תשובון היסטוריה א' - קיץ 2012

1. התנועה הציונית והתנועות הלאומיות באירופה

א. ע"פ הקטע - שניים מהקשיים הייחודיים של התנועה הציונית

* העם/הקבוצה האתנית מפוזרת ואינה מצויה במקום אחד: בקטע נאמר: "מעולם לא ניסו לעקור מארצות שונות, בזמן קצר ובדרך שלום, מיליוני אנשים ולשתול אותם בקרקע אחרת." כלומר, מכאן ניתן לראות שלתנועה הציונית הייתה משימה מורכבת ומיוחדת במינה שחייבה, במטרה להקים מדינה לעם, לרכז את אוכלוסייתה המפוזרת בארצות רבות לארץ אחת. זאת בניגוד למשל, לתנועות הלאומיות של גרמניה ואיטליה, כאשר העמים המיודעים ישבו כבר במולדתם.

* שינוי דמות העם או הפרט בעם: בקטע נאמר "מעולם לא ניסו להפוך מיליוני אנשים מחוסרי מקצוע וחסרי כוח גופני לאיכרים ולרועי צאן...". הדברים מתייחסים לשינוי המנטלי שהעם היהודי יילאץ לעבור כאשר יעלה לארץ, יישב אותה ויהפוך לעם חופשי בארצו. השנים בגלות יצרו את הדמות של "היהודי הגלוי" שאינו עוסק בגלל מגבלות שהוטלו עליו בעבודת האדמה. הקמת מולדת תחייב עובדי כפיים ותדרוש שינוי בדמות הפרט בעם היהודי בדרך ליצירת "אדם חדש".

* אחדות בשפה ותרבות: בקטע נאמר ש"הציונים יהיו חייבים לחנך את כל היהודים לאחדות לאומית" ו"להתגבר על הבדלי לשונות, שינויי תרבות...". כלומר, מעבר לפיזור הגיאוגרפי שהוזכר בנקודה הראשונה, הרי שהפיזור הביא גם להבדלי שפה ותרבות בין היהודים לבין עצמם.

הסבר גורם ייחודי שהשפיע על צמיחת התנועה הציונית כתנועה לאומית:

1. אכזבה מהאמנציפציה (שוויון זכויות אזרחי)– יהודים רבים האמינו שבעקבות האמנציפציה תיפסק גם השנאה אליהם. אך השנאה לא פסקה, להפך שילובם של היהודים הביא במקביל לדחייתם וצמחה אנטישמיות שביטאה את דחיית היהודים על רקע גזעי ולא על רקע דתי כבעבר. היהודים במרכז ובמערב אירופה סבלו מאפליה על רקע חברתי ובמזרח אירופה ברוסיה בה לא הוענקה אמנציפציה היו פגיעות פיזיות ביהודים. היהודים הבינו שהאמנציפציה לא תפסיק את השנאה אליהם, וגם במזרח אירופה אם יקבלו אמנציפציה הרי שהעם ימשיך לדחות אותם ולכן יש לחפש פתרון אחר.

2. החילון כמשנה את דפוסי חשיבה לגבי לגיטימיות הגשמת הרעיון הלאומי – העולם הלך ונעשה חילוני יותר וכוחה של הדת ירד. כתוצאה מכך יכולים היו היהודים להגשים את החלום - עשייה אקטיבית ולא ציפייה פסיבית של השיבה לא"י, גם ללא הציפייה הדתית למשיח שיחזירם לא"י מולדתם העתיקה. הם יכולים לעשות זאת בכוחות עצמם.

1ב.

גרמניה – גורמים מעכבים:

• הסירוב של מלך פרוסיה ב-1848 להשתתף באיחוד והעובדה שאף שלח צבא לדיכוי התקוממויות בבאדן, בבווריה ובסקסוניה. כלומר אם לפתח את הנימוק, הרי שעד ביסמארק התעניינו בעיקר גורמים ליברליים בקידום רעיון האיחוד הלאומי, כך שלתנועה לא היה אפיל מספיק חזק ולא היה בה כוח מניע חזק מספיק שיכול היה להביא לאיחוד.

• קושי פוליטי-מדיני פנימי: פיזורם של הגרמנים על פני אזורים גיאוגרפים שונים ותחת ישויות מדיניות שונות, יצרה ריבוי של נאמנויות מקומיות ואינטרסים שונים שהקשו על האיחוד ועל תחושת האחדות. על מנת להתגבר על קושי זה נוצרה גרמניה כפדרציה (ברית של מדינות).

• קושי דתי: הגרמנים היו מפולגים באמונתם הדתית בין הקתוליות לפרוטסטנטיות. גרמניה היא מקום הולדתה של הנצרות הפרוטסטנטית. לקתולים רבים היה קשה לקבל את הפרוסים הפרוטסטנטים, והפרוסים חשו סלידה מהדרום הקתולי

גרמניה – גורמים מסייעים:

מינויו של אוטו פון ביסמארק לקאנצלר פרוסיה ב-1862. הוא אמנם קידם את איחוד אירופה אם כי לא ע"פ הרעיונות הדמוקרטיים והליברליים אלא איחוד מלמעלה "בדם ובברזל", לא כדי לבטא את רעיונות ההשכלה אלא כדי להפוך את גרמניה למעצמה מרכזית באירופה.

הניצחון במלחמה על אוסטרו-הונגריה ב-1866 שהחליש מאוד את אוסטרו-הונגריה שהתנגדה לרעיון של איחוד גרמניה.

הניצחון במלחמה על צרפת ב-1871 והכתרת וילהלם מלך פרוסיה כקייזר (קיסר) הראשון של גרמניה המאוחדת.

2. הלאומיות המודרנית, ויכוח אוגנדה

א. המאפיינים של הלאומיות המודרנית כתופעה תרבותית הם מאפיינים אתניים המדגישים טיפוח שפת הלאום, היסטוריה משותפת ותרבות משותפת המושתתת על פולקלור, ספרות, מוסיקה עממית, ציור ופיסול ועוד. מטרת צירוף והדגשת היסודות התרבותיים הייתה לטפח גאווה לאומית ויכולת הזדהות עם הלאום.

הסבר כיצד מאפיינים אלה באים לידי ביטוי בבול הקק"ל מ-1940:

טיפוח השפה – רוב הכתוביות בבול הן בשפה העברית – "קרן קימת לישראל" ו"אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני". אפשר אפילו להתייחס למחיר הבול המופיע גם בספרות לועזיות וגם בעזרת האות ה' (השקולה בגימטרייה ל-5).

תמונת מגדל דוד/ירושלים – ירושלים היא סמל בהיסטוריה המשותפת ובפולקלור היהודי, שהופעתה על הבול באה לאחד את בני העם היהודי סביב המטרה הלאומית המשותפת.

ב. הצגת תכנית אוגנדה: הצעת שר המושבות הבריטי צ'מברלין להרצל (ב-1903) שנועדה לאפשר הקמת התיישבות יהודית ברישיון בריטי במזרח אפריקה הרצל סירב בתחילה, אבל לאחר פרעות קישינב הרצל קיבל את ההצעה והציג אותה בקונגרס הציוני ה-6 להצבעה. לאחר סערת רוחות התקבלה ההצעה, אך ההצעה נכשלה כי משלחת שנשלחה לבדוק את המקום טענה כי אינו מתאים לעם היהודי.

טיעונים בעד:

1. מקלט לילה – הרדיפות היהודיות (קישינב, למשל) מחייבות פתרון מהיר לבעיית האנטישמיות באירופה.

2. הכרה בינלאומית מצד מעצמה משמעותית כבריטניה בדרישה היהודית לארץ מולדת, כפי שנקבע בתכנית באזל.

טיעונים נגד:

1. אין ציונות ללא ציון – שינוי מיקום בית המולדת אינו עולה בקנה אחד עם חלום המדינה היהודית בארץ ישראל, המולדת ההיסטורית של העם היהודי.

2. הזמני עלול להפוך לקבוע ולשלול את האפשרות העתידית לתביעה לגיטימית על ארץ ישראל.

3. הוויכוח בין הציונים, תכנית באזל

א. עמדות הזרמים לגבי הוויכוח על התמודדות היהודים עם בעיית היהודים בגולה:

הציונית המדינית – לאור בעיית האנטישמיות וכישלון האמנציפציה יש לחתור להקמת בית מולדת לעם היהודי בהסכמת מעצמות העולם. לאחר קבלת ההסכמה, יש לעודד עלייה ולבסס רוב יהודי במולדת.

הציונית המעשית – בעיית הרדיפות אחרי היהודים היא קריטית. אין לחכות להסכמת אומות העולם אלא לקבוע עובדות בשטח ע"י עלייה והתיישבות.

הציונית הרוחנית: בעיית העם היהודי הוא אבדן זהות יהודית ולכן יש לחדש זהות יהודית מודרנית וחילונית המשמרת זיקה לעולם היהודי הישן.

ב. תכנית באזל

המטרה: הציונות שואפת להקים לעם ישראל בית-מולדת בא"י מובטח עפ"י משפט הכלל (=בהסכמה בינלאומית).

האמצעים:

1. ישוב א"י ע"י איכרים, בעלי מלאכה ותעשיה. (ציונות מעשית).

2. ארגונה ואיחודה של היהדות כולה (היהודים בגולה) ע"י מפעלים מקומיים וכלליים המתאימים לחוקי הארץ. (ציונות מדינית).

3. חיזוק הרגש הלאומי היהודי וההכרה היהודית הלאומית בקרב יהודי התפוצות. (ציונות רוחנית).

4. השגת הסכמת האומות- יש להתחיל במגעים דיפלומטיים עם המעצמות השונות ע"מ להשיג את הסכמתן לעזור ליהודים בקבלת הצ'רטר. (ציונות מדינית).

בתוכנית באזל באים לידי עמדות הזרמים:

הציונות המדינית: אחד האמצעים הוא השגת הסכמת המעצמות ע"י מו"מ דיפלומטי, זוהי למעשה מהות קיומו של הזרם המדיני, שפועל למען השגת הצ'רטר וזאת טרם עלייתם ההמונית של היהודים לא"י כדי לבנותה כביתם הלאומי. הרצל נפגש עם מנהיגים שונים במטרה להשיג את תמיכתם בהקמת בית לאומי לעם היהודי.

הציונות המעשית: האמצעי שעוסק בישוב א"י הוא למעשה מבטא זרם זה שעוסק בפעילות עלייה והתיישבות. הציונות המעשית החלה בפעילותה בא"י עוד לפני הרצל. "חובבי ציון" שעלו לארץ בסוף המאה ה-19, תחילת המאה ה-20 בעיקר ממזרח אירופה. הם "התגנבו" לא"י וניסו לקבוע עובדות בשטח ע"י יישובה ובנייתה ע"י יהודים.

הציונות הרוחנית: על פי אחד העם יש להקים בא"י מרכז יהודי שיחזק את הלאומיות היהודית וימנע התבוללות.

4. דפוסי פעילות ציונית בארץ ישראל

א. מסגרת ביטחונית: הקמת ארגון שמירה יהודי - "השומר".

דרכי פעילות: "כיבוש השמירה" ו"כיבוש העבודה". חברי השומר הקימו הסתדרות שומרים חוקי. באספת היסוד של הארגון נקבעו דרכי ההתנהלות של השמירה, אופן ניהול הארגון ודרכי הקבלה של חברים חדשים. מטרת השומרים הייתה לשמור על היישובים החקלאיים מפני גניבות של ערבים ובדואים, דבר שלעתים גרר התנגשויות אלימות. הפעילות בארגון הייתה מלווה במפגשים חברתיים, טקסים וסמלים שחיזקו את אחדות וזהות הארגון.

"השומר" הצליח "לכבוש" את השמירה ברוב היישובים היהודים בא"י ולהעביר את השמירה במושבות מידיים ערביות לידיים יהודיות. נוכחותו של שומר עברי במושבות העבריות הייתה לעובדה קיימת. השומרים העבריים הצליחו לשנות את הדימוי היהודי: מיהודי פחדן, נרדף, התלוי בזרים להגנתו ליהודי אמיץ, המסוגל לשאת נשק ולהגן על עצמו.

ב.ההבדלים בין מושבה לקבוצה:

המושבה הייתה צורת התיישבות פרטית המבוססת על בעלות פרטית על הקרקע ואילו הקבוצה דגלה ברעיונות סוציאליסטיים-שיתופיים תוך התיישבות על אדמות לאום.

רבים מבני המושבות היו דתיים או מסורתיים ואילו חברי הקבוצה קידמו רעיונות מהפכניים וחילוניים.

דרכי הסיוע של רוטשילד למושבות בראשית דרכן:

תרומות. למשל: הענקת תרומה של 25 אלף פרנק למושבה ראשון לציון ורכישת קרקעות בהן נבנו מושבות חדשות.

נטילת חסות על רוב מושבות העלייה הראשונה. אחריות זו באה לידי ביטוי בתחומים רבים כמו סיפוק צרכי האיכר, אחריות לחינוך ילדיו ואף בקביעת סוג הגידולים החקלאיים במושבה.

כינון מערכת פקידותית (מערכת אפוטרופסות) שייצגה אותו וטיפלה בכל ענייני המושבה, וזאת כדי לייעל את הטיפול.

פיתוח ענף כרמי הגפן ותעשיית היין (בניית היקבים בראשון לציון ובזכרון יעקב).

5. מרד החשמונאים

5א. הסיבות לפרוץ מרד החשמונאים

1. סיבה דתית: מלחמת דת - לבטל את גזרות הדת, מלחמה למען התורה, טיהור המקדש בירושלים וביעור (הוצאת) עבודת האלילים מיהודה.

2.סיבה חברתית-כלכלית: מלחמת אזרחים - המכוונת להוצאת ההלניזם, המתייוונים ושלטונם בארץ. לסלק את השפעות המתייוונים – המנהיגים (האליטות) המושחתים.

3. סיבה מדינית: מלחמה לאומית (הרעיון יגיע יותר מאוחר, לא היה בתחילת המרד) - השגת עצמאות מדינית, שחרור יהודה מעול השלטון הסלווקי.

5ב. הישגי יהודה המכבי

1. הישג דתי:

א. ביטול גזירות הדת של אנטיוכוס. עם ביטול גזירות הדת יכלו היהודים לקיים את חוקי התורה, והם לא אולצו לקיים מנהגי אלילות.

ב. טיהור המקדש מטומאתו, מינוי כוהנים חדשים וחידוש עבודת המקדש. יהודה המכבי ואנשיו נכנסו למקדש, טיהרו את החצרות והאולמות, בנו מזבח חדש והדליקו את הנרות במנורה. יהודה המכבי מינה כוהנים חדשים וחודש הפולחן היהודי – הקרבת הקורבנות. שמונה ימים חגגו את חנוכת המקדש (כ"ה בכסלו 164 לפנה"ס) והוחלט לקבוע אירוע זה כחג המסמל שמחה, חירות וניצחון הדת היהודית לכל העם, בכל הדורות.

ג. הכרת השלטונות הסלווקים במשטר חוקי אבות ביהודה, בשליטה היהודית בבית המקדש, ומינוי כהן גדול ממשפחת הכהונה הגדולה.

ד. האוטונומיה היהודית ביהודה חודשה.

בכך למעשה הושגו המטרות הדתיות של מרד החשמונאים, שהיו הגורם העיקרי למרד.

2. הישג צבאי - ניצחונות יהודה המכבי

א. ניצחונות במלחמות כנגד הצבא הסלווקי, שהביאו להשתלטות על אזור יהודה וכיבוש ירושלים, מלבד "החקרא".

ב. יהודה המכבי יצא גם למלחמות מחוץ ליהודה, בארץ ישראל ובעבר הירדן, כדי להגן על יהודים שנשדדו ונרצחו על ידי נוכרים, בעידוד הסלווקים. הוא יצא להגנת היהודים, שרף וניתץ מקדשים ואלילים והתנקם בנוכרים. ביפו למשל, הוא שרף את הנמל. רוב היהודים, שנמצאו בסכנה, הועברו על ידו ליהודה.

3. הישג מדיני – כריתת ברית בין יהודה לבין רומא.

יהודה המכבי שלח משלחת רשמית לרומא, שהובילה לכריתת ברית בין יהודה לבין המעצמה העולה רומא (161 לפנה"ס). הייתה זו ברית הגנה וברית ידידות, לפיה תהייה ביניהן עזרה הדדית אם אחד מהצדדים יהיה מעורב במלחמה. ההסכם נוסח כברית בין שווים וזאת למרות, שיהודה המכבי עדיין לא השיג את עצמאותה המדינית של יהודה.

הברית נתנה הכרה רשמית של מעצמה חזקה כרומא לשאיפותיה של יהודה להשגת עצמאות.

6. חורבן בית המקדש וחכמי יבנה

6א. הסבר מדוע גרם חורבן בית המקדש למשבר עמוק בעם היהודי.

נשקפה סכנה להמשך קיומה של הדת היהודית והמשך קיומו של העם היהודי, שחי בארץ ובתפוצות. סכנות אלה נשקפו בגלל שאבדו היסודות שליכדו את העם מבחינה דתית ולאומית. אבד המקדש-מקום הפולחן היהודי העיקרי, אבדה ירושלים-הבירה הקדושה, שליכדה את העם בארץ ובתפוצות, ובשעה קשה זו אבדה גם ההנהגה-הכהונה והסנהדרין. האובדן הקשה, מספר ההרוגים והשבויים הרב, העונשים שהטילו הרומאים, כל אלה הגבירו את תחושות ההלם והייאוש והכבידו מאוד על היכולת להשתקם. ובנוסף, ריחפה סכנת קיומה של אלטרנטיבה דתית לא-אלילית, הנצרות.

ביטויי המשבר:

ריסוק ההנהגה המסורתית בראשות הכוהנים, האצילים והצדוקים.

רבים מהיהודים יצאו לחוץ לארץ ישראל, רבים נהרגו או נמכרו לעבדות – דבר שאיים על הזהות היהודית והחזקה בא"י.

6ב. הצגת פעולות חכמי יבנה והסבר כיצד סייעו לעם היהודי להתמודד עם המשבר:

*הקמת סנהדרין ביבנה.

הצגת הפעולה - ריב"ז, שיצא מירושלים עוד לפני החורבן, הקים ביבנה סנהדרין: בית מדרש ללימוד תורה ובית דין,שבו פוסקים הלכות ומתקנים תקנות. ריב"ז צפה את החורבן והחל להקים ביבנה את היסודות לשיקום הדתי והלאומי ליום שלאחר החורבן. לאחר החורבן הצטרפו לריב"ז חכמים מכל הארץ ובכך נוצר בה מרכז הנהגה רוחני חדש לעם היהודי ולמעשה הסנהדרין העתיקה את מקום משכנה מבית המקדש בירושלים ליבנה. כעשר שנים עמד ריב"ז בראש המרכז ביבנה והחליף אותו רבן גמליאל, בן לשושלת נשיאי הסנהדרין וצאצא של הלל הזקן. בימי רבן גמליאל התחזק המרכז ביבנה והוא זכה לתמיכת העם היהודי בארץ ובתפוצות ואף להכרת הרומאים.

הסבר תרומת הפעולה להתמודדות עם המשבר - המרכז ביבנה פעל וקבע תקנות, שנועדו לקיים את הדת היהודית, גם ללא המקדש והקרבת הקורבנות, תוך כדי שמירת 'זכר החורבן' והסתגלות למציאות החדשה, חיזוקו של המרכז ביבנה כמרכז הרוחני הבלעדי של העם היהודי בארץ ובתפוצות ושמירה על ליכודו ואחדותו של העם היהודי. בכך למעשה עוצבה היהדות מחדש ונמנעה התפוררותו של העם.

*ברכת כוהנים.

הצגת התקנה - הכוהנים בבית המקדש נהגו לברך את העם בברכה מיוחדת שנקראה "ברכת כוהנים". הכוהנים נהגו לשרת במקדש יחפים וכך נהגו גם בזמן שבירכו את העם. לעומת זאת כשעלו הכוהנים לברך את העם מחוץ למקדש הם עלו בסנדליהם. ריב"ז קבע שהכוהנים ימשיכו לברך את העם בבתי הכנסת ב"ברכת הכוהנים" והם יעשו זאת כשהם יחפים, כפי שהכוהנים היו יחפים כשנהגו לברך את העם בבית המקדש. בכך קבע ריב"ז שברכת הכוהנים בבתי הכנסת, לאחר החורבן, שווה בערכה לזו שהייתה נהוגה בבית המקדש.

הסבר תרומת התקנה להתמודדות עם המשבר – פעולה זו נועדה לעצב את היהדות מחדש ולאפשר את המשך קיומה של הדת היהודית, תוך כדי שמירה על 'זכר המקדש': קיום טקסים ומנהגים, שהיו נהוגים במקדש והעברתם אל מחוץ למקדש, כהסתגלות למציאות החדשה שנוצרה.

*התפילה-"העבודה שבלב".

הצגת התקנה - עם חורבן המקדש וביטול עבודת הקורבנות נשאלה השאלה כיצד יש לעבוד את האל וכיצד יקיים המאמין היהודי קשר עם אלוהיו. הדרך החדשה שאותה התווה ריב"ז הייתה: התפילה ('העבודה שבלב'), לימוד התורה וגמילות חסדים. התפילה הפכה לדרך מרכזית לעבודת האל והיה זה רבן גמליאל שדאג למיסוד התפילה. התפילה הייתה נהוגה עוד טרם החורבן בבית המקדש ובבתי נכנסת אך, תקנותיו של רבן גמליאל הפכו את התפילה לתחליף העיקרי להקרבת הקורבנות בבית המקדש. ואם נהוג היה לכנות את הקרבת הקורבנות במקדש "העבודה" הרי שהתפילה זכתה לאחר החורבן לכינוי "העבודה שבלב".

רבן גמליאל קבע שיש להתפלל במועדים קבועים שלוש פעמים ביום: שחרית, מנחה וערבית וזאת כנגד קורבנות התמיד שהיו נהוגים בבית המקדש. בנוסף, הוא קבע נוסח קבוע אחיד ומחייב לתפילה (בניגוד לימי טרום החורבן שהתפילות נשאו אופי אישי). התפילות שחוברו התבססו על תפילות שהיו קיימות ונהוגות טרם החורבן, כמובן עם שינויים המתאימים למצב החדש. התפילה המרכזית, שנאמרת שלוש פעמים ביום, היא תפילת שמונה עשרה, שכוללת תפילות ובקשות שהגאולה תגיע במהרה. תפילת שמונה עשרה נאמרת ע"י המתפלל בעמידה ובלחש.

מגמת האחדות ההלכתית באה לידי ביטוי בתפילה. רבן גמליאל כפה אותה חרף ההתנגדויות של חכמים רבים. עם קביעת התפילה כדרך מרכזית לעבודת האל עלתה מאוד חשיבותו של בית הכנסת. למעשה, בתי הכנסת הוקמו בארץ ובתפוצות בימי בית שני, טרם החורבן והיו מקום התכנסות ללימוד תורה, קריאת תורה בציבור, תפילה והתכנסויות ציבוריות. בהדרגה הפכה ההתכנסות בבתי הכנסת לדרך נוספת לעבודת האל. יחד עם זאת, בימי קיומו של בית המקדש, עבודת האל העיקרית הייתה הקרבת הקורבנות במקדש. בעקבות החורבן הפך בית הכנסת למקום הפולחן העיקרי והוא זכה לכינוי "מקדש מעט".למעין תחליף בזעיר אנפין (בקטנה) למקדש, כשבו מתקיימת 'העבודה שבלב' – התפילה וטקסים ומנהגים שהתקיימו בבית המקדש. דרך נוספת לעבודת האל הייתה לימוד התורה בצוותא בבתי מדרש ובבתי כנסת ע"י חכמים שהוכשרו לכך ביבנה וכונו בפי תלמידיהם "רבי".

עבודת האל כללה גם "גמילות חסדים".

הסבר תרומת התקנה להתמודדות עם המשבר – תקנה זו נועדה לעצב את היהדות מחדש ולאפשר את הפולחן הדתי היהודי גם ללא המקדש והקרבת הקורבנות. חכמי יבנה הפכו את היהדות ליותר רוחנית ופחות גשמית ונעזרו בפולחן אלוהי, שכבר היה נהוג בקרב יהודי הארץ והתפוצות, בבתי הכנסת שהוקמו בימי בית שני.

קביעת הנוסח האחיד לתפילה נועדה לשמור על אחידות דתית-הלכתית ועזרה לשמור על אחדות העם.

*ברכת המינים.

הצגת התקנה - בהנחייתו של רבן גמליאל צורפה לתפילת שמונה עשרה תפילה נוספת (כך שלמעשה תפילת שמונה עשרה כוללת תשע עשרה תפילות). תפילה זו ידועה בשם "ברכת המינים" אך אינה ברכה כי אם קללה של המינים (=הכופרים). התפילה חוברה כנגד הנוצרים הראשונים, שראו עצמם כיהודים, שהאמינו במשיחיותו של ישו, קיימו את מצוות היהדות והתפללו בבתי הכנסת. אך לא כך ראו אותם חכמי יבנה. הם ראו אותם כלא יהודים, ככופרים והכוונה בברכת המינים הייתה לגרום להרחקתם מבתי כנסת, כי הרי לא יוכלו לשאת תפילה המקללת את הכופרים- הסוטים מהיהדות ומכוונת נגדם.

הסבר תרומת התקנה להתמודדות עם תוצאות המשבר - ברכת המינים נועדה להביא לאחדות דתית בעם, כפי שיורו אותה חכמי יבנה. התקופה שלפני החורבן התאפיינה בפיצול דתי וריבוי כיתות ופלגים. בתקופה שלאחר החורבן, פיצול זה היה מסוכן להמשך קיומה של היהדות ולכן נוצר הצורך ליצור איחוד וגיבוש דתי.

ברכת המינים הצליחה להרחיק את הנוצרים מהיהודים והביאה לניתוק המוחלט בין היהדות לבין הנצרות.

*פעולות שנועדו להדק את הקשרים בין המרכז ביבנה לבין היהודים בא"י ובתפוצות.

הצגת הפעולה - רבן גמליאל וראשי הסנהדרין ביבנה ביקרו באזורים שונים בארץ, הקימו בתי דין, הסמיכו רבנים ודיינים וביססו את סמכותו והנהגתו הדתית של המרכז ביבנה.

רבן גמליאל דאג גם לחידוש הקשר עם יהודי התפוצות, שנפסק בעקבות החורבן. הוא שלח חכמים לתפוצות והוא עצמו ערך מספר מסעות לקהילות השונות. בביקורים אלה הביאו החכמים את ההלכות החדשות שהתגבשו ביבנה ולעיתים יהודי התפוצות שלחו שאלות לסנהדרין ביבנה. כמו כן, יהודי התפוצות שלחו תרומות למרכז ביבנה.

הסבר תרומת הפעולה להתמודדות עם המשבר - המרכז ביבנה ביסס את עצמו בקרב יהודי הארץ והתפוצות. היה ברור שלעם היהודי יש הנהגה אחת, זו שביבנה, והיא הסמכות ההלכתית העליונה והבלעדית.

היה זה אמצעי לשמור על אחדותו ולכידותו של העם היהודי למרות פיזורו הפיסי.

7. מרד בר כוכבא

7א. הסיבות לפרוץ מרד בר כוכבא:

1. האכזבה מהבטחותיו של הקיסר אדריאנוס, והתוכנית להקמתה של עיר אלילית במקום ירושלים ובליבה מקדש לאל יופיטר.

הקיסר הרומאי אדריאנוס, הודיע שיש בכוונתו:

* לא לבנות מקדש לאלוהי ישראל על חורבותיו של הר הבית, אלא — מקדש אלילי.

* לבנות על חורבותיה של ירושלים עיר הלניסטית ואלילית ולא לשקמה עבור היהודים. עיר שבה תשלוט העבודה הזרה ולא עבודת האלוהים.

2. הגזירה בדבר איסור ברית המילה וסירובו של אדריאנוס לפטור את היהודים מגזרה זו.

התרבות ההלנית ראתה בהערצת הגוף הגברי המושלם דבר מרכזי (האלים תוארו, צוירו ופוסלו תמיד כמי שיש להם גוף גברי מושלם וסימטרי). בברית המילה ראו בתרבות זו פגיעה בשלמות הגוף, ועיוות של חוקי הטבע.

לא הייתה זו הוראה שנועדה לפגוע ביהודים באופן ספציפי, (כמו גזרות אנטיוכוס לדוגמא), משום שברית המילה הייתה נפוצה במקומות נוספים (אצל כוהני מצרים למשל), אולם הפעם, בניגוד לעבר, סרב הקיסר לפטור את היהודים מחוקים שלא תאמו את אמונתם, כפי שהיה נהוג בקיסרות הרומית מאז ומתמיד.

ברית המילה שנועדה לציין את הברית שבין אלוהים לעם ישראל היא אחת המצוות והטקסים החשובים בדת היהודית האיסור עליה נתפסה על ידי רבים בציבור היהודי כניסיון להכריז מלחמה על היהדות בניסיון להשמידה.

3. מתח דתי ותסיסה משיחית (ציפייה לבוא המשיח).

הבטחתו של הקיסר אדריאנוס בראשית דרכו לבנות את ירושלים ואת המקדש, יצרו בקרב יהודים רבים ציפייה והתרגשות לחידוש ימיו של המקדש ולבואה של הגאולה. האכזבה והכעס שבאו אחרי ביטול הבטחותיו של הקיסר הביאו רבים למסקנה שיש ליטול יוזמה כדי לקרב את הגאולה בכוחות עצמם.

שני אירועים שהתרחשו במהלך המרד:

* שליחת המצביא יוליוס סוורוס, נציב בריטניה, לא"י על מנת לדכא את המרד. מצביא זה, שנחשב למצביא המוכשר ביותר ברומא, שינה את הגישה והחל לנהל מלחמת התשה נגד המורדים היהודים.

* נפילת ביתר – המצור הרומי הכבד על בירתו של בר-כוכבא ומטה המורדים הביאה בסופו של דבר לריסוק המרד וסיום המלחמה.

ב. תוצאות מרד בר כוכבא.

1. גזרות השמד. (גזרות דת שנועדה להעביר את היהודים על דתם. אין הכוונה להשמדה פיזית).

עוד לפני סופו של המרד, כשכבר היה ברור שהרומאים עומדים לנצח, הטיל הקיסר אדריאנוס על היהודים, בנוסף לאיסור המילה, גזרות שמד שנועדו להעבירם על דתם. בין הגזרות איסור כינוס הסנהדרין, איסור קריאת התורה בציבור, איסור על תפילות בציבור, איסור על הקהלת אנשים לשם לימוד תורה, איסור על מינויים והסמכתם של תלמידי חכמים, איסור הדלקת נרות שבת ונרות חנוכה, איסור על אכילת מצה, תקיעת שופר, ישיבה בסוכה, ועוד.

הגזרות לא כפו על היהודים לעבור על מצוות דתם בכח, (כמו בגזרות אנטיוכוס), אלא היו ניסיון לעקור את בסיסה של היהדות, על מנת למנוע את המשך קיומה הרוחני. היה כאן ניסיון לפגוע באותם מוסדות ואנשים המאפשרים את קיומה של הדת היהודית כדת בעלת מוסדות עצמאיים (בתי הדין, הישיבות מוסד החכמים).

העונש למי שעבר על האיסורים היה מוות בעינויים קשים, עינויים או קנס כספי כבד.

2. חורבן יהודה. התרוקנותה מיהודים, ושינוי שמה של הארץ ל Syria Palstina.

מרד בר כוכבא חיסל כמעט לחלוטין את הישוב היהודי ביהודה. במהלך המרד ובסופו השמידו הרומאים ביסודיות את הישוב היהודי ודאגו לכך שהוא לא יוכל להתאושש יותר. חורבנה של יהודה היה בכמה מישורים:

א. מבחינה דמוגרפית: במהלך המרד נהרגו כשליש מיהודי ארץ ישראל.

יהודה התרוקנה כמעט לחלוטין מיושביה היהודיים. הרומאים הרגו גברים, נשים, זקנים וטף. אלה שלא נהרגו (ביהודה), נמכרו לעבדות. ב. מבחינה פיזית: הישובים היהודיים ביהודה נהרסו כליל. הרומים הפקיעו קרקעות רבות וקרקעות רבות אחרות נותרו ללא בעלים. האוכלוסייה היהודית ביהודה לא התאוששה יותר אחרי המרד, והמרכז היהודי בארץ ישראל עבר לגליל.

ג. הרומאים שרצו למחוק כל קשר בין יהודה לבין היהודים החליטו לשנות את שמה של הארץ מיהודה, כפי שנקראה ל Syria Palstina (פלסטינה על שמם של הפלשתים).

3. הקמתה של עיר אלילית על חורבותיה של ירושלים (Elia Capitolina) והקמת מקדש לאל יופיטר על הר הבית.

כחלק מתכניתו ציווה הקיסר אדריאנוס על הקמתה של עיר בסגנון הלניסטי, איליה קפיטולינה, על חורבותיה של ירושלים. בעיר הוקם גם מקדש לאל יופיטר, האל הראשי בפנתיאון הרומאי. במקדש הוצב גם פסלו של הקיסר ופולחנו נחגג במקדש. יסודה של העיר חל בתשעה באב בשנת 136. העיר הוקמה במהירות רבה והובאו אליה מלבד חיילי הלגיון הרומאי שחנה במקום גם מתיישבים יוונים מיושבי הארץ. נבנו בה תיאטרון, קרקס, מרחצאות ומקדשים לאלים היונים והרומים. כל קשר בין העיר ליהודים וליהדות נמחק והושמד.

השפעות המרד

למרד היו השפעות ארוכות טווח על גורל יהדות ארץ ישראל ועל מהלכה של ההיסטוריה היהודית:

א. מרד בר כוכבא היה ללא ספק נקודת מפנה ביחס שבין ארץ ישראל לבין הגולה. החל מסוף המרד חלה ירידה דרסטית במרכזיותה ובחשיבותה של ארץ ישראל, ומרכז הכובד של החיים היהודים עובר לבבל, הגדולה בגלויות. אמנם לאחר המרד חלה התאוששות מה כשמרכז הכובד של החיים היהודיים עבר לגליל אך לא לאורך זמן. החל מאמצע המאה השלישית הופכת בבל למרכז וא"י לפריפריה. המצב ילך ויחמיר במאות הבאות עד להדלדלותה המוחלטת של יהדות ארץ ישראל, שמספר היהודים החיים בה הלך וקטן עד שנהפך למיעוט זניח.

ב. המעבר מאקטיביות מדינית ורוחנית לפסיביות וציפייה לגאולה מידי שמים (בעתיד הלא ידוע):

ראשית, גרם המרד לכך שהיהודים איבדו לחלוטין את יכולתם לנהל מדיניות עצמאית מבחינה מדינית וצבאית. שוב לא ישלוט עם ישראל בארצו ובגורלו, אלא יחיה תמיד חיי מיעוט בתוך חברת רוב, נתון לחסדם של שליטים ומדינות.

הפסקת יכולת העמידה וההתמודדות העצמאית של הציבור היהודי הביא גם לתפיסת עולם פסיבית בנושא הגאולה. הרעיון שהמשיח עומד לבוא עכשיו, ושהעניין תלוי במעשיהם של בני האדם, הפך לְמה שאנחנו מכנים ”חזון אחרית הימים“, כלומר, מאורע שהוא מחוץ לזמן, מחוץ להיסטוריה, שיגיע לפי החלטתו של אלוהים אי שם בעתיד הלא ידוע.