשנים 1849-1846 בשל יבולי תפוחי האדמה הדלים. השלטון האנגלי גילה אדישות למצב האירים, ולפיכך להגירה על רקע כלכלי התלוותה גם תחושה של קיפוח פוליטי.
יהודים – (1924-1881) – 2.4 מיליון יהודים היגרו בשנים אלה ממזרח אירופה על רקע של רדיפות דתיות ולאומיות ועל רקע מצוקה כלכלית קשה. מעשי האלימות כמו "הסופות בנגב" (1881) ופוגרום קישינב (1903) היוו זרזים מיידיים.
איטלקים – באיטליה של סוף המאה ה-19 קיימת תופעה של "פיצוץ אוכלוסין". רוב ההגירה מדרום איטליה ומסיציליה, שהיו עניות, חקלאיות ונחשלות.
רוסים – היגרו לארה"ב בשל עוני רב ורדיפות פוליטיות בתחילת המאה ה-20 על רקע המהפכות הפנימיות (מהפכת 1905 ואח"כ מהפכות 1917).
ארה"ב כארץ מושכת הגירה
העובדה שארה"ב מילאה יעד נחשק למהגרים נובעת מהתפקיד שמילאה כארץ "האפשרויות הבלתי מוגבלות" ואשליית "החלום האמריקני". ארה"ב סימלה את רוחות השוויון והחירות, ובכך היוותה מוקד משיכה לבני קבוצות אתניות ששאפו להשתחרר מרדיפות בארצות מוצאם. מבחינה כלכלית הציעה ארה"ב אפשרויות חדשות בתחום החקלאות עם עתודות הקרקע העצומות והזולות, ובהמשך עם ההתפתחות בתעשייה (סוף המאה ה-19) גברה עם הדרישה לידיים עובדות.
  • כמו כן ניתן להוסיף כגורם מעודד ומחזק את התבססותן של קהילת מהגרים בארה"ב, שסייעו אחר כך לקליטת המהגרים החדשים, בני אותה קבוצה. לא זו בלבד, אלא שמהגרים נטו להתרכז בשכונות או רחובות ע"פ מוצא אתני, דבר שהקל על עזיבת המולדת הישנה ובהם ניתן היה למצוא מאפיינים מוכרים – כמו מאכלים, כתבי עת בשפת אימם ופעילויות תרבותיות אחרות כמו תיאטרון.
 
מאפייני המהגרים (ע"פ חתכים שונים):
  • כלכלי – אוכלוסייה ענייה בעיקר מאזורים חקלאיים באירופה.
  • פוליטי – פליטים פוליטיים שנרדפו בארצות המוצא שלהם (הפוריטנים באנגליה, קומוניסטים). רדיפה פוליטית גם על רקע של מוצא וגזע.
  • אתני – רוב המהגרים הגיעו מאירופה. עד הרבע האחרון של המאה ה-19 רוב המהגרים הללו היו מהארצות הבאות: בריטניה, ארצות סקנדינביה וגרמניה. החל מסוף המאה ה-19 רוב ההגירה מגיעה ממזרח אירופה ומדרומה.
  • דתי – בהתאם לשינוי במאפיינים האתניים יש שינוי בעל גוון דתי. מההגירה שהפרוטסטנטים היו דומיננטיים, ההגירה בסוף המאה ה-19 מתבססת על דתות אחרות: קתולים, פרובוסלבים ויהודים.
הקשיים בהגירה לארה"ב
1)     למרות היותה של ארה"ב גורם מושך הגירה, קיים יסוד של מיתוס בגורם זה. יש לזכור שגם בארה"ב לא היו המהגרים משוחררים לחלוטין מרדיפה פוליטית או אתנית, וכן שגם בארה"ב, על אף האפשרויות הכלכליות היו עדיין מקרים רבים של עוני ומצוקה.
2)     עד סוף המאה ה-19 קיימת הגירה שהיא נטולת מגבלות באופן מעשי. אמנם יש הגבלות על פושעים, חולי רוח ובעלי מחלות מדבקות, אך זו מגבלה מצומצמת שקשה לאכוף אותה. ב-1882 נקבעת הגבלה משמעותית ראשונה על הגירה המוטלת על מהגרים ממזרח אסיה (בעיקר מסין) – הקפאת ההגירה ל-20 שנה. ב-1924 נחקק חוק ג'ונסון שקבע מכסות הגירה ע"פ החיתוך של קבוצות אתניות נכון לשנת 1890, שנה ששיעור הקבוצות האתניות הבלתי רצויות היה נמוך בהרבה משיעורן בשנת החקיקה.
3)     ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות "לא קיימה" את ההבטחה: מהגרים רבים הגיעו לארה"ב ונקלעו לעוני כבד. רבים השתכנו בערים הגדולות בחוף המזרחי, ויצרו שכונות עוני צפופות עם תשתיות רעועות – תנאים שהובילו למחלות ולפשע.

מושבות הצפון, המרכז והדרום ומאפייניהן (ראו מפה בעמ' 6 בפלורסהיים)
הערה:  לקשר לפרק 4א – כגורם יסוד למלחמת האזרחים
מושבות הצפון (ניו-אינגלנד)
מושבות המרכז
מושבות הדרום
מסצ'וסטס, קונטיקט
ניו-יורק, ניו-ג'רזי, פנסילבניה
צפון ודרום קרוליינה, ג'ורג'יה
מאפיין דתי דומיננטי – כלומר אדיקות דתית בהתאם לתפיסה הפוריטנית.
גיוון אתני רחב יותר בגלל ההגירה שהתנקזה בעיקר לאזור זה.
אוכלוסייה לבנה, שאוכלוסייתה העשירה החזיקה עבדים שחורים.
משקים קטנים, דיג, ומסחר שהתפתח בעיקר באזור נמל בוסטון.
התפתחות של בתי מלאכה ומסחר.
גידולי טבק ואורז ובהמשך גידולי כותנה. גידול מטעים.

ב. תהליכי אמריקניזציה שעברו על המהגרים בארה"ב – כור היתוך, טמיעה ופלורליזם תרבותי
מיהו אמריקאי?
כור ההיתוך ע"פ דה-קרבקר (עמ' 12 והרחבה בעמ' 236-233):
·         אירופאי או ממוצא אירופאי – כור היתוך של אירופאים דרך נישואי תערובת של אירופאים שונים: אדם חדש.
·         האמריקאי הוא אדם חופשי ובעל אדמה (ערכים דמוקרטיים: חירות וקניין).
·         האמריקאי הוא מי שהשאיר מאחור את עברו ומאמץ את עקרונות החירות של אמריקה. הקשר שנוצר עם אמריקה הוא חזק יותר מהקשר לארץ מולדתו.
·         "יחידי-אדם מכל האומות מותכים כאן לגזע-אנשים חדש".
הערה: יש לקחת בחשבון שהדברים נכתבו בסוף המאה ה-18 והם משקפים את התקופה שבה פעל דה-קרבקר, כאשר האנשים הנכללים בכור ההיתוך הם מהגרים מצפונה ומערבה של אירופה.
הגורמים המסייעים ע"פ דה-קרבקר להשתלבות באמריקה: 
·         המשאבים העצומים של ארה"ב.
·         חברה המבוססת על הגשמה עצמית התלויה בכישורים.
·         החברה מקבלת מהגרים – והם מרגישים רצויים כי עשויים כבר להיות מבני מוצאם במולדת החדשה, העשויים לסייע בקליטתם.
·         קיים משטר נאור המקיים זכויות אדם (כמו למשל חופש מדת).


טמיעה: ניתוח המאמר של ריצ'מונד מאיו-סמית': האומנם הופכים המהגרים לאמריקנים? (ע"פ עמ' 15-14 בספר)
מאיו- סמית' מתבסס בעיקר על דגם האמריקניזציה של טמיעה המושתתת על היסודות הבאים:
·         שגשוג כלכלי – כלומר, היכולת לבסס שיקולים על יוזמה וחירות כלכלית עשויה להביא לחיבור של המהגר לאמריקה.
·         מוסדות פוליטיים חופשיים – הזכות לבחור ולהיבחר למוסדות דמוקרטיים תורמת רבות להשתלבות המהגרים וגורמת להם להכיר את "כללי המשחק" ולהשתלב בחברה.
·         השפה האנגלית/שפה אחת  – השפה האנגלית מהווה כוח מאחד ומבחינתו חובה ללמד אותה.
·         נישואי תערובת – מאיו סמית' מתייחס לחשיבות של נישואים אלה, אך חושש שלא תמיד יתממשו בגלל נטייה של בני קבוצות מהגרים להינשא בתוך קבוצת ההגירה.
·         גורם הזמן (השתלבות הדור השני)

הערות:
1.      המאמר נכתב ב-1904 ומשקף נקודת מבט על ההגירה הגדולה שהגיעה בשנים אלה, שהייתה בעיקר מדרום וממזרח אירופה והיא "איימה" על הזהות האמריקנית שהתגבשה עד אז.
2.      תהליך ההגירה בסוף המאה ה-19 מתלכד עם תהליך משמעותי נוסף בארה"ב – והוא העיור והתיעוש. לכן, האמריקניזציה של תקופה זו שונה מהותית מהאמריקניזציה החקלאית ע"פ דה-קרבקר.
פלורליזם תרבותי ע"פ הוראס קאלן (1915), עמ' 25
האמריקניות מבוססת על הרמוניה בין הקבוצות האתניות המצויות תחת מסגרת דמוקרטית-פוליטית אחת, שקיימת בה שפה משותפת - האנגלית. עם זאת, קאלן קובע שיש לאפשר לכל קבוצה לשמר במסגרת קהילייה את יסודותיה האתניים ולממש את זהותה הייחודית. הנחת היסוד שלו מבוססת על קושי לבטל זהות אתנית ראשונית וכן על התפיסה שכפיית זהות אחידה הינה מעשה בלתי דמוקרטי החותר נגד רצון האנשים. קאלן, ממוצא יהודי, כותב בשיא תקופת ההגירה, אך בשונה ממאיו-סמית' אינו רואה בהגירה איום אפשרי אלא הזדמנות.
הערה לגבי תיאוריות ההגירה: מובן, שכיום, ניתן להתבונן בתיאוריות הללו בעין ביקורתית וכמובן נמצא שהמציאות האמריקנית אינה חופפת באופן מלא אף אחת מהתיאוריות ואולי אף משלבת ביניהן תוך הבנת מורכבות בניית הזהות במדינת מהגרים הבנויה שכבות שכבות ומשלבת בין יסודות פוליטיים ולבין יסודות אתניים של לאומיות.


ג. תפיסת הספר ועיצוב החברה האמריקנית ע"פ טרנר והביקורת כלפי תורתו
הקדמה לתיאורית הספר: התרחבות שטחה של ארה"ב:
1776 – 13 המושבות מכריזות על עצמאותן, הקמת ארה"ב. 13 המושבות ממוקמות לאורך חוף האוקיינוס האטלנטי (חופה המזרחי של ארה"ב כיום).
1787 – פקודת צפון-מערב. בהחלטה זו שהתקבלה ע"י הקונגרס הקונטיננטאלי הוחלט על מדיניות ביצועית לגבי שטחים שהתווספו לארה"ב ב-1783. הוחלט שיוקמו 5-3 מדינות באזור זה, לאחר שתגענה ל-60,000 אזרחים ולאחר הצגת חוקה.
1803רכישת לואיזיאנה: ארה"ב רכשה ב-1803 ביוזמת הנשיא ג'פרסון את כל שטח לואיזיאנה תמורת 15 מיליון דולר. ג'פרסון האמין שהייעוד הגלוי של ארה"ב הוא להשתרע מחוף לחוף. ג'פרסון הופתע כשנציגיו במשא ומתן חזרו עם הצעה לרכוש את כל השטח של לואיזיאנה תמורת 15 מיליון דולר. ג'פרסון הבין שהוא חייב לממש את ההצעה הזאת מהר מתוך חשש שנפוליאון עלול להתחרט. לפיכך, חרג ג'פרסון מסמכותו החוקתית, שאינה כוללת כל הוראה המתייחסת לרכישת שטח זר והוספתו לארה"ב, והורה על רכישה מיידית של השטח. ג'פרסון היה הראשון להודות שהצעד לא חוקי, אבל הוא הגן עליו בכך שאמר שבצעד זה הבטיח את העתיד הכלכלי והביטחוני של ארה"ב.
1819 – רכישת פלורידה הספרדית.
1845 – סיפוח טקסס.
1848 – קריעת שטחים נוספים ובראשם קליפורניה, שנת "הבהלה לזהב".
1867 – רכישת אלסקה.
סוף המאה ה-19 – רכישת הוואי.
קישור למפת ההתפשטות של ארה"ב - כאן

 עיקרי תיאורית הספר של טרנר
הרעיון המרכזי של התיאוריה: תפיסת הסביבה כגורם מכריע בעיצוב האומה האמריקנית.
·         בתהליך כיבוש המערב וההתיישבות בו נפגשו הפשטות של החברה הילידית וערכי העולם האירופי המודרני, מפגש שעיצב את דמותה של ארה"ב.
·         הספר עודד התפתחות של אמריקניזציה, לאומיות חדשה המורכבת מהמהגרים יוצאי עמים שונים באירופה המרכיבים יחד אומה חדשה, דרך חוויה משותפת החוזרת ונשנית.
·         החיים בספר – האתגר שבהתמודדות עם הטבע או עם האינדיאנים, ואי הסדר שאפיין את הספר יצרו תכונות ייחודיות: האינדיבידואליזם, מעשיות וחומרנות, אהבת החירות, Self Made Man.
·         האינדיבידואליזם עודד את התפתחות הדמוקרטיה במובן מימוש שלטון העם וזאת דרך התארגנויות של התיישבויות חדשות על בסיס דמוקרטי.
·         הספר מסמל את ההתרחקות מאירופה ומהשפעותיה.
·         הספר כ"גורם משווה" מבחינה כלכלית, המאפשר לחסרי רכוש להפוך לבעלי אמצעים.
·         תרומת הספר לשינויים כלכליים בערי המזרח. הספר משך אותן להשקעות במערב, ובכך החליש את תלותן במסחר עם אירופה.

סיכום: תיאורית הספר הוצגה לראשונה ע"י טרנר בכנס היסטוריונים בשנת 1893. טרנר העמיד במרכז התיאוריה את הסביבה כגורם המכריע בעיצוב האומה האמריקנית. טרנר התבסס על הטענה שההתקדמות מערב היא תהליך חוזר ונשנה המחייב התמודדות מחודשת עם הטבע והבלתי נודע, ולפיכך התמודדות זו הופכת לחוויה משותפת ומעצבת: "הספר הוא מרחב האמריקניזציה המהיר והיעיל ביותר". ע"פ טרנר הדמוקרטיה האמריקנית התהוותה בספר בשל העירוב בין הקבוצות האתניות תוך מיזוג הצפון והדרום, פיתוח האינדיבידואליזם, השוויון הכלכלי ותחושת החירות מעריצות. בתהליך זה מתייחס טרנר לתהליך התפשטותה של ארה"ב לכיוון מערב תוך מילוי היעד הגלוי של מדינה זו – ארץ/יבשת הפרוסה מהאוקיינוס האטלנטי לאוקיינוס השקט.


הביקורת על תפיסת הספר של טרנר
·                    התעלמות מחשיבות ההשפעה של רעיונות ההשכלה שנולדו באירופה והוגשמו בהכרזת העצמאות ובחוקה.
·                    קו העבדות בין צפון לדרום נמשך לתוך הספר. הדפוסים שנקבעו לראשונה לארוך החוף המזרחי/האטלנטי ממשיכים לתוך הספר ומכאן שפוגעים במידה מסוימת בתוקף התיאוריה של טרנר.
·                    התיאוריה לאומית וכוללנית מדי ומשמיטה יסודות משמעותיים נוספים שסייעו בעיצוב דמותה של ארה"ב כגון השפעות הנצרות הפרוטסטנטית, המבנה הפדראלי, המבנה הדמוגרפי והאתני (כולל ההגירה) והקפיטליזם. אף נטען כי ב-1893, טרנר כבר היה צריך לקחת בחשבון גם את העיור והתיעוש.
·                    טרנר אינו מדגיש גם את הקשיים שנוצרו בספר כגון אלימות ("המערב הפרוע") שאינם עולים בקנה אחד עם תפיסות דמוקרטיות. רק כשהשלטון ממזרח מתבסס, רמת האלימות יורדת. יש לזכור שרבים התייאשו וחזרו לערים, אחרים נספו במעבר לספר ויש התעלמות גם מהאינדיאנים.
·                    מבחינה לוגית, אם מרחב הוא תנאי יסוד לדמוקרטיה כיצד ניתן להסביר שבאזורים אחרים עם ספר לא נוצרו מסגרות דמוקרטיות דומות כגון סיביר או דרום אמריקה ולהבדיל כיצד באזורים ללא ספר כן נוצרו מסגרות שכאלה כמו בצרפת (ואף באותה תקופה).

ועוד הערה:
למרות הביקורות על תפיסתו של טרנר, הרי שקיימת גם הסכמה לגבי חשיבותה והכרה במהותה הבסיסית, תוך הסתייגות בהצבתה כגורם מרכזי מדי. כמו כן, היסטוריונים מסוימים מגנים על טרנר בהתייחסות לאמירתו על כך ש"הדמוקרטיה יצאה מן היער האמריקני" בכוונה שהוא התכוון לדמוקרטיה האמריקנית. בנוסף, המונח "ספר" נתפס כאופן שבו האמריקנים הגדירו את עתידם בתקופות שונות (טרומן ביחס להתפשטות הדמוקרטיה וקנדי ביחס לחלל).

 פרק 2-
עקרונות היסוד של הדמוקרטיה האמריקנית ומבנה המשטר
א. הכרזת העצמאות והחוקה האמריקנית
שני מסמכים מכוננים בדמוקרטיה האמריקנית:
1.     הכרזת העצמאות – 1776
2.      החוקה – 1787 ותיקוניה.
שני מסמכים אלה מבססים ומדגישים את עקרונות היסוד של הדמוקרטיה האמריקנית:
עקרונות יסוד בחברה האמריקנית:
1.      רפובליקניזם – השלטון הוא למען הציבור ומתנהל ע"י הציבור. העם הוא הריבון ("העם שולט"). כלומר, לעם יש זכות של העם להפיל משטר עריץ ולא הגון שאינו דואג לשמור על זכויות האדם הטבעיות ומכאן שהמדינה היא צורך ולא ערך. מהות המדינה היא שמירת זכויות האדם.
2.       פדרליזם – חלוקת סמכויות השלטון בין רמה ארצית (פדראלית: הנשיא, הקונגרס ובית המשפט העליון) לבין רמה מקומית (מדינות – states). עקרון זה תורם לביסוס חלוקת הסמכויות המאוזנת בארה"ב בין רשויות שונות.
3.      שלטון מוגבל בעיקר ע"י הפרדת הרשויות – רשות מחוקקת (הקונגרס), מבצעת (הנשיא ומזכיריו) ושופטת (בית המשפט העליון). שלוש הרשויות מאזנות זו את זו ומפקחות זו על זו במערכת של איזונים ובלמים.
4.       זכויות אדם – מגילת העצמאות קבעה ש"כל בני האדם נבראים שווים". כלומר – נוסחה הגדרת מהות השוויון בחברה האמריקנית. לאורך ההיסטוריה האמריקנית, משתנה המשמעות של מושג זה, בשלושה מישורים מרכזיים: מעמד, מין וגזע. בנוסף, זכויות אלה מגובות בחוקה האמריקנית בעיקר בחלק של עשרת התיקונים הראשונים הידועים כ"מגילת הזכויות" וכן גם בתיקונים מאוחרים יותר. כלומר, בני האדם נולדו בני חורין ושווי זכויות (חיים, חירות ובקשת האושר).
5.      קפיטליזם/אינדיבידואליזם – החירות של האדם למימוש עצמי במישור הכלכלי – אבן יסוד בחברה האמריקנית.



מסמך ראשון: הכרזת העצמאות – 4/7/1776

ההכרזה מבטאת את מרכזיות זכויות האדם: "כל בני האדם נבראים שווים, שהבורא העניק להם זכויות מסוימות שאי אפשר לשלול מהם וביניהן הזכות לחיים, לחירות ולרדיפת האושר."

יש לציין, שמנסחי ההכרזה העניקו פרשנות שונה למושג "כל בני האדם" והתייחסו בעיקר לגברים לבנים ובעלי רכוש (ולא נשים, שחורים ועניים).
ניתן לטעון, שההיסטוריה האמריקנית מבטאת, בין השאר, את המאבק של הקבוצות האחרות לזכות לאותו יחס שוויוני והגנה על זכויותיהן.

המבנה הרטורי של ההכרזה:

פסקה א': הצהרת הכוונות של ההכרזה – חשיבות הסבר הסיבות שהביאו למהלך ההכרזה.
פסקה ב': זכויות האדם וחובת השלטון להגן על הזכויות הללו (בהתאם לרעיונות ההשכלה). אם השלטון אינו ממלא את חובתו יש לגיטימציה להחליף אותו.
פסקה ג': רשימת העוולות המיוחסת למלך, שמסומן כדמות של עריץ שיש להיפטר משלטונו (יש לדעת לציין מס' עוולות כדוגמה). המסמך חוזר שוב ושוב על המבנה הרטורי של האשמת המלך, תוך פתיחת כל עוולה של המלך במילה "הוא".
פסקה ד': ציון הדרכים הפייסניות שנקטו האמריקנים בטרם ההכרזה, וגם מרחיבים את מעגל האחריות על המצב וכוללים לא רק את המלך אלא גם את "אחיהם הבריטים". כאן המסמך מבטא באופן רטורי את המעבר מריבונות של מלך לא רצוי ("הוא" לריבונות העם ("אנחנו"). פסקה ה': מסקנה – לאור כל מה שנאמר – לא נותרה ברירה אלא להכריז על ניתוק הקשרים עם בריטניה תוך הקמת מדינה ריבונית ופדראלית היא ארה"ב.

משמעויות:
·         המשמעות הבסיסית היסודית והמובנת מאליה – ההכרזה הופכת את ארה"ב לישות מדינית בעלת תוקף משפטי.
·         הכרזת העצמאות האמריקנית מבטאת במובנים מסוימים גם הכרזת מלחמה על בריטניה. ההכרזה נכתבת תוך כדי אירועים אלימים (לפני ואחרי).
·               ביטוי לרעיונות ההשכלה: ריבונות העם וזכויות האדם הטבעיות. ההכרזה אמריקנית מגלה מחויבות לערכים/רעיונות אלה.

חוקת ארה"ב  (1787)

שאלות המפתח:
1.             מדוע נוצר צורך בכינון חוקה?
2.             מה היו הסוגיות הטעונות/השנויות במחלוקת בזמן חיבור החוקה?
3.             כיצד החוקה התגברה על הסוגיות הללו? (תוכן החוקה)


1. מדוע נוצר צורך בכינון חוקה?

רקע: ב- 4/7/1776 פורסמה הכרזת העצמאות האמריקנית, וארה"ב נכנסה למלחמת שחרור ממושכת עם בריטניה. מלחמת העצמאות נגד אנגליה הסתיימה בניצחון אמריקני. נחתם חוזה שלום בפריז (1783) הכולל הכרה אנגלית בארה"ב והעברת שטחים מעבר להרי האפלצ'ים לארה"ב (שטחים שהקונפדרציה החליטה להפוך למדינות בפקודת צפון-מערב).


ההסבר לחיבור החוקה:
חולשת הקונפדרציה (השלטון המרכזי עד החוקה) כפי שבאה לידי ביטוי בחוסר יכולת לכסות חובות ע"י גביית מסים או בסוגיית הטיפול במרד שייז, כאשר לא הייתה סמכות מרכזית שיכלה לטפל במרד, והיא העמידה באור רע את מימוש האידיאלים של חירות ושוויון. כלומר, עם כינון הברית והשלמת הניצחון על בריטניה, נאלצו המדינות החדשות להגדיר את עצמן מחדש דרך סוגיות של שליטה וכוח. בעקבות חוסר היכולת של השלטון המרכזי להשליט את מרותו התחדדו השאלות מי צריך לשלוט - הברית או המדינות, כיצד מתווכים סכסוכים בין מדינות הברית (שאלות של קרקע או מכסים)? כיצד מטפלים בשטחים המתווספים לארה"ב ועוד. על מנת לטפל בסוגיות אלה, נבחרו נציגים ממדינות הברית (רובם עורכי דין, בנקאים, סוחרים ויזמים ממיטב המנהיגים בארה"ב) על מנת לתקן את עיקרי הקונפדרציה, אך הם ניצלו את המנדט שקיבלו להגדיר מחדש את היחסים בין המדינות ובין העם לשלטון ע"י כינון חוקת ארה"ב, כלומר שיטת ממשל חדשה שתכנס לתוקף ברגע שתאושר ע"י תשע ממדינות הברית.


 
2. מה היו הסוגיות הטעונות/השנויות במחלוקת בזמן חיבור החוקה?

·               משמעות הפדרליזם: – כיצד יפוצל הכוח בין שלטון מרכזי לשלטון מקומי של המדינות?
·               שאלת אופן חלוקת הכוח בין המדינות ברשות המחוקקת -  האם שוויון בין המדינות בייצוג או ייצוג יחסי לפי גודל האוכלוסייה.
·                מידת הדמוקרטיה – עד כמה "שלטון העם" יהיה בידי העם.  האם ובאילו מקרים יונהגו בחירות ישירות ועקיפות.
·                מי יעמוד בראש הרשות המבצעת (נשיא אחד או כמה נשיאים). האם ההצבעה של העם תהיה ישירה או עקיפה?
·         שאלת עצמאות של שלוש הרשויות ועיצוב מערכת היחסים ביניהן בשיטה של "איזונים ובלמים"
·         סוגיית העבדות – שנותרה מעורפלת ביותר. האפרו-אמריקנים נספרו כ-3/5 אדם לצורך ספירת האלקטורט של מדינות הדרום (מבלי לאפשר להם להצביע). העבדות אסרה את המשך ייבוא העבדים אחרי 1808 אך לא ביטלה את העבדות.
·         סוגיית זכויות האדם שעוגנה בעשרת התיקונים הראשונים ובתיקונים נוספים במהלך השנים.

3. כיצד החוקה התגברה על הסוגיות הללו? (תוכן החוקה)

לפני ניתוח החוקה, נבהיר מהי חוקה?
קובץ של חוקי יסוד אשר מבוסס על שלושת היסודות הבאים:
·         מעמד משפטי עליון
·         צורה – מסמך חגיגי אחד
·         תוכן – הגדרת דמותה של המדינה (דמוקרטית/פדראלית), הגדרת סמכויות הרשויות השונות תוך הגבלתו וביסוס עקרון הפרדת הרשויות ועיגון זכויות האדם והאזרח. כמו כן, חוקה תגדיר את המנגנונים הדרושים לבצע בה שינויים/תיקונים.

וכיצד התמודדה החוקה עם הבעיות השונות?
החוקה האמריקנית ידועה בתור "הפשרה הגדולה", זאת מפני שמדובר במסמך בעל אופי כללי, שניתן לפרשו ע"פ צורך ובהתאם לשינויי הזמן. דבר זה אפשר את היציבות של החוקה האמריקנית. החוקה היא קצרה, עמומה/פתוחה כאמור לפרשנויות שונות. כמו כן, קיים מנגנון המאפשר עריכת שינויים בתוך החוקה עצמה ע"י תיקונים. תשע המדינות הראשונות שאישרו את החוקה תבעו תוספת של כתב זכויות שכלל למעשה את עשרת התיקונים הראשונים לחוקה. החוקה האמריקנית הגדירה סמכויות על בסיס שלושת העקרונות הבאים:
1.      פדרליזם. 2. הפרדת רשויות. 3. עקרון זכויות האדם.


החוקה חוללה כמה שינויים משמעותיים ביותר בארה"ב:
  • פדרליזם: הפדרליזם האמריקני הוא שיטה של ארגון פוליטי שבו מחולקות סמכויות הביצוע בין שתי רמות של ממשל, שלכל אחת סמכויות משלה, וכל אחת פועלת כלפי אותו גוף של אזרחים. מטרת העיקרון היא לנסח מערכת כללים ברורה בין ממשל מרכזי חזק לבין ממשל מקומי, וזאת כדי לבסס את מעמדה ואת כוחה של הברית על חשבון המדינות החברות בה. מידת הסמכות של הממשל המרכזי מהווה מחלוקת לכל אורך ההיסטוריה האמריקנית. עקרון הפדרליזם בארה"ב מתבטא באופן הבא: סמכויות הביטחון, החוץ, החוקה והפיקוח על המטבע נתונות בידי הרשויות הפדראליות. לעומת זאת, בידי הממשל המקומי נתונות סמכויות בענייני חינוך, רווחה, חקיקה מקומית (בכפוף לחוקה), אכיפת חוק ועוד. העיקרון הזה בא לידי ביטוי בפרק הרביעי בחוקה וגם בתיקון העשירי לחוקה.
  • ביסוס מעמד זכויות האדם בחוקה – וזאת בעיקר בעשרת התיקונים הראשונים (מגילת זכויות האדם) וכן, בתיקונים נוספים.
  • ביסוס עקרון הפרדת הרשויות ע"פ מונטסקייה, כשיש דגש על איזונים ובלמים בין שלוש הרשויות המאזנות ומרסנות זו את זו ובכך מגבילות את השלטון ומבטיחות את חירויות האזרח מפני עריצות השלטון. מימוש עקרון הפרדת הרשויות בארה"ב אינו מוחלטת, וזאת כדי לאפשר מנגנוני פיקוח ובקרה בין הרשויות ולמנוע מצב שלרשות מסוימת יש סמכות בלעדית על התחום שעליו הופקדה. לפיכך, במשטר הפדראלי בארה"ב 3 רשויות: הנשיא שעומד בראש הרשות המבצעת, הקונגרס המחולק לשני בתים (סנאט ובית הנבחרים) המוסמך לחוקק חוקים – כלומר, רשות מחוקקת, ובית המשפט העליון המהווה ערכאה שיפוטית עליונה, כלומר רשות שופטת.



2ב: מוסדות השלטון הפדרלי ודרכי פעולתם בהתאם לחוקה

סמכויות השלטון לפי החוקה

פרק ראשון: הקונגרס (הרשות המחוקקת)
הקונגרס מתחלק לשני בתים: הסנאט ובית הנבחרים. חברי בית הנבחרים נבחרו באופן ישיר ע"י העם ואילו  חברי הסנאט נבחרו עד 1913 ע"י בתי הנבחרים של מדינות הברית, ומאז באופן ישיר. הייצוג בבית הנבחרים הוא בהתאם למפתח דמוגרפי, כלומר ע"פ גודל האוכלוסייה במדינה (כלומר ע"פ מספר האזרחים בכל מדינה וכן עד אחרי מלחמת האזרחים, כ-3/5 מ"האנשים האחרים", או במלים פחות מכובסות - העבדים) ואילו הייצוג בסנאט שוויוני – שני נציגים לכל מדינה, בלי קשר לגודל האוכלוסייה שלה.

הסנאט ובית הנבחרים – מעמד, תפקידים וסמכויות
  • חקיקת חוקים והרשות המוסמכת להכניס תיקונים לחוקה.
  • ביטול וטו נשיאותי, אם יש רוב של שני שליש בכל בית.
  • במסגרת מילוי תפקידם נהנים חברי הקונגרס מחסינות.
  • הסמכות להצעת מיסים באה מבית הנבחרים, אך הסנאט רשאי לתקן או להתנגד להצעה.
  • לקונגרס הסמכות להטיל ולגבות מיסים.
  • הלוואת כספים למדינות אחרות.
  • קביעת נהלים ותקנות לסחר בין מדינות הברית.
  • קביעת נהלי התאזרחות.
  • קביעת תקנים למידות ומשקלים.
  • הקמת משרדי דואר ודרכי דואר.
  • תקנים לפטנטים והגנה על זכויות יוצרים.
  • הכרזת מלחמה.
  • כינון צבא וצי.

הסמכויות הייחודיות לסנאט
  • הדיון בהאשמות של מעילה בתפקיד.
  • סמכות לאשר מינויי פקידים בכירים בממשל הפדראלי ושופטים, שנעשו ע"י הנשיא, לבית המשפט העליון.
  • אישור חוזים ואמנות, הדורשים אישור של 2/3.
פרק שני: הרשות המבצעת (ובראשה הנשיא)
פרק זה קובע את דרך בחירת הנשיא [שיטת האלקטורים. כיום 538 אלקטורים המייצגים את הכוחות הבאים - 435 (בית הנבחרים) 100 (סנאט) ו-3 (וושינגטון די.סי.)]. כמו כן נקבעו תנאי ההיבחרות (אזרח, יליד ארה"ב מעל גיל 35), וכן, סעיפים המטפלים במקרים שהנשיא אינו יכול לכהן וכן בהגדרת סמכויותיו.

סמכויות
  • מפקד עליון של הצבא והצי [כולל ההוראה לשימוש בנשק גרעיני].
  • סמכות למנות שופטים (בכפוף לסנאט), פקידים ושרים.
  • מתן חנינה.
  • כריתת בריתות.
  • מינוי שגרירים, צירים, קונסולים.
  • הוצאת צווי ביצוע שהם בעלי תוקף של חוק.
  • הטלת וטו על הצעות חוק של הקונגרס.

הנשיא עומד בראש ממשל ובו 13 מחלקות ביניהן: מזכיר המדינה (שר החוץ), משרד האוצר, משרד ההגנה, משרד המשפטים, משרד הפנים, משרד החקלאות, משרד העבודה, משרד שירותי בריאות וסעד, משרד לבינוי ופיתוח ערים, משרד החינוך ועוד.
כמו כן, תחת סמכות הנשיא סוכנויות ממשלתיות שונות – כמו הוועדה לניירות ערך ולבורסה או לחלופין הCIA- (סוכנות הביון האמריקנית).

פרק שלישי: הרשות השופטת
קביעת בית משפט עליון והקמת בתי משפט פדראליים. החוקה מגדירה את תפקידי ביהמ"ש. כיום, בבית המשפט הפדראלי העליון ישנם תשעה שופטים, עליונים, ואחד מהם מכהן כנשיא ביהמ"ש העליון. אחד התפקידים המהותיים של בית המשפט העליון בארה"ב הוא במתן פירוש לחוקה. סמכות זאת נוצרה מהתקדים המשפטי במשפט מרבורי נגד מדיסון (1803).

 העשרה: משפט מרבורי נגד מדיסון (1803)
ויליאם מרבורי מונה ע"י הנשיא היוצא ג'ון אדמס לתפקיד שופט במחוז קולומביה. המינוי כבר היה חתום, אך הוא לא הוגש לפני כניסת הנשיא החדש ג'פרסון לתפקידו (מרץ 1801). ג'פרסון הורה למדיסון (מזכיר המדינה) לא להגיש את המינוי לאישור. מרבורי הגיש תביעה לביהמ"ש כדי לאלץ את מדיסון להגיש את המינוי. הוא התבסס בעתירתו על חוק השיפוט שנחקק בשנת 1789, שהסמיך את ביהמ"ש העליון לשמש כערכאה ראשונה. המשפט יצר דילמה קשה לביהמ"ש העליון ולעומד בראשו, ג'ון מארשל. מצד אחד, חשש מארשל לאשר את צו המינוי כי לא היה בטוח שהממשל יציית לצו זה. מצד שני, חשש מארשל ממעמד בית המשפט גם אם לא יאשר את המינוי, כיוון שאז בית המשפט העליון ייתפס כ"חסר שיניים" וכחושש מהרשות המבצעת.
פסיקת מארשל: חוק השיפוט מ-1789, שעליון התבסס מרבורי בעתירתו, שעל פיו לבית המשפט העליון יש סמכות לחייב את הממשלה לאשר מינוי זה, מרחיב את סמכויות בית המשפט העליון בניגוד לחוקה. בהתאם לכך, פסל מארשל את המינוי.
משמעות הפסיקה: למרות הכניעה לכאורה לעמדת הממשלה יצר מארשל תקדים מהותי. פסיקת מארשל הפכה את בית המשפט העליון למי שמוסמך לפסוק בענייני פרשנות לחוקה, אף על פי שסמכות זו אינה מופיעה בחוקה. כלומר, מארשל אמנם לא אישר את הצו, אך הפסיקה שלו הפגינה שאי האישור לא נבע מהיעדר סמכות, אלא מפני שבית המשפט מימש סמכות גדולה בהרבה, והיא מתיחת ביקורת על חוק שהעביר הקונגרס.

הפרק הרביעי בחוקה עוסק בהגדרת המשטר הפדראלי ומבטא את היחס בין הברית למדינות.
הפרק החמישי – מנגנון המאפשר הכנסת תיקונים לחוקה (התנאים מחמירים – רוב של שני שלישים בכל אחד מבתי הקונגרס והסכמה של לפחות שלושת רבעי מדינות הברית).
פרק שישי – הגדרת עליונות החוקה האמריקנית. הפרדת דת ממדינה.
פרק שביעי – אישור החוקה


תיקונים לחוקה
תיקונים 10-1 (1791) מהווים את מגילת הזכויות. אלו תיקונים המעגנים את חופש הדת, חופש מדת, הזכות להחזיק בנשק, זכות לפרטיות, הזכות להליך משפטי הוגן בחוקה. התיקון העשירי מגדיר שהסמכויות שלא נקבעו ע"י החוקה ולא הופקעו מהמדינות, שמורות למדינות הברית (כלומר מקום הנתון לפרשנות במישור השלטון המרכזי מול המדינות).

תיקונים בולטים נוספים – המשמעותיים לנושאים (4א, 4ב ו-5א בהמשך)
התיקון ה-13 – ביטול העבדות.
התיקון ה-14 – ביסוס זכויות האדם לכל אזרחי ארה"ב (כלומר הדגשת עיקרון השוויון, להלכה גם לאפרו-אמריקנים).
התיקון ה-15 – שוויון זכות הבחירה ללא הבדל של גזע.
התיקון ה-16 – מס הכנסה פדראלי.
התיקון ה-17 – דמוקרטיזציה של הבחירות לסנאט.
התיקון ה-18 – "חוק היובש".
התיקון ה-19 – זכות בחירה לנשים.
התיקון ה-21 - ביטול התיקון ה-18 ("חוק היובש").

סיכום:
החוקה נחשבת כ"פשרה הגדולה" לאור הפתרונות שהציעה לסוגיות שהובילו לחיבורה כמו האיזונים בין הרשויות הפדראליות לבין עצמן, בהגדרת היחסים בין המדינות לשלטון המרכזי הפדראלי, הטיפול (הבעייתי) בסוגיית העבדות ועוד.
כמו כן, העובדה שהחוקה נוסחה בסה"כ באופן כללי אפשר לפרש את החוקה (ע"י בית המשפט העליון, ע"פ תקדים מרבורי נגד מדיסון) בהתאם לרוח הזמן, בלא צורך בתיקון ממשי לחוקה.
בחוקה מצויים גם מנגנונים המאפשרים לחולל בה שינויים ממשיים וזאת ע"י התיקונים (עד היום התקבלו 27 תיקונים).
החוקה בתוקף מאז 1787 והיא עמדה במבחנים מורכבים לאורך ההיסטוריה האמריקנית ונותרה יציבה בחברה שעברה שינויים אדירים בכל תחומי החיים.





שאלות חזרה:

1.      הסבר מהן משמעויות הכרזת העצמאות האמריקנית?
2.      הצג שלושה עניינים משמעותיים המופיעים בהכרזת העצמאות.
3.      הסבר שלושה עקרונות יסוד בדמוקרטיה האמריקנית.
4.      הצג שני עקרונות יסוד בדמוקרטיה האמריקנית והסבר כיצד הם באים לידי ביטוי בהכרזת העצמאות/בחוקה האמריקנית.
5.      הצג שתיים מהסוגיות השנויות במחלוקת לקראת כינון החוקה והסבר כיצד ניסתה החוקה לפתור סוגיות אלה (למשל עבדות, היחסים בין הרשויות, פדרליזם).
      6. הצג שלוש סמכויות של הרשות המחוקקת/המבצעת/השופטת.

קישורים לסרטונים:

 

פרק 4 – הדמוקרטיה האמריקנית בזמן מבחן
4א. הגורמים לפרוץ מלחמת האזרחים (עמ' 79-59)
הגורמים לפרוץ המלחמה (1865-1861) מורכבים וקשורים זה בזה. קשה לבודד גורם בודד ולמקד אותו כגורם הראשי למלחמה ולפיכך ההתבוננות על האירועים שקדמו למלחמה צריכה להתבסס על הכרת מכלול גורמים הקשורים זה לזה. עם זאת, ניתן לחלק באופן כללי את הגורמים לשניים:
גורמים ארוכי טווח מצטברים הכוללים את ההבדלים החברתיים והכלכליים שנוצרו עם השנים בין הצפון לדרום, את המחלוקות לגבי אופי הספר המתרחב, הפרשנות לתפיסת הפדרליזם (מורחבת לטובת הברית או מצומצמת לטובת המדינות) ואת היחס לעבדות ולהתפשטות העבדות.
גורמים קצרי טווח המבוססים על הגורמים ארוכי הטווח שהאיצו את פרוץ המלחמה: הגידול הספציפי בספר בעקבות המלחמה עם מקסיקו, ששוב העמיד את ארה"ב בצורך להכריע לגבי אופי השטחים שהתווספו, הקושי לחתור לפשרות או לקיים אותן, בגלל הנהגה כושלת שלא השכילה לקבוע עקרונות ברורים וקבועים לשטחים חדשים, פסיקות של בית המשפט ששינו את כללי המשחק או החשדנות הגוברת בין שני הצדדים.
בנוסף, בשנות ה-50 אירעו לא מעט אירועים, חלקם אלימים, שקירבו את שני הצדדים למלחמה ובהם: אירועי קנזס שוטטת הדם באמצע שנות ה-50 (מאבק בין מתיישבים בעלי אידיאולוגיה צפונית לבין מתיישבים בעלי אידיאולוגיה דרומית לגבי קביעת אופייה של טריטוריית קנזס), פסק הדין בעניין דרד סקוט (הפסיקה שחייבה להשיב עבד מהצפון לדרום), הכאת חבר הסנאט צ'רלס סאמנר, מסע הרציחות של ג'ון בראון נגד בעלי העבדים, תפיסתו והוצאתו להורג, בחירתו של מתנגד העבדות - אברהם לינקולן לנשיאות בכוח הדמוגרפי של הצפון, פרישת שבע המדינות הראשונות בדרך להקמת הקונפדרציה והאירוע שהצית המלחמה – התקרית בפורט סמטר, בקרוליינה הדרומית, שאליו נשלחו כוחות פדרליים (מהצפון) כדי לשמור על מוצבי הברית בשטח הדרום (והצטרפותן של ארבע מדינות נוספות, ובראשן וירג'יניה לאחר אירועים אלה).
הגורמים בהרחבה (ובנפרד, עד כמה שניתן):
תפיסות כלכליות מנוגדות בין הצפון לדרום: כבר עם הקמת ארה"ב היה ברור שקיימות בה שתי מערכות כלכליות שונות: המערכת הכלכלית של הצפון התבססה אמנם תחילה על חקלאות אך במשך הזמן הלכו והתפתחו בה הגורמים המסחריים והתעשייתיים. גורמים אלה שאפו ליצור שוק בלעדי למוצריהם ולכן החלה ממשלת ארצות הברית בחקיקת מכסי מגן. מכסי מגן אלה פגעו במערכת הכלכלית של הדרום שהייתה חקלאית והתבססה על בעיקר על גידולי כותנה וטבק. אנשי הדרום העדיפו לרכוש מוצרים אנגליים אך מכסי המגן הגבוהים מנעו מהם לעשות  זאת. ויכוח זה ביטא גם את היחס לפרשנות החוקה: האם פרשנות רחבה המקנה סמכויות רבות לשלטון  המרכזי (הצפון) או סמכות מצומצמת המקנה סמכויות רבות לשלטון המקומי (הדרום).
הויכוח על מימוש הפדרליזם: העיקרון מעוגן בחוקה וע"פ התיקון העשירי: "הסמכויות שלא ניתנו על ידי החוקה לארה"ב, ולא הופקעו על ידי החוקה מהמדינות, שמורות לכל מדינה ומדינה בפני עצמה, או לבני העם." עם זאת, ניתן היה לפרש תיקון זה בדרכים שונות. בעוד מדינות הצפון תמכו בפרשנות רחבה המקנה לסמכויות רבות לשלטון הפדראלי, הסתפקו מדינות הדרום בפרשנות המצמצמת את כוחו של השלטון הפדראלי. הצפון שאף באמצעות הממשלה המרכזית, הן להגביל את תחומי העבדות (פשרת מיזורי, הפשרה הגדולה), ואילו הדרום חש ממורמר בשל כך, מתוך רצונו לקבוע בעצמו את אורח חייו (פסק הדין במשפט דרד סקוט שיקף תמיכה בדרום ובייחוד ביטול חוקיותה של פשרת מיזורי). עניין מעמד הממשל הפדראלי בא לידי ביטוי גם בנושא מכסי המגן, כשהדרום טען שהמסים הללו אינם לטובת הכלל ומשרתים את ערי הצפון בחוף המזרחי בלבד.
הספר, כתופעה ותפיסה: ללא כל קשר לתיאוריה של טרנר, היווה הספר גורם משמעותי ביותר לפרוץ מלחמת האזרחים האמריקנית וזאת בעיקר אחרי שנת 1820. היה זה למעשה מאבק בין צפון לבין הדרום על השליטה בשטחים העצומים של המערב. לא זו בלבד אלא שהתחדדה ההכרה שמי ישלוט בשטחים אלה יכתיב את עתידה הפוליטי והכלכלי של ארה"ב. עד 1861 הצליחו הצפון והדרום לגבש שורה של פשרות (פשרת מיזורי* ב-1820, הפשרה הגדולה** ב-1850 וחוק קנזס-נברסקה ב-1854***) שדחו את ההתנגשות הבלתי נמנעת. למעשה עם סיום כיבוש הספר והשלמת ההשתלטות היבשתית מחוף האוקיאנוס האטלנטי לחוף האוקיאנוס בשקט אזלו הפשרות ושני הצדדים נאלצו עתה להתמודד זה מול זה באופן ישיר.
החרפת היחסים בין דרום לצפון עקב שאלת העבדות. בצפון הלכו וגברו המגמות האבולישיוניסטיות (ביטול העבדות). זו אמנם הייתה קבוצת מיעוט, אך בעלת השפעה רבה על האופן השלילי שבו הוצגה העבדות בצפון. להשפעה רבה במיוחד זכה ספרה של הרייט ביצ'ר סטו "אוהל הדוד טום" (1852). גם משפטו של דרד סקוט (1857) זכה לתהודה גדולה ועורר דעת קהל עוינת בצפון נגד הדרום. עניין העבדות קשור כמובן לנושא הספר ולגבולות ההתפשטות של העבדות לטריטוריות ולמדינות החדשות המצטרפות לברית.
הגידול הדמוגראפי של הצפון. רוב המהגרים שזרמו מאירופה לאמריקה במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-19, נקלטו בצפון וחיזקו בהדרגה את כוחה הפוליטי בקונגרס ובמספר האלקטורים לבחירת הנשיא. הדרום ראה בדאגה התחזקות פוליטית זו וחשש מהפרת האיזון ושינוי יחסי הכוחות בין שני חלקי
"דור הנכשלים" של שנות ה-50 (במאה ה-19). לאחר מותם של שלושת הסנטורים והמדינאים החשובים: וובסטר (צפון), קלהון (דרום), קליי (מערב), נוצר חלל גדול בהנהגת ארה"ב ובשנים אלה כיהנו כנשיאים דמויות חלשות אופי (פילמור, פירס, ביוקנן) שלא השכילו להמשיך את מגמת הפשרות.
האלימות של שנות ה-50: ב-1854 נערכו קרבות בין תומכי התנגדות למתנגדי העבדות בקנזס ("קנזס השותתת דם"), מסע הרציחות של ג'ון בראון בבעלי עבדים – וכן תפיסתו, משפטו והוצאתו להורג, הכאת הסנטור סאמנר מהצפון על ידי תומכי עבדות.
בחירתו של אברהם לינקולן בקולות "צפוניים" בלבד, יצרו בקרב מדינות הדרום שנבחר נשיא סקטוריאלי שידאג רק לאינטרסים של מדינות הצפון. עניין זה זרז את החלטתן לפרוש מהברית ואת אירועי פורט סמטר, נקודת הפתיחה הפורמאלית לתחילת המלחמה.
הפשרות:
ראו גם מפה בקישור המצורף - כאן
1787 – פקודת צפון מערב: בשטחים הצפון-מערביים שסופחו לברית לאחר מלחמת העצמאות נאסרה העבדות.
* 1820 – פשרת מיזורי:  בפשרה זו נקבע שבשטחי "רכישת לואיזיאנה" (השטח העצום שהנשיא ג'פרסון רכש מנפוליאון ב-1803), תיאסר העבדות מצפון לקו הרוחב 30 36. עם זאת הותר למדינת מיזורי, השוכנת צפונית לקו זה להצטרף כמדינת עבדות. לאחר פשרה זו, שולבו מדינות חדשות רק בזוגות כדי לא להפר את האיזון של הייצוג בסנאט.
** 1850 – הפשרה הגדולה: בעקבות כיבושי המלחמה עם מקסיקו, נותר צורך חדש להכריע מה ייעשה ב"ספר החדש". בפשרה זו הוחלט שקליפורניה תוכר כמדינה "צפונית" (ובכך הופר איזון הייצוג בסנאט) ונאסר סחר העבדים בעיר הבירה וושינגטון. מנגד, הדרום זכה להתחייבות לאכוף את חוק העבדים הנמלטים. בנוסף, לא נקבעה מדיניות לגבי השטחים הנוספים כדי על מנת שלא להתחייב לטובת צד כזה או אחר.
*** 1854 – חוק נברסקה – קנזס. ע"פ חוק זה נקבע שאופייה של קנזס יוכרע ע"פ עיקרון "הריבונות העממית", כלומר ע"פ הכרעת הרוב בשטח (כאשר קנזס היא מצפון לקו הרוחב 30 36 שנקבע בפשרת מיזורי).
דרכי השיקום החוקתיות, הכלכליות והחברתיות
המלחמה הסתיימה בניצחונה של ברית מדינות הצפון. מצד אחד, המלחמה הביאה למותם של 620,000 נפשות, עשרות אלפי פצועים, הרס וחורבן כלכלי, נפשי ומוסרי, שלא ניתן למדידה. מצד שני, המלחמה האיצה את התיעוש בצפון וקידמה את המהפכה התעשייתית בארה"ב, והחלה תקופה של שלטון רפובליקני כמעט רצוף מ-1861 ועד 1933 (בתקופה זו כיהנו רק שני נשיאים מהמפלגה הדמוקרטית).
 תקופת השיקום (1876-1865): בתקופת השיקום הייתה מחלוקת קשה בין אנשי הצפון האם להנהיג מדיניות פייסנית כלפי הדרום המנוצח על מנת לחזק את המוטיבציה שלה לחזור לזרועות הברית או שמא מדיניות של נקמה והענשת המדינות המרדניות. יש לזכור שלינקולן נרצח ע"י מתנקש דרומי ב-1865 ובמקומו הושבע הנשיא אנדרו ג'ונסון, שלא הייתה לו אותה מנהיגות של לינקולן. הרצח שימש עילה לתומכי הענישה להקשיח את המדיניות כלפי הדרום תוך הפיכת לינקולן לקורבן קדוש. מי שהובילו את המדיניות לאחר רצח לינקולן היו אנשי המפלגה הרפובליקנית בקונגרס. הקולות הדומיננטיים במפלגה זו קראו להענשת הדרום.
תיקונים חוקתיים: הקונגרס האמריקני ביצע בשנים 1870-1865 שלושה תיקונים בחוקה. תיקונים אלו בוצעו לפני שמדינות הדרום הוחזרו מבחינה חוקית לברית (בין השנים 1870-1866 ישנה החזרה פורמאלית של מדינות הדרום לברית, ובין השנים 1876-1870 ישנה החזרת ריבונות פנימית למדינות הדרום).
בתחום החוקתי הוכנסו כאמור שלושה תיקונים משמעותיים מאוד:
התיקון ה-13ביטול ואיסור העבדות בארה"ב (1865).
התיקון ה-14התיקון קבע שכל מי שנולד או התאזרח בארה"ב הוא אזרח ארה"ב ואזרח המדינה שבה הוא גר. כלומר, נעשתה כאן הכרה באזרחותם של השחורים. הכרה במעמד האזרחי של השחורים כרוכה בהתחייבות לקיום זכויותיו של כל אזרח (בצורה שווה). התיקון חיזק את כוחו של השלטון המרכזי על פני שלטון המדינות במערכת הפדראלית. בנוסף, התיקון הגביל אנשי דרום המעורבים במלחמה נגד הברית מלתפוס משרות אזרחיות או צבאיות (1868).
התיקון ה-15הגנה על זכויות השחורים לבחור ולהיבחר (1870). ניסוח התיקון מתייחס לזכותם של כל אזרחי ארה"ב להצביע בבחירות ללא הגבלה בגלל גזע, צבע או מצב עבדות בעבר.
בתחום הכלכלי והחברתי:
·         שיקום הדרום מנזקי המלחמה ומעבר מכלכלת מלחמה לכלכלת שלום. שיקום נזקי המלחמה ע"י סלילת כבישים, השקעה בתעשיות ועוד.
·          סיוע לעבדים משוחררים להשתלב בחברה ובכלכלה ע"י הממשל הפדראלי – לשכת העבדים המשוחררים. הלשכה דאגה להאכיל והלביש את מי שידו לא הייתה משגת.
·         העברת אדמות במקומות מסוימים לשחורים, בחסות הצבא. מצב זה יתערער עם נסיגת הצבא.

   4ג. מאבק השחורים למען שוויון זכויות במאה ה-20 (עמ' 97-80)
הגורמים להתחזקות מאבק השחורים במחצית השנייה של המאה ה-20
·         השירות בצבא במהלך מלה"ע ה-2 העניק לגיטימציה לדרוש זכויות. השתלבות האפרו- אמריקנים בצבא במסגרת הגיוסים הנרחבים של שתי מלחמות העולם, באה לידי ביטוי בדרישתם לזכויות שוות. במלחמת העולם הראשונה שירתו בצבא האמריקני כ-370,000 אפרו-אמריקנים ובמלחמת העולם השנייה התקרב מספרם למיליון. העובדה שהאפרו-אמריקנים "היו מספיק טובים בשביל להלחם" הביאה לכך שהם לא היו מוכנים בשום פנים ואופן לחזור לתנאי האפליה והקיפוח הקודמים. לא זו בלבד אלא שחלק ניכר מחיילים אלה לחם נגד גרמניה, מדינת אויב בעלת אידיאולוגיה גזענית ולא היו מוכנים עוד לספוג אפליה על רקע גזעני. הנשיא טרומן (בעקבות הדו"ח) הצליח להביא כבר ב-1948 לביטול האפליה בצבא (ולפיכך ניתן לראות גם בצעד תקדימי זה סיבה נוספת להתפרצות המאבק). גם הנשיא קנדי התייחס לכך שאפרו-אמריקנים משרתים בצבא האמריקני "המבקש לקדם את כל מי שמבקשים להיות חופשיים" ובאותה עת סובלים מאפליה בבית ולפיכך יש לפעול לתיקון מצבם.

·         הדימוי של אמריקה במלחמה הקרה חייב אותה לשנות את מדיניותה כלפי האפרו-אמריקנים. האפרו-אמריקנים הבינו שניתן לנצל לטובתם את המלחמה הקרה לטובת מאבקם מתוך ידיעה שהמשך הקיפאון במעמדם המשפטי, החברתי והכלכלי תורם לדימוייה השלילי של "הדמוקרטיה האמריקנית הנאורה" במאבקה נגד ברית המועצות הקומוניסטית הפוגעת בזכויות האדם. הנשיא אייזנהאואר הודה שהאפליה במדינות הדרום פוגעת קשות ביוקרתה של ארה"ב.

·         השפעתם של מאבקים אנטי קולוניאליים על עמדת האפרו-אמריקנים (וייטנאם, אלג'יריה). בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה החל גל משמעותי של התנגדות עמים באפריקה ובאסיה נגד הקולוניאליזם המערבי. במסגרת מאבק זה נוצח האדם הלבן על ידי עמים שנחשבו "נחותים" (ההסתבכות האמריקנית בקוריאה, ההתקפלות של הצרפתים מהודו-סין ומאלג'יריה, הויתור של בריטניה על הודו ועוד). האפרו-אמריקנים שהיו עדים לתופעה היסטורית זו, קיבלו השראה ממאבקים אלה. כך למשל אימץ מרטין לותר קינג את תורתו של מהטמה גאנדי.

·         הפיכתם של האפרו-אמריקנים לכוח אלקטוראלי משמעותי במדינות הצפון, מחייבת תשומת לב לצרכיהם. היחס המפלה של מדיניות הדרום כלפי האפרו-אמריקנים תחת החסות המשפטית הפדראלית "נפרד אבל שווה" גרם בין היתר להגירה משמעותית צפונה. במדינות הצפון השחורים יכלו לבחור באופן חופשי ולפיכך הפכו לכוח אלקטוראלי משמעותי שיכול להציב תביעות שיש להתחשב בהן. רוב השחורים היגרו לערים הגדולות והתגוררו בשכונות נפרדות שקיבלו את הכינוי "גטאות". יש להבין שהחיים בתוך שכונות צפופות, עניות ומוכות פשע, הגבירו את פעולות המרי של השחורים.

·       צמיחתה של הנהגה משמעותית. קמה שכבת מנהיגים משמעותית ובראשה מרטין לותר קינג. קינג במתינותו ובשיעור קומתו הציבורי והמוסרי הצליח לנסח מטרות ברורות ודרכי פעולה למאבק של האפרו-אמריקנים והשכיל להפוך את שאלת זכויות האזרח של בני גזעו לשאלה כלל אמריקנית.

·       הפעולות של הרשויות הפדראליות בארה"ב לתיקון מצב השחורים


הרשות השופטת ביהמ"ש העליון:
פסיקת "בראון נגד מערכת החינוך של טופקה" (1954)
ב-1950 החל ה-NAACP לפעול לביטול האפליה בתחום החינוך. עד אז, עסק בעיקר בפעילות חינוכית ובעניינים מקומיים. ב-1954 פסק שופט ביהמ"ש העליון ארל וורן בתיק זה, שהתפיסה "נפרד אבל שווה" (כפי שנקבעה במשפט פלסי נגד פרגוסון) היא גזענית ומנוגדת לתיקון ה-14 בחוקה המחייב שוויון בפני החוק. ההנחה של ביהמ"ש התבססה על התפיסה שחינוך בתקופה המודרנית מהווה כלי עיקרי להכשרת אזרחים לקראת עתידם, ולפיכך הוא מהווה יעד מרכזי של השלטון. לכן, הפרדה של תלמידים על בסיס גזעי יוצרת רגשי נחיתות חברתיים הפוגעים ביעדי השלטון. פסיקה מהפכנית זו היוותה סדק ראשון ועמוק במערכת האפליה הממוסדת של מדינות הדרום, וגררה אחריה את הרשויות הפדראליות האחרות. היא פסלה את הפסיקה "נפרד אבל שווה", וטענה שההפרדה מבטלת את השוויון.
הרשות המבצעת – צעדי הנשיאים השונים
נשיאי ארה"ב עשו שימוש בכוחות צבא כדי לאלץ את שלטונות הדרום ליישם את מדיניות האינטגרציה. הנשיאים הסבירו את הצעדים הן בשם זכויות האדם הבסיסיות המהוות חלק בלתי נפרד מהרוח האמריקנית והן בגלל תדמיתה הציבורית של ארה"ב בעיני העולם, בייחוד על רקע המאבק בקומוניזם במסגרת "המלחמה הקרה".
הערה: שימו לב שנשיאי שתי המפלגות ביצעו פעולות לאכיפת השוויון בדרום.

דוגמאות
·         1947 – הדין וחשבון של ועדת טרומן. הנשיא טרומן הקים ועדה שנועדה לבדוק את מצב זכויות האזרח בארה"ב. הדו"ח היה ביקורתי ביותר וחשף את מצבם הקשה של השחורים, הן מבחינת האפליה הממסדית והן מבחינת האלימות שהופנתה כלפיהם. טרומן אימץ את הדו"ח וביקש מהקונגרס להפוך את ההמלצות לחוקים, אך מי שהכשיל זאת היו חברי מפלגתו מהדרום.
·         1957 – הנשיא הרפובליקני אייזנהאואר שיגר כוח צנחנים לליטל רוק, ארקנסו, כדי לאכוף על השלטונות המקומיים את פסיקת ביהמ"ש העליון ולאפשר לתלמידים שחורים להיכנס לביה"ס התיכון המקומי.
·         1962 – הנשיא הדמוקרטי קנדי שיגר את הצבא לאוניברסיטת מיסיסיפי כדי להשליט סדר ולאפשר לסטודנט השחור, ג'יימס מרדית', להתקבל ללימודים גבוהים ולשמור על הסדר בעיר מחשש למהומות.
·         1963 – קנדי חתם על פקודה ההופכת את המשמר הלאומי של מדינת אלבמה לצבא פדראלי כדי לאכוף על מושל המדינה ג'ורג' וולאס לאפשר לשני סטודנטים שחורים להירשם לאוניברסיטת אלבמה. עניין זה מבטא את עליונות הפדרציה על המדינות.
·         1965 – הנשיא ג'ונסון גייס את המשמר הלאומי של מדינת אלבמה (אשר פיזר בכוח מצעד למען שוויון זכויות השחורים) לשירות בצבא הפדראלי כדי להגן על משתתפי המצעד ולהבטיח את מהלכו התקין.

    הרשות המחוקקת
1) חוק הזכויות האזרחיות (1964) – חוק זה עיגן את זכויות ההצבעה של השחורים. כמו כן, הובטח ביטול מדיניות ההפרדה ברוב תחומי השירותים הציבוריים (מסעדות, בתי קולנוע, בתי מלון ועוד) תוך מתן דגש על תחום החינוך הציבורי. החוק חייב חלוקה שוויונית של כספי סיוע פדראליים תוך איום להפסיק תכניות סיוע אם תימשך אפליה כלשהי. סעיף נוסף כלל את ביסוס ההזדמנויות השוות בתעסוקה.
2) התיקון ה-24 בחוקה (1964) – תיקון זה קבע שארה"ב (או כל אחת ממדינותיה) אינה רשאית לשלול או להגביל זכויות הצבעה מטעמי אי תשלום מס קלפי או כל מס אחר.
2) חוק זכויות ההצבעה (1965) – חוק זה מפרט את זכויות ההצבעה באופן שלא יתיר שום מקום ל"לולאות משפטיות" – חוק ללא פרצות שיאפשרו למדינות הדרום להתעלם מקיומו. החוק אסר כל תנאי מוקדם או מבחן כלשהו (קריאה, כתיבה, הישג חינוכי/מוסרי) כתנאי לזכות הצבעה, וכן ביסס אמצעי אכיפה נאותים.
3) סעיף "הדיור ההוגן" (1968) בחוק הזכויות האזרחיות – חוק זה אוסר אפליה במכירה/השכרה של מקום מגורים בשל גזע, צבע, או מוצא לאומי. החוק גם מטפל בביטול ניסוח של מודעות בעלות תוכן מפלה. סעיף אחר נועד למנוע אפליה מצד מוסדות פיננסיים כמו בנקים.
דרכי פעולה של השחורים במאבקם: בדרכי שלום (מרטין לותר קינג) או בכוח/אלימות (הכוח השחור, מלקולם אקס). אינטגרציה לעומת התבדלות ושמירה על תרבות שחורה.
הויכוח בין מרטין לותר קינג למלקולם אקס, שני המנהיגים הבולטים במאבק האפרו-אמריקנים בשנות ה-60, בא לידי ביטוי הן בהגדרת מטרת המאבק של האפרו-אמריקנים והן בהגדרת דרך המאבק שלהם בארה"ב. שני המנהיגים נרצחו על רקע על רקע רעיונותיהם. קינג נרצח ע"י מתנקש לבן, ואילו אקס ע"י מתנקשים מ"אומת האסלאם" שממנה התנתק. קינג האמין בשוויון זכויות מוחלט ובאינטגרציה מלאה בכל תחומי החיים, תוך מאבק במבנה הגזענות הדרומי. אקס לעומת זאת, היה מקורב לרעיונות "אומת האסלאם", שגרסה כי האדם הלבן מונע באופן מודע מהאדם השחור להשתלב בחברה האמריקנית. ע"פ תפיסה זו, יש לשאוף להפרדות, תוך הקמת כלכלה ושירותים נפרדים בתעשייה, במסחר ועוד. מטרתה הייתה הקמת מדינה שחורה על אדמה אמריקנית. רעיונות אלה שללו את הלאומיות האמריקנית, שללו מעורבות בקהילה הלבנה, ולפיכך הדוגלים בהם נמנעו מלהשתתף במאבק לתיקון זכויות האזרח.
מרטין לותר קינג האמין שהדרך להשיג זכויות אזרח ואינטגרציה מלאה מתבססת על רעיון ההתנגדות הבלתי-אלימה ואי-ציות אזרחי לחוקי האפליה (תוך השפעה מהמנהיג ההודי מהטמה גנדי). קריאותיו של קינג לפעילות בלתי-אלימה עוררה התנגדות בקרב קבוצות מיליטנטיות יותר בחברה האמריקנית כמו מלקולם אקס, "אומת האסלאם" ותנועת "הכוח השחור". אלה תמכו במקרה הצורך בשימוש באלימות, וזאת על רקע האלימות שהופעלה נגד האפרו-אמריקנים בארה"ב (הרוגים בפעולות המשטרה במהלך הפגנות, טרוריסטים לבנים שפוצצו למשל כנסייה בבירמינגהם, אירוע שהביא לרציחתן של ארבע נערות). תפיסות "הכוח השחור" התנגדו לאינטגרציה בטענה שההשתלבות מבטאת ביטול עצמי של השחורים ותרבותם ותביא למיזוג רק של שחורים ממעמד סוציו-אקונומי גבוה. סטוקלי, קרמייקל, שהחדיר את המושג "כוח שחור" גם שאף לארגן קהילות אפרו-אמריקניות במרכזי הערים ושהן תיקחנה לידיהן את השליטה בחייהן תוך גילויים של עוצמה ותרומה חיובית לחברה הכללית.
דרכי פעולה בפועל:
·         הקמת ארגונים וקבוצות לחץ: NAACP (הארגון הארצי למען קידום אנשים כהי עור),      ה-,SCLC הפנתרים השחורים ועוד.
·         פעילות משפטית – ה-NAACP היה מעורב ביוזמה ובליווי של יוזמות משפטיות לטיפול באפליית השחורים וביצירת יחסי ציבור חיוביים. הדוגמה הזכורה ביותר היא במשפט בראון נגד מערכת החינוך של טופקה, קנזס. 1954
·         החרם על האוטובוסים במונטגומרי, אלבמה (דצמבר 1955), שנמשך 381 יום. החרם החל לאחר מאסרה של רוזה פארקס, חברת ה-NAACP, שסירבה לפנות מקום ישיבה המיועד ללבנים בלבד. צעד זה הוביל את חברת האוטובוסים על סף פשיטת רגל ולביטול תקנות ההפרדה. במקביל לחרם, פעולות של עזרה הדדית כדי להתנהל ולהסתדר בזמן החרם.
·         שביתות שבת בפתח בתי עסק. עשרות שחורים היו מגיעים למסעדה או מזנון ומבקשים שירות במקום בו יבחרו לשבת, וכשלא נענו נהגו לשבת בפתח העסק ולמנוע כניסה של אחרים. המשטרה פיזרה את השביתות הללו ועצרה את השובתים שסירבו להשתחרר בערבות וכך שיבשו את פעולות בתי המעצר. בתי עסק רבים ביטלו מרצונם את ההפרדה כדי לא לפגוע בעסקיהם.
·         הצעדה לוושינגטון (אוגוסט 1963). קרוב לרבע מיליון מפגינים צעדו לוושינגטון. לרגלי האנדרטה של הנשיא לינקולן נשא קינג את נאומו המפורסם "יש לי חלום", בו קרא לביטול האפליה וליצירת חברה אמריקנית שוויונית ומאוחדת. במהלך ההפגנה נפגשו נשיא ארה"ב קנדי וסגנו לינדון ג'ונסון עם עשרה מנציגי המפגינים. בהצהרה שמסר הנשיא בתום הפגישה הביע את קורת רוחו מהסדר שנשמר במהלך הצעדה והבטיח שהממשלה הפדראלית תמשיך במאמציה להשיג יותר תעסוקה ולמנוע אפליה. הישגים אלה היו מהמטרות הראשיות של הצעדה.
·         מהומות עירוניות כביטוי ממחאה שהובילו לאלימות והרס. אכזבת השחורים מקצב התיקונים באה לידי ביטוי בשנים 1968-1964 (ימי השיא בביטול האפליה!). בגטאות של הערים הגדולות (שיקגו, לוס אנג'לס, פילדלפיה) פרצו מהומות אלימות בהן נשדדו ונבזזו חנויות כשבמהלך ההתנגשויות עם המשטרה היו נפגעים ואף לא מעט הרוגים. למרבה האירוניה הטראגית, באפריל 1968, לאחר רצח קינג פרץ גל מהומות קשה של פורעים שרמסו את קריאתו לאי-אלימות.
                       

תגובת הדרומיים למאבק השחורים.
·         ניסיון לשמר את היסודות המשפטיים המפרידים (המפלים) בין לבנים לשחורים.
·         פעולות של מוסדות שלטון של המדינות – אם ברמת מושלים, שופטים או מערכת האכיפה (משטרה, משרד שריף וכו').
·         פעולות של ארגונים (KKK) או בודדים נגד שחורים ונגד פעילי זכויות אדם.
עמדת מדינות הדרום התעצבה עם סיום מלחמת האזרחים וביטול העבדות. עמדה זו התבססה על יצירת מערכת הפרדה "חוקית" שמצאה את ביטוייה ב"חוקי ג'ים קראו" וקיבלה חיזוק מבית המשפט העליון שפסק במשפט "פלסי נגד פרגוסון" (1896) שמדיניות "נפרד, אבל שווה" היא לגיטימית. מדיניות זו יצרה הפרדה בין שחורים ללבנים בכל תחומי החיים, כשבאמצעות הפרדה זו הצליחו לשמור הלבנים על מעמדם החברתי ולשמר תפיסות גזעניות. השינויים שהחלו להתחולל בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20, והתיקונים שנעשו ברשויות הפדראליות לביטול ההפרדה במדינות הדרום, עוררו התנגדות עזה שהתבססה על הטיעונים הבאים:
·         מדינות הדרום דבקו בפרשנות מצומצמת של החוקה ותיקוניה. לפיכך אין קריאה "בין השורות" אלא רק פרשנות ישירה. לפיכך כל עוד לא התייחס התיקון ה-14 לנושא החינוך, הרי שמבחינת מדינות הדרום הן זכאיות לפעול על פי מצפונן. לא זו בלבד, אלא שפרשנות אחרת מטעם רשויות השלטון הפדראליות מהווה חריגה מסמכות זו. הדרום לא קיבל אפוא את פסיקת בית המשפט בעניין בראון נגד מערכת החינוך (1954) שקבעה שההפרדה במערכת החינוך מנוגדת לתיקון ה-14.
·         מדינות הדרום גייסו גם את הטענה שהחלטת בית המשפט עלולה לפגוע במרקם היחסים בין לבנים לשחורים כפי שהתגבש במשך שנים רבות. זו כמובן טענה צינית אבל ניתן לראות בדברים גם נבואה שהגשימה את עצמה שכן -  ככל שנמשכו התיקונים, כך התגברה האלימות עד סוף שנות ה-60. בין האירועים האלימים: פיצוץ כנסיית שחורים בבירמינגהאם, אלבמה. בפיצוץ נהרגו 4 ילדות (ספטמבר 1963). כך גם רצח פעילי זכויות אזרח במיסיסיפי (יוני 1964 – עניין שתואר בסרט שצפינו בו – מיסיסיפי בוערת). מאחורי הפעולות האלימות בדרום שכללו לא רק פגיעה פיזית אלא גם פגיעה ברכוש עמדו לעתים קרובות אנשי הקו-קלוקס-קלאן.
·          ניצול מהומות שחורים בערים צפוניות (יולי 1964), או מהומות אלימות בלוס-אנג'לס בהן נהרגו 34 בני אדם (אוגוסט 1965) כדי להסית את דעת הקהל ולהבהיל את האוכלוסייה הלבנה מפני סכנות האינטגרציה.
·         מדינות הדרום מתנגדות לניסיונות הממשל הפדראלי לכפות אינטגרציה, אך תוך שמירה על החוק. בכך ניתן לראות את השפעת הטראומה של מלחמת האזרחים. חלק מנציגי שלטון הדרום המשיכו להתסיס, וזכורים למשל דבריו של ג'ורג' וולאס, מושל אלבמה שנבחר ב-1963: "הפרדה עכשיו. הפרדה מחר. הפרדה לתמיד!". וואלס גם עמד בפתח האוניברסיטה של אלבמה וניסה למנוע כניסת סטודנטים שחורים. הנשיא קנדי הורה לכוחות הצבא לאכוף את מדיניות האינטגרציה. בזקנתו התחרט וולאס על כמה מהכרזותיו וטען שהן נועדו לצרכים פוליטיים שיביאו לבחירתו למשרת המושל.
·         כוחות הביטחון המקומיים של מדינות הדרום הפגינו אלימות רבה כלפי המפגינים השחורים שרבים מהם היו ילדים. התמונות הקשות ששודרו בטלוויזיה הביאו לשינויים בדעת הקהל הלאומית לטובת השחורים. יש לזכור שחלק לא מבוטל מנציגי השלטון וכוחות הביטחון בדרום היו מקורבים או חברים בקו-קלוקס-קלאן.


סעיף ב': תופעת המקארתיזם – גורמיה, ביטוייה והשפעותיה על החברה האמריקנית  (עמ' 103-98)
(מבוסס על גם על שיעור של רן ענבר)
הגדרה –
מקארתיזם: כינוי למאבק של הסנטור הרפובליקני ג'וזף מקארתי (1957-1908) בקומוניזם ע"י הטחת האשמות של נטייה לקומוניזם ולחתרנות באנשי ציבור, צבא, סופרים, אמנים ועוד. מקארתי השתמש באמצעי של חקירה כדי להתנגח בנאשמים תוך פרסום האשמות בלתי מוכחות בשם "חופש הביטוי". מקארתי לא נעזר בזרוע מבצעת, כך שחרבו הייתה עצם הפומביות של הדיון וחשיפת השמות של החשודים בנטייה לקומוניזם. המושג אף הפך למונח המתאר באופן כללי רדיפה אחר יריבים אידיאולוגיים על בסיס מפוקפק. המאבק של מקארתי התנהל בין 1954-1950 והופסק בסופו של הדבר ע"י הסנאט האמריקני, אך התופעה הקרויה על שמו החלה למעשה עוד בשלהי שנות ה-40 ונמשכה עד ראשית שנות ה-60.
רקע לתופעה:
בסוף מלחמת העולם השנייה האמריקאים הרגישו "על גג העולם". המלחמה הסתיימה בניצחונה של ארה"ב ובעלות בריתה בחזית האירופית ובחזית האוקיינוס השקט/יפן. אולם, סוף מלחמת העולם בישר את תחילת המלחמה הקרה בין ארה"ב לברית המועצות (בריה"מ). התקופה הראשונה של המלחמה הקרה כללה:

o       ביסוס "הדמוקרטיות העממיות" במזרח אירופה (מזרח גרמניה, רומניה, בולגריה, פולין, הונגריה, צ'כוסלובקיה וכו') – משטרי בובות של בריה"מ.
o       "נפילת סין" לידי הקומוניסטים בראשות מאו צה דונג (1949).
o       הכרזת הסובייטים על יכולתם לייצר פצצת אטום (1949) – בריה"מ נטרלה את המונופול של ארה"ב כמעצמה הגרעינית היחידה.
o       מלחמת קוריאה (1953-1950) – כוחות קומוניסטים בתמיכת בריה"מ בצפון מול כוחות האו"ם בהובלת ארה"ב בדרום. הייתה זו הזירה "החמה" הראשונה של המלחמה הקרה. היא העניקה לגיטימיות לפגוע במי שנתפשו כתומכים באויב.

האמריקאים שאלו את עצמם – איך זה קרה? איך הפכנו ממעצמה יחידה למתחרה ב"מאזן האימה"? זו שאלה מורכבת ומסובכת, אך יש מי שמציע לה תשובה פשוטה (ואף פשטנית): המהפך הגיע בגלל בוגדים מבפנים – חתרנים קומוניסטים שהעבירו סודות אמריקאיים לאויב. והמסקנה: יש למצוא את הבוגדים ולהענישם.

התקופה שלפני מקארתי
ביטויים שונים להתגברות הרגש האנטי-קומוניסטי ולקונצנזוס סביב רדיפת קומוניסטים, בסוף שנות ה-40 בעיקר ע"י הוועדה לחקירת פעילות אנטי-אמריקנית (מטעם בית הנבחרים של הקונגרס האמריקני):
o       האשמת הוליווד בחתרנות קומוניסטית – תעשיית הקולנוע נאלצה להגן על "שמה הטוב" ולפיכך  הוציאה "רשימה שחורה" שמי שהופיע בה לא הורשה לעבוד בענף (אם כי היו מקרים של שימוש בשמות בדויים, למשל בתחום התסריטאות). עמ' 99 בספר.
o       סיפורו של אלג'ר היס (1949-1948), הפקיד הבכיר במשרד החוץ האמריקני שהואשם בריגול לטובת בריה"מ, אך כיוון שחלה התיישנות על "העבירה" שלו הוא הואשם בשבועת שקר ונשלח לכלא למספר שנים. עמ' 99 בספר.
o       המשפט של בני הזוג רוזנברג (1953-1951). כשבריה"מ הפתיעה והחרידה את ארה"ב, כשהודיעה על הצלחת ניסוי גרעיני מטעמה כבר בשנת 1949, עלו חשדות שהצלחתם המהירה של הסובייטים בפיצוח הגרעין מקורה ברשת מרגלים שהצליחה לחדור לתכניות הגרעין של ארה"ב ובריטניה. חלק מאותם מרגלים פעלו מתוך אהדה לקומוניזם או לתפקיד שמילאה בריה"מ במלחמה ואחרים סברו שאין זה נכון שלארה"ב יהיה מונופול על כלי נשק גרעיניים. כך החלה ארה"ב ב-1950 לפעול נגד מרגלים. במרְץ 1951 נפתח משפטם של בני הזוג ג'וליוס ואתל רוזנברג שהואשמו בהעברת סודות הגרעין לסובייטים. ב-19 ביוני 1953 הוצאו להורג בני הזוג היהודים-אמריקניים באשמת מסירת סודות האטום לבריה"מ וזו הייתה הפעם הראשונה שהתבצע עונש מוות בארה"ב בעוון ריגול. עמ' 101 בספר.
o       ספרות שמעידה על היסטריה המונית. למשל, ספרון הקומיקס "Is This Tomorrow".

תקופת מקארתי
ג'וזף מקארתי (1908 – 1957) – סנטור מוויסקונסין.
·         "נאום הפתיחה" שלו, שבו הוא התפרסם לראשונה – בעמ' 102 בספר. בנאום זה, שנשא מול מועדון הנשים הרפובליקאיות של וילינג במערב וירג'יניה, מקארתי הרים ערימת דפים והודיע: "יש לי כאן בידי רשימה של 205 שמות – שמותיהם של אנשים שמזכיר המדינה יודע כי הם חברים במפלגה הקומוניסטית ואף על פי כן הם ממשיכים לעבוד ולעצב מדיניות במחלקת המדינה". מקארתי תפס תנופה והופיע גם על במת הסנאט והקריא מתוך תיקים שונים, כשהוא משנה את הפרטים והעובדות כדי להכפיש ולהדביק תארים קומוניסטיים. אותה רשימה מעולם לא נמסרה לגורם משפטי מוסמך וכך בלי הוכחה או ביסוס, הקים מקארתי ועדת חקירה של הקונגרס לבדיקת פעולות אנטי אמריקניות. הועדה הזמינה עדים וחקירה ובמהלך החקירה האשימה אותם בחברות במפלגה הקומוניסטית או בהסתרת מידע רלוונטי בנושא. אווירת "ציד המכשפות" חדרה למוסדות של אליטות שונות כמו משרד החוץ, האוניברסיטאות, תעשיית הקולנוע והצבא. החקירות גרמו לעדים רבים לאבד את מקומות העבודה בגלל לחצים שהופעלו על המעסיקים וזאת רק בגלל חשדות שלא הוכחו ביחס לאהדה לקומוניזם.
·         היעדים העיקריים של מקארתי: האליטות האמריקאיות המבוססות.
·         אלמנט חשוב מאוד שסייע לעלייתו המטאורית (ולנפילתו) של מקארתי: הטלוויזיה. בפעם הראשונה בתולדות גוף הרשות המחוקקת, הוכנסו מצלמות טלוויזיה לסנאט ודיוני תת-הועדה אפשרו לציבור לצפות בחקירות והציבור יכול היה לעקוב אחר המתרחש. בדרך זו של פומביות, איבדו עדים רבים את שמם הטוב, גם אם לא הועמדו לדין או שננקטו נגדם צעדים משמעתיים אחרים. די היה בחשיפה כדי לפגוע במעמדם ולעתים גם בפרנסתם.
מה הייתה עמדת ה"שחקנים" השונים במערכת האמריקאית כלפי מקארתי ופעילותו? 
להלן כמה דוגמאות, נכונות בעיקר לתקופת השיא של מקארתי (סביבות 1952):
o       סנאטורים מהמפלגה הרפובליקנית: רובם תומכים, בשל המכה שסופגים הדמוקרטים שנמצאים בשלטון כבר כ-20 שנים. התמיכה גם כספית, גם פוליטית וגם אידיאולוגית. מקארתי מייצג את "אמריקה הישנה והכפרית", הגסה, שנלחמת בליברלים המשכילים ויפי הנפש ש"השתלטו על וושינגטון ועל האקדמיה".
o       סנאטורים מהמפלגה הדמוקרטית: חלקם מתנגדים, אך חלקם תומכים בשקט או בגלוי, בשל אי רצונם להיתפס כאנטי-פטריוטים, בשל רצונם להיבחר והבנתם ש"העם בעד" ובשל חששם האמיתי ממקארתי.
o       "האדם הממוצע" מהמעמד הלבן הבינוני (למשל, עקרת בית בפרברים שרואה את השימועים של מקארתי בטלוויזיה): "אין עשן בלי אש" – כנראה שאכן קיימים קומוניסטים מוסווים שבוגדים בארה"ב, וטוב שיש "אדם חזק" כמו מקארתי שמציל אותנו מהם; לעתים קיימת אולי גם הרגשה ש"אמנם אנחנו לא בוגרי הרווארד ולא מרוויחים המון כסף, אבל לפחות אנחנו לא בוגדים"...
o       אנשי אקדמיה באוניברסיטה יוקרתית: חלקם מוחים, אך חלק גדול מעדיפים שלא למחות כדי לא להסתבך או משום שהם מאמינים שקיים באמת איום קומוניסטי על ארה"ב ושייתכן שאכן צריך להדוף אותו בכל אמצעי – אפילו במחיר פגיעה בחופש הביטוי (דוגמה: ארתור שלזינג'ר).
לסיכום, התקופה מתאפיינת בשימועים בסנאט שנערכים לחשודים בשת"פ עם הקומוניסטים. הרדיפה היא בעיקר של האליטות. היא מתבצעת באופן פומבי, בטלוויזיה – מה שיוצר אווירה של פחד ("the terror is in this room", כפי שאומר אדוארד מורו בסרט "לילה טוב ובהצלחה"). מקארתי ואנשיו מנסים להשתיק ביקורת (כמו שמתואר בקטע הזה בסרט). פעילותו של מקארתי מגובה ע"י הרפובליקנים, בעיקר בשל רצונם להדיח את הדמוקרטים מהבית הלבן. מעטים מעזים להילחם בתופעה. רבים מפסידים את מקומות עבודתם ואת אמינותם בשל החשיפה וההאשמות – על אף שאיש מהמואשמים לא הורשע בסופו של דבר.



נפילתו של מקארתי
מה הוביל לנפילתו של מקארתי?
o       עלייתם של הרפובליקנים לשלטון: אייזנהאואר נבחר לנשיאות ב-1952 והתחיל לכהן ב-1953. בעקבות זאת, דועך הלחץ הפוליטי הרפובליקני ופוחת הגיבוי שניתן למקארתי. מעבר לכך, הרפובליקנים חששו אולי כי אם יימשכו ההתקפות, הם ייתפשו בציבור כאשמים (במקום הדמוקרטים).
o       מקארתי "מאבד גובה" בשימועים שהופכים אבסורדיים (כמו זה של אני לי מוס, שמקארתי עזב במהלכו את האולם).
o       הטעות הגדולה של מקארתי עצמו: הוא פנה נגד הצבא. בשלב זה התברר שאין בסיס להאשמותיו והוא עורר את זעמן של שתי המפלגות. כשגם הנשיא, גיבור מלחמת העולם השנייה (היה מפקד הכוחות המשולבים של בעלות הברית) הואשם בחיפוי על קומוניסטים, בא הקץ לפועלו של מקארתי.
o       השימועים של מקארתי עם הצבא שודרו גם הם בטלוויזיה ("have you no sense of decency?") והפכו אותו לדמות מגוחכת בעיני חלק מהציבור.
o       אד מורו, עיתונאי ושדרן טלוויזיה נערץ ומגיש תכנית פופולארית ב-CBS, סיכם את דעתו על מקארתי ועל המקארתיזם ב-1954 בדברים הבאים (והפעם לא מהסרט, אלא מהמציאות...): http://www.youtube.com/watch?v=anNEJJYLU8M.
o       לבסוף, מתנגדיו של מקארתי בסנאט אזרו אומץ והתארגנו להפילו. הם הקימו ועדה לבדיקת החשד שהשתמש לרעה בסמכויותיו כסנטור ובהצבעת הסנאט הוא נמצא אשם.
אבל – המקארתיזם לא מת עם מקארתי. התופעה נמשכה בעיקר עד סוף שנות ה-50: רדיפה פוליטית במגזר הציבורי ובמגזר הפרטי (לעתים באמצעות חברות פרטיות ש"סיננו" מועמדים לחברות אחרות).
סיכום
·         אילו זכויות/עקרונות מהותיים של ארה"ב הפר מקארתי? אפשר לכלול בתשובה את הפרדת הרשויות, את חופש הביטוי ואת הזכות להליך משפטי הוגן (דיני ראיות, זכאות כל עוד לא הוכחה אשמה וכו')
·         הנשיא טרומן (שכיהן עד 1952) אמר על כך ב-1953:
"It is now evident that the present Administration has fully embraced, for political advantage, McCarthyism. I am not referring to the Senator from Wisconsin […] It is the corruption of truth, the abandonment of the due process law. It is the use of the big lie and the unfounded accusation against any citizen in the name of Americanism or security. It is the rise to power of the demagogue who lives on untruth; it is the spreading of fear and the destruction of faith in every level of society."
·         תקופת המקארתיזם הוכיחה שהחברה האמריקנית הדמוקרטית אינה חסינה מרדיפה שרירותית של בני אדם, ובמקרה זה גם עיקרון הפרדת הרשויות לא פעל בזמן אמת, כששלוש הרשויות שיתפו פעולה – אם באופן אקטיבי ואם בהסכמה שבשתיקה – עם מעשיו של מקארתי. כאמור, המושג אף הפך למונח המתאר באופן כללי רדיפה אחר יריבים אידיאולוגיים על בסיס מפוקפק.
·         לקראת סוף שנות ה-50, חל התרככות מסוימת ביחס בית המשפט העליון לנושא חופש הביטוי של קומוניסטים, כשסירב לשלול ב-1957 את חופש הביטוי מקומוניסטים. בפסיקתו, קבע בית המשפט, כי לעורר קהל מאזינים להפלת שלטון אינו פשע, אלא אם כן מסית הדובר במפורש לנקיטת פעולות בלתי חוקיות.

פרק 5 –  הקפיטליזם האמריקני מסוף המאה ה-19(עמ' 150-110)
5א. מאפייני הקפיטליזם, גילוייו והשלכותיו הכלכליות, החברתיות והפוליטיות משלהי המאה ה-19 ועד למלחמת העולם הראשונה, התנועה הפרוגרסיבית ותיקוניה (עמ'
התקופה שבה נדון במסגרת סעיף זה: 1914-1865 (1918).
תקופת ה"ביג ביזנס" או ה"דור המוזהב"* - גורמים ומאפיינים (עמ' 121-110):
*מוזהב כביטוי ביקורתי לחברה שרק שכבה דקה נהנית מהעושר.
* תיעוש נרחב וניצול אוצרות טבע. בשנים אלה הייתה התפתחות אדירה בענפי תעשייה שונים ומגוונים, והנתונים מעידים על השקעות גדולים, המסמנות צמיחה אדירה בביקוש ובהיצע. לכך נלוותה גם צמיחה בתפוקת חומרי גלם. כך למשל הייתה צמיחה אדירה בתחום ייצור הברזל והפלדה בין השנים 1906-1876. התפוקה עולה בשנים אלה פי 44. כמו כן, נרשמה עלייה כמעט פי שישה בערך תפוקת הנפט והפחם בין השנים 1910-1880. כך נרשמו עליות בגילוי וניצול משאבים כמו זהב, כסף, נחושת, עץ ועוד. התיעוש הושג בין היתר באמצעות אוכלוסיית המהגרים ההולכת והגדלה וביסוס התעשייה על "פס הייצור". הייצור ההמוני הביא בהדרגה להיעלמם של בעלי מלאכה ואומנים כמו סנדלרים, חייטים וכו'.
* המצאות וגילויים טכנולוגיים ויצירת פטנטים. עד 1860 נרשמו כ-36,000 פטנטים ואילו ב-30 השנים הבאות נרשמו כ-440,000 פטנטים. בין היתר הומצאו באותן שנים הנורה החשמלית, הפונוגרף, מצלמת הקולנוע, מכונת התפירה, מכונת הכתיבה. התפתחות דרמטית אחרת הייתה בגילוי השיטה לשכלול ייצור הפלדה, מרכיב קריטי בהנחת היסודות של אחד ממאפייני העיור בתקופה זו – גורדי השחקים הראשונים.  להמחשה, בשנת 1900 ייצרה ארה"ב את כמות הפלדה שייצרו בריטניה וגרמניה יחדיו (שתי המדינות המדורגות אחרי ארה"ב בתחום ייצור הפלדה). בנוסף, הניח הנרי פורד את הבסיס לשיטת העבודה החדשה ע"פ סרט נע, המצאה זו הגדילה בשיעור דרמטי את הספק העבודה של הפועלים ואת כמות הייצור. שני תחומים נוספים קריטיים בעניין הנחת התשתית לארה"ב מתועשת הם התחבורה והתקשורת. בתחום התחבורה – כבר נפרשה רשת של מסילות ברזל שחצו את ארה"ב ממזרח למערב. בשנים אלה נוספו עשרות אלפי קילומטרים של מסילות. הרכבות אפשרו מעבר מהיר ומסיבי של חומרי גלם ובני אדם ממקום למקום. בתחום התקשורת פיתח מורס באמצעי המאה ה-19 את הטלגרף. המצאה אפשרה להעביר מסרים מיידיים בלי להתחשב במגבלות מרחק. בהמשך, פיתח אלכסנדר גרהם בל את הטלפון, ששינה את החברה ואת דפוסי ההתנהלות שלה.
* צמיחת האוכלוסיה. לאחר תום מלחמת האזרחים, גדלה אוכלוסיית ארה"ב בצורה ניכרת. אם לפני המלחמה היו 31 מיליון אמריקנים הרי שב-1900 כבר היו 76 מיליון אמריקנים. משמעות הדבר – כוח עבודה גדול יותר, שווקים גדולים יותר שאפשר צמיחה מתמדת.

* עיור. עד מחצית המאה ה-19 הייתה החברה האמריקנית חברה אגרארית בעיקרה, אך החל מאמצע המאה ה-19 מתחילה ארה"ב להשתלב במהפכה התעשייתית. תופעה זאת כללה את ההתעצמות בתהליך הגידול הדמוגראפי (וגם הגיאוגראפי) של ארה"ב. בין השנים 1860-1840 צמחה אוכלוסיית ארה"ב מ-17 מיליון ל-31 מיליון בני אדם (כולל 4 מיליון מהגרים שהגיעו בתקופה זו). זוהי תקופה של עיור. בשנים אלה צומחות ערים גדולות כמו ניו-יורק, פילדלפיה ושיקגו. ב-1860 רק 19.8% מתושבי ארה"ב חיים בעיר, ואילו ב-1910 כבר 45.7% מהאוכלוסייה מתגוררת בעיר.
* "שקט תעשייתי". בשנים אחרי מלחמת האזרחים, נתפסה ארה"ב כמקום בטוח יחסית, שאינו סובל ממתיחות ומקונפליקטים פנימיים (באופן יחסי), וזאת בניגוד לאירופה שבה רווחו גם תנועות שחרור לאומיות וגם ארגונים סוציאליסטיים לוחמניים. בנוסף, יש לזכור שארה"ב לא הייתה מחולקת לאזורי מכס כמו אירופה, דבר שאפשר סחר חופשי בין מדינות הברית.
* שלטון רפובליקני שדגל במינימום התערבות בכלכלה ע"פ תפיסת "היד הנעלמה". תקופה זו עומדת בסימן שלטון כמעט מוחלט של המפלגה הרפובליקנית שנתפסה עם השנים כמפלגה המזוהה עם בעלי ההון.
* דרוויניזם חברתי. תפיסה שהעניקה לגיטימציה לאי שוויון שהלך וגדל בחברה האמריקנית. ע"פ תפיסה זו מדובר ב"מצב טבעי" שבו "טורף" החזק את החלש, ולפיכך התערבות הממשל אינה מוסרית כי היא נוגדת את חוקי הטבע. התפיסה עיוותה את התיאוריה הביולוגית של דרווין וקדמו אותה הוגים כמו הרברט ספנסר. בתקופה זו נעלמו כאמור "האומנים הקטנים" והפן האישי ביחסי עובד-מעביד. בתקופה זו שלט אחוז אחד מאוכלוסיית ארה"ב (המאיון העליון) ב-50% מההון בארה"ב, ובידי 12% הייתה שליטה של 90% מההון האמריקני. במקביל לתופעות של ההתעשרות וההצלחה, יש לזכור שלא כל האוכלוסייה נהנתה מהשפע, כמו קבוצות אתניות חלשות לדוגמת האפרו-אמריקנים.
* אנשי עסקים כמובילים חברתיים. בתקופה זו משתנה גם ההגדרה של היזם האמריקני הטיפוסי ("Self Made Man"), שהופך מחקלאי, קאובוי, בעל מלאכה או צייד, לאיש העסקים העירוני. איש העסקים המצליח הופך להיות האידיאל ומודל לחיקוי בחברה האמריקנית (לדוגמה: רוקפלר, וונדרבילט, קרנגי). אישים אלה בלטו על רקע החיוורון של הנשיאים באותה תקופה (גרנט, הייז, גארפילד, ארתור). בתקופה זו גם לא בלטו אם כן גנרלים מזהירים או אינטלקטואלים מבריקים אלא בעלי ההון, שהיוו את מודל ההערצה הבסיסי והבולט ביותר. עם זאת, הפערים המעמדיים וחלוקת העושר הבלתי שוויונית בעליל הולידה גם הכינוי "הברונים השודדים".  ביטוי זה יוחס לאישים בולטים כמו רוקפלר (נפט), קרנגי (פלדה), וונדרבילט (רכבות) ומורגן (בנקאות). אילי ההון קנו לעצמם מעמד פוליטי וזאת כדי לקדם את עסקיהם תוך יצירת מונופולים בתחומי תעשייה ומסחר שונים. בין הפעולות שביצעו לא תמיד היו כשרות או חוקיות, וכך רווחה תופעה של "קניית" מחוקקים ושופטים. רוקפלר למשל נהג "לשבור את השוק" ע"י מכירת מוצרים במחירי הפסד. מתחריו שלא יכלו להתמודד איתו, פשטו את הרגל, ואז רוקפלר קנה אותם בזול וכך יצר לעצמו מונופול שאפשר לו להפקיע מחירים ללא שום איום של תחרות על עסקיו. אילי ההון עמדו בראש של תאגידים גדולים, או אנכיים (לאורך פס הייצור) או אופקיים (השתלטות על ענף שלם) או שילוב "תמנוני" של תאגיד אנכי ואופקי כאחד. למעשה, אילי ההון הפרו את האיזון של הדמוקרטיה האמריקנית תוך ריכוז כוח אדיר שהיה משוחרר מכל מגבלה חוקתית ופוליטית.
דוגמאות ל"ברונים השודדים"
ג'ון ד. רוקפלר עמד בראש חברת "סטנדרד אויל". רוקפלר, יליד 1839, התחיל להתעניין בנפט אי שם ב-1863, וב-1870 ייסד את חברת "סטנדרד אויל" באוהיו, בשווי של למעלה ממיליון דולר, ושלט ב-4% מייצור הנפט בארה"ב. ב-1872 רכש 20 מתוך 25 בתי הזיקוק בקליבלנד, וב-1880 כבר שלט ב-90% מכלל בתי הזיקוק בארה"ב. "סטנדרד אויל" שיווקה בעצמה את התוצרת שלה בחביות שייצרה בעצמה ובמיכליות שבנתה בעצמה. לפיכך, התחרות עם חברה זאת הפכה כמעט לבלתי אפשרית. יש לזכור שרוקפלר לא נרתע משום אמצעי לבסס את שליטתו. כך למשל "נקנו" מחוקקים, שופטים ומושלים, אם ברמה מקומית ואם ברמה פדראלית. אחד ממנהגיו היה למכור את מוצריו במחירי הפסד, וזאת כדי להביא את כל מתחריו לפשיטת רגל. ברגע שרכש לעצמו מעמד מונופול, הוא העלה בחזרה את המחירים, ואפילו למחירים גבוהים יותר, וזאת כדי לפצות על הפסדיו. עם זאת, ב-1892 היה זה המונופול הראשון שפורק ע"י בית המשפט בטענה של קשר נגד הציבור.
קורנליוס וונדרבילט ("החוק? מה נוגע לי החוק. יש לי הכוח.", קורנליוס וונדרבילט)
קורנליוס וונדרבילט היה איל ספנות שמכר בזמן מלחמת האזרחים את אניותיו לממשלת ארה"ב, ובאמצעות ההון שלו החל להשקיע ברכבות.  וונדרבילט, שנודע גם בכינוי "הקומדור" היה בנו של איכר עני ממוצא הולנדי. כבר בגיל צעיר גילה עניין בכלי תחבורה וכנער נהג בדוברות ששייטו בין מנהטן לבין האי סטאטן ("סטאטן איילנד). הוא גילה יוזמה וחוצפה כשכבר בגיל 16 ניהל את עסקיו. ב-1818 נכנס גם לתחום של ספינות קיטור. בעשורים הבאים, השתלט בזה אחר זה על רוב קווי הסירות שבסביבות ניו-יורק ופיתח שירות מטענים לאורכו של החוף האטלנטי של ארה"ב. בשנות "הבהלה לזהב" במערב ארה"ב הקים קו אניות שענה על צורך זה והשיט נוסעים מהחוף המזרחי לקליפורניה, דרך ניקרגואה. הוא צבר הון עתק והתגבר על מתחריו שניסו להכשילו לאורך השנים.
בזמן מלחמת האזרחים את אניותיו לממשלת ארה"ב, ובאמצעות ההון שלו החל להשקיע ברכבות. עד 1869 השתלט על כל הקווים באזור מדינת ניו-יורק. ב-1873 יזם את הקמת המסילה בין ניו-יורק לשיקגו והיה גם לראשון שפיתח מסילות כפולות – דו כיווניות. הוא גם יזם את הקמת ה"גראנד סנטרל סטיישן", תחנת רכבת גדולה מאוד בניו-יורק.
עד שנת 1900 הייתה רשת הרכבות של וונדרבילט השלישית בגודלה בארה"ב והוא היה לאחד האנשים העשירים ביותר במדינה כולה ותויג כאחד "הברונים השודדים", והואשם ביצירת מונופול של הענף ובקביעת תעריפים שנודעו לשבור מתחרים ובכלל נודע כבעל הון כוחני במיוחד. נוסח מכתב ששלח לשניים משותפיו לשעבר מבהיר משהו מכוחנות זו: "החלטתם להוליך אותי שולל. לא אתבע אתכם, כי החוק איטי מדי. אני אהרוס אתכם." בהמרת ערך נכסיו של וונדרבילט לשווי של ימינו, עולה כי הוא היה האדם השני בעושרו בתולדות ארה"ב, אחרי ג'ון ד. רוקפלר.

אנדרו קרנגי היה איל פלדה מהעיר פיטסבורג. הוא היגר בגיל 13 מסקוטלנד לארה"ב, ומלחמת האזרחים היא שהאיצה את התפתחותו הכלכלית. חברתו של קרנגי הייתה הראשונה שההון שלה נעמד מעל מיליארד דולר. (עוד על קרנגי בעמ' 116)
הערה: יש לראות לא רק את כל גורם/מאפיין לעצמו אלא להתבונן ב"תמונה הגדולה", שכן גורמים/מאפיינים אלה קשורים אלה באלה ותלויים אלה באלה.
במסגרת פרק זה צפינו בפרק 8 מתוך הסדרה – אמריקה – סיפורה של אומה וניתחנו ע"פ הסרט את עיקרי המאפיינים:
מאפיינים (ע"פ הסרט):
·         פערים חברתיים-כלכליים שהולכים וגדלים. כולל פשיעה נרחבת.
·         תקופה של הגירה המונית שמשמעה – כוח עבודה זול ושוק פוטנציאלי עצום.
·         חומרי גלם חדשים – פלדה, נפט.
·         התפתחויות טכנולוגיות – המצאת הנורה, המצאת המעלית, מיכון ועוד.
·         מפעלים ללא תנאים המגנים על זכויות העובד ורווחתו.
·         כניסה של נשים לשוק העבודה.
·         גידול במקומות תעסוקה (בוני גורדי שחקים, עובדות במתפרות ועוד).
·         שימוש חדשני במידע – בניית מאגרי מידע לטיפול בפשע.
·         שימוש בתקשורת המונים.
·         אילי הון כמו קרנגי הופכים לדמויות בולטות בחברה האמריקנית.
·         עיור: חיזוק מעמד העיר בכלל ומעמדה של ניו-יורק בפרט.
התנועה הפרוגרסיבית ותיקוניה (עמ' 131-128)
לקראת סוף המאה ה-19 החלו תנועות מחאה נגד התופעות של הקפיטליזם הקיצוני. כך למשל קם ב-1886 ארגון ה-AFL ["הפדרציה האמריקנית לעבודה"]. ארגון זה שאף לתיקונים בתחום הכלכלה ובתחום יחסי העבודה. ארגון זה הצטרף בהמשך ל-CIO ["הקונגרס של התעשייה המאורגנת"]. ארגון זה תרם רבות לביסוס העבודה המאורגנת בארה"ב ולמדיניות הרווחה האמריקנית שנוצרה לאחר המשבר הכלכלי הגדול. תנועה נוספת הייתה התנועה הפופוליסטית, שהייתה תנועת מחאה חקלאית, ששאפה להביא לתיקונים בתחום החקלאות עקב הירידה המתמדת במחירי התוצרת החקלאית.
התנועה הפרוגרסיבית צמחה בסוף המאה ה-19 (1890) והגיעה לשיאה בשנים 1917-1901. תנועה זאת צמחה בתקופה של שפע והתבססה על רעיונות אינטלקטואליים וליברליים של סופרים ועיתונאים ששאפו לתקן את החולאים של הקפיטליזם והאינדיבידואליזם הקיצוניים שהביאו להשחתת המידות של הדמוקרטיה האמריקנית. הוגי דעות אלה כונו "זורקי הבוץ" או "גורפי האשפה" (Muckrakers), כי הם "קלקלו את החגיגה", חשפו את המכוער שבתקופה, את הקשיים של השכבות החלשות, השחיתות של "הברונים השודדים". כך למשל, התייחס אפטון סינקלייר בספרו הג'ונגל לחוליים של תעשיית הבשר. יש לזכור שלא מדובר בתנועה סוציאליסטית אלא בתנועה חברתית רחבת היקף שהייתה מעוניינת בתיקון השיטה הקפיטליסטית. התקופה הפרוגרסיבית התבטאה בין היתר בחקיקה נרחבת ואחד מהישגיה העיקריים הוא שילוב תיקונים ברוח התנועה בחוקה.
האנשים שעמדו בראש רעיונות אלו היו בדרך כלל אנשים משכילים, משכבות הביניים של החברה, כאלה שלעתים קרובות גם נפגעו מעלייתם של בעלי ההון החדשים. רעיונות התנועה חלחלו לשתי המפלגות הגדולות ויושמו גם במישור המקומי וגם במישור הפדראלי. רעיונות התנועה זכו להצלחה בעיקר בימי כהונתם של הנשיא הרפובליקני תאודור רוזוולט (1909-1901) והנשיא הדמוקרטי וודרו וילסון (1921-1913).
מטרות התנועה הפרוגרסיבית
  • בתחום הכלכלי והחברתי:
    • ריסון התאגידים והגנה על ההמון מפני ניצול בידי התאגידים.
    • השלטת מערכת יחסים הגונה בין מעבידים ועובדים.
    • תיקון מוסרי של החברה ומה שמסביר את הפעולות לטובת חקיקה האוסרת מכירת אלכוהול.
  • בתחום הפוליטי:
    • מאבק בהשפעה המופרזת של בעלי ההון על השלטון (מאבק בפלוטוקרטיה).
    • מאבק בשחיתות.
    • רצון לפעול לדמוקרטיזציה של המערכת הפוליטית.



התיקונים שבוצעו ע"י התנועה הפרוגרסיבית במישור הפדראלי ובמישור המקומי ותחת נשיאים משתי המפלגות: הרפובליקנית והדמוקרטית:
חלק גדול מהצעדים ברוח התנועה הפרוגרסיבית החלו דווקא במישור המקומי ולא במישור הפדראלי. ע"פ החוקה הסמכות לטפל בבעיות חברתיות-כלכליות היא של המישור המקומי, וכמו כן הרבה יותר קל להעביר תיקון במדינה אחת מאשר בכל הברית.
תיקונים במישור הפדראלי
תיקונים במישור המקומי
1887 – החוק להסדרת הסחר בין המדינות. צעד זה נועד למנוע השתלטות של חברות גדולות על תחום התובלה היבשתית.
1900 – עד למועד זה ניתן לראות הכרה של רוב המדינות בזכות הפועלים להתאגד, לשבות ולנהל משא ומתן קולקטיבי על הסכמי עבודה. זכות זו כמובן הבטיחה גם תנאי עבודה מינימאליים לפועלים.
                                             
1890 – חוק שרמן נגד הטראסטים (התאגידים). חוק זה אסר התאגדות שעלולה ליצור מונופול (חוזים, הסכמים, התקשרויות). חוק זה לא תמיד מומש, שכן עורכי דין של בעלי העסקים הגדולים מצאו דרך לעקוף אותו או להקטין את השפעתו, וגם בתי המשפט לא תמיד דאגו לאכוף אותו. כמו כן, באופן אירוני החוק הופעל לא פעם נגד איגודים מקצועיים. עם זאת, יש לזכור, שב-1892 הייתה חברת "סטנדרד אויל" לחברה הראשונה שפורקה כמונופול ע"י חוק שרמן.
תיקונים שבוצעו בתקופת נשיאותו של תאודור רוזוולט (1909-1901):
1902 – הנשיא נטל על עצמו תפקיד כבורר בסכסוך עבודה של פועלי מכרות בפנסילבניה.
1901 – 1906 – מדינת ויסקונסין בשנים אלה הופכת לחלוצה בתחום החקיקה הפרוגרסיבית, והיא קידמה תיקונים בתחומים סוציאליים ופוליטיים. המושל לחם בשחיתות ופעל לדמוקרטיזציה של המדינה בכל תחומי החיים. הונהג מס פרוגרסיבי שנועד לסייע לחקיקה בתחום החברתי.
1903 – הקמת המשרד למסחר ועבודה. משרד זה היה אחראי לקידום רווחת העובדים. משרד זה נהג להקפיד על פעולות החברות הגדולות כשעצם הקמת המשרד ע"י הרשות המבצעת מעיד על יותר מעורבות של השלטון בתחום זה.
1909 – החל משנה זו ברוב המדינות מונהג ביטוח במקרה של תאונות עבודה.
1904 – הנשיא רוזוולט מנהל מאבק נגד הטראסטים ומסייע להביא לפירוק אחד מתאגידי הרכבות הגדולים.
בתקופת הנשיא רוזוולט בוצעו יוזמות בתחום שימור אוצרות טבע, וכן ממשל רוזוולט גילה מעורבות בבניית סכרים, תעשיית מפעלי השקיה, תחנות כוח ועוד. כלומר, הממשל מתערב בכלכלה לרווחת האדם.
תיקונים במישור הפדראלי בתקופת נשיאותו של וודרו וילסון (1921-1913):
1913 – התיקון ה-16 לחוקה: הנהגת מס הכנסה פדראלי שיהפוך להיות גם פרוגרסיבי (כלומר הנהגת מדרגות מס). (התקבל על סף סיום כהונתו של הנשיא טאפט, שכיהן בשנים 1913-1909)
כמו כן הועבר התיקון ה-17. תיקון זה קובע בחירה ישירה של סנאטורים ע"י העם ולא כפי שהיה נהוג עד אז, דהיינו בחירה ע"י בתי המחוקקים של המדינה.
1919 – התיקון ה-18: "חוק היובש". תיקון זה שיקף את הפן הכפייתי של האידיאולוגיה הפרוגרסיבית ששאפה להנהיג חברה מתקדמת ומוסרית יותר תוך ניסיון לשנות דפוסי התנהגות אנושית בדרך של החקיקה. תיקון זה בוטל בימי ה"הניו-דיל" ב-1933 ע"י התיקון ה-21 לחוקה.
1920 – התיקון ה-19  העניק זכות הצבעה לנשים. הוא מגביר את עקרון השוויון בחברה האמריקנית ומבטא מענה לבעיה חברתית.
בתקופת וילסון גם נחקקו חוגים נגד עבודת ילדים, חוקים שמקטינים את שעות העבודה של העובדים ומיטיבים את תנאי העבודה של העובדים במוסדרות הפדראליים. כמו כן, העניק הממשל הפדראלי תקציבים למדינות כדי שאלה יוכלו לסייע לחקלאים ולבצע יוזמות של פיתוח.

דעיכת השפעת התנועה בראשית שנות ה-20
ניתן להסביר את היעלמם של הפרוגרסיבים כאחת מתוצאות מלחמת העולם הראשונה. האכזבה בארצות הברית מתוצאות המלחמה והרצון לחזור לבדלנות באו לידי ביטוי במערכת הבחירות שהתנהלה בשנת 1920 בין יורשיו של וילסון מהמפלגה הדמוקרטית לבין המפלגה הרפובליקנית. עם כניסת ארה"ב למלחמה זו, גייס ממשל וילסון את רעיונות התנועה הפרוגרסיבית להצדקת המלחמה ("מלחמה למען השלטת הדמוקרטיה").
לעומת זאת, המפלגה הרפובליקנית בראשות הרדינג הציגה סיסמאות הקוראות לאמריקה לחזור לנורמאליות. נורמאליות זו באה לידי ביטוי ברצון לחזור לבדלנות, לסגת מאחריות חברתית, להתנער מרפורמה, ולחזור למתכונת של ממשל הממעט להתערב בענייני חברה וכלכלה. יש לזכור ששנים אלה (1929-1921) לוו בצמיחה כלכלית אדירה וחסרת תקדים שקידמו את מצבם הכלכלי של רוב האמריקנים. לפיכך נוצרה תחושה שהשפע מספק את צורכי החברה ואין מקום להתערבות השלטון.
פרק שישי: מדיניות החוץ של ארה"ב עד תום מלה"ע ה-2
א.    התפיסה הבדלנית ע"פ תפיסותיהם של ג'ורג' וושינגטון וג'יימס מונרו

ההקשר הגיאוגרפי וההקשר הפוליטי של ארה"ב עשויים להבהיר במידה רבה את יצירת תופעת הבדלנות האמריקנית. המרחק הגיאוגרפי מאירופה בא לידי ביטוי גם בגישה מדינית שעל פיה שאפה ארה"ב להתרחק מהתככים והמאבקים של מעצמות אירופה. 
כמו כן, מבחינה גיאוגרפית, ניתן לפרש את הבדלנות על רקע שאיפת ארה"ב להגשים את הייעוד הגלוי שלה – כיבוש הספר והמערב ולהשלים רצף טריטוריאלי מהאוקיאנוס האטלנטי ועד לאוקיאנוס השקט. תהליך זה מוזכר בהרחבה בפרק 1, סעיף ג' על הספר.
נזכיר שבמאה ה-19 רכשה ארה"ב את לואיזיאנה מצרפת, קנתה את פלורידה מספרד, סיפחה את טקסס ואת שטחי קליפורניה, וכן רכשה את אלסקה מרוסיה והכריזה על הוואי כעל טריטוריה אמריקנית. משמעות הדבר, פני ארה"ב היו למערב ולא ל"עולם הישן" השוכן במזרח מעבר לאוקיאנוס האטלנטי. בנוסף הרכישות של לואיזיאנה ופלורידה מצרפת וספרד חיזקו את מגמת ההתבדלות משום שכך צומצם מאוד חיכוך אפשרי עם ארצות אירופאיות ששלטו בשטחים הגובלים בארה"ב.
כמובן, עושרה הטבעי של ארה"ב שחרר ממנה צורך ליצור תלות כלכלית, שמשמעותה בדרך כלל, גם תלות פוליטית.
הנשיא הראשון, ג'ורג' וושינגטון ביטא קו מחשבה זה בנאום הפרידה שלו (עמ' 153 בספרה של פלורסהיים) שעיקריו הם: לנהוג בתום לב ובצדק עם כל הלאומים אך עם זאת למרות הקשרים הכלכליים המתפתחים בין ארה"ב לאומות אירופה, יש להקפיד שהקשרים המדיניים יהיו מינימאליים. על ארה"ב להתרחק מכריתת מבריתות קבע עם מדינות אירופה.
הביסוס המשמעותי והמעצב ביותר של מדיניות זו באה לידי ביטוי בדברי הנשיא האמריקני החמישי ג'יימס מונרו (1825-1817) הידועים כ"הצהרת מונרו" (עמ' 153 בפלורסהיים) ועיקרם:
-                ארצות חצי כדור הארץ המערבי (כלומר ארצות אמריקה, כולל אמריקה הדרומית) לא ישמשו עוד כיעדים לקולוניזציה מצד מדינות אירופה.
-                ארה"ב תראה כל התערבות אירופאית בניסיון להרחיב את השפעתה על אמריקה כאיום על "השלום והביטחון".
-                לארה"ב אין כוונה להתערב בענייניה של אירופה בכל מה שנוגע לענייני אירופה הפנימיים.

הרקע להצהרה: בעקבות דיווחים שאוסטריה, פרוסיה ורוסיה שוקלות לסייע לצרפת להשיב שלטון ספרדי לדרום אמריקה. ארה"ב, שנשבה בה אותה רוח מהפכנית של 1776, תמכה גם בשחרור של אמריקה הלטינית ממעצמות אירופה והצהרת מונרו נועדה לאותת על הבחנה בין שני חלקי כדור הארץ – אמריקה והעולם הישן – האחד פתוח לארה"ב וסגור לאירופאים והשני – בו האירופאים מתעסקים בסכסוכים הישנים שלהם. לפיכך, בהצהרת מונרו: נקבע העיקרון "אמריקה לאמריקנים" שהפך לאבן יסוד במדיניות החוץ האמריקנית עד עצם היום הזה.
ב. האימפריאליזם האמריקני בשלהי המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 – גורמים וגילויים מרכזיים.
רקע: האימפריאליזם האמריקני החל בעצם לאחר סיום מלחמת האזרחים האמריקנית (1865) וניצחון הצפון שדחף לתיעוש. לפיכך, ארה"ב נזקקה עתה ליותר חומרי גלם, ליותר אזורים פוטנציאליים להשקעות הון וכן ליותר שווקים חדשים תוך שאיפה ליצור מעמד פוליטי חזק באותם שווקים. תפיסה זו הביאה את ארה"ב לפתח צי מלחמתי, תוך התבססות על תורתו של מאהאן שהדגישה את השפעת הכוח הימי על היסטוריה.
כמו כן, במחצית הנשייה של המאה ה-19, עת השלימה ארה"ב את ייעודה הגלוי והיא נפרשה עתה בין שני האוקיאנוסים, החלה ארה"ב לגלות עניין בשווקים של יפן וסין ולהתחיל להתחרות בבריטניה באזור זה ובעצם פרשה בכך מחדש את המושג "ייעוד גלוי". ארה"ב החלה לפעול בשני האוקיאנוסים לביסוס כוחה.

פעולות בולטות: מרחב האוקיאנוס השקט:
כבר ב-1853 הגיע האדמירל האמריקני פרי לחופי יפן והביא לפתיחת שערי יפן בפני המערב.
ב-1867 השתלטה ארה"ב על האי מידווי ובאותה שנה גם רכשה את אלסקה מרוסיה, ובכך דחקה את רוסיה מאמריקה.
1893 – סיפוח הוואי – איים אלה שימשו לסוחרים אמריקנים תחנה חשובה לסוחרים אמריקנים בדרכם לסין. מתחילת המאה ה-19, החלו להגיע לשם גם אמריקנים – תחילה מיסיונרים ובהמשך מתיישבים שהחלו לפתח מטעים של קנה סוכר, שהניבו רווחים נאים והפכו את המתיישבים לבעלי כוח כלכלי ופוליטי באי וזאת למרות קיומו של ממשל מקומי של הילידים. עד 1890 נהנו מגדלי הסוכר האמריקנים מפטור ממכס, אך כאשר נחקק חוק פדראלי ב-1890 המבטל בכלל מכסים על סוכר מיובא וכך איבד הסוכר מהוואי יתרון על כל סוכר אחר שיובא לארה"ב. בנוסף, החוק העניק הטבות למגדלי סוכר בארה"ב וכך בבת אחת נפגע מאוד ענף הסוכר בהוואי. אנשי עסקים אמריקניים שהשקיעו בענף החלו לשאוף על רקע זה לסיפוחה של הוואי לארה"ב, דחיפות זה התגברה עם עלייתה לכס המלוכה של מלכה חדשה (1891) ששאפה לצמצם את ההשפעה האמריקנית באיים. המתיישבים האמריקנים הגיבו בביום מהפכה שהביאה להזעקת כוחות אמריקנים שיבואו לסיוע. הכוח האמריקני (הקטן יש לומר) הביא לכניעת המלכה ולוויתור על סמכויותיה.






שינויים משמעותיים נוספים הלכו והתגברו מסוף המאה ה-19 כשארה"ב התחילה ליישם באופן תקיף את עיקרי הצהרת מונרו:
1895 – ארה"ב התערבה בסכסוך בין ונצואלה לבריטניה לטובת ונצואלה בעניין מאבק השליטה באזור גוויאנה.
1898 – ארה"ב יצאה ל"מלחמה קטנה ונהדרת" (כדברי שר השגריר האמריקני בבריטניה ואח"כ מזכיר המדינה האמריקני). נגד ספרד. מלחמה זו התפרצה לאחר רצף אירועים שהחל עם מרד קובני נגד השלטון הספרדי בשנת 1895. קובה, מושבה ספרדית נאבקה נגד השלטון הקולוניאלי, ואילו  אזרחי ארה"ב שהשקיעו מיליוני דולרים בקובה אהדו את המאבק הקובני ואף דרשו התערבות אמריקנית שתביא לסילוק ספרד מהאזור. רוח זו לובתה ע"י העיתונות האמריקנית ובעיקר ע"י איל העיתונות ויליאם רנדולף הרסט.
המלחמה עצמה פרצה לאחר שאניית המלחמה האמריקנית, המיין, טובעה בנסיבות מסתוריות (כנראה בגלל תקלה אך העניין פורש מיד כחבלה ספרדית) בנמל הוואנה שבקובה וכ-260 אנשים נספו. הקריאה: "זכרו את המיין!" הפכה לסיסמת השעה והנשיא מקינלי הכריז מלחמה על ספרד. מלחמה זו נערכה בשתי חזיתות עיקריות במזרח הרחוק, בפיליפינים ובים הקריבי.
רוב הגורמים השמרנים בארה"ב תמכו במלחמה וג'ון היי, השגריר האמריקני בבריטניה, אף כינה אותה כאמור: "מלחמה קטנה ונהדרת." רוב האוכלוסייה האמריקנית לא חשה במלחמה, המסים לא הועלו ולא הונהג גויס חובה אלא על בסיס התנדבות בלבד.
הצי האמריקני שהגיע מאזור הונג קונג השמיד את הצי הספרדי במנילה ובאיים הקריביים הכניעו האמריקנים את הספרדים תוך כיבוש פורטו ריקו. ספרד אולצה לפנות את קובה ואת פורטו ריקו ולמכור את לארה"ב את הפיליפינים. צעד זה סייע לארה"ב לבסס את מעמדה באזור הים הקריבי וגם בזירת האוקיאנוס השקט, והפגין את כוחה של ארה"ב לראשונה כמעצמה כובשת וגם את תופעת השפעת העיתונות על סדר היום הציבורי.
מלחמה זו קידמה מאוד את מעמדו של תיאודור רוזוולט, שלחם בקובה, וכעבור שנתיים, ב1900, מונה למועמד המפלגה הרפובליקנית לתפקיד סגן הנשיא. לאחר רצח הנשיא מקינלי (1901), החליפו רוזוולט, שהפך לאחד הנשיאים המשפיעים והאהודים של ארה"ב במאה ה20.
רוזוולט עצמו היה תומך נלהב ברעיונות האימפריאליזם וביסס את משנתו על האמירה הידועה: "דבר בלחש, אך שא עמך מקל גדול." ב-1904 "עדכן" רוזוולט את הצהרת מונרו באומרו:
"עשיית רע מתמדת... עלולה באמריקה כבכל מקום אחר, לחייב בסופו של דבר התערבות מצד מדינה תרבותית. בחצי הכדור המערבי עשויה הדבקות בתורת מונרו לאלץ את ארה"ב, במקרים חמורים של עשיית רע, או של גילוי חוסר אונים, להפעיל (ולו גם באי רצון) כוח משטרה בינלאומי..." {מתוך רות קליינברגר, תולדות ארה"ב, עמ' 77}.

דברים אלה מבטאים את האיום בשימוש בכוח, ובעצם גישתה של ארה"ב משתנה מ"אמריקה לאמריקנים" ל"אמריקה לארה"ב", ומסמנים סטייה מהבדלנות ע"פ וושינגטון למעמד של "שוטר עולמי" בנוסח רוזוולט.
רוזוולט היה מתומכי כריית תעלת פנמה, במרכז אמריקה, שתיצור מעבר ימי בין האוקיאנוס האטלנטי לאוקיאנוס השקט ותקצר באופן משמעותי את נתיבי המסחר. ההצעה לזיכיון נתקלה בהיסוס של קולומביה ששלטה בפנמה וארה"ב ארגנה ותמכה במהפכה בפנמה שהביאה להכרזתה של מדינה עצמאית בפנמה שמיד אישרה את תנאי הזיכיון לבניית התעלה. ע"פ החוזה, את הכרייה ביצעה חברה צרפתית ואילו ארה"ב חכרה לנצח איזור שרוחבו 5 מייל  משני צדדי התעלה. עבור תנאים אלה, קיבלה פנמה 10 מיליון דולר ועוד תשלומים שנתיים.
ביקורת מצד ממשלת קולומביה על המהלך האמריקני הושמעה בקונגרס ואילו בימי הנשיא טאפט (1909 – 1913) נעשה ניסיון לפצות את קולומביה, אך תומכי רוזוולט הכשילו הצעה זו. ב-1921 קיבלה קולומביה פיצוי אך ללא התנצלות פורמאלית.



ג. מבדלנות למעורבות: גורמי ההצטרפות של ארה"ב למלחמת העולם הראשונה, חזון ההסדר העולמי החדש של וילסון בועידת השלום בפריז
לעומת מעורבותה ההולכת והגדלה של ארה"ב בענייני יבשת אמריקה ומרחב המזרח הרחוק, המשיכה לשמור ארה"ב על מדיניות בדלנית בכל הנוגע לענייני אירופה, וזאת גם לאחר פרוץ מלה"ע הראשונה ב-1914, כשהנשיא וילסון הצהיר באופן מפורש על ניטרליות ארה"ב.
כזכור במלחמה זו, שנמשכה מ-1914 עד 1918,  לחמו זו בזו מדינות ההסכמה (בראשות בריטניה, צרפת ורוסיה) נגד מדינות המרכז (בראשות גרמניה, אוסטרו-הונגריה והאימפריה העות'מאנית).
הסיבות לעמדה הניטראלית:
1. הצמדות למדיניות שהתוותה בהצהרת מונרו.
2. שיקולים הומאניים וחוסר להצטרף למלחמה הזורעת חורבן והרס בממדים עצומים.
3. ההרכב ההטרוגני של תושבי ארה"ב, מהגרים ממדינות אירופה השונות, היה עלול ליצור שסע בחברה האמריקנית, אם ארה"ב תבחר להצטרף לאחד הצדדים במלחמה.
גורמי ההצטרפות של ארה"ב למלחמת העולם הראשונה:
מה הביא לשינוי העמדה האמריקנית מבדלנות למעורבות ובסופו של דבר לכניסתה למלחמה?
מובן, שבמהלך המלחמה נוצרו "מחנות", אך בעיקר התפתחה נטייה לטובת מדינות ההסכמה ובריטניה בראשן. המציאות הגיאופוליטית דחפה את ארה"ב לצדד במדינות המערב (בריטניה וצרפת) שלא היו צריכות לפרוץ הסגר ימי כדי לסחור עימה (בניגוד למשל לגרמניה).
ארה"ב הפכה במהלך המלחמה הטוטאלית למדינה מלווה כשהמדינות הלווות המרכזיות היו בריטניה וצרפת, וכך נוצר בארה"ב אינטרס כלכלי-מדיני שתמך בניצחון שתי המדינות הללו.
עניין נוסף שהביא לכניסת ארה"ב למלחמה היה תחום חופש השייט. בראשית המלחמה, סבלו אניות אמריקניות מחיפושים בריטים טורדנים, אך דברים אלה התגמדו אל מול "מלחמת הצוללות הבלתי מרוסנת" שהחלה גרמניה להפעיל ב-1915 נגד ברטניה. למרות אזהרות גרמניות שספינות אזרחיות עלולות להיפגע במלחמה, המשיכה הספינה לוזיטניה הבריטית במסעה המתוכנן מארה"ב לבריטניה, כשהיא נושאת קרוב לאלף מאתיים נוסעים, מתוכם קרוב למאתיים אמריקנים. במטענה נשאה הספינה גם מזון לבריטניה וכנראה גם חומרי נפץ שזירזו את טביעת הספינה, לאחר שנפגעה מטורפדו ששוגר אליה מצוללת גרמנית. הזעם בדעת הקהל הבינלאומית הביאה להפסקה זמנית של מלחמת הצוללות הגרמנית, אך החמירה את המתח בין ארה"ב לגרמניה, שכן האמריקנים ראו במהלך פגיעה בניטרליות שלה.
בתקופה זו ניסה וילסון לקדם את הרעיון של "שלום ללא ניצחון", דבר שעשוי לסיים את המלחמה לפני שארה"ב תמצא עצמה מתדרדרת ללחימה. גם כאן ניתן לראות שינוי בעמדה של ארה"ב מבדלנות לנכונות להתערב (עדיין לא בלחימה) בענייני אירופה.
אך בראשית 1917 החל רצף האירועים שגרר את ארה"ב לקחת חלק פעיל במלחמה לצד "מדינות ההסכמה":
בראשית 1917 חידשה גרמניה מדיניות זו ושוב נוצר איום על כלי שיט אמריקנים ושמונה אניות אמריקניות טובעו, והלחץ הפנימי על ארה"ב להתערב גבר.
באותם ימים התרחשה המהפכה הרוסית של מרץ 1917 שהביאה לנפילת הצאר ועליית גורמים דמוקרטים מתונים בראשות קרנסקי. אירוע זה אפשר את הצגת המלחמה כמסע צלב דמוקרטי נגד משטרים לא דמוקרטים (גרמניה, אוסטרו-הונגריה, האימפריה העות'מאנית).
בינואר 1917 שוגר גם מה שנודע כ"מברק צימרמן" (מסמך החתום בידי שר החוץ הגרמני אלפרד צימרמן), שפוענח על ידי המודיעין הבריטי ובו פנייה חשאית למקסיקו, שכנתה הדרומית של ארה"ב, שם תפרוץ מלחמה בין גרמניה לארה"ב, שמקסיקו תצטרף לצד גרמניה, וכך גרמניה תסייע למקסיקו להשיב את שטחיה האבודים בטקסס, באריזונה ובניו מקסיקו. הידיעה פורסמה בעיתונות והובילה לניתוק קשרי ארה"ב עם מדינות המרכז ולאחר זמן קצר נענה הקונגרס לפניית ארה"ב וב-6 באפריל נכנסה ארה"ב באופן פורמאלי למלחמה נגד מדינות המרכז.
חזון ההסדר העולמי החדש של וילסון בועידת השלום בפריז
"שלום ללא ניצחון": עוד לפני כניסת ארה"ב למלחמה נשא הנשיא וילסון נאום בדבר "שלום ללא ניצחון" (ינואר 1917) ובו ביסס כמה מהרעיונות שחידד וליטש במסמך 14 הנקודות.
בנאום זה קבע כשלום אמיתי יוכל להתקיים רק בין שווים ובשותפות.
לפיכך, קבע וילסון שחייב להתקיים שוויון זכויות בין האומות ואין להבדיל בין אינטרסים של אומות גדולות לעומת אומות קטנות. כדי לקיים רעיון זה יש כאמור צורך בשיתוף פעולה בין אומות מאורגנות.
וילסון הדגיש את חשיבות חופש השייט ואת חשיבות קבלת העיקרון ששום אומה לא תבקש להרחיב את שלטונה על חשבון אומה אחרת, ולכל אומה יש הזכות לקבוע את השלטון שלו.


תכנית 14 הנקודות: תכנית זו מבוססת על נאום של וילסון בפני שני בתי הקונגרס בינואר 1918. נאום זה מבוסס על 14 נקודות שמטרתן לכונן תכנית לשלום העולם ועיקרן:
  1. חוזי שלום גלויים, שנדונו באופן פומבי, וחוץ מהם שום הסכמים בינלאומיים חשאיים מכל סוג. הדיפלומטיה תהיה גלויה ולעיני העולם.
  2. הבטחת חופש גמור של השייט בימים, בימי שלום ומלחמה, פרט למקרים שהימים יהיו סגורים לרגל פעולה בינלאומית לביצוע חוזים בינלאומיים.
  3. ביטול כל המחסומים הכלכליים, ככל האפשר, וקביעת שוויון תנאי המסחר בין העמים המסכימים לקיים שלום ומתאגדים לשם קיומו.
  4. קיום ערובות מתאימות להפחתת מרוץ החימוש של העמים ולהגבילם בהתאם לצרכי ביטחון פנים.
  5. הסדר חופשי, רחב לב ובלתי משוחד של כל הטענות הקולוניאליות על בסיס שמירה קפדנית על העיקרון שבכל שאלה של ריבונות יינתן משקל שווה לאינטרסים של האוכלוסייה המקומית.
  6. פינוי כל שטח רוסיה ויישוב ענייני רוסיה באופן שיבטיח את השיתוף הטוב ביותר והחופשי ביותר של האומות האחרות וישיג למענה הזדמנות בלתי מופרעת לקביעה עצמאית של התפתחותה המדינית וכניסתה לחברת האומות החופשיות ע"פ המשטר שתבחר לעצמה.
  7. כל העולם יסכים לפינוי ולשיקום בלגיה ללא ניסיון להגביל את ריבונותה.
  8. שחרור כל שטח צרפת ותיקון הקיפוח שנגרם לה ע"י פרוסיה (גרמניה) ב-1871 בעניין חבלי אלזס ולורן, אשר ערער את השלום העולמי במשך 50 שנה.
  9. יבוצעו תיקוני גבולות באיטליה ע"פ קוים לאומיים בולטים.
  10. לעמי אוסטרו-הונגריה תינתן ההזדמנות הנוחה ביותר להתפתחות אוטונומית.
  11. רומניה, סרביה ומונטנגרו יפונו. לסרביה תינתן גישה חופשית ובטוחה לים. תינתן ערבות לשלמות כל ארצות בלקן.
  12. לחלקים התורכיים של האימפריה העות'מאנית תובטח ריבונות מלאה, אבל לעמים המצויים תחת שלטון תורכי יובטחו ביטחון חיים והזדמנות מוחלטת להתפתחות אוטונומית. מיצרי הדרדנלים יהיו פתוחים למסחר בינלאומי.
  13. תקום מדינה פולנית עצמאית שתכיל את כל השטחים המאוכלסים ללא ספק על ידי פולנים, עם גישה חופשית לים.
  14. יוקם חבר לאומים למען הבטחת ערובות הדדיות לעצמאותן ושלמותן הטריטוריאלית של המדינות הגדולות והקטנות כאחד.


בסיכומו של הנאום ניתן להבחין בעניינים ספציפיים (הבטחת ריבונות בלגיה, הקמת מדינה פולנית עצמאית וכו') וניסוח כללי התנהגות בינלאומיים מחייבים (הקמת חבר לאומים, הבטחת חופש השייט, הבטחת דיפלומטיה גלויה).
ודאי שמסמך זה מהווה ניתוק מוחלט מהצהרת מונרו ומציגה ארה"ב המתערבת לעומק בהצגת תכנית שלום, מתוך עמדה של מלחמה, בענייני אירופה.



שלום פריז: בקיץ 1919, למעלה מחצי שנה, לאחר סיום המלחמה ב-11 בנובמבר 1918 וחתימת הסכם שביתת הנשק, התכנסו הצדדים לשיחות שלום בפריז. הנשיא וילסון (הנשיא האמריקני המכהן הראשון על אדמת אירופה) הגיע לדיונים אלה מוחלש כתוצאה מהפסד הרוב בשני בתי הקונגרס וכמי שאינו בקיא בהלכי הרוח של הדיפלומטיה האירופאית. ועידת השלום התנהלה בניגוד לתפיסתו של וילסון לשלום בין שווים, והתנהלה דרך נציגי הצד המנצח וההכרעה של בכל הנושאים החשובים עברה לידי ארבע המעצמות הגדולות: ארה"ב, בריטניה, צרפת ואיטליה. חלק גדול מהשיחות התנהלו בדלתיים סגורות וכך הופר יסוד נוסף ב-14 הנקודות של וילסון (דיפלומטיה גלויה).
את היחס לגרמניה הכתיבה בעיקר רצון הנקמה של צרפת ושאיפתה להחליש את גרמניה ככל הניתן וכן רצונה של בריטניה להשיג פיצויי מלחמה (וכך גרמניה "נענשה" בהסכם: חבלי אלזס-לורן נלקחו ממנה, הוטלו עליה פיצויים כבדים, חלק משטחה נמסר לפולין וכן הוטלו עליה מגבלות בתחום החימוש).
 גם רצונו של וילסון לממש את עיקרון ההגדרה העצמית נתקל בקשיים ובא לידי ביטוי בפתרון המסובך של יצירת "המסדרון הפולני", כלומר מוצא לים עבור פולין על חשבון חלוקת גרמניה לשתי יחידות טריטוריאליות נפרדות.
עם זאת, הצליח וילסון לקדם את הקמת ארגון חבר הלאומים מתוך תקווה שארגון זה יצליח לתקן בהדרגה חלק מהעיוותים שנוצרו בשיחות השלום. לאמונה זו לא היו שותפות בעלות הברית של וילסון, דבר שהכתיב בסופו של דבר את גורלו העגום של ארגון אידיאליסטי זה. כמו כן הודות למאמציו, היו חוזי השלום בתום המלחמה מתונים יותר, והוא זכה לפרס נובל בשנת 1920.
הקונגרס הרפובליקני שנבחר ב-1918 לא אשרר את הסכם ורסאי ולא את הצטרפות ארה"ב לחבר הלאומים, וזאת כתוצאה ממאבקים פוליטיים פנימיים ומרצון לחזור למדיניות הבדלנית ולא להיות ערבה לעצמאותן ושלמותן הטריטוריאלית של מדינות באירופה.
בסוף 1919, אכול אכזבות ומאבקים פוליטיים, חלה התדרדרות במצבו הבריאותי של הנשיא בעקבות שני התקפי שבץ. עד סיום כהונתו הוסתר הנשיא מעיני בכירי הממשל והציבור, אירוע המסמל את קץ העידן האידיאליסטי של וילסון לתיקון העולם ולכינון שלום עולמי.




‏3 תגובות:

  1. תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.

    השבמחק
  2. נכון. כי נושאים אלה ירדו במיקוד של שנה"ל הזאת. מפרק 5 נותר רק סעיף א' העוסק בצמיחת הכלכלה האמריקנית בסוף המאה ה-19/ראשית המאה ה-20 ובתנועה הפרוגרסיבית.

    השבמחק
    תשובות
    1. אפשר סיכום על יהדות קרקוב בבקשה

      מחק