תשובון מבחן בגרות היסטוריה חובה 23 ביוני 2016

תשובון בגרות קיץ 2016 – ערוץ ההיסטוריה

חובר ע"י איתמר לוי, ב-23 ביוני. הועלה בשעה 15:00

פרק ראשון (20 נקודות)

ממדינת מקדש לעם הספר – בית שני

1. מקור: הורדוס – "מלך חסות"

1א. מדוע שאף הורדוס לחזק את תמיכת רומא בשלטונו:

לאור העובדה שהורדוס היה מלך חסות, עצם שלטונו היה תלוי ביחסים עם רומא ובהבעת נאמנות אליה. לפיכך, חיזוק התמיכה שלו ברומא, אמור היה להוביל לתוצאת גומלין של תמיכת רומא בהמשך שלטונו, שאכן נמתח על פני 33 שנה. תמיכת רומא אפשרה להורדוס למשול ביהודה באופן אוטונומי ולבצע מבצעי בנייה גדולים מבלי שרומא חששה מאיום מצידו. לא זו בלבד, העובדה שהחליף תמיכה מאנטוניוס לאוגוסטוס, התקבלה כי למעשה נותר נאמן לרומא.

שתי דוגמאות ממפת מפעלי הבניה הממחישות תמיכה זו:

הקמת קיסריה: העיר ההלניסטית הידועה ביותר שהקים הייתה קיסריה (על שמו של הקיסר אוגוסטוס, כלומר ביטוי מובהק לתמיכה ברומא) שבמישור החוף. הוא הקים בה תיאטרון והיפודרום (המצוינים במפה ע"פ המקרא) וכן ומקדשים לאלים (גם ע"פ המקרא). לא זו בלבד, הנמל גדול והחדיש שהקים בה הורדוס שהיה לנמל הגדול במזרח והחשוב ביותר בנמלי א"י ונועד לחזק את קשרי המסחר עם רומא.

בנייה ברוח הלניסטית בירושלים: ע"פ המקרא ניתן לראות שהייתה בנייה רבה לחיזוק תמיכת השלטון הרומי. כך למשל, הוקמו מתקני ספורט, מונומנט ותיאטרון. לא ברור מהמקרא אם המקדש, מציין את היהדות או את רומא. אך ידוע, כי בסוף ימיו הורה הורדוס להציב בשער המקדש פסל של נשר זהב – סמלה של האימפריה הרומית. בכך הוא נתן ביטוי לנאמנותו לרומא אך עורר התנגדות רבה בעם.  

1ב. מדוע שאף הורדוס לחזק את תמיכת היהודים בשלטונו:

מעמדו הבעייתי של הורדוס בעיני היהודים: הורדוס לא ענה על הגדרות הרצויות של מלך יהודי (נבחר האל, בית דוד). לא זו בלבד, אלא שהאצולה המקומית התייחסה בבוז לרעיון של בן משפחת גרים העולה למלכות. לאור מצב פתיחה זה, שאף הורדוס להשיג את אהדתם ובהתאם לכך פעל להפיכתה של ירושלים לעיר מפוארת, עם גולת הכותרת – בנייה מחודשת של בית המקדש.

יצירת יציבות שלטונית: אמנם הורדוס מלך בחסות רומא, אך אחד התנאים להצלחת שלטונו, היה לפחות מידה מסוימת של לגיטימיות מצד העם הנשלט. זאת השיג בשילוב של שיטת המקל (טרור) והגזר (פיתוח).

דוגמא מהמפה: הפיתוח בירושלים – ע"פ המקרא, נבנה בית המקדש מחדש בירושלים. העבודה על הבנייה נמשכה כעשר שנים. על יופיו של המקדש החדש העידו החכמים: "מי שלא ראה את בניין הורדוס לא ראה בניין נאה מימיו." עבודת הבניה נערכה תוך הקפדה על חוקי דת ישראל ובהסכמת הציבור היהודי ומנהיגיו.

  

2. ציוני דרך במדינה החשמונאית

2א. שניים מהשינויים שחלו במעמד המנהיגים החשמונאים:

יהונתן הוופסי – אחיו של יהודה המכבי, הפך ממנהיג צבאי מורד בימי מרד החשמונאים, למנהיג מקומי ברשות הסלאוקים ואחר כך, לכהן גדול ונציב מטעם הממלכה הסלאוקית.

שמעון התרסי – אחיו של יהודה המכבי, הלך בנתיב של יהונתן. ממנהיג צבאי בימי מרד החשמונאים, שתפס את ההנהגה לאחר כליאת יהונתן. עם קבלת עצמאות יהודה מרומא (142 לפנה"ס) הפך לכהן גדול ומושל (אך לא למלך).

אריסטובולוס הראשון – המשיך את המגמה והחזיק במשרות של כהן גדול, אך גם של מלך יהודה.

הסבר כיצד התרחש אחד מהשינויים שהוצגו:

השינוי של שמעון התרסי התרחש לאחר כליאת יהונתן ע"י טריפון. שמעון כרת ברית דמטריוס, תוך ניצול הסכסוכים בממלכה הסלאוקית ובכך הצליח להבטיח את עצמאות יהודה, תוך ניסיון להבטיח עצמאות זאת ע"י חיזוק ברית עם רומא.

2ב. השינוי הדמוגרפי שחל בתקופת החשמונאים:

עיקרו של השינוי הדמוגרפי שחל בתקופת החשמונאים הוא הגידול הדמוגרפי במספר היהודים שחיו בארץ.

הסיבה לשינוי זו נובעת משילוב מספר גורמים משתנים: גירוש הנכרים מארץ ישראל, מדיניות שאחר כך הוחלפה בגיור (כפוי) ואף כיבוש, שהביא לכך שנוספו עוד יהודים תחת שליטת המדינה החשמונאית.

3. תוצאות המרד הגדול

א. הסבר המשבר הדתי שנוצר בחברה היהודית עם חורבן בית המקדש:

תגובה זו משקפת את מצבו העגום של העם היהודי לאחר חורבן המקדש והתבוסה במרד הגדול. החורבן יצר סכנות אשר איימו על עצם קיומו של העם היהודי והדת היהודית.

מעבר לכל סכנה אחרת, אבדן המקדש היווה סכנה עצומה להמשך קיומה של הדת היהודית. היהדות בתקופת בית שני הייתה מבוססת כמעט לחלוטין על בית המקדש ועל פולחן ה' שנעשה במסגרתו. עבודת הקרבנות הייתה הבסיס לפולחן ה', למנהגי החגים השונים ועם חורבן המקדש לא היה ידוע כיצד עתה אפשר להמשיך לעבוד את עבודת ה' וכיצד לקיים את עיקרי הפולחן של הדת היהודית.

לכך אפשר להוסיף גם את אבדן ההנהגה המסורתית שמקור סמכותה נשען על עבודת המקדש. הרומאים אף אסרו על מינוי כהן גדול חדש, וכך, המשבר הדתי נקשר גם לדרך ההנהגה והסמכות בקרב היהודים.

ב. כיצד התמודדו חכמי יבנה עם המשבר הדתי:

קביעת מיקומו של בית הכנסת כמקום פולחן במקום בית המקדש:

יהודים נהגו להתפלל  בבתי הכנסת, לקרוא בתורה בשבתות ולהתכנס בהם כקהילה עוד קודם לחורבן בית המקדש. בית הכנסת שימש בעיקר כמקום מפגש חברתי, בו דנו המתכנסים בסוגיות שעמדו על סדר היום. לאחר חורבן בית המקדש התחזק באופן טבעי מעמדו של בית הכנסת, אשר הפך למוסד מרכזי אשר שימש מעין תחליף לבית המקדש. דבר זה בא לידי ביטוי בהתייחסות לבית הכנסת כאל "מקדש מעט"– עד היום בעיצובו של בית הכנסת ישנם מוטיבים הקשורים למבנה המקדש ולפעולות אשר ננקטו בו (למשל "ארון הקודש" בו מוחזק ספר התורה כתחליף ל"קודש הקודשים" אשר היה בבית המקדש). בית הכנסת ישמש מעתה כמרכז-רוחני דתי שבו מבוצע פולחן אלוהים המחודש – התפילה.

תפילה כתחליף להקרבת הקרבנות מ"עבודת המקדש" ל"עבודה שבלב": בתקופת פעילותו של המרכז ביבנה התעצמה חשיבות התפילה והפכה לדרך חלופית לעבודת האל, במקום הקרבת הקרבנות שפסקה מלהתקיים. גישה זו התבססה על פרשנות מחודשת של פסוקי המקרא למען הצלת היהדות "היתומה ממקדש" ומפולחן הקרבנות. רבן גמליאל דאג למיסוד נוסח אחיד לתפילות ("תפילת שמונה עשר" הנאמרת עד היום בתפילות) ואת נוסחן של תפילות היחיד ותפילות הציבור גם יחד (כנגד קרבנות היחיד וקרבנות הציבור שהקריבו הכוהנים בבית המקדש). ונקבע כי יש להתפלל במועדים קבועים שלוש פעמים ביום: שחרית, מנחה וערבית וזאת כנגד קרבנות התמיד שהיו נהוגים בבית המקדש. מגמת ההאחדה שבה נקט רבן גמליאל עוררה ביקורת רבה אבל נועדה לשים סוף להתפלגויות וזרמים שונים ביהדות למען הצלתה כדת וכאומה – כעת, בעקבות העצמת חשיבותה של התפילה, יכול כל יהודי לעבוד את ה' בכל מקום.

תקנות נוספות שניתן לקבל:

שינוי מנהגי חגים ומועדים, תקנות זכר לחורבן בית המקדש.

פרק שני (30 נקודות)

לאומיות וציונות

10. מקור – תנועות לאומיות באירופה והתנועה הציונית

10א. הגורמים המעכבים ע"פ המכתב:

-          היעדר שפה משותפת: לאור העובדה שהרעיון הלאומי נשען במידה רבה על קיומה של שפה משותפת. הרי שע"פ הטקסט, עוד לא נמצאה באופן מובהק שפה כזאת ב-1899. במכתב נאמר: "לאחרונה הביאו לנו מסמכים כתובים בלשון אוסטריה ובתוכם מצאנו דף אחד בעברית – שפתנו הקדושה". בהמשך נאמר "אנחנו מבקשים שתשלחו לנו את ספרי הקונגרס (...) בלשון עברית ובלשון איספנייה (...) כי לשון אוסטריה אין אנו יודעים. לסיכום, העברית לא רווחת מספיק וכל תפוצה מתבססת על שפה אחרת (גרמנית/ספרדית). אפשר גם לומר, שיש גם חוסר מודעות וחוסר היכרות בין קהילות היהודים. בהקשר הזה – כלומר, נציגי הקונגרס באירופה שולחים דפים בגרמנית, מתוך ציפייה שיהודי מצרים יבינו את הכתוב.

-          היעדר "כתובת ברורה": נכון ל-1899, חברי אגודת בני ציון במצרים אינם יודעים מי מרכז את פעילות התנועה הציונית. דבר שמעיד שגם אם יש הנהגה, היא לא ברורה או מוכרת בעיני כלל העולם היהודי.

גורם מקדם ע"פ המכתב:

-          קיומו של רגש לאומי משותף: כבר בתחילת המכתב נאמר במפורש: "ויתעורר בלבנו רגש חזק להתאגד אתכם יחד." ובהמשך: "כאשר קראנו אותו התגבר הרגש בקרבנו..." כלומר, למרות הבעיות שהוזכרו בחלק הראשון של התשובה, הרי שמפעפעת רוח מלכדת ומאחדת, המגדילה את קהל היעד של הרעיון הציוני ועשויה לתרום להמשך דרכה.

10ב. שני גורמים המעכבים את המאבק הלאומי באחת המדינות: יוון, פולין, איטליה וגרמניה.

-          מצב מדיני – התנגדות אוסטריה שרצתה לשמור על עליונותה באזור.

-          התנגדותה של צרפת אשר חששה מהיווצרות מדינה חזקה הקרובה לצרפת.

-          פיצול מדיני של הקיסרות הגרמנית לנסיכויות, שלשליטיהם היו אינטרסים שונים, הקשה על פעולות משותפות.

-          השליטים המקומיים לא רצו לוותר על כוחם והתנגדו לאיחוד.

-          פיצול תרבותי ודתי (בצפון – רוב פרוטסטנטי ובדרום, רוב קתולי) הקשה על האיחוד בין הצפון לדרום.

11. תכנית בזל ותכנית אוגנדה

11א. הצגת תכנית בזל (מטרה ואמצעים):

המטרה: הציונות שואפת להקים לעם ישראל בית מולדת בארץ ישראל מובטח על פי משפט הכלל. כלומר, חתירה לעצמאות (תוך הימנעות מהשימוש מעורר האנטגוניזם במונח "מדינה") אך בהסכמה בינלאומית.

האמצעים / הדרכים להגשמת המטרה:

1.  יישוב ארץ ישראל ע"י איכרים, בעלי מלאכה ותעשייה.

2. השגת הסכמת האומות – יש להתחיל במגעים דיפלומטיים עם המעצמות השונות על מנת להשיג את הסכמתן לעזור ליהודים בקבלת הצ'רטר.

3. הגברת הרגש הלאומי של היהודים – על מנת לגרום לרצונם לפעול להגשמת המטרה.

4. ארגון היהדות בתפוצות העולם, בהתאם לחוקים בכל מדינה.

חשיבותה לתנועה הציונית:

מסמך מכונן/מצע הממקד הן את המטרה של התנועה תוך פירוט הצעדים הנדרשים לביצוע המטרה.

11ב. מהי תכנית אוגנדה:

תוכנית אוגנדה התפתחה מהמגעים הדיפלומטיים של הרצל עם בריטניה. תכנית זו, היא הצעה שקיבל הרצל משר המושבות הבריטי, ג'וזף צ'מברליין ב-1903. ע"פ הצעה זו יהודים יישבו אזור במזרח אפריקה (בשטח שנתון כיום תחת ריבונות קניה).

מדוע תמך הרצל בתכנית זו:

פוגרום קישינב שנערך ב-1903, הגביר אצל הרצל את הצורך למצוא פתרון מיידי לבעיית היהודים, שכן הפוגרום המחיש שוב, עד כמה בעיית האנטישמיות חמורה ועד כמה יהודים הם חסרי הגנה כשאינם במדינה ריבונית משל עצמם. לא זו בלבד,  לדעתו של הרצל, עצם ההכרה של בריטניה בלגיטימיות הדרישה ע"י יישום תכנית אוגנדה, מהווה יישום לרעיון הצ'רטר וההכרה הבינלאומית ומקרינה על לגיטימיות "השאלה היהודית".  

12. התפתחות התנועות הלאומיות:

12א. שני גורמים שסייעו למאבק הלאומי באחת המדינות: יוון, פולין, איטליה וגרמניה:

 תודעה לאומית מפותחת בעיקר בצפון ובמערב: כלומר קיומו של מכנה משותף משמעותי.

המנהיגות של ביסמרק – מנהיג פוליטי מנוסה, מוכשר ותכליתי.

הצבא הפרוסי שהיה גדול, מאומן ומצויד בנשק חדיש, כלומר לביסמרק היו הכלים הצבאיים לממש את מטרות התנועה הבינלאומית בכוח הזרוע, תוך סילוק גורמים מדיניים שהתנגדו לה כמו אוסטריה (1866) וצרפת (1870/1).

12ב. הצגת תוכן הכרזת בלפור:

הצהרת בלפור (2 בנובמבר 1917) היא הצהרת אהדה לציונות שניתנה לתנועה הציונית על ידי  ממשלת בריטניה ולפיה, ממשלת בריטניה רואה בעין יפה את ייסודו של בית לאומי לעם היהודי בא"י. ותעשה מיטב מאמציה להגשמת מטרה זו.

כיצד סייעה התנועה לקידום מטרת התנועה הציונית: ההצהרה קשרה את התנועה הציונית למעצמה אימפריאלית כמו בריטניה. ההצהרה מהווה מבחינת התנועה הציונית הכרה ברורה בלגיטימיות התנועה הציונית, בידי מעצמה זרה, במסמך רשמי. ההכרזה גם מוזכרת בהמשך בכתב מנדט (הוכחה למשמעותה), שחייב מטעם גורם בינלאומי רחב יותר (חבר הלאומים) את בריטניה לפעול להגשמת מטרות התנועה הציונית (עם הסתייגויות ובהמשך תוך נסיגה מהמחויבות) וגם בהכרזת העצמאות של מדינת ישראל.

13. מאבק התנועות הלאומיות באירופה ופעילותה של ניל"י

13א. תיאור שלב המאבק באחת המדינות: יוון, פולין, איטליה וגרמניה:

אביב העמים (1848): נכון לשנה זו, הייתה גרמניה מפוצלת לעשרות מדינות ונסיכויות שונות. בקרב ישויות מדיניות אלה, התגברו כוחות (בעיקר אינטלקטואלים וליברלים) שקראו לאיחוד המדינות לישות מדינית אחת מאוחדת. ב-1848, אף הוקמה האסיפה הגרמנית הכללית בפרנקפורט שפעלה לקידום האיחוד. אך הסירוב של מלך פרוסיה (המדינה הגרמנית החזקה ביותר) ב-1848 להשתתף באיחוד והעובדה שאף שלח צבא לדיכוי התקוממויות בבאדן, בבווריה ובסקסוניה, הכשיל את המאבק בשלב זה.

ב-1862 מונה אוטו פון ביסמרק לתפקיד קאנצלר פרוסיה. באותה עת, השתכנע גם הוא שצורך המדיני לאחד את גרמניה אך ב"דם ובברזל", כלומר בכוח הזרוע. כלומר, מימי ביסמארק חלק ניכר מהמאבק הלאומי של גרמניה לאיחוד בא לידי ביטוי במאבק חיצוני נגד מעצמות אירופיות אחרות: דנמרק (1864), אוסטריה (1866) וצרפת (1870/1). הניצחון של פרוסיה על אוסטריה הביא לכינון "הברית הצפון הגרמנית" וזירזה וחיזקה את דרכה של גרמניה לאיחוד.

13ב. הסבר המטרה של ניל"י: לסייע לבריטים לכבוש את א"י מידי העות'מנאים, בגלל הרעת היחס של העות'מאנים ליהודים עם פרוץ המלחמה עד לחשש לטבח ביישוב היהודי (כפי שקרה לארמנים).

הצגת דרכי הפעולה של ניל"י:

דרך הפעולה של ניל"י: ארגון ריגול פרו-בריטי שבא לפגוע במאמצי המלחמה של האימפריה העות'מאנית בארץ ישראל. לפיכך הארגון דאג להעביר ידיעות על הנעשה בארץ, כולל ידיעות מודיעיניות לידי הבריטים.

פרק שלישי (25 נקודות)

המאבק על הקמת מדינת ישראל

14. מקור – מלחמת העצמאות

14א. כיצד אחד הקשיים של היישוב היהודי בשלב הראשון של המלחמה בא לידי ביטוי בקריקטורה:

הקושי העולה מהקריקטורה הוא המאבק בדרכים:

בקריקטורה מצויר לוחם יהודי המצוי על נתיב לירושלים, כמלווה שיירות. כותרת הקריקטורה היא כיפה אדומה. ואכן, הלוחם מחזיק בסל מזון (ביטוי לאספקה ולצורך לפרוץ את המצור) ועליה הכתובית "לסבתא ירושלים" ובדרך מצד ימין אורב הזאב. הדימוי הוא ברור – הלוחם, בתפקיד כיפה אדומה, מצוי בסכנה מערבים (הזאב) ועליו להגיע לירושלים (לדאוג לסבתא).  

הפלסטינים, בזכות הפריסה הגיאוגרפית שלהם השיגו שליטה בדרכים ומנעו בכוח מעבר של אנשים, נשק ומזון בין חלקי הארץ השונים בהם ישבו יהודים. לפעילות זו היו כמה מטרות – לנתק יישובים יהודים ולחסלם, ניתוק הדרך ממרכז הארץ לירושלים היהודית (שבה ישבו כ-100,000 יהודים) כדי להרעיב את האוכלוסייה ולגרום לכניעתה. שיא מוקד זה היה בחודש מרץ 1948 בו הצליחו הכוחות הערבים לפגוע בשלוש שיירות אספקה ונשק לירושלים ולישובים יהודים מבודדים (משבר השיירות). בפעולות אלה, הצליחו הפלסטינים לפצל את היישוב היהודי לארבעה גושים מפורדים. (סיפור הל"ה, ינואר 1948).

14ב. הסבר הגורמים לניצחון היישוב היהודי בראשית, למרות המצב הקשה בראשית המלחמה:

הצלחת תכנית ד': סימנה את נקודת המפנה מבחינת היישוב היהודי בשלב זה של המלחמה. בפעם הראשונה, דובר על כיבוש ישובים ערבים וערים מעורבות בעלות רוב ערבי והנחיות לפעולה נגד ישובים אלה (כולל אפשרות של גירוש תושבים ערבים שגילו התנגדות או שהיוו סכנה לישוב היהודי). לראשונה, הוחלט על יציאה להתקפות מאורגנות ומתואמות תוך ניסיון להשיג הישגים טריטוריאליים (ובראש ובראשונה פריצת הדרך לירושלים היהודית). כמובן, הגעת משלוחי הנשק מצ'כוסלובקיה היו משמעותיים להצלחת התכנית.

ההכרזה על הקמת המדינה: הקמת המדינה היוותה כלי לביסוס צבא אחד מאוחד (כפי שקרה כשבועיים אחרי תחילת המלחמה) עם פיקוד אחד. הריבונות אפשרה לישראל לשאת ולתת כישות עצמאית וגם הציגה בעיניים בינלאומיות את מתקפה מדינות ערב כפגיעה בישות מדינית ריבונית.

המוטיבציה של חיילי צה"ל הייתה גבוהה הרבה יותר מזו של חיילי האויב. חיילי צה"ל נלחמו על גורל המדינה ואזרחיה, שהיו נתונים בסכנה גדולה. חיילי האויב (מדינות ערב, במקרה זה) לעומת זאת, לא הבינו מדוע עליהם לסכן את חייהם למען עניין, שאינו נוגע להם בכלל ולכן גם היכולות שהפגינו בשדה הקרב לא היו מרשימות.

החשדנות ההדדית בין המדינות הפולשות והאינטרסים השונים, מנעו כל אפשרות לשיתוף פעולה צבאי. כל אחד מהצבאות הפולשים נלחם בגזרה שלו, לא היה תיאום ביניהם ולא היה סיוע הדדי בין הצבאות השונים. חוסר היכולת של הצבאות הפולשים להגיע ללחימה משותפת ומתואמת הקלה על צה"ל.

מדינות ערב היו תלויות בקווי אספקה ארוכים ואילו צה"ל פעל בקווים פנימיים, והמרחקים להעברת האספקה היו קצרים.

15. העברת שאלת א"י לאו"ם

15א. השיקולים שהשפיעו על צעדה של בריטניה:

לדעתי מדיניותה של בריטניה, להעביר את שאלת א"י לאו"ם נובעת מתוצאות מלחמת העולם השנייה:

בריטניה שלאחר מלחמת העולם השנייה הייתה נתונה בקשיים כלכליים. החזקת הצבא הבריטי שמנה כ-100 אלף חיילים(!) בארץ-ישראל, עלתה הון רב, בו בזמן שהגרעון הבריטי הלך ותפח. בנוסף, ספגה ממשלת הלֵייבּוֹר ביקורת קשה: האופוזיציה בבריטניה, תקפה בחריפות את ממשלת הלֵייבּוֹר שהחזיקה כוחות צבא עצומים בארץ-ישראל, בשעה שהציבור בבריטניה עצמה חי בקיצוב חמור ובעוני. קולות רבים בבריטניה, טענו שהבריטים נלחמים בארץ ישראל מלחמה מיותרת, ואין צורך להוסיף עוד אבדות מיותרות לאחר האבדות הנוראות של מלה"ע ה-2. כלומר, הציבור היה חסר סובלנות לאבדן נוסף של חיי אדם.

עניין זה נקשר גם לעמדת ארצות-הברית: ממשלת בריטניה, ובעיקר שר החוץ הבריטי בווין, התאכזבו קשות מחוסר הנכונות האמריקאית לתמוך בתוכניות לפתרון בעיית ארץ-ישראל שאותן יזמו. בנאום בפרלמנט הבריטי תקף בווין באופן חריף את טרומן והאשים אותו באחריות העיקרית לכך שכל הניסיונות הבריטיים לפתור את בעיית ארץ-ישראל נכשלו. בווין סבר שהעברת השאלה לאו"ם תעורר חשש אצל האמריקאים שמא הם יאלצו להתערב פיזית בסכסוך ולשלוח חיילים לארץ ישראל על מנת לכפות את החלטות האו"ם, דבר שהאמריקאים לא רצו לעשותו בשום אופן. אך בשורה התחתונה, הקושי הכלכלי של בריטניה הביא לתלות מוחלטת כמעט בארה"ב, ולכן בריטניה נזהרה במעשיה שלא לפגוע בבעלת בריתה החזקה.

כמובן ניתן לענות גם מהכיוון השני.

15ב. עיקרי התוכן של החלטת האו"ם:

א. המנדט הבריטי יגיע לסיומו. ממשלת בריטניה נדרשה לסיים את שהותה בארץ-ישראל ולפנות את כוחותיה לא יאוחר מ-1 באוגוסט 1948. (הבריטים הודיעו שיקדימו לעזוב ויפנו את כוחותיהם עד ל-15 במאי 1948).

ב. הבריטים נדרשו לפנות שטח המכיל נמל ימי עד ל-1 בפברואר 1948 כדי לאפשר עלייה יהודית ניכרת.

ג. חודשיים לאחר פינוי הכוחות הבריטים, יוקמו המדינות העצמאיות, היהודית והערבית. ועדת ביצוע של האו"ם, בת חמישה חברים, תקבל מידי בריטניה את הממשל האזרחי ותעבירו בהדרגה לשתי המדינות החדשות.

ד. ירושלים תוכרז כאזור בין לאומי ותנוהל ע"י האו"ם.

ה. בהתאם להחלטת החלוקה תשתרע המדינה היהודית (55% משטח א"י) על שטח הגליל המזרחי, רצועת החוף מחיפה בצפון עד באר-טוביה בדרום ובאזור הנגב, למעֵט רצועת עזה. בשאר שטחה של א"י המערבית תקום המדינה הערבית (45% משטח א"י). (מפה בעמוד 65 בספר הלימוד)

ו. שתי המדינות והאזור הבינלאומי יקפידו על שיתוף כלכלי ביניהם כולל ענייני מים, תחבורה, נמלים, ביטול גבולות מכס, מטבע משותף וכו'.

קושי העולה מהתכנית מנקודת המבט של היישוב היהודי: יש לזכור שהתכנית הייתה מורכבת, בעיתית ויצרה מובלעות, וקושי ביצירת שליטה על רצף טריטוריאלי, תוך ויתור על מקומות שהיו בהם ישובים יהודים, ובראשם – ירושלים, שהוגדרה כבינלאומית. לכך, חשוב להוסיף את האלמנט הדמוגרפי, הנקשר ישירות - בשטח "המדינה היהודית" מיעוט ערבי גדול ובשטח "המדינה הערבית", נותר מיעוט יהודי (אם כי, קטן יותר – כלומר רוב האוכלוסייה היהודית נכלל בשטח "המדינה היהודית", וכמובן "יהודי ירושלים" המצויים באזור הבינלאומי.

16. הקמת המדינה והקמת צה"ל

16א. שני שיקולים של בן גוריון להכריז על הקמת המדינה ביום ה' באייר תש"ח:

שעת כושר היסטורית ("עכשיו או לעולם לא"): בן גוריון, אדם בעל חוש פוליטי והיסטורי מפותח, הבין כי המצב הבינלאומי שהוביל לקבלת הצעת החלוקה של האו"ם, היה מצב נדיר ושברירי, שלא יתקיים למשך זמן רב. התמיכה המשותפת גם של ארה"ב וגם של ברה"מ למרות ה"מלחמה הקרה" הייתה נדירה, ובן גוריון חשש שאם ידחו את ההכרזה בשלושה חודשים אולי כבר לא תהיה קיימת הסכמה כזאת, ולא תהייה תמיכה משותפת בהקמת מדינת ישראל מצד שתי המעצמות הגדולות - ארה"ב וברה"מ. 

הגדלת הצבא: כינון מדינה ריבונית יאפשר גיוס חובה וקניית נשק רב ובכך יוגדל הכוח היהודי הלוחם. הגדלה זו הייתה הכרחית בתנאי המלחמה הקשים מול צבאות ערב שעמדה להתרחש באותה יממה.

 עלייה המונית: בעקבות השואה נותרו מאות אלפי פליטים יהודים חסרי בית במחנות פליטים באירופה. כמו כן, אלפים ישבו בקפריסין במחנות מעצר בריטים. שיקול חשוב להכרזת המדינה הינו מתן בית ליהודים אלו. תחת המנדט הייתה הגבלה חריפה של מספר העולים לארץ, אך אם הכרזת המדינה וסיום המנדט, תתאפשר העלאת כל העולים וחיזוק היישוב וצבאו. 

ההצלחות הצבאיות: בעקבות ההצלחות הצבאיות של "תוכנית ד'" ו"מבצע נחשון" (כיבוש הערים המעורבות ופתיחה זמנית של הדרך לירושלים), חשו ראשי ההגנה והיישוב שיוכלו לעמוד גם מול פלישה של צבאות ערב. בן גוריון טען כי ארצות ערב אינן מוכנות כעת למלחמה והמתנה נוספת תאפשר להן להצטייד ולהתארגן למלחמה.

 שני שיקולים לדחיית ההכרזה:

עמדת ארה"ב: ארה"ב הפעילה לחצים כבדים על הנהגת היישוב שלא להכריז על הקמת המדינה. לחצים אלה כללו איום בהקפאת כספי הסיוע של יהודי ארה"ב והטלת אמברגו על נשק. הכרזת המדינה, על רקע הצעת מרשל, עלולה גם היא להיתפס ע"י האמריקנים בעין רעה וכפעולה בלתי לגיטימית שגם מנוגדת להצעת האו"ם עצמה (שכן המדינה הייתה אמורה לקום רק באוקטובר 1948). בנוסף, על רקע זה, נוצר גם חשש שבגלל עמדת ארה"ב לא יכיר האו"ם במדינה החדשה. לפיכך, המתנגדים סברו שדחייה של שלושה חודשים היא הגיונית, בייחוד ביחס למטען ההיסטוריה של העם היהודי הנמשכת אלפי שנים. 

החשש מפלישת מדינות ערב: היה חשש כבד שהמדינה לא תוכל לעמוד בהתקפה משולבת של צבאות ערב שאיימו לפלוש עם סיום המנדט הבריטי. הצבאות הסדירים של מדינות ערב היו לא רק רעננים אלא  מצוידים ומאומנים בידי מומחים בריטים וצרפתים ועמד לרשותם כוח אווירי. לעומת זאת, כוחות היישוב היו מותשים ולא היו מצוידים באותה מידה. היה קיים גם הממד הפסיכולוגי של איום הפלישה מכל הגבולות לשטח של מדינה קטנה, ללא עומק אסטרטגי.

חשש מהתנהגות האצ"ל והלח"י: ארגונים אלה, שדחו את תכנית החלוקה, היו חמושים ועדיין נחשבו לפורשים, ולא קיבלו מרותם של מנהלת העם ודוד בן גוריון. לפיכך לא היה ברור להנהגה, אם ישתלבו במדינה החדשה או ימשכו בקיום עצמאי שעלול להוביל למלחמת אחים (ניתן כבר להזכיר את אלטלנה כמימוש לחשש זה). 

16ב. המניעים של בן גוריון בפירוק האצ"ל, הלח"י ומטה הפלמ"ח:

תמו ימי המנדט והמחתרות. קמה מדינה עצמאית וריבונית, במדינה כזאת יש מקום רק לצבא אחד. אין מקום לקיומם של גופים צבאיים נוספים, מחוץ לצבא הממלכתי.

אסור, שענייני בטחון המדינה יהיו נתונים להשפעת גופים מפלגתיים – פוליטיים. צה"ל קם כצבא ממלכתי של מדינת ישראל ועליו להיות כפוף לרשות המבצעת של המדינה ולפעול על פי הוראותיה בלבד. יש לזכור, שהאצ"ל והלח"י כונו בימי המנדט "הפורשים" והם היו נתונים להשפעת גורמים ימניים בישוב ולא נשמעו להוראות מוסדות הישוב הנבחרים. אפילו הפלמ"ח על אף היותו באופן רשמי כפוף להגנה, היה לו פיקוד עצמאי וסדר יום חברתי-פוליטי.

בימי המלחמה הקשה נגד צבאות ערב הפולשים, היה צורך לנהל את המלחמה עפ"י קו מוסכם ואחיד, אותו יקבע המטכ"ל של צה"ל. דבר זה גם נגע לאלמנטים של חלוקת ציוד ואספקה.

ההשפעות של הצעדים הללו:

פרשת אלטלנה: למרות ההסכמה לפרק את המחתרות, הרי ששאלת ירושלים נתנה "חמצן" נוסף לקיומן העצמאי של המחתרות.  עניין זה "התפוצץ" בפרשת אלטלנה – האם לאפשר לאצ"ל להעביר חלק מהנשק שהביא ללוחמיו בירושלים, כאשר המשלוח יצא לדרך עוד לפני הפירוק, או שהכל הולך לצה"ל והוא מחליט ע"פ צרכיו ושיקוליו ככפוף לשלטון הריבוני במדינת ישראל.

פירוק הפלמ"ח: בעקבות ההחלטה על פירוק מטה הפלמ"ח, חשו רבים מבין חבריו, שהחלטת בן גוריון נובעת ממניעים פוליטיים – כלומר שאנשי מפקדת הפלמ"ח ייצגו קו אידיאולוגי שונה מבן גוריון (רבים מראשי הפלמ"ח השתייכו למפ"ם והיו מיליטנטיים יותר מבחינה מדינית) ולא תמיד יישרו איתו קו. כתוצאה מכך, מפקדים בכירים, מוכשרים ומנוסים בפלמ"ח פרשו מצה"ל מיד עם סיום מלחמת העצמאות. אך עם זאת, אנשי פלמ"ח אחרים נשארו והגיעו לדרגות בכירות ביותר (כולל 6 רמטכ"לים).

פרק רביעי (25 נקודות)

סוגיות נבחרות בתולדות מדינת ישראל

17. מקור: תהליך הדה-קולוניזציה

17א. מהו תהליך הדה-קולוניזציה: תהליך השתחררותן של מדינות אפריקה ואסיה מהשלטון הקולוניאלי האירופאי והפיכתן למדינות עצמאיות. תהליך הדה קולוניזציה החל עוד לפני מלחמת העולם השנייה אך שיאו היה לאחר מלחמת העולם השנייה ובמהלך שנות החמישים והשישים של המאה ה-20. בשנים אלה הפך התהליך לרב-היקף, כשבעקבות מאבקם הלאומי של עמי אפריקה ואסיה במדינות האירופאיות ששלטו עליהם, קמו בשנים אלה עשרות מדינות חדשות.

גורמים לתהליך הדה קולוניזציה:

1. גורם אידיאולוגי: התפתחות רעיון הלאומיות בקרב עמי אפריקה ואסיה – העמים שחיו תחת השלטון הקולוניאלי נחשפו לתרבות ולרעיונות האירופאים ובהשפעתם החלו לפתח רגשות לאומיים. משכילים, בני המושבות, שרכשו השכלה גבוהה באוניברסיטאות של המדינות הקולוניאליות, הובילו את העמקת התודעה הלאומית, את החדרת רגשות הניצול והקיפוח שנוהגים כלפיהם האירופאים ואת התביעה לעצמאות. נסיבות סיום מלה"ע ה-2, שכללו שחרור עמים מהכיבוש הנאצי, תרמו גם הם לגל הדה-קולוניזציה.

2. גורם כלכלי: המשבר הכלכלי לאחר מלחמת העולם השנייה – קשייהן הכלכליים של מדינות אירופה הקולוניאליות לאחר מלחמת העולם השנייה והצורך שלהן לשקם את מדינותיהן לאחר המלחמה, היקשו עליהן כלכלית, להמשיך ולשלוט בקולוניות, להחזיק בהן אנשי צבא ומינהל ולדאוג לפיתוח הקולוניות. יתרה מכך, ארה"ב דרשה מדינות אירופה, כתנאי לסיוע כלכלי שלה לשיקומן,  שיוותרו על שליטתן בקולוניות.

3. גורם פוליטי: שינוי יחסי הכוחות בעולם והשפעת "המלחמה הקרה" – מעצמות אירופה ובעיקר שתי המעצמות הקולוניאליות המרכזיות – בריטניה וצרפת, איבדו מאוד מעוצמתן בעקבות מלחמת העולם השנייה.

בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה קמו שתי מעצמות חדשות – ארה"ב ובריה"מ. שתי מעצמות העל – ארה"ב ובריה"מ- התנגדו לקולוניאליזם, תמכו בדה-קולוניזציה ועודדו את עמי אפריקה ואסיה במאבקן לעצמאות. תמיכתן של המעצמות בתהליך הדה קולוניזציה נבעה ממניעים אידיאולוגים וממניעים פוליטיים. אבל היו אלה מניעים אידיאולוגיים מנוגדים ומניעים פוליטיים מנוגדים, שהושפעו מהמאבק הבינגושי ומהיריבות והתחרות ביניהן על אזורי השפעה בעולם, כפי שהיה בימי ה"המלחמה הקרה". 

בריה"מ, בעלת המשטר הקומוניסטי, התנגדה לקולוניאליזם כי ראתה בו ניצול כלכלי קפיטליסטי של עמי אפריקה ואסיה ע"י מדינות מערב אירופה אך התנגדותה נבעה גם מסיבות פוליטיות: ויתור מדינות אירופה על הקולוניות שלהן יוביל להחלשתן ובימי "המלחמה הקרה" שאפה בריה"מ להחליש את המערב, כלומר את אותן מדינות אירופה הקולוניאליות, שהיו חלק מהגוש המערבי, שבראשו עמדה ארה"ב. במקביל, קיוותה בריה"מ, שהמדינות החדשות שתקומנה באסיה ובאפריקה תהיינה קומוניסטיות, תצטרפנה למחנה שלה ועל ידי כך היא תוכל להגדיל את אזורי השפעתה. בהתאם למדיניותה הפיצה בריה"מ בקרב עמי אפריקה ואסיה תעמולה אנטי-מערבית, עודדה אותן להשתחרר משלטון הניצול המערבי קפיטליסטי והפיצה את האידיאולוגיה הקומוניסטית.

ארה"ב התנגדה לרעיון הקולוניאליזם ועודדה את מתן העצמאות לעמי אפריקה ואסיה בגלל האידיאולוגיה הדמוקרטית-הליברלית שלה והכרתה בזכות ההגדרה העצמית של העמים השואפים לחירות מדינית. עם זאת, תמיכתה של ארה"ב בעמי אפריקה ואסיה לעצמאות נבעה גם מסיבות פוליטיות וכלכיות: רצונה להבטיח את השפעתה במדינות החדשות שתקומנה, הצטרפותן למחנה שלה ובלימת ההשפעה הקומוניסטית של בריה"מ באסיה ובאפריקה.

4. אפקט ההשפעה: בנוסף, כדי לציין, שעמים שהיו תחת שלטון אחד למדו מדוגמאות של עמים אחרים שהתקוממו נגד השלטון הקולוניאלי וזכו לעצמאות.

 17ב. שני גורמים שהשפיעו על יחס היהודים בארצות האסלאם ובאים לידי ביטוי בקטע:

1. תהליכי הדה קולוניזציה והקמת המדינות העצמאיות:

תהליך זה מתבטא בקטע כבר בתחילתו – כאשר נאמר במפורש שאחד התהליכים המאפיינים את העולם הערבי הוא תהליך הדה-קולוניזציה. תהליך זה השפיע על היחס ליהודים מתוקף מספר אלמנטים:

א. זיהוי היהודים כבעלי ברית של השלטון הקולוניאלי -  היהודים קשרו את גורלם עם השלטונות הקולוניאליים במדינות בהן הם חיו. השלטון הקולוניאלי העניק להם זכויות, ביטחון, תעסוקה ואפשרויות קידום. הם אימצו את התרבות האירופאית ואת המודרניזציה, שהביא עימו השלטון הקולוניאלי. ככל שהיהודים התקרבו יותר לשלטון הקולוניאלי הזר, כך הם התרחקו מהאוכלוסייה המוסלמית המקומית. לכן במאבק כנגד השלטונות הקולוניאליים, זוהו היהודים כמשתפי פעולה עם השלטון הקולוניאליסטי השנוא, דבר שהחריף את היחס השלילי כלפיהם.

ב. התגברות הרגשות הלאומיים – תהליך הדה קולוניזציה והמאבק לעצמאות מדינית לווה בהתגברות הרגשות הלאומיים, שהדגישו את המשותף לבני הלאום ודחו את היהודים בארצות האסלאם כבעלי לאום זר, שאין לו מהמשותף ללאום החדש המתגבש. היהודים החלו להיתפס כזרים וכמיותרים.

ג. ההזדהות עם התרבות האירופאית והקושי לאמץ את התרבות הערבית - היהודים התקשו להיטמע בזהות הלאומית הערבית שקמה במדינות החדשות. מבחינתם, תהליך הערביזציה היווה נסיגה תרבותית מהמסלול האירופאי-מודרני אותו אימצו ולפיו חיו ולכן לא רצו לחיות במדינות הערביות החדשות שקמו.

2. התנועה הציונית/השפעת הקמת מדינת ישראל ומלחמת העצמאות

בקטע נאמר: "שמשמעותן הפוליטית המידית של מגמות אלה הייתה איחוד הכוחות הערביים למאבק נגד הישות הציונית" – כלומר המדינה שבדרך/המדינה היהודית מהווה עילה לאיחוד הכוחות הערבים. התגברות מגמה זו נבעה ממספר סיבות נוספות:

המתיחות הגוברת בין יהודים לערבים בא"י הביאה להחמרה ביחס האוכלוסייה הערבית כלפי שכניהם היהודים בארצות ערב השונות, מתוך הזדהות עם ערביי א"י. רגשות האיבה האנטי יהודיים החלו להתפתח בשנות ה-30' עם החרפת הסכסוך בא"י, אבל הקמת מדינת ישראל ומלחמת העצמאות ב- 1948, הביאה לשיא את השפעתו של הסכסוך הישראלי-ערבי על מצבם של היהודים בארצות האסלאם.

דרך תגובה אחת של היהודים ליחס זה: עיראק אחת המדינות שעברה תהליך דה-קולוניזציה מבהירה באופן מובהק את התגובה היהודית. ההחמרה במצבם של יהודי עיראק, שנמשכה גם במהלך 1949-1950, כשיהודים רבים נאסרו ופורסמו חוקים כלכליים אנטי יהודים, הביאה להגברת בריחתם החשאית של יהודי עיראק. הם הוברחו לישראל דרך איראן. בנוסף, בשנת 1950 חוקקה ממשלת עיראק חוק, שהתיר את יציאתם של היהודים, בתנאי שיוותרו על אזרחותם ועל רכושם.

היה זה האות ליציאתם ההמונית של יהודי עיראק. במבצע "עזרא ונחמיה", שהייתה "עליית הצלה" כחלק מדפוס "חיסול הגלויות",  הועלו רוב יהודי עיראק למדינת ישראל. בשנים 1950-1951, בטיסות דרך קפריסין ואח"כ בטיסות ישירות בגדד-לוד, הגיעו כ-120,000 יהודים בעלייה המונית, שנחשבה לעליית הצלה, ושחיסלה כמעט לחלוטין את קיומה של  הקהילה היהודית העתיקה בעיראק. בעיראק נותרו כ-6,000 יהודים, שבמהלך השנים יצאו בדרכים שונות. כיום חיים בעיראק כ-500 יהודים.

18. עלייה וקליטה בשנות ה-50 וה-60

שני קשיים שעמדו בפני מדינת ישראל בעקבות העלייה הגדולה:

קשיים בתחום הדיור:  אחת הבעיות הראשונות בקליטת העולים הייתה למצוא להם מקומות דיור.  עד תום מלחמת העצמאות עלו כ-350,000 עולים והמספר הלך וגדל. המדינה החלה בתהליך התיישבות מזורז. הפתרונות המזורזים הולידו מצוקה, כפי שקרה במעברות ובעיירות הפיתוח.

קשיים כלכליים: העלייה הציבה אתגר גדול בפני המדינה הצעירה בעלת המשאבים המדולדלים לאחר המלחמה. גידול האוכלוסייה העצום גרם למחסור רב במצרכים חיוניים, החל ממלט וברזל לבנייה ועד למוצרי מזון בסיסיים, כמו ביצים וחלב.  כדי להקל על המצב הכריזה ממשלת ישראל בשנת 1949 על הנהגת משטר "הצנע". פירושו של דבר שהיה פיקוח על מחירים והיה קיצוב. לכל מוצר נקבע מחיר מרבי והוטל על כך פיקוח חמור. הונהגה מערכת של קיצוב, לפיה לכל אזרח הוקצבו מצרכי מזון בכמות הנדרשת לקיומו. בימי הצנע קיבלו האזרחים מצרכי מזון מוקצבים לפי פנקסים, פנקסי נקודות, שחולקו להם. כל אחד מהאזרחים היה חייב לערוך את קניית המוצרים בחנות קבועה מראש.

תרומת העלייה בשני תחומים:

תחום דמוגרפי: העלייה הגדולה של מאות אלפים בשנים הראשונות לקיומה של המדינה, הביא לביסוס דמוגרפי של רוב יהודי במדינת ישראל. כמובן, לתחום השלכות על התעצמות כלכלית וצבאית.

תחום גיאוגרפי: העלייה הגדולה, שרבים נשלחו לעיירות הפיתוח, סייעו בחיזוק האחיזה על הארץ, בפיזור האוכלוסייה – לעתים קרובות בהתאם גם לצרכים ביטחוניים.

תחום תרבותי: העלייה הגדולה תרמה לחיזוק מאפיינים פלורליסטיים בחברה הישראלית תוך העשרת הגיוון בתחומים שונים כמו ספרות, מוסיקה, מסורות ומנהגים.

18ב. הצגת אירועי ואדי סאליב:

ואדי סאליב הייתה אחת משכונותיה הערביות הנטושות של חיפה. יושבו בה עולים, בעיקר יוצאי צפון אפריקה. תנאי הדיור והתשתיות בשכונה היו ברמה נמוכה, איכות החינוך ירודה, ורבים מהתושבים היו מובטלים. ביולי 1959, בעקבות ירי המשטרה בעת ביצוע מעצר של שיכור באחד מבתי הקפה בשכונה, התושבים מחו נגד המשטרה והממסד. שוטרים וניידות נרגמו באבנים, חלונות ראווה נופצו. כמו כן התושבים פגעו במבנים בשכונה שייצגו את מפלגת השלטון מפא"י, כמו מועדון ההסתדרות וסניף המפלגה.

המחאה הפכה לרצף של הפגנות נגד אפליית המזרחיים. במרכז המחאה עמדה קבוצת תושבי השכונה בהנהגת דוד בן הרוש, צעיר יוצא מרוקו. ההפגנות התפשטו לאזורים נוספים בארץ ופוזרו בכוח: בין המפגינים היו פצועים רבים ומנהיג המפגינים נעצר ונשפט לתקופת מאסר.

הסבר השפעתם של האירועים:

אירועי ואדי סאליב גרמו להעלאת הנושא העדתי על סדר היום הציבורי בישראל.

בעקבות האירועים הוקמה ועדת חקירה. הועדה הייתה אמורה לבדוק את פעולת המשטרה בשכונה, לבחון אם ההפגנות היו מאורגנות ואת התנהגות המפגינים.

הועדה העלתה כי בקרב רבים מיוצאי מרוקו יש תחושות של קיפוח ואפליה. לכך היו שתי תוצאות מידיות:

בתחום החברתי - הוגשה הצעת חוק למתן מענקים למשפחות ברוכות ילדים והוגדל תקציב השיכון למפוני המעברות.
בתחום הפוליטי - מנהיגי האירועים בואדי סאליב הקימו ב-1960 רשימה לקראת הבחירות לכנסת, אך לא הצליחו להיכנס לכנסת. 

בנוסף, כעשר שנים לאחר אירועי ואדי סאליב קמה ב-1971 תנועת "הפנתרים השחורים". חברי תנועה זו מחו אף הם על הקיפוח החברתי והכלכלי של בני עדות המזרח.

19. עיצוב זיכרון השואה במדינת ישראל:

19א. הצגת אחד החוקים שנחקקו בישראל ועיצבו את זיכרון השואה והסבר כיצד תרם לחיזוק עיצוב זיכרון השואה:

החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם (1950): החוק מאפשר להעמיד לדין נאצים ועוזריהם על פשעיהם נגד היהודים בתקופת המשטר הנאצי בגרמניה. חוק זה איננו חוק רגיל משום שמדינת ישראל לוקחת על עצמה אחריות להעמיד לדין פושעים שאינם אזרחיה ושפעלו מחוץ לתחומיה. בנוסף החוק מבטל התיישנות על פשעים אלה.

בהתאם לחוק זה, הועמד לדין אדולף אייכמן ב-1961, למרות הפשעים שבדינם הורשע, נעשו מחוץ לישראל ולא נגד אזרחים ישראליים. בחוק זה, לקחה על עצמה מדינת ישראל את הסמכות המוסרית לייצג את העם היהודי (שכן  רבים מניצולי השואה כלל לא עלו לישראל) ואת ההתמודדות הפלילית עם זיכרון השואה.

חוק זיכרון השואה והגבורה – יד ושם (1953): הקמת מוסד ששם לעצמו כמטרה להנציח את השואה, לחקור ולתעד אותה ולהיות אחראית לכל ההיבטים הכרוכים בעיצוב זיכרונה ובהם קידום הוראתה. בין היתר אחראי יד ושם על עיצוב יום הזיכרון והוא מי שמעניק את תואר חסיד אומות עולם. כלומר, החוק מקנה מעמד רשמי לעיצוב הזיכרון בידי מוסד, המשפיע על הוראת השואה ועל חקר השואה.

חוק יום הזיכרון השואה והגבורה (1959): חוק זה עדכן גרסה מוקדמת יותר של החוק משנת 1951. החוק קבע ש"כ"ז בניסן הוא יום הזיכרון לשואה ולגבורה, ומוקדש, מדי שנה בשנה, להתייחדות עם זכר השואה שהמיטו הנאצים ועוזריהם על העם היהודי ועם זכר מעשי הגבורה ומעשי המרד בימים ההם.

דרכי קיום של יום הזיכרון: ביום הזיכרון תהא בכל רחבי המדינה דומיה של שתי דקות בהן תשבות כל עבודה ותיפסק כל תנועה בדרכים; יקוימו אזכרות, עצרות עם, וטכסי התייחדות במחנות הצבא ובמוסדות החינוך; הדגלים על הבניינים הציבוריים יורדו לחצי התורן; תכניות השידורים ברדיו יביעו את יחודו של היום, ובבתי השעשועים יעלו אך נושאים ההולמים את רוחו."

בדרך זאת, השתלטה המדינה על עיצוב זיכרון השואה, קבעה את תכניו ודחקה נרטיבים שפחות הלמו את התפיסות והאינטרסים של מדינת ישראל (אז).

19ב. שני שינויים ביחס של החברה הישראלית ביחס לניצולי שואה בשנות ה-60 וה-70

חיזוק התגובה של אמפתיה כלפי הניצולים, תוך הבנה שהניצולים הם קורבנות ובעצם חשף את הבורות של חלקים ניכרים בציבור לשואה. ההיסטוריון ישראל גוטמן סיכם עניין זה (בעקבות משפט אייכמן): "האזרחים ובעיקר בני הנוער בישראל למדו לראשונה מפיהם של עדים רבים כיצד הביאו השיטות הבלתי אנושיות של הנאצים לידי השמדת המונים מבלי לאפשר התנגדות יעילה של הקרבנות, והבינו כי תופעה זו איננה צריכה להיות מקור לתחושת אשם ונחיתות ומאידך גיסא עוררו גילויי הגבורה בעת ההתקוממות היהודית בגטאות ובמקומות אחרים התפעלות וגאווה."

מפנה תודעתי. ידיעת השואה הפכה בשנים אלה לחלק מהזיכרון הקולקטיבי וחיבר את השואה לחלק מהזהות הישראלית. כבר ב-1963 החלו לצאת משלחות בני נוער לפולין ביוזמת ניצולי השואה. הניצולים הגדירו מסעות אלה כהפגנת המשכיות של העם היהודי והפגנת הזדהות של הנוער הישראלי עם יהדות אירופה שנרצחה. מסעות אלה נפסקו לאחר מלחמת ששת הימים עם ניתוק היחסים עם הגוש המזרחי (וחודשו עם נפילת גוש זה). בנוסף, במרוצת שנות ה-60, החלו להזמין את הניצולים לטקסים ולכיתות. במסגרת הדיון הציבורי החלו לעלות שאלות נוקבות וגורמים בציבור הישראלי החלו לבחון האם המפעל הציוני בא"י עשה מספיק למען יהודי אירופה הנרדפים.

גורם אחד לשינויים אלה:

משפט אייכמן: משפט אייכמן היה אחד השיאים בשינוי יחס החברה הישראלית לניצולי השואה. הוא חשף את הציבור הישראלי לשואה והעסיק את החברה הישראלית הרבה לאחר שהסתיים. משפט זה הגביר, כאמור, את יחס האמפתיה כלפי הניצולים וחולל מפנה תודעתי ביחס לידיעת השואה וחדירתה כאלמנט מעצב זהות בחברה הישראלית.

מלחמת ששת הימים: בתחילת 1967 הייתה ישראל במצב קשה מבחינה חברתית, כלכלית ומוראלית. ככל שנקפו הימים, הידרדר גם מצבה הביטחוני של ישראל. לשיא הגיעו הדברים בימי ההמתנה לקראת מה שיהפוך להיות "מלחמת ששת הימים". נראה היה שאיומי מנהיגי מדינות ערב להשמיד את מדינת ישראל עלולים להתממש. נאצר, מנהיגה הדומיננטי של מצרים, הושווה לא פעם להיטלר ובתקשורת הישראלית הבליטו את הפרסומים האנטישמים הקשים בעיתונות הערבית. החשש לגורלה של המדינה והתחושה של היעדר תקווה הולידו את הבדיחה העצובה "שהאחרון יכבה את האור".

לא זו בלבד, אלא שראש הממשלה של מדינת ישראל אז, לוי אשכול, נתפס בעיני הציבור כחלש והססן (לעומת בן גוריון החזק וההחלטי), דבר שבא לידי ביטוי בנאום שנשא והושמע ברדיו ובו רעד קולו והוא גמגם, דבר שהגביר את החרדה בקרב הציבור ואת התחושה כי עלולה להתרחש שואה שנייה. הניצחון המוחץ במלחמה הביא לאופוריה, בין היתר בזכות התחושה שהשואה השנייה לא התממשה.

20. הסבר ה"רב תרבותיות"

הגורמים למעבר מ"כור היתוך" ל"רב תרבותיות":
1. ביקורת ומחאה חריפה נגד שיטת "כור ההיתוך" (גורם הקשור לתהליכים שהתרחשו בישראל) - שיטת "כור ההיתוך" התנכרה לתרבויות של העולים ובמיוחד לזו שהביאו עימם העולים מארצות האסלאם. הערכים התרבותיים הישראליים, שנדרשו העולים לאמץ, היו קרובים יותר לעולים מארצות אירופה 'האשכנזים' ולכן, היה להם קל יותר להשתלב בחברה ובתרבות הישראלית החדשה שנוצרה. לעומת זאת, העולים מארצות האסלאם 'המזרחיים' התקשו מאוד לאמץ את התרבות החדשה, שהייתה רחוקה מהם ובמקביל נתקלו בזלזול רב בתרבותם 'המזרחית'. כתוצאה מהקשיים של העולים מארצות האסלאם וילדיהם להשתלב בחברה הישראלית, הועמקו הפערים בין 'אשכנזים' לבין מזרחיים'. 'המזרחיים' חשו שמדינת ישראל והחברה הישראלית מפלים אותם ומקפחים אותם. תחושות אלה של מרירות וכעס התפרצו בשנות ה-70' כשקמה תנועת "הפנתרים השחורים" ע"י צעירים בני עדות המזרח, שיצאו להפגנות סוערות נגד הממסד הישראלי, שמדכא את תרבותם המזרחית ומפלה אותם במכוון. (התנועה נקראה כך בהשפעת ארגון שפעל בארה"ב כנגד האפליה של האפרו-אמריקנים. חברי "הפנתרים השחורים" הצהירו:"אנחנו נהייה כמו הפנתרים השחורים בארצות הברית, כי אנחנו שחורים ודפוקים"). מחאת "הפנתרים השחורים" הולידה בהמשך תנועות ומפלגות 'מזרחיות' שמחו נגד הקיפוח העדתי (אחת מהן, ש"ס, קיימת עד היום). מחאות אלה גרמו למודעות לגבי המחירים הקשים ששילמו בני עדות המזרח ולקרע העמוק שנוצר בחברה הישראלית כתוצאה ממדיניות "כור ההיתוך" והיוו שיקול משמעותי בזניחת מדיניות זו ובאימוץ המדיניות "הרב תרבותית".

2. השינויים שחלו בחברה ובמדינה בישראל (גורם הקשור לתהליכים שהתרחשו בישראל)  – בשנות ה-50' וה-60', כשנוצרה מדיניות "כור ההיתוך",  היה מצבה של החברה הישראלית ושל מדינת ישראל שונה לחלוטין מאשר בשנות ה-70' ואילך. מכאן גם ניתן להבין את המעבר מהסגירות התרבותית של גישת "כור ההיתוך" לפתיחות שמציעה הגישה "הרב תרבותית". בעשורים הראשונים לקיומה של המדינה הגיעו לישראל כמיליון וחצי עולים חדשים אך, מספרם של 'הקולטים' הוותיקים היה כ-600,000. כלומר, המדינה קלטה אוכלוסייה חדשה בממדים של פי שלושה גדולים יותר מהאוכלוסייה שהייתה קיימת בה. בנוסף, העולים הגיעו ממגוון גדול מאוד של ארצות והביאו עימם תרבויות, לשונות, מנהגים ומסורות שונים מאוד זה מזה. מדיניות "כור ההיתוך" נתפסה ע"י הממסד הישראלי כמדיניות, שבאמצעותה יצליחו להפוך את המוני המהגרים לחברה אחידה במדינה החדשה שנוצרה. יש גם לזכור, ששנים אלה היו שנים שבהם גם המצב הביטחוני היה קשה והיה איום לגבי עצם קיומה של המדינה, לכן גבר הצורך ליצור חברה מלוכדת בעלת חוסן לאומי, כשהערכים המנחים אותה הם טובת הכלל והאומה. בעליות של שלושים השנים האחרונות של המאה העשרים. אמנם גם הגיעו כמיליון וחצי עולים, אך מספר 'הקולטים', הישראלים הוותיקים, היה כחמישה מיליון. כלומר, העולים החדשים הגיעו לחברת רוב, שכבר הספיקה לגבש ערכים מלכדים. החברה הישראלית הפכה להיות בטוחה יותר בעצמה ובוגרת יותר, המבינה שהיא מורכבת ממגוון תרבויות, עדות, מדתיים, חילונים, עולים ותיקים, עולים חדשים והיא מסוגלת להכיל את השוני ולאפשר את ההיבדלות לצד ערכים בסיסיים לאומיים מלכדים. לגישה 'רב תרבותית' זו תרם גם השיפור במצב הביטחוני, בעקבות הגבולות הנוחים שהעניק הניצחון במלחמת ששת הימים ומאוחר יותר בעקבות הסכמי השלום עם מצרים ועם ירדן.               


3. שינויים בערכים החברתיים – (גורם הקשור לתהליכים שהתרחשו בעולם):  החל משנות ה-70' התחזקו מגמות האמריקניזציה בכלכלה, בחברה ובתרבות הישראלית. ישראל אימצה ערכים ליברלים-קפיטליסטים מערביים, שהעמידו במרכז את חירויות האדם, ההתקדמות האישית והמימוש העצמי, ופחות את טובת החברה והמדינה. מגמות אלה חיזקו את הפלורליזם (=הריבוי) התרבותי ואת הגישה 'הרב תרבותיות', שבה הפרט יוכל לבחור את השתייכותו התרבותית.    

20ב. הסבר מהי הרב תרבותיות:

הגישה 'הרב תרבותית' מכירה בשונות של הקבוצות והעדות השונות המאפיינות את החברה הישראלית ובעובדה שישראל היא מדינת מהגרים ולכן היא מאפשרת לקבוצות השונות לשמר את תרבותם, מנהגיהם ומסורותיהם הייחודיות והמדינה אף מעניקה מימון לצורך זה. הגישה 'הרב תרבותית' מאופיינת בפלורליזם, מגוון ועושר תרבותי. בגישה 'הרב תרבותית' הקבוצות השונות החברה שומרות על ייחודן וזהותן אך, במקביל הן נדרשות להיות מאוחדות בנאמנותן הלאומית. המעבר לגישה הרב–תרבותית מבטאת את השינויים שחלו בישראל ובעולם. החברה הישראלית כיום פתוחה יותר ובטוחה יותר בזהותה ולפיכך יכולה להכיל קבוצות עם שונות. בנוסף, גם בעולם, על רקע שינויים דמוגרפיים, הפכה הרב-תרבותיות לגישה מקובלת. המעבר של ישראל מגישה אחת לשנייה משקפת שינויים אלה.

הגישה 'הרב תרבותית' אומצה כלפי העולים הותיקים וכלפי העולים החדשים, שהגיעו בשלושים השנים האחרונות. בניגוד לשיטת "כור ההיתוך",  בשיטה "הרב תרבותית" ניכרת ההדרגתיות והסובלנות בתהליך קליטתם התרבותי של העולים. 

שני ביטויים מתחומים שונים לתפיסה זו במדינת ישראל:

1. בתחום הפוליטי - הקמתן של מפלגות רבות המייצגות מגזרים שונים במדינה, המיוצגות בכנסת ואף בממשלות ישראל. מפלגות מזרחיות כמו "ש"ס"(ספרדים שומרי תורה"), מפלגות המייצגות את עולי בריה"מ כמו "ישראל ביתנו", מפלגות המייצגות את החרדים כמו "יהדות התורה", מפלגות המייצגות את הדתיים-הלאומיים, הערבים, החילוניים.
2. בתחום התרבותי - המוזיקה המזרחית קיבלה במה והפכה לפופולארית, נוצרו "סרטי בורקס", שבהם הוצגו המפגשים בין העדות השונות, והפגינו לעתים קרובות לעג גם אליטה הוותיקה. הזמר המזרחי החל לצבור פופולאריות בד בבד עם יחס לועג ומתנשא מצד מבקרים בתקשורת. קמו להקות אתניות כמו שפתיים, נוצר תיאטרון רוסי "גשר", ספריות ומועדונים למען דוברי השפה הרוסית, מסעדות וחנויות אתניות ועוד.
3. בתחום החינוך - הכנת תוכניות לימוד לבתי הספר על "מורשת עדות ישראל", עידוד עבודות "שורשים" ע"י התלמידים, הקמת בתי הספר מופ"ת (מתמטיקה, פיזיקה ותרבות), שנועדו להעשרת ילדי העולים מבריה"מ והלימודים אף מתנהלים לעיתים בשפה הרוסית, הרחבת מוסדות החינוך של ש"ס.
4. כלי תקשורת – בתחילת שנות ה-90 החלו להתחולל שינויים משמעותיים בתחום התקשורת בישראל – עם אפשרויות חדשות בתחום הטלוויזיה – המעבר מערוץ אחד ממלכתי לרב ערוציות (ערוץ 2, כבלים, שידורי לוויין וכו') אפשר ביתר קלות ערוצים מיוחדים למגזרים נפרדים, גם בתחום הרדיו נפתחו זיכיונות לתחנות מקומיות, שלא תחת רשות השידור, תחנות שאפשרו פנייה למגוון גדול יותר של מגזרים. העלייה הגדולה ממדינות ברית המועצות בשנות ה-90 תרם לפתיחתם של עיתונים בשפה הרוסית כמו ווסטי ונובוסטי. 
5. חגים עדתיים - לחגיגות "המימונה" בצאת השביעי של פסח, של יוצאי מרוקו, ניתן מעמד רשמי במדינה וכן לחגיגות "הסהרנה" של יוצאי כורדיסטן. גם מעמד חג הסיגד של יהודי אתיופיה עוגן באמצעות חוק (2008) במטרה לתרום לתחושת ההזדהות והמעורבות של בני קהילת אתיופיה בישראל.