תשובון למבחן לדוגמה - היסטוריה חובה

       הגימנסיה העברית "הרצליה"         

סוג הבחינה: מתכונת לבגרות בהיסטוריה

                                              

מועד הבחינה: קיץ תשע"ו, 2016 

על פי תכנית הרפורמה ללמידה משמעותית

מרכיב 70% מן הרמה הרגילה

2 יחידות לימוד

תשובון

חזרה לשאלון - לחץ כאן

פרק ראשון

תקופת בית שני (חלק א')

1. מקור - חורבן בית המקדש וחכמי יבנה

1א. בקטע הנ"ל מתוך ספר חזון ברוך הסורי ניתן לראות תגובה קיצונית של אבל וייאוש, אשר היו מנת חלקם של רבים מהעם היהודי לאחר חורבן ירושלים והמקדש בשנת 70 לספירה. בקטע ניתן לראות את תחושת החוסר אונים וחוסר הרצון לחיות לאחר ההרס העצום וחורבן ירושלים:

"אשרי האיש אשר לא נולד....אנחנו החיים אויה לנו". 

בעקבות החורבן רבים נקטו במעשי אבל קיצוניים וקטע זה מביע את חלקם בכך שהוא אף קורא לחקלאים לא לזרוע בארץ "אתם האיכרים אל תזרעו עוד", שאין עוד טעם להתחתן "אתם החתנים אל תבואו לחופתכם" ואין טעם להביא חיים חדשים לעולם בעקבות מה שקרה לירושלים "כי למה תלדנה בעצב...בעקבות זאת שציון שוממה". אנו רואים הבעה של ייאוש עצום ורצון לחידלון.

תגובה זו משקפת את מצבו העגום של העם היהודי לאחר חורבן המקדש והתבוסה במרד הגדול. החורבן יצר סכנות אשר איימו על עצם קיומו של העם היהודי והדת היהודית, כך למשל:

- החשש מפני הכחדת הישוב בא"י והעם היהודי:

האוכלוסייה היהודית בא"י התדלדלה בגלל מספר ההרוגים הרב ומספרם הגדול של הנלקחים בשבי, אדמות הארץ הופקעו מידי היהודים ולעומת זאת האוכלוסייה הנכרית התחזקה, בעידוד הרומאים, שטיפחו את הערים הנכריות ואף הקימו חדשות.                                                                                                                               

- אבדן ההנהגה המסורתית של העם היהודי: 

בחורבן ירושלים והמקדש נהרסו גם מוסדות ההנהגה המסורתיים של העם היהודי – הכהונה והסנהדרין. הכהונה ובראשה הכהן הגדול שאבו את סמכותם מקיום עבודת המקדש והריגתם של רבים מהכהנים במרד ואיסור הרומאים למנות כהן גדול חדש יצר מציאות שההנהגה המסורתית של העם חדלה מלהתקיים. בנוסף, גם הסנהדרין – בית הדין היהודי, אשר גם ישבה בבית המקדש פסקה מלהתקיים. בכך נותר העם היהודי לאחר החורבן כיתום ממנהיגותו.

-אבדן המרכז הרוחני-דתי של העם היהודי:

מעבר לכל סכנה אחרת, אבדן המקדש היווה סכנה עצומה להמשך קיומה של הדת היהודית. היהדות בתקופת בית שני הייתה מבוססת כמעט לחלוטין על בית המקדש ועל פולחן ה' שנעשה במסגרתו. עבודת הקרבנות הייתה הבסיס לפולחן ה', למנהגי החגים השונים ועם חורבן המקדש לא היה ידוע כיצד עתה אפשר להמשיך לעבוד את עבודת ה' וכיצד לקיים את עיקרי הפולחן של הדת היהודית.

1ב. חכמי יבנה ובראשם ריב"ז ורבן גמליאל לקחו על עצמם להרים את היהדות מן המשבר החמור שלאחר חורבן המקדש והם נקטו במספר פעולות אשר נועדו ליצור חיים יהודיים ללא המקדש. כך למשל:

I. קביעת מיקומו של בית הכנסת כמקום פולחן במקום בית המקדש:

יהודים נהגו להתפלל  בבתי הכנסת, לקרוא בתורה בשבתות ולהתכנס בהם כקהילה עוד קודם לחורבן בית המקדש. בית הכנסת שימש בעיקר כמקום מפגש חברתי, בו דנו המתכנסים בסוגיות שעמדו על סדר היום. לאחר חורבן בית המקדש התחזק באופן טבעי מעמדו של בית הכנסת, אשר הפך למוסד מרכזי אשר שימש מעין תחליף לבית המקדש. דבר זה בא לידי ביטוי בהתייחסות לבית הכנסת כאל "מקדש מעט"– עד היום בעיצובו של בית הכנסת ישנם מוטיבים הקשורים למבנה המקדש ולפעולות אשר ננקטו בו (למשל "ארון הקודש" בו מוחזק ספר התורה כתחליף ל"קודש הקודשים" אשר היה בבית המקדש). בית הכנסת ישמש מעתה כמרכז-רוחני דתי שבו מבוצע פולחן אלוהים המחודש – התפילה.

II. תפילה כתחליף להקרבת הקרבנות מ"עבודת המקדש" ל"עבודה שבלב": בתקופת פעילותו של המרכז ביבנה התעצמה חשיבות התפילה והפכה לדרך חלופית לעבודת האל, במקום הקרבת הקרבנות שפסקה מלהתקיים. גישה זו התבססה על פרשנות מחודשת של פסוקי המקרא למען הצלת היהדות "היתומה ממקדש" ומפולחן הקרבנות. רבן גמליאל דאג למיסוד נוסח אחיד לתפילות ("תפילת שמונה עשר" הנאמרת עד היום בתפילות) ואת נוסחן של תפילות היחיד ותפילות הציבור גם יחד (כנגד קרבנות היחיד וקרבנות הציבור שהקריבו הכוהנים בבית המקדש). ונקבע כי יש להתפלל במועדים קבועים שלוש פעמים ביום: שחרית, מנחה וערבית וזאת כנגד קרבנות התמיד שהיו נהוגים בבית המקדש. מגמת ההאחדה שבה נקט רבן גמליאל עוררה ביקורת רבה אבל נועדה לשים סוף להתפלגויות וזרמים שונים ביהדות למען הצלתה כדת וכאומה – כעת, בעקבות העצמת חשיבותה של התפילה, יכול כל יהודי לעבוד את ה' בכל מקום.

תקנות נוספות שניתן לקבל:

שינוי מנהגי חגים ומועדים, תקנות זכר לחורבן בית המקדש.

2. דפוסי השלטון הרומאי בארץ

2א. מלך חסות הוא מלך מקומי, שליט מתוך העם הנשלט. שליט זה היה כפוף לרומא, והוא הונהג במספר ממלכות קטנות ברחבי האימפריה. 

המניעים למינוי מלכי חסות בשטחי האימפריה הרומית:

• המשך מלוכה מקומית בכדי לשמור על יציבות - לא להכעיס את העם המקומי תחת נטל כיבוש חדש, מתן מידת עצמאות מסוימת. המלך בא מן העם ומכיר את החברה ומנהגיה. גם העם מכיר את השליט וכך לפחות למראית עין אין שינוי ואין פגיעה במרקם החברתי מסורתי של העם. גם לאליטה השלטת אין אינטרס גדול למרוד מאחר והיא שומרת על מעמדה היחסי.

• סיוע בנטל הביטחון המקומי והאזורי - המלך החסות החזיק צבא,  "צבא חסות" קטן, אשר יסיע לצבא רומא במקרה הצורך. 

• מלך חסות פוטר את רומא מחיכוך ישיר בין העם לשלטונות הרומאי – לרומאים אין צורך להתחכך ישירות עם העמים המקומיים שבשטח האימפריה. אין צורך להתעסק עם ניהול מקומי כמו למשל: בגביית מסים, שיפוט, פתרון מחלוקות וחיכוכים פנימיים, ביצוע עבודות.

• נאמנות לרומא  - מלך החסות נאמן לאדוניו הרומאים שיכולים להחליף אותו כראות עיניהם.

• הפצת התרבות הרומית ההלניסטית - המלך שנבחר ע"י הרומאים קשור אליהם ואל תרבותם, וכך מתאפשר "פיתוח תרבותי" והפצת התרבות ההלניסטית.

2ב. יש הרואים בהורדוס "מלך היהודים":

1.הבנייה בירושלים וחידושו והרחבתו של בית המקדש - הורדוס הצליח להכפיל את שטח ירושלים,העיר שגשגה בתחומי הכלכלה והמסחר ונודעה בעולם כולו בשל יופייה. שיא הבנייה בירושלים הייתה חידושו והרחבתו של בית המקדש. העבודה נמשכה כעשר שנים. על יופיו של המקדש החדש העידו החכמים: "מי שלא ראה את בניין הורדוס לא ראה בניין נאה מימיו". 

עבודת הבניה נערכה תוך הקפדה על חוקי דת ישראל ובהסכמת הציבור היהודי ומנהיגיו. 

2. דאגה ליהודים בארץ ישראל - בעקבות הבצורת ששררה בארץ הקל הורדוס על הרעב, קנה מכספו אוכל במצרים וחילקו חינם לעם. בתקופה זו ויתר על חלק משמעותי מכספי המיסים, שהיהודים נאלצו לשלם.

הורדוס נזהר שלא לפגוע בדת היהודית וראה עצמו כיהודי. הקפיד שלא יוצבו בישובים יהודים פסלים של אנשים. הוא הקפיד לנהוג על פי חוקי אבות,  חגג חגים עפ"י הלוח היהודי .

למרות שהשתתף בפולחן הקיסר ובמשחקי ספורט נזהר מלהשתמש בסמלים וכתובות העלולים לפגוע במסורת היהדות.

3. סיוע ליהודי התפוצות – הורדוס ניצל את קשריו הטובים עם שלטונות רומא כדי לסייע ליהודים שמחוץ ליהודה. הוא נהג לפנות לשליטי רומא שיאסרו התנכלויות כלפי יהודים ע"י שכניהם הנוכרים על רקע דתי. בשל התערבותו של הורדוס למענם, הפך הורדוס לאהוד מאוד ע"י יהודי התפוצות.

4. העלאת חכמים מהתפוצות – הורדוס העלה לא"י יהודים נכבדים וחכמים בתורה מבבל וממצרים. הידוע ביותר היה הלל, שהיה מנהיג דתי אהוב ונערץ. בדרך זו יצר הורדוס מנהיגות יהודית חדשה בא"י.

יש הרואים בהורדוס "מלך הלניסטי":

1. בסוף ימיו הורה הורדוס להציב בשער המקדש פסל של נשר זהב – סמלה של האימפריה הרומית. בכך הוא נתן ביטוי לנאמנותו לרומא אך עורר התנגדות רבה בעם.  מעשה חילול דתי זה פגע בשמחת העם מהמקדש החדש.

2.  בניית ערים נוכריות חדשות - הורדוס עודד נוכרים לבוא ולהתיישב בא"י ואף בנה ערים הלניסטיות חדשות עבורם. בכך הוא רצה  להגדיל ולחזק את האוכלוסייה הנוכרית הנאמנה לו, לעומת האוכלוסייה היהודית שהסתייגה ממנו. הוא גם רצה  לחזק את התרבות ההלניסטית בא"י, תרבות אותה העריץ.   

                                                                                                              

העיר ההלניסטית הידועה ביותר שהקים הייתה קיסריה (על שמו של הקיסר אוגוסטוס) שבמישור החוף. הוא הקים בה תיאטרון והיפודרום ומקדשים לאלים ורחובות סלולים וקישט אותה בעמודים ופסלים, בעיקר פסלי הקיסר ואמת מים (אקוודוקט). הנמל גדול והחדיש שהקים בה הורדוס שהיה לנמל הגדול במזרח והחשוב ביותר בנמלי א"י.

3. היחס לנוכרים – הנוכרים ישבו בעיקר בערים ההלניסטיות במישור החוף, באזור בית שאן ובעבר הירדן המזרחי. הנוכרים אהדו את הורדוס והם נחשבו לאוכלוסייה הנאמנה בממלכתו. רוב החיילים בצבא הורדוס גויסו מקרב הנוכרים. הורדוס גמל לנוכרים בכך שפיאר את עריהם ובנה עבורם מקדשים, תיאטראות, היפודרומים ועוד. כמו כן, ערך משחקים ותחרויות שהיו שנואים בקרב היהודים.

4. חנופה וצייתנות לשליטי רומא - העיר קיסריה נקראה על שמו של הקיסר אוגוסטוס, כחלק מאמצעי החנופה של הורדוס לשלטונות הרומים. גם העיר סבסטי בשומרון, אותה בנה הורדוס כעיר הלניסטית, נקראה על שמו של הקיסר (סבסטוס ביוונית הוא אוגוסטוס בלטינית פירושו: הנערץ). הורדוס הרבה להעניק לשליטי רומא מתנות, שילם את המיסים בזמן והעמיד צבא לדרישת הרומאים כשנדרש לכך. 

5. החלשת תפקיד הכוהן הגדול – משרת הכוהן הגדול הייתה משרה חשובה בעלת כוח רב והשפעה. הורדוס, לא יכול היה לנהוג כמלכים החשמונאים וליטול לעצמו משרה זו כי היה בן גרים, שלא ממשפחת הכהונה. בגלל חשיבות תפקיד הכהן הגדול, הוא נמנע מלתת את המשרה לאחד מבני החשמונאים , והפך את המשרה למינוי של המלך. הורדוס המלך, מינה את הכוהן הגדול. המינוי היה לזמן מסוים, ולא לכל החיים כפי שבאמת צריך היה להיות. ולא רק זה, תפקיד הכוהן הגדול ניתן למועמד ששילם הכי הרבה כסף עבור התפקיד. הורדוס גם קבע שאת בגדי הכוהן הגדול יש להפקיד בידי השליט. ללא בגדים אלה לא ניתן היה לקיים את פולחן יום הכיפורים. כך למעשה שלט הורדוס על מישרה חשובה זו. שליטה אשר החלישה את הכוהן הגדול.

6. טרור – הורדוס משל ביהודה ביד קשה וביסס את שלטונו על הפחדות ואיומים. בימיו מלאה הארץ מלשינים ושוטרי חרש. מי שהתנגד לשלטונו הוצא להורג והראשונים לחיסול היו החשמונאים ותומכיהם. מספר האנשים שהוציא הורדוס להורג היה רב וביניהם היו גם חפים מפשע. בין המוצאים להורג היו בני משפחתו הקרובה וביניהם אשתו מרים החשמונאית, שלושה מילדיו, שנים מהם היו ילדיו המשותפים עם מרים החשמונאית. ועל כך אמר הקיסר אוגוסטוס: "מוטב להיות חזירו של הורדוס מלהיות בנו".

במשך כל 33 שנות מלכותו של הורדוס שרר שקט בארץ ולא פרצו מרידות נגדו או נגד רומא.

3.הממלכה החשמונאים והכתות

א. הממלכה החשמונאית התמודדה עם קשיים רבים במהלך תקופת עצמאותה – חלק מקשיים אלו היו למשל:

- קושי פוליטי: הממלכה החשמונאית בתור ממלכה קטנה המוקפת באויבים רבים ובמעצמות חזקות נאלצה לתמרן בין הכוחות הסובבים אותה בכדי לשמור על קיומה ועל יכולתה להתפתח. 

דרך התמודדות: בכדי להתמודד עם קושי זה, הקפידו השליטים החשמונאים השונים לכרות בריתות עם מנהיגים ומעצמות שונות בסביבתם.

 דוגמא ( להערכתי מספיק 1 ) כך למשל עשה כבר יהודה המקבי אשר כרת ברית עם רומא בהיותה אויבת משותפת כנגד האימפריה הסלווקית, כך המשיך ועשו גם אחיו יהונתן ושמעון. יהונתן אחיו של יהודה תימרן בין יורשי העצר השונים של האימפריה הסלווקית בכדי להשיג הון פוליטי ולשמור על הישגי החשמונאים ואילו בימי אלכסנדר ינאי, כרת זה ברית דווקא עם האימפריה הפרתית אשר הייתה אויבתה של רומא בחושבו שהפרתים יוכלו לעזור לממלכתו לשמור על עצמאותה כנגד רצון רומא בהתפשטות.

- קושי כלכלי: השליטים החשמונאים היו צריכים להתמודד עם מחסור בשטחי חקלאות באזור יהודה, ומחסור בערי נמל ודרכי מסחר חשובות. מחסור זה יצר תחרות קשה בין היהודים לנוכרים על משאבים כלכליים באזור.

התמודדות: בכדי להתמודד עם קושי זה, יצאו השליטים החשמונאים למסעות כיבוש רבים אשר נועדו להגדיל את שטח הממלכה, בכך להגדיל את השטחים החקלאיים שיהיו בבעלות יהודית, בכיבושיהם הם השתלטו על דרכי מסחר חשובות ובעיקר על ערי נמל אשר היוו נקודות מסחר חשובות לפיתוח כלכלת הממלכה.

דוגמא: כך למשל עשה שמעון החשמונאי אשר כבש את יפו, עיר נמל חשובה לחופי הים התיכון שהיוותה את נקודת היציאה הראשונה של החשמונאים למסחר בים.

- קושי דמוגרפי: בימי השליטים החשמונאים הראשונים הייתה יהודה מקום צפוף אשר לא יכל להכיל את כמות היהודים הרבה שהתגוררה בו (יהודים רבים ברחו לאזור יהודה רבתי במהלך מרד החשמונאים ממקומות שונים בא"י) בנוסף לצפיפות הקשה השליטים החשמונאים נאלצו להתמודד עם אוכלוסיה נכרית רבה אשר ישבה בשטחי א"י אשר היוותה אויב ביטחוני ואף תרבותי-דתי לשאיפותיהם של החשמונאים.

- דרך התמודדות: דרכם של החשמונאים להתמודד עם בעיית הצפיפות הייתה לצאת למסעות כיבוש רבים אשר במהלכם הגדילו רבות את שטחה של יהודה ובכך יכלו ליישב יהודים במקומות החדשים שנכבשו, כיבושים היו גם דרכם של החשמונאים להתמודד עם האוכלוסייה הנכרית הרבה שהייתה בארץ – לאחר כיבושם בחרו רבים מהשליטים החשמונאים לגרש את הנכרים מהאזור ואף לגייר את הנכרים בכפייה ובכך לפתור את האיום התרבותי-דתי שהיוו לשאיפות החשמונאים.

- דוגמה: כיבושים (כולם – בימי אלכסנדר ינאי הגיעה לשיא ההתפשטות), גירוש נוכרים – שמעון לאחר כיבוש יפו מגרש את הנכרים ומיישבם במקומם יהודים, שזה פותר גם את בעיית הצפיפות, גיור בכפייה יוחנן הורקנוס מגייר בכפייה את האדומים ואילו יהודה אריסטובולוס גייר את שבט הייטורים שישב בגליל.

ב. הצדוקים – הצדוקים אשר היוו בעיקר את המעמד הגבוה בתקופת הבית השני, היו מתומכי הממלכה החשמונאית ושליטיה. הצדוקים אשר שימשו ככהנים תחת השליט החשמונאי ואף כבכירים בתפקידים אחרים בממלכה היו מתומכי החשמונאים. תמיכתם הייתה ברורה בהיותם "מקורבים לצלחת", הם נהנו מפירות הכיבושים החשמונאיים וממעמד גבוה אשר ניתן להם. רבים מהשליטים החשמונאים אף ראו את עצמם כנמנים על כת הצדוקים.

הפרושים –לעומת הצדוקים, הפרושים התנגדו למדינה החשמונאית וניהלו מאבק נגד המלכים החשמונאים. הם לא ראו בעין יפה את העובדה שהשליט החשמונאי הפך לשליט יחיד ונטל את תפקידי הכהונה הגדולה, אשר אמור להיות לצאצאי בית צדוק בלבד, ובמיוחד את תפקיד המלוכה אשר מיועד לצאצאי בית דוד. בנוסף הם התנגדו למסעות הלחימה הרבים שניהלו החשמונאים שגבו מחיר דמים כבד ואף פגעו בטוהר תפקיד הכהן הגדול בהיותו גם מלך אשר דם חיילים על ידיו. מבחינת הפרושים, לא הייתה עצמאות המדינית של ימי החשמונאים משמעותית והם הסתפקו באוטונומיה דתית.

איסיים – כפרושים, גם האיסיים - התנגדו למדינה החשמונאית. האיסיים לא יכלו לקבל שלטון מלוכה של אדם כלשהו והם תמכו והאמינו רק במלכותו של האל. גם את לקיחת תפקיד הכהן הגדול לטובת החשמונאים הם לא יכלו לקבל ובמחקר מאמינים כי חברי הכת, כ – 4,000 איש פרשו משאר העם ככל הנראה כבר על רקע מינויו של יונתן לכוהן גדול. (שלא היה ממשפחת צדוק).

חזרה לשאלון - לחץ כאן

פרק שני

10. מקור- דמיון ושוני בין התנועה הציונית לתנועות לאומיות אחרות

10א. קושי ייחודי הבא לידי ביטוי במפה:

I. היהודים היו מפוזרים בארצות שונות בעולם, דבר שהקשה על היכולת לארגן את הפעילות הציונית. רוב בני הלאום בתנועות הלאומיות האחרות חיו בטריטוריה הלאומית, במולדת.  ואילו בא"י, המולדת ההיסטורית של היהודים חיו במאה ה-19 כמה עשרות אלפי יהודים. הפעילות הציונית הייתה צריכה להתבסס ולפעול בפזורות השונות של העם היהודי. 

II. היעדר שפה ותרבות משותפים- דבר שהשקה על היכולת לגשר ולגייס תמיכה. הפיזור של העם היהודי בארצות השונות יצר גם הבדלים לשוניים ותרבותיים בין היהודים שחיו במקומות השונים. התנועות הלאומיות שפעלו באירופה ייחסו חשיבות רבה לטיפוחה של השפה הלאומית ולהפצתה. לאומים רבים ראו בשפה הלאומית מרכיב מרכזי בהגדרת הלאום. התנועה הציונית פעלה להחייאת השפה הלאומית, העברית, באמצעים שונים. האתגר של התנועה הציונית היה גדול, שכן העברית לא הייתה שפת הדיבור אלא שפת קודש. הפיצול הלשוני ב קרב היהודים היה גדול.

שני קשיים ייחודיים נוספים:

I. עוצמת ההתנגדות לתנועה הציונית- בחברה היהודית עצמה היו מתנגדים רבים לציונות, יותר מאשר אצל עמים אחרים שנאבקו לעצמאות.  כל התנועות הלאומיות נתקלו בהתנגדות פנימית לשאיפותיהן ולפעילותיהן מצד קבוצות שונות. היקף ההתנגדות ומגוון הקבוצות המתנגדות לתנועה הציונית בעם היהודי היו רבים יותר. בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 היו תומכי התנועה הציונית מיעוט בעם היהודי. ההתנגדות לציונות בעם היהודי הציבה אתגר ייחודי בפני התנועה הציונית והקשתה על יכולתה לפעול ולהגיע להישגים חשובים.

II. התנועה הציונית הייתה תלויה לחלוטין בהסכמה ובנכונות של מדינות לסייע להגשמת הרעיון הציוני. התנועה הציונית פעלה בקרב קהילות היהודית המפוזרות בארצות שונות ושאר חיו במשטרים שונים. כדי להקים את משרדי האגודות הציוניות ואת סניפי ההסתדרות הציונית, כדי לקיים מוסדות חינוך ותרבות וכדי לפרסם עיתונות ציונית, התנועה הייתה צריכה לקבל את הסכמת השלטונות במדינות השונות. כמו כן, חלק מהתנועות הלאומיות נזקקו לסיוע ולעזרה ממדינות חזקות, ואילו הציונות הייתה לויה לאורך כל הדרך בהסכמה של מדינות לזכות היהודים לעלות לארץ ישראל.

III. רוב היהודים לא חיו בטריטוריה ששאפו אליה, והיו תלויים בהסכמת המעצמה השולטת על א"י (האימפריה העות'מאנית). 

10ב.

I. הקנייה והפצה של התודעה הלאומית באמצעות הצבת יעד פוליטי מוגדר, סמלים לאומיים, טיפוח השפה הלאומית והפיכתה לשפה משותפת, טיפוח התרבות הלאומית, הקמת תנועות נוער, אגודות לאומיות, עצרת עם, מאמרים בעיתונות.

II. חיבור עם בעלי ברית- בריתות עם מדינות שיש להן אינטרס לשיתוף פעולה, פעילות דיפלומטית.

III. התארגנות- בחירת הנהגה והקמת מוסדות.

הדגמה על גרמניה:

יצירת הבסיס הרעיוני ללאומיות הגרמנית (הרדר, פיכטה), הפצה וטיפוח של השפה והתרבות הלאומית הגרמנית (אגדות האחים גרים), חקר העבר וכתיבתו (היסטוריה של העם),  ארגון התנועה הלאומית ובחירת הנהגתה ("אביב העמים"), ביסמרק כרת ברית עם אוסטריה כדי לכבוש שטחים מדנמרק, ביסמרק גייס את תמיכת צרפת, אנגליה, רוסיה ואיטליה כדי לבודד את אוסטריה, ברית המדינות הגרמניות נד צרפת.

11.צמיחת התנועות הלאומיות

11א.

• הרעיונות של תנועת ההשכלה:  תנועת ההשכלה, היא תנועה חברתית-רעיונית, שצמחה במערב ובמרכז אירופה במאה ה-18. תנועה של משכילים, סופרים, מדענים, פילוסופים, שהחלו למתוח ביקורת על הסדר החברתי והפוליטי, שהיה קיים באירופה, כלומר על השלטון האבסולוטי (בלתי-מוגבל) של מלכים. על-כך שהחברה האירופאית הייתה חברה מעמדית לא-שוויונית בצורה קיצונית ועל ההשפעה הרבה של הכנסייה, על חייהם ומחשבותיהם של בני האדם. המשכילים טענו כי הסדר החברתי-הפוליטי הזה מעוות ונוגד את השכל והתבונה. במאות ה-17 וה–18 צמחה קבוצה של הוגי דעות, סופרים, מדענים ומשכילים שטענו כי לכל אדם יש שכל והוא צריך לשאוף להשכלה וידע. יש לדרוש  מאדם להעז ולהשתמש בשכלו כדי להוביל לקידמה ובכך לשנות את המציאות. יש לכל בני האדם זכויות טבעיות שוות (לחיים, לחירות, לשיוויון ולקניין) שאינן תלויות בחסדי השלטון, אלא מגיעות לכל אדם באשר הוא אדם. צורת השלטון הנכונה היא כזו בה  העם הוא הריבון, העם הוא השליט במדינה, העם הוא מקור הכוח השלטוני, העם הוא השולט במדינה באמצעות נציגיו. 

התנועות הלאומיות הושפעו מרעיונות החירות, השוויון וריבונות העם, עליהם דיברו המשכילים. התנועות הלאומיות טענו, שמאחר שבני-אדם נולדו חופשיים ושווים בזכויותיהם - גם עמים זכאים לחירות לאומית ולאף עם אין זכות לשלוט על עם אחר, וכל עם זכאי לקבוע בעצמו את צורת השלטון המתאימה לו = ריבונות העם. בהשפעת הרעיונות האלה של המשכילים, עמים נאבקו להשתחרר משלטון יחיד עריץ ומשלטון זר.

רעיונות אלה ערערו את הסדר הישן (מלכים, אצולה, כנסיה), חיזקו את כוחות השינוי והכשירו את הקרקע לצמיחת מנהיגות חדשה שהובילה את תנועת הלאומיות.

• התנועה הרומנטית: התנועה הרומנטית, הייתה במידה רבה תגובת-נגד לתנועת ההשכלה. התנועה הרומנטית הדגישה את הרגש והלב, בניגוד לתנועת ההשכלה שראתה בתבונה ובשכלתנות, את הגורם היסודי והחשוב ביותר בהתנהגות האנושית. תנועת הרומנטיקה דגלה (האמינה) בחזרה אל העבר, בטיפוח הקשר של בני האדם עם העבר של העם באמצעות אגדות עם, מיתוסים, שירה, פולקלור. היא קראה לעמים לחזור לשורשים שלהם, להתחבר אל העבר שלהם - אל התרבות, המינהגים וכו'. 

טיפחה את המורשת ההיסטורית של האומה ותרמה לעיצוב הזהות הלאומית של בני האומה.

• המהפכה האמריקנית והמהפכה הצרפתית: הכרזת העצמאות של ארצות הברית מבוססת על רעיונות ההשכלה. בהצהרת העצמאות מצהירים האבות המייסדים שמטרת השלטון היא להגן על הזכויות הטבעיות של בני האדם. כאשר השלטון אינו ממלא תפקיד זה ופועל בניגוד לו, כפי שנהג המלך האנגלי, זכותו של העם כריבון – כמקור הסמכות השלטונית, להחליפו בשלטון אחר. עוד קובעת ההצהרה, שכשם שבני האדם נבראו שווים, על העמים והמדינות להיות שוות בעצמאותן. ניתן לראות את השפעת רעיונות תנועת ההשכלה על העצמאות האמריקאית. במשך מספר  שנים לחמו האמריקאים באנגלים לשם השגת עצמאותם. במהלכן נוצר דגל הכוכבים והפסים כסמל לאומי. 

עצמאות ארה"ב מהווה ביטוי ראשון ליישום רעיונות ההשכלה. לראשונה התברר, שניתן ליישם את רעיונות ההשכלה ולהקים מדינה לאומית המתבססת על רעיונות אלה. האמריקאים החלו להתגבש כעם סביב ערכים שהציגה תנועת ההשכלה: "הזכויות הטבעיות" – חיים, חירות, שוויון הזדמנויות ויכולתו של האדם להצליח בזכות עצמו. ערכים אלה הם המכנה המשותף שליכד את האמריקאים, שהם למעשה מהגרים מארצות שונות, כעם.  בשם רעיון "ריבונות העם" ובשם "הזכויות הטבעיות" הכריזו המושבות על ניתוקן מאנגליה ועל עצמאותן. המלחמה של האמריקאים על עצמאותם היוותה תקדים עולמי למלחמת שחרור לאומית. ארה"ב היתה הראשונה שיצרה סמל כביטוי לאומי – הדגל. 

המהפכה הצרפתית 1789 

ערב פרוץ המהפכה שלט בצרפת לואי ה- 16, מלך אבסולוטי (מוחלט), "מלך בחסד האל". החברה הצרפתית הייתה חברה מעמדית, שבה שני המעמדות הגבוהים: האצולה והכמורה, היו בעלי זכויות ופטורים  מתשלום מיסים ואילו יתר העם הצרפתי, למעשה רובו, היה חסר זכויות ונשא בנטל הכבד של תשלום המסים. בהנהגת הבורגנות, שכללה עירוניים משכילים ובעלי רכוש והשתייכה למעמד השלישי, פרצה המהפכה. בני המעמד השלישי יצאו נגד שלטון הדיכוי של המלך האבסולוטי ונגד הפלייתם הפוליטית, החברתית והכלכלית. הצעד שהחל את המהפכה היה הכרזתם של נציגי המעמד השלישי שהם פורשים מאסיפת המעמדות ומכריזים על עצמם כעל האסיפה הלאומית של צרפת. כלומר: הם נציגי העם הצרפתי כולו. והסיסמה הייתה: חירות, שוויון, אחווה. האסיפה הלאומית ביטלה את זכויות היתר של האצילים והכמרים, ביטלה את כוחו האבסולוטי של המלך ופרסמה את הצהרת זכויות האדם והאזרח, שמתבססת על רעיונות תנועת ההשכלה. ההצהרה קבעה, שכל האזרחים שווים בזכויותיהם, העם הוא הריבון = מקור הכוח של השלטון הוא העם.בשם רעיונות אלה יצאו הצרפתים למלחמה כדי להגן על מדינתם ועל המהפכה שלהם מפני מלכי אירופה, שהתנגדו לעקרון "ריבונות העם" ולקיום "הזכויות הטבעיות". הוכרז על גיוס כללי של האזרחים ונוצר צבא לאומי. המהפכה הצרפתית התבססה על רעיונות תנועת ההשכלה "הזכויות הטבעיות" – חיים, חירות, אחווה ושוויון הזדמנויות לכל אדם. האסיפה הלאומית גיבשה את הלאומיות הצרפתית  הקימה את צבא-העם, הפיצה את השימוש בשפה הצרפתית ברחבי צרפת, וגיבשה סמלים לאומיים שקיימים בצרפת עד היום: דגל שלשת הצבעים, המנון צרפת והחג הלאומי של צרפת - יום שחרור הבסטיליה.

המהפכה האמריקאית והמהפכה הצרפתית הפיצו את רעיונות ההשכלה, ושימשו השראה לתנועות לאומיות אחרות.

• כיבושי נפוליאון: 10 שנים לאחר המהפכה הצרפתית תפס הקצין הנערץ, נפוליאון בונפרטה את השלטון בצרפת באמצעות הצבא. למרות שהחזיר את צרפת לשלטון יחיד הוא שמר על חלק מעקרונות המהפכה (חרות הפרט, שוויון בפני החוק). נפוליאון יצא למסע כיבושים ברחבי אירופה וכבש ארצות כמו  איטליה, בלגיה, ספרד, הולנד, גרמניה וכו'. בכל מקום שכבש ביטל את המשטרים האבסולוטיים והנהיג את החוק הצרפתי והפיץ את רעיונות המהפכה (חירות, שוויון, אחווה וריבונות העם). בתחילה, נתפס נפוליאון בעיני העמים שכבש, כמשחרר מעריצות המשטרים האבסולוטיים, אך מהר מאד התברר לעמים אלה, שנפוליאון למעשה פוגע בחירותם ובייחודם הלאומי. הוא כפה על העמים לפרנס את צבאו ואף להילחם בעבורו. בשלב מסוים, העמים שנפוליאון כבש, יצאו נגדו בשם הרעיונות שהוא הפיץ, הם ראו בו כובש זר ונלחמו בו כדי להשיג את החירות שלהם, החירות שהוא הבטיח להם!

הפיצו את רעיונות המהפכה הצרפתית, ובו זמנית עוררו את הרגש הלאומי של העמים הנכבשים שראו בו כובש זר.

• תהליכים חברתיים-כלכליים שחלו בעקבות המהפכה התעשייתית – גידול דמוגרפי, מעבר של המונים לעיר והתנתקות מן המסגרות המסורתיות – גרמו לתלישות ולניכור של ההמונים, והם מצאו בלאומיות מענה לצורך בשייכות ובסולידריות חדשה, וזו העניקה להם זהות משותפת וביטחון.

• הנחלת החינוך להמונים וידיעת קרוא וכתוב: אפשרו להעביר מידע, לשתף המונים בתנועות הלאומיות ולהקים מפלגות, נוסדו חוגים רעיוניים ותנועות נוער שקידמו את התנועות הלאומיות בקרב ציבור מגוון.

• התפתחות התחבורה ואמצעי התקשורת אפשרו הפצה מהירה של רעיונות וגיוס ההמונים לתנועה הלאומית.

11ב. הסבר שני גורמים ייחודיים שהשפיעו על צמיחת התנועה הציונית כתנועה לאומית:

האכזבה מהאמנציפציה: האמנציפציה שהוענקה ליהודי מערב אירופה ומרכזה עוררה בקרבם תקווה שיתקבלו כאזרחים שווים בחברה הכללית. רוב היהודים בארצות שניתנה בהן אמנציפציה הגיבו עליה בחיוב וניסו להשתלב בחברה הכללית. גם בארצות בהן לא  הייתה עדיין אמנציפציה נאבקו היהודית לקבלה בתקווה שהיא תשים סוף לאפליה. לקראת סוף המאה ה-19 ברוב חלקי אירופה זכו היהודים לאמנציפציה, והם הוכרו בחוק כאזרחים שווי זכויות במדינות השונות. אך, השתלבותם בחיי התרבות והכלכלה בסביבתם לא מנעה את שנאת היהודים ההיסטורית, ולא כולם קיבלו באהדה את הענקת השוויון המשפטי. האמנציפציה עוררה את צמיחתה של האנטישמיות המודרנית. שילובם של היהודים הביא במקביל לדחייתם. היהודים במערב ובמרכז אירופה הבינו, שהאמנציפציה לא תפסיק את השנאה אליהם ולא תאפשר את שילובם המלא בחברה הכללית שתמיד תדחה אותם. יהודי מזרח אירופה- רוסיה, הבינו שאם תוענק להם אמנציפציה דחייתם תימשך, לכן יש צורך לחפש פתרון אחר לבעיית היהודים. פתרון לאומי.

האנטישמיות המודרנית: ההשתלבות המהירה של חלק מהיהודים בסביבתם לאחר קבלת האמנציפציה במרכז אירופה ובמערבה עודדה גילויי אנטישמיות שהחלו להופיע בשנות ה-70 של המאה ה-19. את מקום האנטישמיות המסורתית, המבוססת על הדת, תפסה אנטישמיות מודרנית בעלת אופי מדעי, גזעני ולאומי. היהודים הבינו שהאנטישמיות החדשה נולדה בעקבות האמנציפציה, ולכן הפתרון היחיד לאנטישמיות זו הוא ריכוז היהודים בטריטוריה שלהם.

גילויי איבה במזרח אירופה: במזרח אירופה וברוסיה בעיקר נפגעו היהודים פיזית על ידי האוכלוסייה המקומית וכל זאת בעידוד השלטונות. יהודים רבים נרצחו בפוגרומים "סופות בנגב" (1881). עשרות נרצחו בשנת 1903 בפוגרום שהתרחש בעיר קישינב. נוסף על כך תוקנו תקנות שפגעו ביהודים כמו: איסור פתיחת החנויות ביום ראשון, קביעת מכסת תלמידים יהודים באוניברסיטאות. כמו כן, גורשו היהודים מהעיר מוסקבה, בסוף המאה ה-19.

ההתעוררות הלאומית בקרב עמי אירופה: המאבקים של עמים באירופה לעצמאות, השפיעו על התעוררות הלאומיות היהודית. בהשפעת הלאומיות האתנית שהתפתחה באירופה היהודים הבינו כי הם עם. היהודים החלו לראות את עצמם כלאום אתני, לאום בעל מוצא משותף, היסטוריה משותפת, שפת קודש משותפת, קשר לארץ ישראל, דת משותפת ומנהגים משותפים. זאת למרות שהם מפוזרים בעולם. היהודים הבינו כי כמו יתר העמים עליהם להיאבק על זכותם להגדרה עצמית ולריבונות מדינית (לעצמאות). הם הושפעו מהצלחתם של היוונים להשתחרר מעול העות'מנים ולהגיע לעצמאות. כמו כן, היו יהודים שהשתתפו במאבקם של הפולנים לעצמאות פולין (מאבק שלא הצליח), והושפעו ממאבק זה. ההתעוררות הלאומית של עמי אירופה הדגישה את השוני של היהודים מהעמים בקרבם חיו. עמים אלה, שהיו בעלי שפה, תרבות, היסטוריה ומוצא משותפים, דחו את היהודים בטענה כי הם אינם שייכים ללאום, ולעולם לא יוכלו להשתייך אליו.

תנועת ההשכלה והחילון בחברה היהודית: רעיונות תנועת ההשכלה השפיעו גם על היהודים. רעיון הזכויות הטבעיות השפיע עליהם, לפיו הבינו היהודים כי כמו שכל העמים זכאים למדינת לאום עצמאית, כך גם היהודים, שהם עם, זכאים למדינה משלהם.

תהליך החילון השפיע אף הוא על היהודים בשני אופנים:

מכיוון שהדת לא יכלה עוד לשמש מרכיב בלעדי לליכוד היהודים ולשמירה על ייחודם, העבר והתרבות היהודיים נעשו בסיס ליצירת זהות היהודית שיהודי יכול היה לאמץ אותה. הזהות היהודית התרבותית, שאינה בהכרח דתית, הייתה בסיס לגיבוש זהות יהודית לאומית המבוססת על העבר והתרבות היהודיים.

כמו כן, החילון אפשר לחלק מהיהודים לשנות את התפיסה שקבעה כי גאולת ישראל תבוא רק עם בוא המשיח, לתפיסה, שלפיה יש לזרז את הגאולה באמצעות עשייה. כלומר, היהודים יכולים להגשים את חלום השיבה למולדתם הישנה, לא"י, ללא ציפייה למשיח. הם יכולים לעשות זאת בכוחות עצמם. 

12. הלאומיות - מאפיינים מלכדים

12א. הסבר שלושה מאפיינים שקושרים בני אותו לאום ומלכדים אותו (פיתוח תודעה לאומית):

שפה – שפה תקנית אחידה לבני הלאום היא אמצעי ליצירת תקשורת בע"פ ובכתב בין בני הלאום, המגבירה את רגשי השייכות והאחדות ומקור לגאווה בשפה הייחודית של בני הלאום.

היסטוריה – עבר משותף מאחד את בני הלאום בזיכרונות, סיפורי גבורה, גיבורים מן העבר, ימי עצב וימי שמחה משותפים.

רצון לעצמאות מדינית – שאיפה שבני הלאום יחיו יחד במדינה עצמאית משלהם וכך יוכלו לשמור ולקדם את המאפיינים שלהם המבדילים אותם משאר הלאומים.

12ב.

בעיית היהודים והפתרון המוצע לה בספרו של הרצל " מדינת היהודים

בשנת 1896 פרסם הרצל את החוברת "מדינת היהודים – ניסיון של פתרון מודרני לשאלת היהודים". בחוברת זו הציג הרצל את בעיית היהודים ואת הצעתו לפתרונה.

בעיית היהודים:

א. בעיית היהודים נובעת מהיותם זרים ונרדפים בכל מקום בו הם נמצאים.

ב. האמנציפציה לא פתרה את בעיית היהודים וגם לא ההתבוללות.

ג. אין פתרון לבעיה זו בגולה. ההגירה גם היא לא פתרון כי לכל מקום שמגיעים  יהודים, האנטישמיות מיד מגיעה.

ד. בעיית היהודים היא בעיה לאומית - היהודים הם עם חסר מדינה.

פתרון:

א. הפתרון חייב להיות פתרון מדיני, פתרון גלוי ומוסכם בחסות המדינות החשובות באירופה.

ב. הקמת מדינה לעם היהודי בשטח משלו. 

ג. השגת  סיוע מהמעצמות הגדולות על-ידי מתן צ'רטר (רישיון, אישור חוקי) יביא להתיישבות יהודים בשטח משלהם. 

פתרון זה בא לידי ביטוי בתוכנית באזל: 

תוכנית באזל – המצע הרעיוני של התנועה הציונית

המטרה: הציונות שואפת להקים לעם ישראל בית מולדת בארץ ישראל מובטח על פי משפט הכלל.

הפתרון, לפי הספר של הרצל בא לידי ביטוי במטרת תוכנית באזל: הקמת מדינה לעם היהודי, בטריטוריה שלו, באמצעות אישורן של מעצמות העולם.  

האמצעים / הדרכים להגשמת המטרה:

1. יישוב ארץ ישראל ע"י איכרים, בעלי מלאכה ותעשייה. 

2. השגת הסכמת האומות – יש להתחיל במגעים דיפלומטיים עם המעצמות השונות על מנת להשיג את הסכמתן לעזור ליהודים בקבלת הצ'רטר. 

לפי אמצעי התוכנית רואים כי :

היהודים מתחילים עם הקמת המדינה בשטח שלהם, א"י: "יישוב ארץ ישראל ע"י איכרים, בעלי מלאכה ותעשייה".

בנוסף, מנסים להשיג סיוע במעצמות העולם. יישוב ארץ ישראל ע"י איכרים, בעלי מלאכה ותעשייה. 

13. התנועה הלאומית- גורמים מסייעים וגורמים מעכבים

13א. גורמים מעכבים בפעילותה של התנועה הלאומית הגרמנית:

מצב מדיני – התנגדות אוסטריה שרצתה לשמור על עליונותה באזור.

- התנגדותה של צרפת אשר חששה מהיווצרות מדינה חזקה הקרובה לצרפת.

- פיצול מדיני של הקיסרות הגרמנית לנסיכויות, שלשליטיהם היו אינטרסים שונים, הקשה על פעולות משותפות.

- השליטים המקומיים לא רצו לוותר על כוחם והתנגדו לאיחוד.

- פיצול תרבותי ודתי (בצפון – רוב פרוטסטנטי ובדרום, רוב קתולי) הקשה על האיחוד בין הצפון לדרום.

גורמים מסייעים:

- תודעה לאומית מפותחת בעיקר בצפון ובמערב

- המנהיגות של ביסמרק – מנהיג פוליטי מנוסה, מוכשר ותכליתי[

- הצבא הפרוסי שהיה גדול, מאומן ומצוייד בנשק חדיש

13ב. הצהרת בלפור (2 בנובמבר 1917) היא הצהרת אהדה לציונות שניתנה לתנועה הציונית על ידי  ממשלת בריטניה ולפיה, ממשלת בריטניה רואה בעין יפה את ייסודו של בית לאומי לעם היהודי בא"י. ותעשה מיטב מאמציה להגשמת מטרה זו.

קיומה של ההצהרה מותנה בשני תנאים: 

התנאי הראשון: שלא יפגעו זכויותיהם האזרחיות והדתיות של העדות הלא יהודיות בא"י (כלומר, הערבים ).

התנאי השני: שלא יפגעו זכויותיהם ומעמדם המדיני של היהודים במדינות השונות (כלומר, שלא תבוטל האמנציפציה ).

קשיים העולים מניסוחה:

בית לאומי – למה הכוונה במושג זה? האם הכוונה למדינה יהודית עצמאית? או אולי לאוטונומיה יהודית בחסות בריטית ? המושג בית לאומי לא ברור ונתון לפרשנויות שונות.

בא"י – בהצהרה נאמר שהבית הלאומי היהודי יוקם ב א"י כלומר, באיזה חלק של א"י? מה יהיו גבולותיו של הבית הלאומי היהודי?

"רואה בעין יפה", "תעשה מיטב מאמציה להקל על הגשמת מטרה זו"

משפטים אלה מעוררים שאלות לגבי מידת מעורבותה של בריטניה.

ניסוח ההצהרה הוא  מעורפל, לא ברור ולא מחייב של בריטניה.

פגיעה בזכויותיהם האזרחיות והדתיות של העדות הלא יהודיות בא"י (הערבים).

בהצהרה קיימים שני תנאים. התנאי הראשון הוא הבעייתי יותר והוכנס בלחצם של גורמים פרו-ערבים בבריטניה. למעשה, תנאי זה מעמיד את ההצהרה בספק גדול. תנאי זה יאפשר לבריטניה לסגת מהתחייבויותיה כלפי הציונים, אם היא תרצה לקדם את האינטרסים שלה אצל הערבים. תמיד היא תוכל לטעון, שהבית הלאומי היהודי פוגע בזכויות הערבים. 

חזרה לשאלון - לחץ כאן

פרק שלישי

14. מקור- דרכי המאבק בבריטים

14א. גישה זו טענה, שיש להילחם בבריטים מאבק רצוף, מאבק מזוין כולל, לא מוגבל בזמן ובתחומי פעילות. יש לפגוע במוסדות ממשל, כלכלה וצבא בריטים, במתקנים בריטים, באנשי צבא, פקידים ואף אזרחים בריטים.

 הנימוקים של בגין בעד "מאבק רצוף" על פי קטע 1:

- המאבק של עמים אחרים להשגת עצמאות מהשלטון הבריטי מוכיח שרק בהתקפות בלתי פוסקות (כלומר מאבק רצוף) אפשר לגרום לבריטים "להתקפל" ולחפש פתרון פוליטי. בקטע כתוב כי בכך פעם שהבריטים נתקלים בהתקפות חזקות מדי, הם מחפשים מוצא פוליטי

- "מאבק רצוף" מאפשר לפגוע ביוקרה הבריטית.  בקטע כתוב, כי העבר וההווה מלמדים את תושבי א"י כי השלטון הבריטי יישבר אם יצליחו לשבור את היוהרה הבריטית.

- ה"מאבק הרצוף" מעלה את בעיית א"י לקדמת דעת הקהל העולמית.  בקטע כתוב, כי התקפות ארגון המחתרות זכו לפרסום בכל העולם.

- ה"מאבק הרצוף" גורם לאמריקאים לעסוק בפתרון בעיית א"י, והבריטים התלויים בארה"ב ייאלצו לקבל את גישתם לפתרון הבעיה. ככתוב בפסקה האחרונה בקטע, הבריטים תלויים בארה"ב ואינם יכולים לנהוג כרצונם.

14ב. בן גוריון טען שמהאבק המזוין שבגין נקט הוא בגדר טרור והתנגד לו כי:

- המאבק המזוין מזיק לתדמית של היישוב היהודי בא"י

- המאבק המזוין לא ישיג את מטרתו- הסתלקות הבריטים מהארץ. בקטע המקור כתוב כי הטרור הוא לא מה שיסכן את האימפריה הבריטית, כיוון שהם נהרגים במקומות שונים באימפריה.

- חלק מהנוער מושפע מדרכו של בגין ופונה לדרך זו במקום להתגייס לבניין הארץ. בקטע כתוב כי ליישוב דרושים כוחות עבודה לבניין, וחלק מהנוער מבוזבז ולא מסייע לבניין הארץ.

על מה הסכימו השניים:

- על המשך ההעפלה הלא חוקית לארץ ישראל. בקטע כתוב שאין לעשות דבר נגד ההעפלה, כי אין היודי שלא יסייע ליהודי אחר לעלות לארץ.

- שניהם מסכימים על המשך המאבק ב"ספר הלבן"- בקטע כתוב כי אין הם מכירים בחוקי "הספר הלבן".

15. עמדת ארה"ב בנוגע לשאלת א"י בשנים 1947-1948

15א. ארה"ב ראתה בהקמת מדינה יהודית בא"י כפתרון לבעיית העם היהודי לאחר זוועות השואה. פתרון לבעיית פליטי השואה החיים במחנות העקורים.

נציג ארה"ב הביע בנאומו בעצרת את תמיכת ארה"ב בתוכנית החלוקה, וארה"ב הפעילה את השפעתה באו"ם כדי להשיג את תמיכתן של מדינות נוספות.

הגורמים לעיצוב עמדה זו :

1. זעזוע ציבורי- תחושת האשמה בנוגע לעמדת ארה"ב בשאלת העזרה ליהודי אירופה בזמן השואה: המראות ממחנות העקורים והידיעות באמצעי התקשורת אודות רצח העם עוררו זעזוע קשה בציבור האמריקאי. חיילים אמריקאים ששחררו את מחנות ההשמדה חזרו הביתה וסיפרו מה ראו. בעקבות זאת חלק מדעת הקהל האמריקאי הפעיל לחץ על הנשיא האמריקאי טרומן לפעול למען הקמת מדינה ליהודים. זאת בנוסף לכך שהושמעה ביקורת שארה"ב לא עשתה מספיק לטובת היהודים בתקופת מלחמת העולם השנייה.

2. המלחמה הקרה: תמיכת בריה"מ בתכנית החלוקה הפתיעה את ארה"ב ולכן ארה"ב לא יכלה שלא להביע את תמיכתה בתוכנית החלוקה לאור "המלחמה הקרה". זה דרבן את ארה"ב לא להשאיר את החלל שיווצר עם צאת בריטניה כי בריה"מ עלולה למשוך לצידה, את המדינה היהודית החדשה שתקום. על פי תפיסת טרומן יש לחסום את הקומוניזם ואין לאפשר להם אחיזה במזה"ת.

כמו כן ארה"ב האמינה כי מדינה יהודית בא"י שתהיה דמוקרטית, תשרת את האינטרסים שלה באזור ובמאבקה מול בריה"מ קומוניסטית. כלומר יש להבטיח את האינטרסים האמריקאים במזרח התיכון בלי להיכנס למעורבות ישירה.

3. לחץ של יהודי ארה"ב ומנהיגים ציוניים על הממשל האמריקאי לתמוך בתכנית החלוקה. יש לזכור שזו הייתה גם שנת בחירות בארה"ב והארי טרומן רצה לזכות בתמיכת יהודי ארה"ב.

15ב.  עמדת ארה"ב הייתה נסיגה מתמיכה בתכנית החלוקה:

כבר בחודשים פברואר - מרץ 1948, לנוכח מצבו הקשה של הישוב היהודי בארץ ישראל, החלה ארה"ב בשורה של פעולות שנועדו לבטל את החלטת החלוקה של האו"ם מה-כ"ט בנובמבר 1947 (מספר 181). משרד החוץ האמריקני הציע להקים משטר נאמנות של האו"ם בארץ ישראל, שיחליף את שלטון המנדט, שעמד להסתיים ב-14 למאי 1948. במקביל הפעילה ממשלת ארה"ב לחץ כבד על הנהגת הישוב היהודי שלא להכריז על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. דרישה זו באה בעקבות ספקות בקרב הממשל האמריקאי לגבי יכולתו של היישוב היהודי לעמוד בפלישה הצפויה של מדינות ערב ולממש את העצמאות המדינית יהודית. (טענת האמריקאים: אם בקושי עמדתם מול ערביי ישראל הבלתי מאורגנים, איך תעמדו מול צבאות מדינות ערב?)

שיקולים בעד הכרזת המדינה:

1. שעת כושר היסטורית ("עכשיו או לעולם לא"): בן גוריון, אדם בעל חוש פוליטי והיסטורי מפותח, הבין כי המצב הבינלאומי שהוביל לקבלת הצעת החלוקה של האו"ם, היה מצב נדיר ושברירי, שלא יתקיים למשך זמן רב. התמיכה המשותפת גם של ארה"ב וגם של ברה"מ למרות ה"מלחמה הקרה" הייתה נדירה, ובן גוריון חשש שעם ידחו את ההכרזה בשלושה חודשים אולי כבר לא תהיה קיימת הסכמה כזאת, ולא תהייה תמיכה משותפת בהקמת מדינת ישראל מצד שתי המעצמות הגדולות - ארה"ב וברה"מ. 

2. הגדלת הצבא: כינון מדינה ריבונית יאפשר גיוס חובה וקניית נשק רב ובכך יוגדל הכוח היהודי הלוחם. הגדלה זו הייתה הכרחית בתנאי המלחמה הקשים מול צבאות ערב. 

 3. עלייה המונית: בעקבות השואה נותרו מאות אלפי פליטים יהודים חסרי בית במחנות פליטים באירופה. כמו כן, אלפים ישבו בקפריסין במחנות מעצר בריטים. שיקול חשוב להכרזת המדינה הינו מתן בית ליהודים אלו. תחת המנדט הייתה הגבלה חריפה של מספר העולים לארץ, אך אם הכרזת המדינה וסיום המנדט, תתאפשר העלאת כל העולים וחיזוק היישוב וצבאו. 

4. ההצלחות הצבאיות: בעקבות ההצלחות הצבאיות של "תוכנית ד'" ו"מבצע נחשון" (כיבוש הערים המעורבות ופתיחה זמנית של הדרך לירושלים), חשו ראשי ההגנה והיישוב שיוכלו לעמוד גם מול פלישה של צבאות ערב. בין גוריון טען כי ארצות ערב אינן מוכנות כעט למלחמה והמתנה נוספת תאפשר להן להצטייד ולהתארגן למלחמה.

5. הישגי הישוב היהודי בבניין הבית הלאומי: הישוב היהודי התפתח מאוד מבחינה ארגונית מאז תחילת המנדט הבריטי והיה מוכן לקראת עצמאות לאומית. היו הישגים רבים בבניין הבית הלאומי בתחומי המוסדות הלאומיים, תשתיות כלכליות, כוח צבאי מערך שירותים בתחום הכלכלי-חברתי.

16. מלחמת העצמאות

16א. 

I. הסתיימו ימי המנדט והמחתרות – קמה מדינה עצמאית וריבונית. במדינה כזו יש מקום רק לצבא אחד ואין מקום לקיומם של גופים צבאיים נוספים.

II. אסור שענייני ביטחון המדינה יהיו נתונים להשפעת גופים ממלכתיים- פוליטיים- צה"ל קם כצבא ממלכתי של המדינה ועליו להיות כפוף לממשלה ולפעול על פי הוראותיה בלבד. האצ"ל והלח"י כונו בימי המנדט "הפורשים" והיו נתונים להשפעת גורמים ימניים בישוב ולא נשמעו להוראות מוסדות הישוב הנבחרים. הפלמ"ח היו נתון להשפעת השמאל- מפ"ם. הקמת המדינה זוהי הזדמנות לנטרל את כוחות האופוזיציה של בן גוריון.

III. גורם מקצועי- בימי המלחמה הקשה נגד צבאות עבר הפולשים יש לנהל מלחמה על פי קו מוסכם ואחיד, אותו ינהל המטכ"ל של צה"ל. בן גוריון רצה צבא מאורגן וממלכתי (דרגות, היררכיה) כראוי למדינה שקמה ולא "פרטיזנקה" כלשונו.

IV. אי אמון אובייקטיבי במחתרות ובפלמ"ח- יש כאן עניין איישי חשוב. הייתה פעילות של המחתרות שגרמה לבן גוריון חששות של אי ציות.

קושי בביצוע פירוק זה:

I. אצ"ל ולח"י למרות שפורקו בהסכמה, התקשו לקבל עליהם את ההחלטה. שני הארגונים המשיכו לפעול בירושלים בנימוק שהעיר היא בינ"ל, ולכן אינה בתחום אחריותה של מדינת ישראל וממשלת ישראל.  לראיה: פרשת אלטלנה.

II. פירוק הפלמ"ח: כמה חודשים לאחר פירוק האצ"ל והלח"י הורה בן גוריון גם על פירוק הפלמ"ח. החלטה זו עוררה ויכוח קשה. חלק ממפקדי הפלמ"ח פרשו מצה"ל לאות מחאה וחלקם חזרו מאוחר יותר. 

III. ביצוע ההחלטה היה צריך להיעשות המר ובתנאי מלחמה קשה.

16ב. הצג שני גורמים אשר סייעו למדינת ישראל בשלב השני של מלחמת  העצמאות.

1. המוטיבציה של חיילי צה"ל הייתה גבוהה הרבה יותר מזו של חיילי האויב. חיילי צה"ל נלחמו על גורל המדינה ואזרחיה, שהיו נתונים בסכנה גדולה. חיילי האויב לעומת זאת, לא הבינו מדוע עליהם לסכן את חייהם למען עניין, שאינו נוגע להם בכלל ולכן גם היכולות שהפגינו בשדה הקרב לא היו מרשימות.

2. החשדנות ההדדית בין המדינות הפולשות והאינטרסים השונים, מנעו כל אפשרות לשיתוף פעולה צבאי. כל אחד מהצבאות הפולשים נלחם בגזרה שלו, לא היה תיאום ביניהם ולא היה סיוע הדדי בין הצבאות השונים. חוסר היכולת של הצבאות הפולשים להגיע ללחימה משותפת ומתואמת הקלה על צה"ל. 

3. מדינות ערב היו תלויות בקווי אספקה ארוכים ואילו צה"ל פעל בקווים פנימיים, והמרחקים להעברת האספקה היו קצרים.

חזרה לשאלון - לחץ כאן

פרק רביעי

17. מקור- מלחמת יום הכיפורים

17א. 

הקריקטורה מלמדת על הקיבעון שאחז במקבלי ההחלטות הבכירים בישראל, הקונספציה לגבי העדר אפשרות להתקפה צבאית של ישראל מצד מדינות ערב. הקונספציה היא תפיסה שהשתרשה במודיעין הישראלי לאחר מלחמת ההתשה לפיה מצרים לא השיגה את היכולת האווירית לפגוע בעורף האויב הישראלי ועד שלא ישיגו זאת לא יצאו למלחמה נגד ישראל בנוסף, קבעה הקונספציה שסוריה לא תצא למלחמה ללא מצרים. הקיבעון המחשבתי של מקבלי ההחלטות שנאחזו ב"קונספציה"מסביר את ההפתעה שניחתה על ישראל ב- 6 באוקטובר 1973. כל מקבלי ההחלטות בקריקטורה, ראשית ראשת הממשלה גולדה מאיר, שר הביטחון משה דיין ויועץ ראשת הממשלה ישראל גלילי, המשיכו להתנהל כרגיל, כאילו לא השתנה דבר: כאילו מדינות ערב לא מעוניינות ולא יכולות לתקוף את מדינת ישראל. הקיבעון מתואר בקריקטורה בנטייתם של מקבלי ההחלטות הללו להתעלם ממידע חדש רלוונטי ולהתאים את המציאות ל"קונספציה".מצב זה משתקף בקריקטורה בכך, שישראל גלילי רואה תוך שהוא מכסה את עיניו, שראשת הממשלה 'שומעת' שראשה בעננים והיא עסוקה בעבודות מטבח, ובכך ששר הביטחון חוזר על עמדותיו הנושנות כאילו דבר לא השתנה.

אחד הגורמים לפרוץ מלחמת יום הכיפורים

I. הסרת חרפת מלחמת ששת הימים - הרצון של מצרים וסוריה לצאת למלחמה נגד ישראל כדי להשיב לעצמן את השטחים שאיבדו במלחמת ששת הימים (סוריה רצתה להשיב לעצמה את רמת הגולן ומצרים את חצי האי סיני) ולהשיב להן את כבודן האבוד, בעקבות התבוסה שספגו במלחמת ששת הימים.

II. מלחמה כאמצעי לשבור את הקיפאון המדיני ולהגיע להסדר בין מצרים לישראל -  נשיאה החדש של מצרים, אנואר סאדאת, היה נחוש בדעתו להחזיר את חצי האי סיני למצרים ועם עלייתו לשלטון, כיורשו של נאצר המנוח, העביר לישראל מסרים של נכונות לשלום תמורת החזרת חצי האי סיני למצרים. אבל בישראל באותה העת לא הייתה נכונות לפתוח במשא ומתן עם סאדאת. כמו כן לא היה  רצון לוויתורים טריטוריאליים על שטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים. המלחמה פרצה כאמצעי לשבור את הקיפאון המדיני שנוצר.  החוקרים טוענים, שסאדאת פתח במלחמה, לא כיוון שחשב שינצח את ישראל ויצליח לכבוש מחדש את סיני אלא,  א. כדי לאלץ את ישראל, לאחר המלחמה, לפתוח עמו במשא ומתן ולהגיע להסדר מדיני.  ב. להנחית על ישראל מכה צבאית ראשונית, בזכות גורם ההפתעה, כדי שמצרים לא תגיע למשא ומתן בעמדה של כניעה והשפלה.                                                                                                                

III. הערכות המודיעין המצרי והסורי שניתן להפתיע את ישראל - המצרים והסורים הבינו, שישראל לא קוראת נכון את הכנותיהם הצבאיות, ואינה ערוכה להתקפה צבאית משולבת של הכוחות הסורים מצפון ושל הכוחות המצרים מדרום. ישראל לא גייסה את כוחות המילואים שלה והסתפקה בכוחות הצבא הסדיר להגנה על גבולותיה. לכן ניתן לפתוח במלחמה יזומה על ידם, שתיתן להם את יתרון ההתקפה וההפתעה. גורם ההפתעה התעצם, כשמועד פתיחת המלחמה נקבע ליום כיפור, שבו למעשה ישראל כמעט משותקת, מה שיקשה עוד יותר על התארגנותה של ישראל למלחמה.

17ב.

בתחום הפוליטי:  מלחמת יום הכיפורים הביאה לשינויים פוליטיים משמעותיים במדינת ישראל.         

I. שינויים פוליטיים בעקבות הופעת תנועות מחאה - הזעם בציבור על הימים שקדמו למלחמה, על ההפתעה ועל אי מוכנותו של צה"ל למלחמה, שהוליד את המושג "מחדל" בהקשר זה, הוביל להקמת תנועות מחאה, שהובילו אותם קצינים וחיילים שחזרו מהמלחמה. הידוע מבין יוזמי תנועות המחאה היה מוטי אשכנזי, שהיה מפקד מעוז "בודפשט", המעוז היחיד שלא נפל במלחמה. המחאה הייתה מכוונת נגד הנהגת המדינה.      

                                                                                                                        

כאשר פרסמה "ועדת אגרנט" את דו"ח הביניים, היא הטילה את האחריות למחדלים במלחמה על הדרגים הצבאיים ובראשם הרמטכ"ל דוד אלעזר וראש אמ"ן (אגף מודיעין) אלי זעירא, שנאלצו להגיש את התפטרותם.           

                                                                                                          

תנועות המחאה לא היו מוכנות להשלים עם המלצות ועדת אגרנט, שפטרו את הדרג המדיני מאחריותו למחדל והטילו את האחריות רק על הדרג הצבאי בלבד וקראו להתפטרות הדרג המדיני ובעיקר להתפטרותו של שר הביטחון משה דיין. בעקבות הלחץ הציבורי התפטרה ראש הממשלה גולדה מאיר. קמה ממשלה חדשה, שממנה נעדרו מרבית השרים, שהיו מזוהים עם מחדל מלחמת יום הכיפורים וביניהם, משה דיין.                                                                    

II. המהפך – אחת ההשפעות של מלחמת יום הכיפורים הייתה 'המהפך' הפוליטי של 77'.                       בבחירות שנערכו בשנת 1977 זכתה מפלגת "הליכוד" בראשות מנחם בגין, ברוב והקימה ממשלה.    הייתה זו פעם ראשונה, שבישראל הוקמה ממשלת ימין, אחרי 30 שנות שלטון של מפלגות הפועלים. לתחושת הכאב והכעס על מלחמת יום הכיפורים, ואבדן אמון הציבור בהנהגה הוותיקה בנושא הביטחוני, היה תפקיד חשוב במהפך זה.                                                                                                                                                                                                                   

בתחום החברתי: בעקבות המלחמה חוותה החברה בישראל משבר עמוק.     

                                                                                                            

I. ערעור האמונה במנהיגות המדינה - האמון המוחלט בשלטון והערצת צה"ל ומפקדיו, שאפיינה את הציבור הישראלי, בתקופה שלאחר מלחמת ששת הימים, התערער בעקבות מלחמת יום הכיפורים. הזעם על התנהלות הכושלת של ההנהגה המדינית והצבאית היה רב. התחושות היו שהנהגת המדינה נהגה בחוסר אחריות בתחום החשוב ביותר-התחום הביטחוני ולמעשה הפקירה את חייליה. מאז מלחמת יום הכיפורים ועד היום,  אין עוד הציבור בישראל מוכן לסמוך בעיניים עצומות על מנהיגיו.                                                                        

II. התמודדות עם השכול – תחושות קשות של אובדן, אבל ושכול בתחום הפרטי ובתחום הלאומי.            

החלו להישמע מחאות נגד מלחמות ונגד המדינה והערכים שבשמם נשלחים חיילים אל מותם. הדבר בא לידי ביטוי בשירה, בספרות, בתיאטרון ובאמנות.                                                                                                     

III. העמקת הקיטוב הפוליטי-חברתי – קמו תנועות פוליטיות, שביקשו להשפיע על מדיניות הממשלה.  מימין קמה תנועת "גוש אמונים", שביקשה להקים ישובים רבים – 'התנחלויות' בשטחי יהודה ושומרון, עזה ורמת הגולן ולהעמיק את האחיזה היהודית בשטחי "ארץ ישראל השלמה". התנועה ביקשה לקבוע עובדות ע"י הקמת ישובים כדי למנוע את החזרת השטחים לערבים. משמאל קמה תנועת "שלום עכשיו", שקראה לויתורים טריטוריאליים משמעותיים תמורת שלום. שתי התנועות ביטאו את הקיטוב הפוליטי-חברתי בחברה הישראלית, שנמשך עד היום.     

                                                                                                   

בתחום הכלכלי: אחרי מלחמת יום הכיפורים החלה תקופת כיפורים בתחום הכלכלי. כך הגדירו את קשייה הכלכליים של מדינת ישראל בעקבות המלחמה.     

I. נזקיה החומריים של המלחמה – "מחירה הכלכלי" של המלחמה היה גבוה מאוד והוא נבע הן מהצורך לרכוש כלי נשק וציוד רב בימי הקרבות הממושכים והן בגלל הגיוס הממושך של חיילי המילואים שגרם לכך, שחלק ניכר מכוח העבודה במשק היה מושבת.                                                                                   

II. בשנים שלאחר המלחמה תקציב הביטחון של המדינה היה גבוה מאוד. חובותיה של המדינה היו גדולים.  כתוצאה מכך גברה תלותה הכלכלית של ישראל בארה"ב.                                                                     III. קשיי הייצוא של ישראל – עוד לפני פרוץ המלחמה פרץ משבר אנרגיה עולמי, כשמחירי הנפט החלו לעלות. המשבר החמיר, בעקבות המלחמה, כשמדינות ערב, הכריזו על קיצוץ באספקת נפט לשוק העולמי, העלו מחירים ועל מדינות מסוימות אפילו הטילו חרם נפט. התנאי שלהן להפסקת החרם היה, שישראל תפנה את השטחים שכבשה ותחזיר לפלסטינים את זכויותיהם. החרם פגע מאוד במסחר הבינלאומי והיקשה על הייצוא הישראלי.

18. תהליך הדה קולוניזציה ויהודי ארצות האסלאם

18א.

דה קולוניזציה - ביטול השלטון הקולוניאלי של מדינות אירופה. תהליך השתחררותן של מדינות אפריקה ואסיה מהשלטון הקולוניאלי האירופאי והפיכתן למדינות עצמאיות. תהליך הדה קולוניזציה החל לפני מלחמת העולם השנייה אך שיאו היה לאחר מלחמת העולם השנייה ובמהלך שנות החמישים והשישים של המאה ה-20. בשנים אלה הפך התהליך לרב-היקף, כשבעקבות מאבקם הלאומי של עמי אפריקה ואסיה במדינות האירופאיות ששלטו עליהם, קמו בשנים אלה עשרות מדינות חדשות.

הגורמים לתהליך הדה קולוניזציה בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה:                                            1. גורמים אידאולוגיים:

א. התפתחות רעיון הלאומיות בקרב עמי אפריקה ואסיה:

העמים שחיו תחת השלטון הקולוניאלי נחשפו לתרבות ולרעיונות האירופאים ובהשפעתם החלו לפתח רגשות לאומיים. משכילים, בני המושבות, שרכשו השכלה גבוהה באוניברסיטאות של המדינות הקולוניאליות, הובילו את העמקת התודעה הלאומית, את החדרת רגשות הניצול והקיפוח שנוהגים כלפיהם האירופאים ואת התביעה לעצמאות.

כמו כן, מלחמת העולם השנייה נתנה דחיפה למגמה זו. במהלך המלחמה, המעצמות הקולוניאליות גייסו לצבאותיהן חיילים מבין חיילי הקולוניות. חוויה זו הותירה רושם רב בקרב חיילי המושבות המגויסים. מעורבותם במלחמה למען עצמאותה הלאומית של המעצמה הקולוניאלית הביאה אותם לפתח אמונה בדבר יכולתם לצאת למאבק לאומי למען בני עמם.

ב. התנגדותן של מעצמות העל:

הדה קולוניזציה התרחשה בימי המלחמה הקרה והושפעה ממנה. היריבות בין הגוש המזרחי, שהונהג בידי בריה"מ, לבין הגוש המערבי, שהונהג ע"י ארה"ב, הובילה לניגוד אינטרסים רבים בין המעצמות. אך, בשל סיבות אידיאולוגיות ומניעים פוליטיים שאפו שתי המדינות לשים סוף לקולוניאליזם. 

בריה"מ רצתה להביא לסיום הקולוניאליזם כדי לחזק את השפעתה במקומות נוספים בעולם. האידיאולוגיה הקומוניסטית ראתה בקולוניאליזם אמצעי של ניצול כלכלי, והאמינה שבהיעדרו העמים הנשלטים יאמצו את התפיסה הקומוניסטית.

ארה"ב התנגדה לשליטה קולוניאלית על כלכלתם של עמים וארצות, מסיבות מוסריות, כיוון ששליטה זו מנעה מהעמים הנשלטים לקיים סחר חופשי. השליטה הקולוניאלית שיקפה בעיני ארה"ב שלילת זכות ההגדרה העצמית של עמים ששואפים לחירות.

ג. דעת הקהל בעולם:

האווירה הציבורית, בעיקר לאחר מלחמת העולם השנייה ראתה בקולוניאליזם מדיניות לא מוסרית, ועל כן השיטה איבדה את הלגיטימיות שלה . הקולוניאליזם מנוגד לתפיסת זכויות האדם.

2. גורמים כלכליים

א. המשבר הכלכלי לאחר מלחמת העולם השנייה:

קשייהן הכלכליים של מדינות אירופה הקולוניאליות לאחר מלחמת העולם השנייה והצורך שלהן לשקם את מדינותיהן לאחר המלחמה, היקשו עליהן כלכלית, להמשיך ולשלוט בקולוניות, להחזיק בהן אנשי צבא ומינהל ולדאוג לפיתוח הקולוניות. יתרה מכך, ארה"ב דרשה ממדינות אירופה, כתנאי לסיוע כלכלי שלה לשיקומן, שיוותרו על שליטתן בקולוניות.

ב. ירידה ברווחיות המושבות:

היתרונות הכלכליים שהפיקו המעצמות מהשליטה במושבות התבססו על הבלעדיות שהייתה להן בהפקת התוצרת ובמסחר עם המושבות.  המושבות חויבו לרכוש את מוצרי המעצמה הקולוניאלית במחירים שהיו גבוהים ממחירי השוק ולמכור לה חומרי גלם במחירים שהיו נמוכים ממחירי השוק 

(הרי השאיפה הייתה לנצל את כלכלת המושבות). בעידן שבו הגלובליזציה התבססה, התחרותיות והשוק החופשי תפסו את מקום הבלעדיות ורווחיות המעצמות הצטמצמה.

3. גורמים פוליטיים:

א. שינוי יחסי הכוחות בעולם והשפעת "המלחמה הקרה":

מעצמות אירופה ובעיקר שתי המעצמות הקולוניאליות המרכזיות – בריטניה וצרפת, איבדו מאוד מעוצמתן בעקבות מלחמת העולם השנייה. 

בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה קמו שתי מעצמות חדשות – ארה"ב ובריה"מ. שתי מעצמות העל – ארה"ב ובריה"מ- התנגדו לקולוניאליזם, תמכו בדה קולוניזציה ועודדו את עמי אפריקה ואסיה במאבקן לעצמאות. תמיכתן של המעצמות בתהליך הדה קולוניזציה נבעה ממניעים אידיאולוגים וממניעים פוליטיים. אבל היו אלה מניעים אידיאולוגיים מנוגדים ומניעים פוליטיים מנוגדים, שהושפעו מהמאבק הבינגושי ומהיריבות והתחרות ביניהן על אזורי השפעה בעולם, כפי שהיה בימי ה"המלחמה הקרה".  

בריה"מ, בעלת המשטר הקומוניסטי, התנגדה לקולוניאליזם גם מסיבות פוליטיות: ויתור מדינות אירופה על הקולוניות שלהן יוביל להחלשתן ובימי "המלחמה הקרה" שאפה בריה"מ להחליש את המערב, כלומר את אותן מדינות אירופה הקולוניאליות, שהיו חלק מהגוש המערבי, שבראשו עמדה ארה"ב. במקביל, קיוותה בריה"מ, שהמדינות החדשות שתקומנה באסיה ובאפריקה תהיינה קומוניסטיות, תצטרפנה למחנה שלה ועל ידי כך היא תוכל להגדיל את אזורי השפעתה.                                                                                       בהתאם למדיניותה הפיצה בריה"מ בקרב עמי אפריקה ואסיה תעמולה אנטי-מערבית, עודדה אותן להשתחרר משלטון הניצול המערבי קפיטליסטי והפיצה את האידיאולוגיה הקומוניסטית.

תמיכתה של ארה"ב בעמי אפריקה ואסיה לעצמאות נבעה גם מסיבות פוליטיות: רצונה להבטיח את השפעתה במדינות החדשות שתקומנה, הצטרפותן למחנה שלה ובלימת ההשפעה הקומוניסטית של בריה"מ באסיה ובאפריקה.

ב. המאבק של התנועות הלאומיות:

בארצות שהיו תחת שלטון המעצמות הקולוניאליות קמו תנועות לאומיות שניהלו מאבק עיקש, לעיתים גם ממושך ואלים, נגד השלטון הזר. מאבקים אלו גרמו למעצמות אבידות ונזקים והחלישו אותן. קיום תנועות לאומיות אלו גם הוכיחה כי באזורים אלה יש בשלות לשלטון עצמי, ויש למי להעביר שלטון זה. 

ג.תפקידו של האו"ם:

הארגון הבינ"ל, שהוקם לאחר מלחמת העולם השנייה, הפך לזירה מרכזית במאבקים הפוליטיים לסיום הקולוניאליזם ולהקמת מדינות עצמאיות. בעלות המושבות התקשו להתמודד בזירה זו, מה גם שהטענה המרכזית הייתה כי השיטה הקולוניאלית מנוגדת לאמנת האו"ם ולעקרונותיו.

18ב.

תהליך  הדה  קולוניזציה הביא לדחיקת היהודים וערעור מעמדם וביטחונם.

I. זיהוי היהודים כבעלי ברית של השלטון הקולוניאלי -  היהודים קשרו את גורלם עם השלטונות הקולוניאליים במדינות בהן הם חיו. השלטון הקולוניאלי העניק להם זכויות, ביטחון, תעסוקה ואפשרויות קידום. הם אימצו את התרבות האירופאית ואת המודרניזציה, שהביא עימו השלטון הקולוניאלי. ככל שהיהודים התקרבו יותר לשלטון הקולוניאלי הזר, כך הם התרחקו מהאוכלוסייה המוסלמית המקומית. לכן במאבק כנגד השלטונות הקולוניאליים, זוהו היהודים כמשתפי פעולה עם השלטון הקולוניאליסטי השנוא, דבר שהחריף את היחס השלילי כלפיהם. 

II. התגברות הרגשות הלאומיים – תהליך הדה קולוניזציה והמאבק לעצמאות מדינית לווה בהתגברות הרגשות הלאומיים, שהדגישו את המשותף לבני הלאום ודחו את היהודים בארצות האסלאם כבעלי לאום זר, שאין לו מהמשותף ללאום החדש המתגבש. היהודים החלו להיתפס כזרים וכמיותרים.

III. ההזדהות עם התרבות האירופאית והקושי לאמץ את התרבות הערבית - היהודים התקשו להיטמע בזהות הלאומית הערבית שקמה במדינות החדשות. מבחינתם, תהליך הערביזציה היווה נסיגה תרבותית מהמסלול האירופאי-מודרני אותו אימצו ולפיו חיו ולכן לא רצו לחיות במדינות הערביות החדשות שקמו.

הדגם על עיראק:

בשנות ה-30 לאחר קבלת עצמאות עיראק, הורע מצבם של היהודים בעקבות התעמולה וההסתה האנטישמית. פקידים היודים פוטרו ממשרות ממלכתיות ונפגע מעמדם של סוחרים יהודים. ב-1941 התרחשו פרעות קשות כלפי יהודי עיראק- אל פרה'וד. נהרגו 180 היודים ורבים נפצעו. זו הייתה הפעם הראשונה שיהודי עיראק חוו פרעות.

19. עלייה וקליטה בשני העשורים הראשונים למדינה

19א. עליית הצלה

למדינת ישראל עלו קהילות שלמות של יהודית מארצות אסיה ואפריקה, שנשקפה סכנה לחייהם.

• "על כנפי נשרים"- 1949-1950 במסגרת מבצע עלייה זה הובאו מתימן כ-45 אלף יהודים. בין העולים היו יהודי קהילת צנעא, בירת תימן. לאחר שנרצח השליט, שנחשב למגן היהודים, נשקפה סכנה לחייהם ולכן הוחלט להביאם ארצה. במבצע זה הועלו לארץ גם תושבי הכפרים בתימן, שביקשו לעלות לאחר שנודע להם על הקמת המדינה.

• "עליית עזרא ונחמיה"- 1950-1951 במסגרת מבצע זה הועלו לארץ כ-130 אלף מיהודי עיראק במבצע הצלה. עיראק נלחמה במדינת ישראל במלחמת העצמאות וסירבה לחתום על הסכם שביתת נשק. לאחר המלחמה החמיר מצב יהודי עיראק. החל ממרס 1950 הותר להם לצאת מהמדינה. מיהודי עיראק שנרשמו לעלייה נשללה אזרחותם.

• צפון אפריקה- העלייה מצפון אפריקה נחשבת לעליית הצלה. כזו הייתה עליית יהודי לוב ומרוקו, שסבלו מפרעות ב- 1948 בעקבות ההכרזה על הקמת המדינה. יהודים ממרוקו עברו לאלג'יריה, ומשם דרך נמל מרסיי בצרפת- עלו לישראל. כ-20 אלף מיהודי צפון אפריקה לישראל בתקופה זו. 

מדיניות זו זכתה לכינוי חיסול גלויות, ונבעה מההערכה שמצבם של היהודים החיים בארצות אלה עתיד להידרדר בטווח הזמן הקרוב.

עלייה מבוקרת

מדינת ישראל לא הייתה ערוכה לקלוט עלייה כה גדולה, במיוחד כאשר רוב העולים היו חסרי כול וחלקם פליטים ממדינות ערב. עקב ממדי העלייה הנרחבים הנהגת המדינה נאלצה להתמודד עם דילמה קשה :האם לנקוט מדיניות של עלייה פתוחה או מדיניות של עלייה מבוקרת/עלייה סלקטיבית.

הדילמה על מדיניות העלייה הייתה מורכבת משאלות רבות:

• מה יהיה קצב העלייה הרצוי?

• האם לפקח על העלייה?

• האם יש להעדיף כמות או איכות?

• האם לבדוק את העולים על פי קריטריונים שייקבעו מראש, כמו: גיל, מצב כלכלי, השכלה, מקצוע?

• האם להעלות זקנים וחולים?

• האם יש לקבוע מכסת עולים לכל ארץ?

התלבטויות אלו נבעו ממצבה הכלכלי הקשה של ישראל, שנאלצה להתמודד בו זמנית (בנוסף לקליטת העולים)  גם עם מימון מלחמת העצמאות ותוצאותיה , גם עם שיקום העורף וקליטת חיילים משוחררים, בנייה צבא ופיתוח הכלכלה.

בנובמבר 1951 גובשו תקנות שכללו הגבלות רפואיות וסוציאליות לגבי העלייה  מהארצות, שבהן אפשר לבחור מועמדים (לא עליית הצלה ולא עולים בעלי אמצעים).

הארצות היו: אלג'יריה, תורכיה ואירן.

נקבע כי יינתן אישור לעולים מארצות אלו רק לאחר בדיקה רפואית יסודית. כמו כן נקבע שרק כ-20%מהעולים יהיו מעל גיל 35. 

התוצאה הייתה פיצול משפחות, כאשר הזקנים, הנכים והבלתי כשירים לעבוד הושארו בארצות מוצאם- ואילו הצעירים והכשירים הועלו לארץ.

לביצוע מדיניות העלייה המבוקרת הוקם באפריל 1950 המוסד לתיאום, שהשתתפו בו ממשלת ישראל והסוכנות היהודית. תפקיד המוסד היה לתאם את הפעילות בנושא עלייה וקליטה. לכל מדינה נשלח ממונה מטעם הסוכנות ונציגי משרד הבריאות (בעיקר רופאים). 

לאחר מיון קפדני, הועברו העולים למחנות מעבר והכנה בארץ נייטרלית, ומשם ארצה. במקביל בכמה ממדינות צפון אפריקה הוקמו מוסדות לטיפול רפואי ומוסדות רווחה, עבור יהודים שלא עמדו בדרישות המיון לעלייה לארץ. 

מדיניות זו, שכונתה גם מדיניות הסלקציה עוררה מחלוקת רבה.

מדיניות המיון הופסקה לקראת 1954.

עלייה חשאית

בחלק מארצות האסלאם הטילו השלטונות איסור מוחלט על העלייה לישראל. היהודים שחיו במדינות אלו היו למעשה בני ערובה בידי השלטונות. 

הדבר היה בעיקר במדינות שגבלו בישראל ולחמו בה במלחמת העצמאות- לבנון, סוריה ומצרים. בארצות אלה פעלה ישראל להעלות את היהודים בדרכים חשאיות. שליחים חשאיים שילמו שוחד לפקידי ממשל בדרגים שונים ופעלו בדרכים נוספות, שרבות לא נחשפו עד היום. הצלחת פעולות אלה הייתה מוגבלת.

היהודים הוברחו ממדינות אלו בכל דרך- ביבשה, בים ובאוויר. לעתים התעלמו  השלטונות המקומיים מהנעשה, לעיתים קיבלו תמורה כספית, ולעתים קיבלו מישראל תמורה באופן אחר: סיוע כלכלי או מדיני.

איסור על עלייה הוטל גם על יהודי מרוקו, לאחר שמדינה זו זכתה לעצמאות ב-1956. במקרה זה, העלייה החשאית זכתה להצלחה רבה יותר. ההצלחה נבעה כנראה מנטיית השלטונות להעלים עין מקיום פעילות העלייה החשאית, מרצונם לשפר יחסיהם על העולם המערבי ומנכונות ישראל לשחד את השלטונות. 

העלייה החשאית זכתה לחשיפה בשנת 1961, בפרשת הספינה "אגוז". ספינה זו, שהובילה עולים מחתרתיים ממרוקו, טבעה בדרך לגיברלטר, ו-44 העולים שהיו עליה נספו. האסון העלה לכותרות העיתונים את העלייה החשאית ממרוקו ואת ההגבלות על יציאת יהודים ממנה. כתוצאה מהלחץ הבינלאומי, אפשרה מרוקו יציאת יהודים באופן גלוי.

מחוון:  2 מאפיינים: 7+5

ב. יש הטוענים שהפעולות שנקטה מדינת ישראל בתהליך קליטת העלייה בשנות ה-50, פתרו בעיות רבות וסייעו להצלחת תהליך הקליטה. אחרים טוענים שפעולות אלה דווקא יצרו בעיות וגבו מחיר כבד.

הבע את דעתך ונמק אותה. בתשובתך התבסס על עובדות היסטוריות.

אני סבורה, שהפעולות שנקטה מדינת ישראל בתהליך קליטת העלייה בשנות ה-50 פתרו בעיות רבות וסייעו בתהליך הקליטה.

העלייה הציבה בפני המדינה אתגר גדול, גידול האוכלוסייה גרם למחסור רב במצרכים חיוניים, החל ממלט וברזל ועד למוצרי מזון בסיסיים, כמו ביצים וחלב. כדי להקל על המצב הכריזה ממשלת ישראל בשנת 1949 על הנהגת משטר "הצנע" , פירושו של דבר שהיה פיקוח על המחירים והיה קיצוב.  מדיניות זו אפשרה שלכל אזרח יהיו מצרכי מזון בכמות הנדרשת לקיום.

כמו כן הייתה בעיית דיור. היה קושי במציאת מקומות דיור כלל העולים. המדינה מצאה פתרונות כמו שיכון העולים במחנות צבא בריטיים, הקמת מחנות עולים או מעברות. הפתרונות הללו סיפקו דיור זמני לעולים.

אני סבורה שהפעולות שנקטה מדינת ישראל בתהליך הקליטה יצרו בעיות וגבו מחיר כבד.

מגינת ישראל לא הייתה ערוכה לקלוט עלייה כה גדולה, במיוחד כאשר רוב העולים היו חסרי כל. עקב הממדים הגדולים של העלייה המדינה התמודדה עם דילמה קשה האם לנקוט מדיניות של עלייה פתוחה או מדיניות של עלייה מבוקרת. בין השנים 1951-1954 נקטה ישראל מדיניות של עלייה מבוקרת ממדינות כמו אלגי'ר, תורכיה ואירן. התוצאה של המדיניות הייתה פיצול משפחות (כאשר הזקנים, הנכים והבלתי כשירים לעבוד הושארו בארצות מוצאם ואילו הצעירים והכשירים הועלו לארץ). מדיניות זו גבתה הרבה קיטוני ביקורת : אפלייה, חוסר רגישות וחוסר מחויבות לקלוט עולים.

בנוסף, כיוון שלארץ הגיעו עולים מארצות שונות בעלי תרבות שונה, שפה שונה מחברות שונות היה צורך לגבש חברה מגוונת זו במסגרת לאומית ותרבותית אחידה. על מנת להתמודד עם קושי זה גיבשה המדינה את תפיסת "כור ההיתוך". כלומר יש להנחיל לעולים אתה מורשת של היישוב הוותיק, המטרה יצירת דמות ישראלית חדשה של "הצבר". העולים מארצות אסלאם הגיעו עם מטען תרבותי שונה לחלוטין ומנוגד למודל החברה הרצויה במדינת ישראל. עולים אלו חשו בזלזול בתרבותם מצד הותיקים ומצד יוצאי מדינות אירופה. מצב זה יצר התמרמרות ומתח עדתי. רבים מהעולים החדשים תחושות ניכור וקיפוח במשך שנים. קיפוח זה היה אחד מהגורמים לפרוץ מאורעות ואיד סאליב.

חזרה לשאלון - לחץ כאן